פת לחם, הקדמת המחבר

ברוך כו' אשר לו יאות ענין האחד האמתי. לו ראוי כמו (ירמיהו י׳:ז׳) כי לך יאתה, כלומר רק הוא ית' ראוי לתאר אותו בתואר אחד אמתי ואין זולתו אחד אמתי ודבר זה יתבאר באורך לקמן בשער היחוד אי"ה. והנה פתח דבריו האיר בשבח כולל שהאחדות האמתי הוא כולל הקדמות ושלילות הגשמות וחידוש הבריאה וש"ד כמו שיבואר:

הקדמון במציאותו המתמיד טובתו. דייק באמרו במציאותו לומר במציאות עצמו הוא ית' קדמון ולא בתאריו כמו בורא קונה רחום וחנון ודומיהן שהם נאמרים כולם ביחוס אל מציאות ברואים ומציאות הברואים הוא מחודש א"כ גם התארים הם מחודשים שזהו היסוד מעיקרי אמונתנו שקניניו הם מחודשים לשלול דעת מאמיני הקדמות ימ"ש כי כבר הוסכם שחידוש העולם הוא אבן פנה ויסוד מוסד בתורתנו ופרט שני דברים אלו קדמותו וטובתו לפי שאחר שפיו פתח בברכה כראוי לכל מתחיל לדבר ולחבר מיד יש לו להזכיר טובתו ית' כידוע ליודעים שהברכה הונחה עליו ית' על השפעת טובותיו רק הקדים תואר הקדמות להורות עילוי טובותיו כלומר שאף שהוא יתב' קדמון במציאותו וא"כ הדעת נותנת במושכל ראשון שכמו שהיה מסתפק במציאותו מעולם ולא היה חסר כלום כן גם מעתה ועד עולם אין לו צורך בהם כלל ואעפ"כ הוא מטיב להם בכל טובותיו רק בנדבה וחסד ממנו ית' ומוטל עליהם לברכו ולהודות שמו כי טוב. גם דייק בהזכירו לשון התמדה באמרו המתמיד טובתו להורות שהטובות באות ממנו ית' בכונה מכוונת ולא במקרה כי כבר הוסכם שהמקרה לא יתמיד:

אשר ברא כל כו' ויצר יצירות כו' והחל חדשות כו'. להבין דברי המחבר ולהתבונן בכפילת מליצתו זאת הוכרחתי להציע קצת מיסודי הפילוסופיא. ואתה הקורא שים לבך לדברי הנה הנביא בדברו מענין הבריאה אמר בשמו ית' כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו ופירשוהו חוקרי בני עמנו הראשונים שהכונה על החומר הראשון וצורת היסודות וההרכבה מהם שעל החומר הראשון הנקרא אצלם היולי אמר בראתיו שהוא הראשון שיצא מאין ליש שזה מכונה בשם בריאה כמו שפי' הראב"ע ז"ל ועל הצורות שחלו בחומר ההוא ונתהוו ממנו הארבעה יסודות אמר יצרתיו לשון צורה ועל תיקון המורכבים מהם אמר אף עשיתיו והנה החומר הראשון הוא אחד משותף לכל הנמצאים והוא הראשון בבריאה ועליו אמר שהוא לאות על אחדותו כמאמר החוקים שמאחדות הפשוט יתהוה ג"כ אחדות פשוט ואף שכינה אותו בלשון רבים באמרו כל הנבראים זה אמר בבחינת חלוקתו הנמצאת כעת ועל חול הצורות בהם אמר ויצר יצירות ואמר בהם לעד על גבורתו שהוא ית' קשר הצורות בחומר ומחזיקים בכחו לבלתי יפרדו איש מאחיו ועל הרכבתם ותיקון עשיית המון הברואים מהם אמר והחל חדשות שאחר שהוכנו חומרי היסודות עם צורותיהן הרכיב ומזג מהם המון ברואים שונים ומשונים וע"י ההרכבה נתחדש מהותם בשינוי ממה שהיו בתחלה יסודות פשוטים ולזה אמר בהם לשון חידוש לפי שאין צודק בזה לשון בריאה לפי שהוא יש מיש. אמנם יתכן לומר בהם לשון חידוש כמו בתיקון איזה דבר שישתנה לעילוי אומרים פניה חדשות באו לכאן ואמר בהם לשון התחלה לפי שהמזג ההוא נשאר קיים במין ואמר בזה להעיד על חכמחו שהרי חכמה נפלאה נראית בהמון רבוי שינוי המזגים וערך הרכבתם וכל זה כפי הצורך לקיום כלל המציאות שתכליתם הוא האדם וזה שמסיים וגודל טובו והנה להמקובלים דרך אחרת בביאור פסוק הנ"ל בנידון ארבעה העולמות השגורות בפיהם ונקובות בשם אבי"ע. אמנם ידוע שהמחבר היה מכת החוקרים כמו הראב"ע והרמב"ם ז"ל אשר דבר אין להם עם חכמת הקבלה ולא עמדו בסודה:

דור לדור כו'. ולפי שמהפסוק הזה לא נשמע רק שהיודע צריך להודיע להבלתי יודע ומנין שאפילו כלנו חכמים אנו צריכין להודות לו ית' לזה הביא פסוק יודוך ה' וגו' שמלת יודוך היא מורכבת משתי מלות יודו לך שענין ההודאה היא הגדת מקבל הטוב למטיב שהוא מכיר בטובתו כמ"ש הודו לה' כי טוב ואח"ז מפרש ענין ההודאה באמרו כבוד מלכותך יאמרו שפירשו בו הקדמונים שמלת יאמרו הוא לשון הפלגה כמו כעת במרום תמריא (איוב ל״ט:י״ח) וכן פירשו לשון הפייטן אמרו לאלהים והכונה שהם מפליגים שכבוד מלכותך היא מופלגת ממלכות ב"ו שמלך ב"ו יש לו הנאה ותועלת וצורך בעם משא"כ הוא יתברך שהוא מסתפק במציאותו כנ"ל ועדיין אין אנו יודעים אם הוא ית' חפץ בזה שנבחין טובותיו ונודה עליהם. לזה אמר להודיע לבני האדם שלשון לבני האדם מורה על כונתו יתב' כלומר שכונתו יתברך בבריאה היה להודיע לבני האדם וכו' וכמ"ש כל פעל ה' למענהו:

אחרי המציאו אותם על תכונת הכרתם כו'. המציאו הה"א בפת"ח והא' בחול"ם אחרי שהמציא אותם והעמידם על תכונה זו שיגמר כח ההכרה שבהם ונשלמה הבנתם והקדים ההכרה שהוא כח משותף לכל בע"ח ואח"כ ההבנה שהוא מיוחד למדבר לבדו שהוא מפעולת השכל. ודע שמלת תכונה שזכר הונחה בלשון עברי על דבר שיש בו חלקים ידועים במספר המונח לחוק קצוב לפי ענין הדבר ההוא אם בההנחות שהונחו ממנו ית' כמו ששם חלקי הרכבת כל נמצא במספר הצריך לקיומו לפי מהותו או בדברים המונחים במספר מבני אדם כמו ותוכן לבנים תתנו ואם חלקי הרכבת הנמצא מועט בכמות בלתי שוה ונערכים זה לזה בערך ידוע אזי גם הערך נכלל במלת תכונה והבן זה וזכרהו כי המחבר משתמש הרבה במלה זו בס' זה:

חיי רוחם. חיי הרוח החיוני שבהם שאם לא החכמה החיים שלהם למה ומה בכך ומשותפת עם שאר הבעלי חיים כמ"ש אדם ביקר וכו' וכמ"ש כי הוא חייך וכו':

ונר שכלם. השכל הוא הכח ההיולי שבאדם המקבל כל הידיעות הפרטיות והידיעות בפועל נקראת חכמה והשכל בזולת החכמה הוא כעומד במקום אפל שיש בכח חוש ראותו להשיג מה שנמצא שם. אמנם בפועל אינו משיג כלום עד שיובא נר לכן קרא החכמה נר השכל:

כי ה' יתן חכמת כו'. שקרא את החכמה בשם מתנה וזה מורה שהיא הגדולה שבטובות:

אכן רוח כו' ונשמת שדי תבינם. כלומר הרוח חיים שבאדם איננה רק רוח לבד כלומר דבר של מה בכך וזה לשון אכן רק נשמת שדי תבינם נותנת להם בינה ומשלמת רוחם הרי מה שאמר שהיא חיי רוחם ועל מה שאמר שהוא נר שכלם הביא פסוק יהב חכמתא לחכימין שהכונה שהוא נותן חכמה בפועל לאותן שהם חכמים בכח שהוא נקרא שכל היולי כנ"ל:

אני ה' אלהיך מלמדך להועיל הרי מה שאמר המביאה אל רצון האלהים שזהו תכלית התועליות. ועל הצילם מקצפו אמר מדריכך בדרך תלך כלומר מדריכו שלא יתעה מן הדרך ויאבד כמ"ש תעיתי כשה אובד וכו' והכונה באמרו המביאה אל רצון האלהים בעשה טוב והמצלת מקצפו בסור מרע:

טבעי הגופות ומקריהן המקרים הם הדברים שהם בלתי עצמיות להם כמו התארים עגול משולש ומרובע והגוונים שזה לבן וזה ירוק:

מכמות השמש וכו' והיא חכמת המנין והשעורים כו' חכמה זו נקראת חכמת השמוש שבני אדם משתמשים בהם לצרכיהם כמו החשבונות למו"מ והשעורים הכונה לכל מיני מדות לח ויבש ואמות למדידת הבנין והכלים ומיני בגדים ולמדידת קרקעות ע"פ חכמת בהנדסה וחכמת הכוכבים משמשת ליורדי הים גם לפי שידיעת חכמת הכוכבים תלויה בחכמת השיעור והמדידה דהיינו ידיעת שיעור כמות גודל ושיעור מרחקם מכדור הארץ ושיעור סבוב כ"א מהם בזמן לכן כללוה גם כן בשם חכמת השמוש. והמוזיקא משתמשים בה ג"כ לשמח לב בני אדם משא"כ חכמת הטבע הנ"ל וחכמות האלהית שאין בהם שום שמוש לצורכי בני אדם הגשמים וכל תכליתן הוא רק הידיעה בהם ואף שחכמת הטבע היא נצרכת לרפואה אמנם אין הצורך לזה רק לקצת ממנה. גם נקראת בשם שמוש להיות שבחלקי חכמה זו צריך האדם להשתמש בכלים מיוחדים לכך כמו בחשבון צריך להרים עט סופר ולוח וכן בהנדסה ולכל מיני מדידות משתמשים בכלים כמו אמת הבנין והבגדים ואינה לתבואת הארץ וחבל למדידת קרקע והאצטרולוב להבטת הכוכבים ועוד יש כלים הנצרכים להם כמו למדידת גבהם ולמרחקיהם ולמוזיקא יש גם כן הרבה מיני כלים משא"כ לידיעת הטבע והאלהות שאין לידיעתם צורך לשום כל ושני הטעמים הנ"ל שניהם אמתים בכונת הנחת שם שמוש והפירושים המובאים במפרשים בזה הם הבל.

ויש מי שקראה בשם חכמת המוסר דע שכל דבר המושג בשיעור ומדה ידוע נקרא מוסר לפי שהוא מוגבל ואסור בתוך גבול חכמות ההוא המשוער לכן נקרא מוסר מלשון איסור כי לזה הונחה מלת מוסר לכן קוראים תוכחת דברים דברי מוסר לפי שהכונה בהם למנוע המיוסר מן שלוח המעשים ושיתנהג במעשים מוגבלים וכן נקראים מכאובי הגוף יסורים לפי שהמיוסר הוא מוגבל תחת שבט יסוריו מבלי יכולת לנטות הנה והנה להמלט מהם. והנה כל חלקי החכמה הנ"ל הם ענינים מוגבלים שהחשבון והשיעור זה כל מגמת ידיעתם ומהות ענינם וחכמת הכוכבים גם כן מגמתם לידע קוי מהלכן וגבול זמן סיבוב כ"א מהם וגבול כמות גודלן והמוזיקא ידיעת גבולי שאון קולותיהם שזה כל ענינה. והבל הביאו גם בזה המפרשים:

פתחם הבורא ית' אמר לשון פתיחה לפי שהחכמה לרוב יוקרה היא רובה סגורה וצפונה מן האדם רק שהבורא יתברך פתחה לפנו האדם שיהיה לו קצת כניסה בה:

והחכמה התיכונה האמצעית בין הטבע והאלהות כנ"ל:

מורות לאדם לשון הודעה שמודיעות אותו:

כודות העולם הזה הגנוזים הדברים שבו לפי שטחיות הכרת האדם קודם ההתבוננות:

ותועלותיו באהבת המועיל:

והנאותיו באהבת הערב כמו המוזיק"א:

ומיני התחבולות הענינים שהמציאו ב"א להשיג על ידם דבר הנצרך או להשלים חפצם ד"מ אופני העגלה עם כל מעשי מרכבה הוא תחבולה למהר ע"י ההגעה למחוז החפץ וכן מעשי אופני הרחים של מים שהוא תחבולה להניע אבן הטוחנת והסולם הוא תחבולה להגיע על ידו ממטה למעלה ודומיהן תחבולות הרבה מאוד וכן מיני הרשתות והמכמורות לצידת חיה ועופות ודגים:

ולעניני קניני העולם הם הדברים העשוים לשמירת הקנינים:

אקרא כדי שיקראוני כו' אשנה כדי כו' ופרט בכאן השלש חלוקות הידועות שהם מקרא משנה גמרא ונגד זה ג' חלוקות במקרא זה נגד מה שאמר אקרא כדי שיקראוני חכם אמר לאהבה את ה' כלומר שלא תהיה כונתך שתהיה נחשב לחכם ואהוב לבני אדם על ידי חכמתך כי החכם הוא אהוב לכל רק בעבור אהבתו יתברך תקרא תורתו שהוא ית' משתעשע בה ונגד מ"ש אשנה כדי שיקראוני רבי שבעל המשנה תוקע עצמו להורות דבר הלכה וההמון שומעים בקולו ועושים ע"פ הוראתו והוא מתנשא לכל לראש בזה אמר לשמוע בקולו כלומר שתהיה כונתך בלמוד המשנה לדעת קיום המצות ולשרתו ית' ולא שישמעו בקולך ונגד מה שאמר שאהיה זקן ויושב בישיבה שהוא ישיבת תלמידים בפלפול הגמרא אמר ולדבקה בו כלומר שלא תהיה כונתך שידבקו בך תלמידים הרבה רק שאתה תדבק ע"י בבורא יתברך לפי שאין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה ודו"ק:

עשה דברים לעעלם בשביל פעולתן כלומר בשביל תכליתן והכונה שהפעולה עצמה תהיה נחשבת אצלו לתכלית שזכה לעשות מצות קונו ולא על מנת לקבל פרס וז"א לפעלן והבן והרא"ש והר"ן ז"ל פירשו לפעלן לשם פועלן הוא הקב"ה שצוה עליהם ולפירושן צריך להיות לפועלן בוי"ו:

ודבר בהן לשמן היינו התלמוד שיהיה לשעה ועל המעשה אמר ואל תעשם עטרה להתגדל להיות גדול ונחשב בעיני בני אדם על ידם ועל התלמוד אמר ולא קרדום כו' כלומר לעשות ממנה פרנסה דהייינו לקבל שכר לימוד או לקבל כבוד:

אשרי איש ירא את ה' על סור מרע ועל עשה טוב אמר במצותיו חפץ מאוד:

ואמרו רז"ל במצותיו כו' דאל"כ היה לו לומר אשרי איש ירא את ה' וחפץ במצותיו שכמו שהקדים היראה להיראוי כך היה לו להקדים החפץ להנחפץ גם למה הזכיר החפץ והיה לו לומר עושה מצותיו אלא ודאי מפני שכונתו להורות שכל חפצו ומגמת כונתו היא המצוה בעצמה ולא השכר ולפי שהדיוק במלת במצותיו לכן הקדימו:

הניצל מכל פגע שהשכל הוא דבר שאינו נפסד כענינים הגשמים שהם הוים ונפסדים הניצל המופרש ומובדל כמו שפירש"י בפסוק ויצל אלהים את מקנה אביכם כו':

אפילו אם לא חייבה כו' כמו בסור מרע הרציחה והגזילה והגניבה ובעשה טוב כמו כבוד אב ואם וחנות אומללים:

מצות השמע שאין האדם מתעורר לעשותם רק מחמת ששמע באזנו צווים:

מכלאים הם כלאי זרעים וכלאי בהמה:

ממה שנעלמה ממנו מן הדברים ההם שנתעלמה ממנו כו':

עילת איסורם בסור מרע:

ועולת חיוב כו' בעשה טוב הנ"ל עילת סיבת כלומר טעמם וסבתם:

ושאין כמוהו שאין במציאות דומה לו:

ושנקבל עלינו יחודו לפי שכבר אפשר להעלות ברעיון ח"ו ליחס אלהות גם לזולתו אף אחר האמונה שאין דומה לו ולומר שאותו אלוה הוא פחות המעלה ממנו שכבר היו בזה הטעות רבים מעובדי עכו"ם כמו שנאמר בכותים את ה' היו יראים ואת אלהיהם כו' ואמרו חז"ל דקרו ליה יתברך אלהא דאלהיא לכן אמר שנקבל עלינו יחודו כלומר להאמין שאין שום אלהות בזולתו כלל ועיקר:

ושגירא אותו יראת הרוממות:

ונפחד ונבוש מהשקיפו כו' נפחד קודם המעשה ונבוש אחרי כן דהיינו שבהשיא אותנו היצר לאיזה פעילה רעה חס ושלום נזכור אותו ית' שהוא משקיף ע"ז ונבוש ונניח מלעשותה. וגם אנו מחוייבים להיות תמיד בושים ונכלמים ממנו ית' על העונות שעברו כמ"ש אלהי בשתי ונכלמתי כו' כי עונותינו כו' ועל זה אמר ונביש גם יתכן לפרש שנפחד מפעולות הרעות כנ"ל ונבוש ממדות מגונות שבנו כמו גאה וגאון וזדון וכילות וקנאה ותאוה ודומיהן ושני הפירושים אמתים מצד עצמן:

ושנכסוף לרצונו לעשות רצונו או להיות לרצון לפניו.

וניחד מעשינו לשמו שתהיה כונתנו במעשינו מיוחדת רק לשמו יתברך ולא יערב עמו איזה פניה כמו להתגדל בזה כנ"ל או שארי פניות:

כדי להתקרב אליו כלומר ולא לכונת קבלת טובה ממנו עבור זה:

ממה שאינו נראה מן הדברים שאינם נראים כו':

הפך כל אלו דהיינו שלא נעלה במחשבתנו שיש אלוה זולתו ח"ו שע"ז באה אזהרת לא יהיה לך כו' כמ"ש הרמב"ם ז"ל במנין המצות שלו וכן שלא נחשוב ח"ו שאין ראוי ומועיל לעבדו כמ"ש דור המבול מה שדי כי נעבדנו וכן בהכנעה לו ולירא ממנו בכל זה ויחוד המעשים מאהבה הוזהרנו שלא נחשוב ח"ו שההפך הוא האמת או הראוי והמועיל לנו ר"ל מהאי דעתא כמו שעוד ידובר בדברים אלו בכמה מקומות מזה הספר:

לא תקום ולא תטור כו' ועל החמדה לא הביא פסוק לפי שהוא מן המושכלות ואינה צריכה לראיה משא"כ נקימה ונטירה שהם אינם מן המושכלות ואדרבא השכל כמנגד להם באמור שראוי להתעקש עם העיקש דרכים ולהשיב גמולו בראשו לכן הביא הפסוקים לומר שגזירת מלך הם:

שלא להרהר בעבירות ולא נתאוום ולא נסכים כו' פרט הדרגת ההכנה המביאה לידי מעשה דהיינו בתחלה ההרהור בדבר ואע"פ שמנו חז"ל המחשבה מן הדברים שאינם בידו של אדם שמעצמה היא עולה על רוח האדם. אמנם שתי תשובות בדבר הא' שזה נאמר על תחלת כניסת המחשבה ברגע ראשון אמנם אז איננה רק כניצוץ דק שבקל יכול האדם לכבותו כן מיד בהרגיש בה האדם אז ידחנה ויסיחנה מלבו ויתן דעתו בדברים אחרים אמנם אם לא ידחנה תכף ומיד אז יתלבה הניצוץ ברוח האדם ויתפשט משך זמן מה והתפשטותו נקרא הרהור בלשון חכמים. תשובה ב' שיש ביד האדם שלא ליתן מקום לכניסת המחשבה כלל דהיינו על ידי שלא יפנה מחשבתו בתחלה רק יעסוק בתורה ובמלאכה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל שאין מחשבת התאוה מתגברת אלא בלב פנוי מחכמה והנה אחר שהרהור והתפשטות ציור הדבר ברוחו יתעורר לעומתו כח התאוה ואחר אשר התאוה תאוה ויתנקש בדעתו קצת אם לעשות או לחדול ואח"כ יסכים לעשותו ואזי יונח הדבר עצור ושגור בדעתו עד זמן המעשה בפועל והמליצה מבוארת ושמעתי פירוש נכון על מה שאמר שלא נתאוום ולא נסכים ע"פ דברי הרמב"ם שבמצות המושכלות אסור לנו גם התאוה בהם כמו לרציחה ולגניבה ודומיהם ולשמעיות כמו אכילת איסור אמרו ז"ל אל יאמר אדם א"א לאכול בשר חזיר וכו' והמליצה מבוארת:

במצפון האדם במחשבה הצפונה:

אני ה' חוקר לב על ההרהור:

בוחן כליות על התאוה שהתעוררותה נובע מהם שלכן נקראו כליות מלשון כלתה נפשי ועל ההסכמה הביא פסוק נר אלהים וכו' חופש כל חדרי בטן לראות הסכמתם על מעשה הטוב והרע ולכן נאמר חדרי בטן לפי שמלת הסכמה הוא מלשון הסגר כידוע למבינים ואצל הסגר צודק להזכיר חדרים כלומר שהוא ית' חופש מה שהוסגר בחדרי בטנו והוכן עד זמן המעשה:

הא' מהם גלוי והב' נסתר מאמר המצוה בשטחיותה הוא הגלוי והפירוש המכוון בו הוא הנסתר:

לפרש ולבאר פי' נקרא בבחינת גילוי הכונה במאמר ההוא וביאור נקרא בבחינת הרחבת הקיצור במליצה אמנם ההרגל במהירות יחליפם לפרקים וימיר אותם בהשאלה זה תחת זה:

לבאר פי' המלות והענינים לפרש בפרטות כל מלה מן המלות שאינן רגילות ומצויות וגם לפרש קשר הענין בכונתו:

או לבאר עניני הלשון והדקדוק והשמוש בעניני הלשון הכונה על הנחת המלות על איזה כונה הונחה כל מלה ומלה בהנחתה הראשונה וכ"ש בשמות נרדפים כמו אמר ודבר והגיד בגד ושמלה ודומיהם רבים ועל דקדוק הלשון כמו נוכח ונסתר ויחיד ורבים ושאר פרטים שבחכמה זו בשמות ופעלים אמר והדקדוק ועל אותות השמוש כלומר לדעת מלה מי מהאותיות הם שרשיות ומי הם המשמשות וגם השמות המושאלים הם בכלל זה עליהם אמר והשמוש:

ולתקן מלותיו התיקונים הם מה שנמצא לפעמים בתנ"ך מלה משונה לפי כונת הענין וצריכין לתקן אותה ולומר שהוא עבר במקום עתיד או להיפך וכדומה לזה הרבה:

כהלכות פסוקות וגדולות הם שני ספרים ספר הלכות פסוקות וספר הלכות גדולות:

או חלק מחלקיהן חלק מן הדברים שחייבים בזמן הזה ולא כלם כמו ספרי קצת הגאונים בתשובות ובו':

ופסקי דינין בדיני ממונות:

לישב עניני התורה שיהיו עניני התורה מיושבים בלב ההמון באמונה ברורה ע"פ הראיות שהם מביאות עליה ולהשיב המינים המכחישים עניניה ימ"ש:

כספר האמונות הוא המצוי בידינו המיוחס לרבי' סעדי' גאון הנ"ל:

וספר המקמץ נקרא אותו הספר בשם זה לפי שמחברו קבץ בו כל דעות המינים שמצא בפטפוטי דבריהם המשוקצים והמטונפים והשיב עליהם והראה סכלותם והעלה באשם וצחנתם בעליל עד שנודע לכל שהם כלבים הוזים ולדבריהם יקרא נובח בשמם וכבר אמרו איזהו מקמץ זה המקבץ צואת כלבים:

שיהיה כולל שרשיה כו' כמו שרשים וענפים ואמר ולא חברוה בספר כו' כלו' שלא חברו ספר מיוחד עבורה שיהיה כולל שרשיה כו' רק שנמצא בספריהם קצת מענינים מובאים ע"פ גלגולי דברים:

שחיובו מדרך המוסר המדקדקים בעניניהם שיהיו מוגבלים בהגבלה מצומצמת בדקדוק רב נקראים בעלי מוסר כלומר בעלי הגבלה כנ"ל וז"א מדרך המוסר כלומר מדרך הדקדוק היתר על המחוייב:

ולהורות הדרך הנכונה והישרה וכבר אמרו שהישר הוא לפנים משורת הדין המחוייב ובאמרו הנכונה כוון שעל ידו חוה"ל יתקיימו המעשים שבפועל במצב קיים כי מלת נכון הונחה על מצב הדבר לקיום כמו והנה אמת נכון הדבר ובלשון אשכנז (עם וואר שטענדיג) והוא מלשון את הכיור ואת כנו פירוש בסיסו ומצבו גם כל מלת כן מורה ע"ז כמו כן בנות צלפחד דוברות וכן נאמר ועל השלבים כן ממעל (מ"א ז') ונמצא שתי תועליות למעשים מחוה"ל האחד שהם גורמים הקיום למעשים והשנית שמביאים אותם לדקדוק ולתוספת על החיוב וז"א נכונה וישרה. (וכמוהו כמו תוספת) הוא כמו תוספת על החיוב והשני כפי"ן מורים על הפלגת הדמיון בדברים וכמו זה נאמר כמוהו כאין בעיניכם (חגי ב'):

שאין אנחנו נתבעים ולא נענשים כו' אין נתבעים בעולם הזה שלא יתכן שיתבע איש את רעהו ויוכיחנו על בתוספ' ועל הגמול בעוה"ב אמר ולא נענשים או כונתו שלא נתבעים על ל"ת שבהם ועל העשה שבהם אמר ולא נענשים אם נתעלם מהם:

לחברו בספר מלחברו:

לא תתכן לנו לא תהיה נכונה אצלנו:

ושניהם מטובות הבורא עלינו שתחלת בריאת שניהם היתה לכונת הטובה כלומר רק להיטיב להם ולא לקבל תועלת מהם כנ"ל:

האחד נראה והשני כו' בתחלה הקדים הנפש לגוף לחשיבותה עליו ואח"כ הקדים הגוף הנראה להנפש שאינה נראית לפי קדימת השגתנו שעל ידי שאנו רואים גוף מתנועע ומדבר אנו מבינים שיש בו נפש שעל ידה הוא מתנועע ומדבר שהרי מיד בהסתלקה ממנו הוא מוטל כאבן דומם:

התפלה והצום והצדקה הקדים אלו השלשה לפי שהם קודמים בזמן שלהיותם מצות מושכלות היו נוהגים גם קודם מתן תורה והקדים תפלה לצום להיותה יותר תמידית ושניהם לצדקה שהם בגוף והוא בממון:

ולמוד תורה ולמדה ולמוד הלמ"ד בשו"א ולמדה הלמ"ד בפתח כמו וללמדה והקדים התלמוד למעשה שהתלמוד מביא לידי מעשה:

לעשות סוכה ולולב הקדים סוכה ללולב אע"פ שבכתוב הלולב קודם סידר אותם ע"פ סדר חז"ל במסכת סוכה וטעמם לפי שסוכה קודמת בזמן שמיד בכניסת לילה ראשונה חייב בסוכה והלולב אין חיובו עד עצם היום והקדים שניהם לציצית ומזוזה ומעקה להיותם קודמים בתורה וגם אלו השלשה נזכרו כסדרן בתורה ויש להפלא על שלא הזכיר מצות תפילין שהוא מן התמידיות כתפלה וכציצית ואין ספק אצלי שנשמטה בשגיאות המעתיקים:

ע"י חושי האדם הנראים שגם הצום ענינו שלילת האכילה הנראית:

ושנאמין בו שהוא אלהינו ובתורתו שהיא נתונה מידו יתברך:

ושנקבל עבודתו בעשה טוב ונירא אותו בסור מרע ואף שבכתוב סור מרע קודם לעשה טוב אעפ"כ הקדים המחבר בהרבה מקומות העשה טוב לפי הוראת האדנות שיותר נראית במעשים שבפועל משלילת הרע שאיננה נראית כ"כ להיותה בשב ואל תעשה כמאמרם ז"ל פוק חזי כמה בטלני כו' גם יש פנים לכאן ולכאן שלפי משך זמן העולם הסור מרע קודם שהרי שבע מצות בני נח שנצטוה אדם הראשון הם כולם בסור מרע ולפי בחירת האומה הישראלית העשה טוב קודם שהחודש הזה כו' שהוא לקיחת קרבן פסח היא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל והיא בעשה טוב:

ונכנע מפניו להראות בנו אותות הכניעה בתמידות כמבואר בשער הכניעה:

ונבוש ממנו כמו שאמרו חז"ל ובעבור תהיה יראתו כו' זו הבושה:

ושנבטח בו בפרנסתנו וצרכנו:

ונמסור נפשותינו אליו היינו אם בעת מן העתים קרה לאדם ר"ל אימת מות לאיזה גלגולי מסבות הזמן לא יתפעל מזה התפעלות רב וממילא יחרפה עי"כ מעבודתו ית' רק יחזיק במעוז עבודתו ויסיר מלבו אימתה ופחד וזה ע"י שימסור נפשו אליו ית' ויאמר ה' הוא הטוב בעיניו יעשה:

ושנפרוש מאשר ישנא כונתו לא על דברים שהם גופי עבירות ואנו מצווים עליהם בפרט ממנו ית' רק דברים שידוע לנו שהם שנואים ממנו ית' כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בחלקי הדבור שיש חלק הנקרא שנאוי ובדברי החכם שש הנה שנא ה' כו':

ושניחד מעשינו כו' שיהיו מעשינו מיוחדים רק לשמו יתב' ולא יתערב עמה איזה פניה:

ושנתבונן בטובותיו להכיר בם ובגודל מעלתם ולא נהיה מכת העורים אשר פועל ה' לא יביטו ואין בהם תבונה בדבר זה כאשר ידובד בם בתחלת שער הבחינה:

ממה שיגמר כו' דייק באמרו שיגמר לפי שהמעשים הנראים ג"כ התחלתם מחשבת הלב רק אלו שזכר הם כולם מתחלתם עד גמרם תלוים רק בלב:

במחשבת הלב ומצפונו פרט ב' לשונות מחשבה ומצפון לפי שיש בדברים הנזכרים דברים שצריך האדם להמשיכם במחשבתו בשיעור גדול ולהתבונן בפרטיהם כפי יכלתו ולחשוב בהם בתמידות כמו האהבה והיראה וההכנעה והבטחון ועליהם הניח לשון מחשבה ויש דברים שאינם צריכים המשך המחשבה בהם כמו האמונה כו' ובתורת שזכר שאחר שדעתו עומדת באמונה זו דיו שישארו צפונים בלבו וכן בפרישות מאשר ישנא שרק בהזדמן דברים כאלה לאדם יחשוב לפרוש מהם אמנם אחר פרישות מה לו לחשוב בהם ואדרבה טוב להסיר דעתו מהם ועליהם אמר לשון מצפון שיהיו צפונים בלבו בכח והבן:

כי חובות האברים לא תשלמנה כו' לא יעשו בשלמות:

כי אם ברצון הלב וחפץ הנפש לעשותם ותאות לבנו כו' בתחלה הזכיר רצון הלב בסתם שיסכים ברצונו לעשותם ואח"ז פרט שתי חלוקות שעל הענינים הבאים למעשה כמו עשית סוכה וציצית ומעקה אמר וחפץ הנפש לעשותם ועל הדברים שאינם בגדר המעשה כמו התפלה ותלמוד תורה רק צודק לקרותם בשם פעולה עליהם אמר ותאות לבנו לפעול אותם והכונה בשניהם שאחר הסכמת רצינו לעשותם יעורר בעצמו תשוקה חזקה ותאוה גדולה להשיגם ולקיים אותם כמאמר ר"ע מתי תבא לידי ואקיימנה:

לבחור בעבודת השם ולחפוץ בה לבחור בהסכמת הרצון בתחלה ואח"כ לחפוץ בה כלומר להשתוקק אליה כנ"ל:

יסתלק מעל אברינו כו' כלומר אם יעלה בלבנו כך על כרחנו נהיה צריכין לומר שגם אברינו אינם מחוייבים בעשית המצות כמו שמפרש והולך:

מפני שאין מעשה נשלם כו' לא יתכן שיעשה האדם שום מעשה בשלמות אם לא אחר שתחפץ נפשו וישתוקק לעשותו:

לא יהיה נכון כו' כלומר לא היה נכון אצלו ית' להניח כו' ובודאי לא הניחם:

להניח נפשנו ולבנו כו' להניחם בטל שלא להשתמש בהם:

שבהם גמר העבודה שלמות העבודה:

ועל כן נתחייבנו כלו' על כן בודאי השכל מחייב שאנו חייבים בשניהם ויותר נראה לי שהוא טעות המעתיק שבמקום על כרחנו כתב ועל כן מפני שהיה כתוב וע"כ בראשי תיבות:

שלמה וגמורה שלמה לפי שהוא במחשבה ובמעשה יחד וגמורה שעל ידי המחשבה גם המעשה יבא לתכלות שלימותו וגמרו:

וכוללת גלויינו ומצפונינו כו' דע שמלת כלל בכל מקום היא לשון הכנסה כמו אהבת כלולותיך שהכנסת עצמך תחת ממשלתו והנהגתו וכן הנחת שם כלה על שמכניסין אותה לבית מרגועה ומאויה להיות מתיחדת עם בעלה והיו לאחדים כמ"ש זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם לכן כל הנכנס בסוג א' נקרא כלל וכן כליל דעולה שנכנסת כולה בסוג אחד שהיא ההקטרה והכונה בכאן שעבודתנו תהיה מכנסת גלויינו ומצפונינו בסוג אחד דהיינו שיהיו שניהם לבוראנו ית':

איננו כתוב כו' ועל כן הניחו לחברו פירוש מלחברו והכונה שמפני שלא מצאוהו כתוב בתורה הוכיחו מזה שאיננו דבר מחוייב אם מפני שירדה תורה לסוף דעת האדם שהוא נמנע בחוקו מפני כבדותו או לאיזה טעם אחר וא"כ אף שהשכל מחייבו מה לנו ולהשכל הלא מאז נתנה לנו התורה אין לנו רק תורה צוה לנו משה:

שיורנו אותו ויראנו עניניו שיורנו הספר את ענין המצפון בכלל ואח"כ יראנו חלוקות עניניו דרך פרט:

ואח"כ השיב את כל כו' הכניס ומסר כל העבודה לשני אלה השיב לשון נתינה ומסירה כמו השיב למלך ישראל מאה אלף כרים דמישע מלך מואב:

והשיבו אותו לשון חזרה חזרו וזכרו אותו והוא מלשון ושב הכהן מפורש בספרים בספרי תנ"ך:

רחמנא לבא בעי בעשה טוב ואמרו לבא ועינא גו' הרי בסור מרע:

במסכת אבות כו' כמו אל תהיו כעבדים וכו' אלא הוו כו' שזה נאמר על כונת הלב וכן וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כו' וכן עשה רצונך כרצונו ועוד הרבה ולא הבאתי רק לדוגמא:

במה הארכת ובגלגול דברי תשובתם נמצאו דברים התלוים במחשבת הרב כמו ולא הרהרתי דברי תורה במבואות המטונפות:

וראיתי מצד הכתוב עוד שעד הנה תמו ראיות מן המקובל וחוזר לו' שמצא עוד ראיות מצד הכתוב שלא זכר למעלה דהיינו במכה נפש כו' ולפי שאולי יש לומר שענין הגלות למכה נפש בשגגה הוא קשה כמות שהוא מתגרש מביתו ומנחלתו וכלוא מבלי צאת מקיר העיר וחוצה ממגור חרב גואל הדם לכן הביא משאר שוגגים שפוטרים עצמם בקרבן הקל ומה שהביא פסוק ראשון לפי שענינו מפורש בכתוב משא"כ בחטאת ואשם שאיננו מפורש בתורה שבא על שגגת מיתה וכרת רק חז"ל למדוה במדות שהתורה נדרשת בהם ודרך המחברים להביא ראיה מיד מדבר המפורש:

קוטב המעשה ועמודיו בנוים כו' קוטבים נקראות הנקודות שבצדי הגלגל שהגלגל סובב ונתלה עליהם וכל חלקי הגלגל סובבים סביב הנקודות ההם ועמוד נקרא מה שהדבר עומד עליו ושמו מוכיח עליו שנקרא עמוד על שם שהוא מעמיד הדבר ואמר שהקוטב והעמוד שניהם בנוים על כונת הלב ומצפונו שכונה נקרא מה שהאדם מכוין בתחלת עשית המצות שהוא עושה לשם ציווי המצוה ומה שהוא מחשב בשעת עשיתם בענין המצוה ופרטיו ושמח בה קרא בכאן מצפון לכן אמר בכאן ב' נגד ב' שהכונה הוא הקוטב שעליה סובב כל המעשה בכללה ובפרטה שכל ענין המעשה הוא רק הכנה לתכלית ההוא המכוון בו והמשך המחשבה בשעת המעשה שקרא מצפון הוא העמוד שעליו תבנה המעשה ותכונן בשלימותה והבן:

קודמת בטבע שיש חמשה מיני קדימות ואחת מהן קדימה טבעית דהיינו העילה לעלול כמו עמוד לצלו אע"פ שאינה קודמת בזמן וכן בכאן המחשבה שהיא פונה אל התכלית היא העילה למעשה והבן:

בכל עת רק בזמן הבית וגם אז לא היה חיובם רק בא"י כמו שמיטין ויובלות וקרבנות ולכן לא חברו בזה ספר כמו שלא חברו בשאר מצות שאינן נוהגים בזמן הזה:

ושאין לנו שום טענה בהנחתו אין לנו שום תירוץ ואמתלא אם נתרפה ממנו ונניח ונעזוב אותו:

ועבדו במצפונינו ועבדו העי"ן בקמ"ץ וכונתו בעבודה בכאן על ההכנעה והבושה שזכר למעלה שגם הם נקראים עבודה כמ"ש חז"ל גדולה ענוה מכל הקרבנות כו' שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה:

אחלי יכונו כו' פירוש בקשותי הם שיכונו דרכי לשמור חוקיך:

בטחו בו הרי בטחון שפכו לפניו לבבכם הוא מסירת הנפש ואמרו בכל עת הכונה על השתנות העתים על האדם כמו מבריאות לחולי ודומיהן:

ולעיין בה לעיין מה שהיא צריכה מן התיקונים והשמירות ובדברי חז"ל האי מאן דסייר נכסיה פירוש פוקד עליהם ומבקר אותם:

בעתים ידועות ובשעות ידועות הכונה בעתים ידועות מעתי השנה ובשעות ידועות משעות היום:

אם לא ימצא לעשות שלא תמצא ידו כלומר שלא יהיה ביכולתו לעשות מה שנצרך מחמת איזה מניעה ומלת תמצא לשון השגה ויכולת כמו כל אשר תמצא ידך לעשות כו':

כל ימי עמדו בו בבית ההוא:

ועבדו את אדוניו מוסב על כל ימי כלומר כל הימים שהוא חייב בעבודתו:

כשלא ימנענו מונע ולא יטרידנו טורד אף ע"פ שבעבודת השדה תלה גם כן במניעה אמנם שם דיבר בבחינת מניעה צנד חסרון בהשגת העבודה כמו שטף מים כמו שנמצא בדברי חז"ל דשקיל בידקא בארעי' או ביום סגריר או לזרוע בזמן סערת הרוח וכדומה לזה אמנם בעבודה בבית המלך בוודאי כל האמצעים הנצרכים לעבודתו מוכנים לפניו כי כלום חסר מבית המלך והמונע שזכר בכאן הכונה על איזה אדם שמונעו מזה לכן אמר שם מפני דבר שימנענו ובכאן אמר אם לא ימנענו מונע שהוא שם תואר לאדם שמונעו ואינו מניחו לעשות ולעסוק בעבודת מלכו ופרט בזה גופא ב' חלוקות אם מצד אדם המונעו אף שהוא פנוי או מצד שהוא טרוד בעסקים אחרים ואיננו פנוי לעבודת מלכו:

כשיפנה כשיהיה פנוי:

אין לנו טענה בהם כו' אלא אהבת העולם אין לנו לטעון שום תירוץ ואמתלא על רפיוננו בהם רק שעל כרחנו נודה שאהבת עוה"ז היא שעמדה לנו להרפות אותנו ויותר נראה לי שהוא שבוש המעתיקים וצ"ל אין לנו מונע מהם ולא טורד כו':

ושאין אנחנו מבינים ענין בוראנו איננו מבינים רוממותו יתברך ואדנותו עלינו וטובותיו ית' לברואיו:

והיה כנור ונבל כו' הרי שאהבת עוה"ז טרדה אותם מפועל ה' ומעשי ידיו:

אינו מתילד למצות רבות אין בענין הזה תולדות רבות על כן כו':

לא חברו בהם כו' שאין בהם די מסת ספר מיוחד והיה די להם במה שהובאו בגלגול דבריהם אחת הנה ואחת הנה ובדרך קצרה:

על מספרם ופרקיהם מספרם בשמות לפרטיהם כמו שזכר למעלה אהבה ויראה ובטחון וכו' ופרקיהם הם סעיפיהן שהם מסתעפים ומתפרקים כל אחד לכמה פרקים ואיברים והרי היא כמנורה ושאר כלים של חוליות ופרקים:

רחבה מצותך מאד לפי כונתו קרא הכתוב לחובות הלבבות מצותך כי ידוע שמצוה הוא מלשון דביקות מלשון צו לצו ועיקר דביקות האדם בו ית' הוא מצד כונת הלב כמ"ש רחמנא לבא בעי לכן קראה מצותך בסתם ואמר שהיא רחבה מאוד כלומר מתפשטת והולכת למאוד בענפים הרבים:

מבוארים וידועים וכל בני כו' שלהיותם מבוארים וידועים לכן כל בני אדם דבקים בהם ואין מן הצורך לחבר מהם ספר ואמר ב' מלות מבוארים וידועים נגד סור מרע ועשה טוב שבהם:

אלא הזריזים הפרושים בהם רק הזריזים והפרושים שבהם כלומר שבדורות ההם הם היו דבקים בזה:

כפי הנזכר עליהם כפי שנזכר בספרים ההם עליהם מעניניהם ומנהגיהם ולא ההמון כולו:

להעיר ולהורות אותם להעיר לבבם בכלל שהם חסרים דבר גדול כזה הנצרך כ"כ לשלימותם ואח"כ כשיבינו ויקבלו עליהם להטות אוזן לדבר אזי היה נצרך להורותם הענין הזה עם פרטיו:

בחכמת מצות האיברים שחיובם גלוי ומפורסם כ"ש במצות הלבבות שחיובם בלתי גלוי לכל:

ואשר ידבנו לבו מהם מי מהם אשר ידבנו לבו לעיין וכו':

הוא מתכוין לדבר כו' הוא מכוון לידע ולהודיע ולהתבונן בדברים אשר על ידם יקרא חכם ויעשה לו שם כמו השאלות הזרות המפולפלות כמו שיזכיר לקמן ופרט הדבר בהדרגה שמתחלה הוא משתדל להיות עכ"פ נקרא חכם בפי המון עם הארץ וכאשר הגיע לזה הוא משתוקק עוד להכנס בגדולות ובנפלאות לעשות לו שם גם בין הגדולים:

אל מה שלא יקנהו מעלה יתירה שלא ישיג רק הכבוד המדומה שאיננה קנין דבק בעצמה ואיננה מעלה אמיתית. יקנהו היו"ד בפת"ח:

ולא ינקהו ממכשול בנפשו שאם נדבק ונשרש בנפשו איזה מכשול המכשילו ומונעו משלימותו כמו איזה מדה רעה גאה וגאון ופי תהפוכות כעס וזדון ודומיהם לא ינוקה ממנו ע"י חריפותו ורוב פלפולו בשאלות הזרות ההם:

והניח לעיין עזב מלעיין בשרשי הדת ויסודי תורתו ולפי שיש בחכמת המצפון הנ"ל דברים שהם דוגמת שורש לדת שגזע הדת וענפיו צומחים מהם כמו אמונת היחוד וחידוש העולם ואדנותו יתב' ואמונת הנבואה שבזולת אמונה באחד מהם אין מקום והתחלה לאמונת דתנו ח"ו ואלו מתוארים בתואר שורש שהגזע עם ענפיו צומחים ונולדים ממנו ויש בהם דברים אשר אין תולדת הדת מהם אמנם הם מעמידי הדת ומחזיקים אותה בקיומם כמו הבטחון והפרישות ויחוד המעשים לשמו והם כמו יסוד לבנין שאין הבנין תולדת היסוד אמנם היסוד הוא המעמידו ומחזיקו בקיומו:

להתעלם מהם ולהניחם העלמה הוא בהחלט והנחה הוא ההתרפות בדבר והנחתו עד זמן אחר או לכשיפנה:

אות ומופת יתבאר ענינם לקמן בשער היחוד:

האחד האמת והעובר יתבארו ג"כ לקמן:

אם לא מוסב על מלת אנחנו חייבים כלומר אם אנחנו חייבים אם לא:

להבדיל הענין ענין האחד האמתי משאר האחדים שהם כולם בגדר האחד העובר כמו שיתבאר בשער היחוד:

אם לא עיין קודם:

וידעת היום והשבות כו' ומסיים אין עוד הרי שצונו לדעת היחוד ולהשיבו אל לבבנו כלומר להתבונן בו שעל ההתבוננות הונחה מליצת השבת הלב:

אם לא ידעם ויעשם הדיוק במלת ידעם כלומר אם לא תקדם ידיעה לעשיתם כמו ביחוד שמצות עשיתו היא ההזכרה בפה בקבלת עול מלכות שמים בכל יום אמנם צריך להקדים הידיעה בלב:

אור הלבבות ונגה הנפשות אור הוא המאיר בעצמו מאורו ונוגה הוא המאיר מאור שקבל הוא ג"כ מאחר כמו הירח שמאיר לנו באור שקבל הוא מן השמש לכן נאמר ביום ההוא לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך ומליצת הכתוב הזה מדוייקת מאוד שלא אמר ונוגה הירח לא יאיר לך אלא ולנוגה בלמ"ד גם לא סיים לא יגיה לך אלא לא יאיר לך לפי שהוא מוסב על השמש כלומר שאז יבטלו שתי התועליות שאנחנו מקבלים עתה מן השמש דהיינו האחד שהוא מאיר לנו בעצם אורו ביום וע"ז אמר לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם והתועלת השני שהוא מאיר על הירח בלילה בכדי שהירח יגיה אורו עלינו שזה נקרא אצלנו נוגה גם לזה התועלת לא יאיר לך השמש כך פירשו הרב הגדול מוהראנ"ח והיא אמתי ונכון ודברי פי חכם חן ושפתים ישק וגם בכאן כונת המחבר שהחכמה מאירה ללב ומן הלב תפול ההארה לנפש וא"כ בבחינת הנפש תקרא נוגה לכן אמר ונוגה הנפשות והבן:

על שאלה נכרית פירש שאלתו היתה בענין זר בטבע העולם להקרה כך ולא יקרה רק לעתים רחוקים ואולי לא לעולם דוגמת שאלת רבי ירמיה רגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום בבא בתרא דף כ"ג ע"ב או תקרא שאלה נכרית שהוא דבר הבלתי נצרך לו כעת רק אם יקרה כך:

אשר אינך רשאי להתעלם במצות עשה שבהם ואינך רשאי לפשוע בלא תעשה שבהם:

עד שנפנית שהפנית לבך:

במטמון הנסתר הקבור במעמקי הארץ:

אשר אם יסתירוהו אם יניחוהו וכך נסתר בכחם לא ישיגנו אדם הכונה על האדם ההוא בעצמו כלומר שאין דברי החכמה גלויים בלב האדם שיבינם ממילא בזולת התבוננות כמו המושג בחושים שישיגם האדם ממילא ד"מ דבר העומד נוכח עיניו יושג מיד לחוש ראותו מעצמו וכן קול המגיע לאזניו יושג ממילא לחוש השמע אמנם החכמה היא נסתרת בכח ולא תושג לו אם לא ישתדל לדלותה בכח התבוננותו וזה אמרו וכאשר יגלוהו כלומר יחפרוהו ממטמוניו בכח בינתם עד שיציף למעלה ויבא לגלוי לא יהיה נעלם מהאדם ההוא שהם אמרים ישרים ונכוחים ומוצלחים לאדם לשלימותו ואמר זה כנגד העצלים שאף אם הם חכמים בכח הם מתברכים בלבבם לאמר שמה שאיננו מונח בגלוי בלבם אינם דברים נצרכים ומוצלחים לשלימותם לזה אמר שאחר שינסו בעצמם יוציאו מלין מרוח מבינתם ימצאו יושר אמריהם כנ"ל:

תקועה בתולדת האדם וטבעו כו' בתולדת האדם הכונה על הטבע הראשון שהוטבע בתולדה במין האדם והוא הטבע המשותף לכולם ובמלת וטבעו הכונה על השינוי ביחוד לכל אדם מזולתו שהרי טבע כל אדם משונה קצת מזולתו ולכן זה נוטה בטבעו לתאוה זו יותר וזה לתאוה אחרת וזה בא משינוי מזגם בקצת וזולת זה יש עוד שינוי ביניהם מצד כח הכרתם שהוא הכח המתלוה אל השגת החושים ובלשוננו נקרא (גיניטקיי"ט) וזה משתנה ביניהם לפי השתנות הזדמנות עניני העולם שבאו ונזדמנו להם בימי חלדם וע"ז אמר ובכח הכרתו והבן והביא לדוגמא מים הטמונים בלב הארץ שיש בהם ג"כ ג' בחינות הנ"ל דהיינו טבע מים הכולל המשותף וגם יש קצת שינוי בכל חלק לפי מקומו דהיינו באיזה מדינה שהוא שוכן כמאמרם ז"ל בפסוק ולמקוה המים כו' שאמרו שם אינו דומה טעם דג העולה בעכו כו' שזה מופת שכל חלק מן הים משונה בטבעו מזולתו ומזה בא השינוי בטעם הדג המתהוה בו ושינוי השלישי בא מצד תערובות הנופלות במים ההם לפי ההזדמן:

בכחו ובמצפוניו על הדברים שעודם נעלמים ממנו בהחלט ולא היה לו עדיין בהם שום התחלה אמר בכחו אמנם יש דברים שהיה לו בהם קצת ידיעה וכעת הם בהיסח מדעתו עד שיזכרם וירחיבם וירכיב חלקיהם להוציא מהם דבר חכמת בינה וע"ז אמר ובמצפוניו:

לגלותו ולהראותו הכונה להיות נגלה ונראה לעצמו כנ"ל ואמר לגלותו ולהראותו נגד הב' חלוקות שעל מה שנעלם בכחו ואינו גלוי כלל אמר לגלותו ועל הגלוי קצת רק שהוא צפון עדיין ואינו נראה בעליל בלבו אמר ולהראותו:

במקצת מה שזכרתי לך שאלתי אותו על קצת דברים מחכמת המצפון אם עיין והתבונן בהם לדעת מופתיהם ומקור חיובם:

ורוחק הבנתו שהבנתו רחוקה מערך התבוננותם ובס"א ודוחק בדל"ת רצה לומר שהבנתו צרה ודחוקה ואינה סובלת דברים כאלו:

לברר מה שקבל לברר במופת מה שבא לו בקבלה:

ועכבוהו מלעיין העצלות והקלות במצות האל שמצותיו ית' ותורתו קלים ופחותים בעיניו:

הוא נענש על זה פי' על עצלותו וקלותו נענש בפני עצמו ונוסף ע"ז הוא אשם על התעלמותו מחקירות דברים אלו:

שימנה המעות כו' ויריצם הריצוי הוא חריפות מן המטבע לפי צורתו הטבועה עליו והוא מלשון הכתוב מתרפס ברצי כסף (תהלים) ובדברי חז"ל המרצה מעות מידו ליד אשה. ופי' שצוה לו שיקח בוודאי מין מטבע המרוצה לעם וחריפה להוצאה:

והאמין להם והתעצל שהאמונה שהאמין בהם באה לו מחמת עצלותו ומחמת קלותו במצות המלך כנ"ל בנמשל:

שאל אותו על משקלו ומנינו בכאן לא הזכיר הריצוי שאחר שהממון הובא לפניו מיד הוא רואה צורתו ואינו צריך לשאול עליו:

כמו עילת מצות השמע כמו שבאמת אין ביכלתך לדעת סבת מצוה השמעיית שהם החוקים שאין סבתם וטעמם ידוע ומניעה זו היא נקראת בפי החוקרים עומק המושג ואח"ז אמר וכן אם היה דעתך קצרה כו' כלומר קצרה משאר בני אדם זולתך וזה נקרא אצלם קוצר המשיג ואמר דעתך קצרה והכרתך חלושה שעל עניני האמונה שבהם כמו היחוד והקדמות ודומיהם אמר דעתך קצרה להשיג מופתיהם ועל שאר דברים שבחובות המצפון כמו הבטחון ומסירת הנפש ויחוד המעשים ודומיהם שהם באים לאדם מחמת הכרת רוממותו יתב' והכרת טובותיו ע"ז אמר והכרתך חלושה:

משרשי הדת וקוטבי המעשים כבר פרשתי למעלה שיחודו ית' וקדמותו ואמונת הנבואה ודומיהן הם השרשים לדעת שמהם היא צומחת ושאר דברים שבחכמת המצפון כמו האהבה והיראה והבטחון ומסירת הנפש יצדק לקרותם בשם קוטבי המעשים שעליהם יסובו כל המעשים שזה תכלית כל המעשים לאהבה אותו ית' ולירא ממנו ולמסור נפשנו עליו:

להשתמש בהם בדעת ותבונה שזכר:

ואם תתעלם ותפשע בדבר תתעלם מלעורר להשיג מה שבכך ועל מה שהאדם מסיח דעתו גם ממה שידע כבר ויכול להרחיבו ולהוסיף בו בינה והרי היא כמאבדו בידים אמר ותפשע:

לפרוט אותם ולחלקם ולדקדק בהם זכר אותם בג' לשונות נגד שלשה דברים הנזכרים בפסוק שעל מה שנאמר בין דם לדם אמר לפרוט אותם כלומר לדעת פרטיהם ועל הדינים אמר ולחלקם לפי שהדינים הם מקצוע שבתורה ומתחלקים לחלוקים הרבה מאד כמאמרם ז"ל שהם כמעין הנובע ועל הנגעים שענינם מדוקדק בדקדוק גדול מראיהן ושיעורם אבותיהם ותולדותיהם אמר לדקדק בהם:

בשמות הבורא באיזה שמות נתאר אותן שהם ג"כ מושכלים כמאמרם ז"ל באדם הראשון שאמר לו הקב"ה ואני מה שמי כו' ואמר אתה אדון לכל כו' וכן ראוי לקרא אותו אלהים על היותו שופט כל הארץ וכן בשאר הכינוים אע"פ שיש לכולם סודות כמוסים וידועים לחכמי אמת אמנם הוראות פשוטם הוא מן המושכלות:

ובמדותיו כמו רחום וחנון ורב חסד ודומיהם:

משרשי הדת כאן קיצר וקרא הכל בשם שורש:

בעבודת המקום הכונה על העבודה הכונה על העבודה בכללה שיסתפק אם אנו צריכין לעבדו אם לא:

ולברר המעשים הטובים מפגעי ההפסד לברר מהם הפסולת שהם הפגעים המפסידים אותם כמו ד"מ ליתן צדקה לעני בפרהסיא והוא מתבייש ממנו או הלומד תורה בשביל לקנתר ודומיהם:

ולירא ממנו ולירא הלמ"ד בציר"י והרי"ש בחול"ם:

בעבור שמו כלומר שיהיה חשבונו עם נפשו ולתקן מעוותיו לא בעבור יראת העונש רק למען שמו יתב' שהוא יראת הרוממות:

חכמי התורה והסמך והסמך הסמ"ך בסגול על מה שהם מוציאים מן התורה בשיקול דעתם קורא אותם חכמי התורה ועל מה שקבלו מרבותם קרא אותם חכמי הסמך שהם סומכים בזה על דברי רבותיהם גם נקראו כן על היותם חכמים סמוכים מרבותיהם כידוע מענין הסמיכה שהיתה נוהגת בחכמים בימים הקדמונים:

שתשוב אל דעתך זהו תחלת הכנסת הדבר ללב ואח"כ על ההתבוננות בו אמר ותשמש בשכלך:

במה שדומה לזה כלומר הדומה לזה כאלו הפרטים מחכמת המצפון שזכר שהם היחוד והעבודה כנ"ל בסמוך:

ושרשיהם ופרקיהם אבותיהם ותולדותיהם שהם הענפים שגם למעלה כינה הענפים בשם פרקים והנה זכר תחלת מהות המעשים בכללם ואח"ז הזכיר חלוקתם לשרשים וענפים ונגד ג' חלוקות אלו אמר ותחקור עליו בשכלך על סתם ענינם בכלל ועל החלוקה לשרשים וענפים ונגד ג' חלוקות אלו אמר ותחקור עליו בשכלך על סתם ענינם בכלל ועל החלוקה לשרשים וענפים אמר ותבונתך ושקול דעתך להתבונן בשרשים ולשקול במשקל הדעת איזו ענפים מסתעפים מהם:

וכן אמר כו' אמר האל"ף בחול"ם והמ"ם בפת"ח כלומר כמו כן אני אומר בכל מה שנוכל לעמוד על בירורו מפני שבוודאי כונת התורה לא על היחוד לבדו שהרי כל דבר שהיה בכלל כו':

שהיא מצד הראיה שהשכל מביא ראיה ומופת עליהם:

על דרך הקבלה והסמך שאמר שקבל מרבו הוא סומך עליו:

הקבלה וההגדה בדבר שקבל מרבו שייד לשון קבלה ובדבר הנמשך בין ההמון ששמעה אזנו שייך ההגדה:

עם נבל ולא חכם הרי שהקדים חיוב ההתחכמות ואמר עוד זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור הרי שהזכיר כח הזכרון וההתבוננות ואח"כ אמר שאל אביך כו' שהיא הקבלה:

מפני צורך הלומדים אליה תחלה כלומר בימי נעוריהם קודם שתתחזק רוח בינתם וחלילה להם לעמוד בימים ההם בלא אמונה וע"כ צריכים אז לסמוך על הקבלה גם מטעם אחר צריך האדם להקדים הקבלה להראות שהיא יסוד אמונתו בין תסכים דעתו וישיגה ברוח בינתו או לא ואם יתחיל תחלה בידיעת שכלו נראה כאלו הוא עושה ממנו יסוד מוסד שמה שתסכים בדעתו הוא מקרב ואשר תמאן ותתקצר בהשגתו ירחיק וחלילה לנו מזה כי בזה הדרך דרכו הפלוסופים אנשי השם ששמעו את העולם ופקרו ואבדו מן העולם ומ"ש למעלה שחכמת המצפון קודם בטבע שם דבר לענין המעשה ובכאן אמר לענין האמונה:

מדרך השכל ולהביא עליו כו' ששקול הדעת עוזרו כו' שיש ראיות מוכרחות ע"פ השכל ויש ראיות שאינם מוכרחות כ"כ אמנם הם כמו מוכרחות ע"פ שקול הדעת כמו משל הכתב שזכר המחבר לקמן שאיננו מופת חותך רק שקול הדעת אמנם הוא מכריח כמו מופת חותך:

מקוצר דעתם להבינם שדעתם קצרה להבין ענינם מעצמם כ"ש לעשותם לעשות מהם חיבור ללמד לאחרים שהרי הרבה דברים יש שהאדם יודע ומבין אותם לעצמו ואעפ"כ אין ביכולתו לחבר בהם ספר לפי שאינו יכול להוציא דעתו ולהסבירה בשלימות ללמד לזולתו:

ולהתעסק בהם לעשות מהם עסק כלומר להרחיב ענינם ולדבר בכל חלוקות סעיפיהם:

מתולדות הדינים הם הדינים המתילדים ומסתעפים מהראשיים כמו זאת אומרת המורגל בלשון האמוראים שמדין זה נשמע דין אחר:

והשאלות הנכריות פירשתי למעלה וקרא אותם מסופקות שלפי שהם ענינים זרים ולא נמצאו בדברי הקדמונים וצריכין להרבה הצעות והקדמות ולדמות מילתא למילתא לכן אין ביד האדם להחליטם ולומר קבלו דעתי כמו שבאמת דרך השלמים לסיים תשובתם בלשון מסופק וכותבים כן נראה לפי עניות דעתי:

בכללי הדינים בדיני ממונות והקדימם לאיסור והיתר להיות רוב השאלות נמצאות בהם לפי שהם מקצוע שבתורה ולכן הזכיר בהם לשון כללים לפי שעניניהם בנוים על כללים הרבה כמו המוציא מחבירו ע"ה וכללי מגו ודומיהן הרבה:

לברר מעשיהם מתערובת פניות:

שהיו עניני העולם כו' כלומר השבח והכבוד המדומה שמשיגים בעלי החכמה ע"י חכמתם שהם מראים בתשובות שאלות זרות כאלה הם נקלים כלומר נבזים בעיניהם:

וכשהיו צריכים כו' כלומר שהיה מזדמן להם הדין:

מוסרם ויושר מדותם מוסרם היינו בפרישות מתאות עוה"ז כמו שכתבתי למעלה שמלת מוסר הונחה על הגבלה:

כל איש בזמנו ובמקומו כל דבר כפי זמנו ומקומו שבוודאי לא לחנם דברו כ"א מן התנאים בדברים פרטיים זה דבר בענין זה וזה בזה רק שכל אחד דבר לפי מקומו ושעתו מה שראה שההמון היה פרוץ בזמנו במקום שהוא שם דבר באותו ענין לגדור הפרצה:

מענינן ואזלינן ומענינן צועקים והולכים וצועקים והוא מלשון קול ענות ובש"ס שלנו אין הגירסא כן:

כל העוסק בתורה כו' אלא בתורה וגמילות חסדים הרי שגם בתורה הנוגע למעשה אין לבלות כל זמנו לפי שצריך להניח זמן גם למעשה בפועל כ"ש שאין לבלות הזמן בשאלות זרות שאינם נוגעיה כלל למעשה בזמן ההוא:

על בר הלב וזך המצפון בר הלב בסור מרע שבהם וזך המצפון בעשה טוב שבהם:

ואם ירבו ויתמידו אע"פ שיהיו המעשים רבים במספר ומתמידים בזמן:

כי תרבו תפלה הרי שאין הרבוי מועיל:

אי יהבת לי לבך ועיניך כו' נראה מדבריהם שמלת ועיניך שייכה למעלה והכונה במלות דרכי תצורנה שדרכי יהיו נצורים ממילא עי"כ ומלת תצורנה יהיו נצורים על משקל אבני אלגביש תפולנה יהיו נופלים (יחזקאל י״ג:י״א)

ומה ה' דורש ממך כו' וסיפים והצנע לכת שהכונה בזה על בר הלב:

השכל וידוע אותי וסיפיה כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה וכו' הרי שהקדים השכל וידוע להעשיה להורות שהעשיה תלויה בהם:

בהכנת דרכי והכרת חסדי השכל בהבנת דרכי כלומר דרך הנהגתי בעולם וידוע בהכרת חסדי ומסיים בג' חלוקות להתבונן בבריאתי ולהכיר גבורתי וחכמתי נגד ג' החלוקות שהתחיל בהם הנביא דהיינו אל יתהלל החכם בחכמתו אל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל העשיר בעשרו שנגד העושר אמר להתבונן בבריאתי שהוא עשרו יתברך כמד"א קונה שמים וארץ שהם נקראים אצלו יתברך קנין כמשז"ל שמים וארץ קנין אחד ונגד הגבורה אמר ולהכיר גבורתי ונגד החכמה אמר וחכמתי ומה שהפך הסדר היינו שבאמת הוא פורט לפי קדימת המעלה שהחכמה הוא קנין עצמי בנפש והגבורה קודמת לעושר שהוא קנין דבק לגוף משא"כ העושר הוא קנין חיצוני ואח"ז בדברו בערכו יתב' הוא מהפך הסדר לפי ההתבוננות האדם בו יתב' שהוא ממטה למעלה שע"י בריאתו אנו משיגים גבורתו ואח"כ אנו משיגים חכמתו וזה שאמר להתבונן בבריאתי ואח"כ יכיר גבורתי וחכמתי מתוך מעשי בבריאתי:

חיוב מצות הלבבות בקום ועשה שבהן ועל סור מרע שבהם אמר מוסר הנפשות:

שוים ושקולים ג"כ נגד סור מרע ועשה טוב:

עדות הלב והלשון כו' כינה העבודה בשם עדות כי העבודה מהעבד לאדונו הוא עדות על אדנותו וממשלתו עליו:

יצדיק כל אחד מהם כו' בסור מרע ויעיד עליו בעשה טוב ולא יחלוק עליו בסור מרע ולא יסתור דבריו בעשה טוב:

שחולק קצתו על קצתו כלומר קצת דבריו שאנו שומעים ממנו בעת מן העתים חולק על קצת דבריו ששמענו ממנו בעת אחרת ואמר חולק קצתו וכו' ומכזיב קצתו וכו' חולק שייך בדעות ומכזיב שייך בסיפור מעשה:

אין מאמינים בצדקו במעשים ואין הנפשות מתישבות על אמתו בדעותיו שאין יכולין להחליט בבירור שכך היא דעתו באמת כי אולי הוא מכזיב לנו:

גלויינו על נסתרינו במעשים וכיוצא שפרט בכאן מעשה ודבור ומחשבה כי במצפון כוון על המחשבה:

לא אוכל און ועצרה כמו שפי' שם רש"י ז"ל לא אוכל לסבול און שבלבם ואסיפה שהם נאספים לשמי בבית הזה:

שונא גזל בעולה זה שמביא עולה מן הגזל הוא שנוי אצלי שהוא ג"כ און ועצרה:

וכי תגישון עור לובוח וקרבן בעל מום הוא דוגמת גזל בעולה:

שמוע מזבח טוב לשמוע דבר ה' הוא טוב מלהביא זבח בבלתי שמוע והוא ג"כ כמו גזל בעולה:

כפי הלב והכונה כפי שמחת הלב לעשותה והכונה לשמו ית':

בעבירות רבות היינו ג"כ כפי שמחתו בה כמ"ש השמחים לעשות רע יגילו כו' וכפי הכונה אם לתאבון או להכעיס ר"ל:

המחשבה במצוה ההיא הכונה שמכין עצמו לעשותה כמ"ש חישב אדם לעשות מצוה כו' והכוסף לעשותה היא התשוקה שהצדיק משתוקק לעשותה בהגיע עתה:

מצות רבות היא שוקלת נגד הרבה מצות שנעשו בזולת מחשבה נכונה:

יען אשר היה כו' וסיפיה הטובות כי היה עם לבבך הרי שהמחשבה לטובה בזולת מעשה נתקבלה לרצונו יתב':

מאי ולחושבי שמו אפי' חשב כו' ולפי דבריהם ז"ל הכונה במלות ולחושבי שמו כלומר שחשב לעשות מצוה לשמו ית' שאו אפי' נאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה לפי שהמחשבה הזכה לשמו עושה ג"כ רושם בנפשו של אדם:

ויראתי השכחה על מה שעלה כו' יראתי שלא תשלוט השכחה על מה שעלה כו':

והתכת מה שקפא כו' מוסב ג"כ על מלת יראתי שלא יותך וימס ויגר ויאבד מלבי מה שקלט לבי ונקפא ברעיוני והוא לשון הלציו שכן דרך דבר הקפוי כמו שעוה כשהיא נתך הוא נוזל ונגר הנה והנה ומתבטל בקצת זמן וכוון במלת התכה על התכת קישורם:

עם מיעוט העוזרים כו' כמו שאמר למעלה ושאין בני דורנו מתעסקים בזה ובוודאי היו טובים השנים מן האחד שהאחד יזכיר לחבירו שכחתו ואילו האחד שיפול בשכחה ואין שני להזכירו:

לכתבם על ספר ושאחברם כו' לכתוב בתחלה פסקי פסקי מה שעלה ברעיוני דבר בעתו ולסדרם אח"כ ע"פ סדר וחבור:

כולל שרשיהם וסובב כו' להיות החבור חלוק לשרשים הם השערים שכל שער הוא כמו סוג הכולל כל הפרקים וכמו שורש המסתעף לענפים רבים וכל החבור הוא כמו סוג הסוגים ואח"כ אמר וסובב פרקיהם שכל שער יהיה חלוק לפרקים ואמר לשון סובב שהפרקים הם רבים ועין האדם סובב סובב הולך מפרק לפרק כמסבב על הבתים:

שאבקש את נפשי כו' אדרוש ואבקש מנפשי שתדע אותם ואחר שתדעם תבין מעצמך שהיא מחוייבת ע"פ שורת הדין לעשותם:

ובמה שיהיה מהם באיזה דברים מהם שאמצא בעצמי שפעלי שוה בהם עם דבורי אודה כו':

העוזר אותי והמורה כו' עוזר אותי נותן לי אומץ ומצילני מהתרשלות ובמה שאני סכל הוא מורה לי באיזה שביל אתהלך להשיג ידיעתו:

ומה שיהיה מהם כו' באיזה דברים מהם שאמצא בעצמי שפעלי חולק על דבורי כלומר שנראה מפעלי סתירה על דבורי או שפעלי מקצר כלומר מתרשל ומתעצל מלהגיע לאותה מעלה שהדבור מחייבו:

אאשים את נפשי אתלה בה האשם כמ"ש ואשמה הנפש ההיא:

ואוכיחנה ואטעון עליה ממנו פי' מן הדבר ההוא ופרט ב' לשונות נגד ב' חלוקות הנ"ל דהיינו במה שהוא חולק עליו ובמה שמקצת חולק שכנגד החולק אמר ואוכיחנה שכל תוכחה הוא בירור דבר יברר לה איך הנראה מפעלה סותר דבריה ועל הקיצור שהוא העצלות בדבר לפי שהוא עליה למשא אמר ואטעון עליה כלומר בע"כ אטענו על שכמה המשא ההוא:

עולה מצדקו עולה העי"ן בחיר"ק והה"א מפיק בכולם העול שלה שעשתה עול נגד צדקו של המצפון ומ"ם מצדקו כמ"ם נטתה מפני ונטותה שנטתה מיושרו ועוותה שנתעוותה מתיקונו ואיך קצרה מעשיה מתמותו כלומר משלימותו ופרט ארבעה חלוקות נגד ארבעה חלוקות שבשלימות האדם דהיינו שסור מרע ועשה טוב כל אחד מהם חלוק לשנים במה שבין אדם למקום ובמה שבינו לבריות לכן פרט אח"ז ד' חלוקות דבר קיי"ם ומטמון צפו"ן ונר שיאיר ויור"ה להם:

דבר קיים ומטמון צפון לעצמו פרט ב' חלוקות נגד הב' חלוקות שזכר למעלה שהוא ירא מהם דהיינו השכחה וההתכה שבמלת ההתכה כיון על התכת קישורם כנ"ל ואמר בכאן שע"י עשות החבור יהיה חכמת המצפון אצלו דבר קיים נגד השכחה ומטמון צפון למשמרת נגד יראת ההתכה ואח"ז פרט ב' חלוקות מתועלת זולתו דהיינו שיאיר להם ממחשך שכלם בעניני האמונה ועל הנוגע למעשה כנ"ל אמר ויורה להם הדרך:

שתהיה תועלת זולתי בו מתועלתי כלומר יותר מתועלתי וכן הוראת בלעדי יותר מהשלמת חפצי כלומר שתועלת עצמי בעשית החבור איננה כ"כ גדולה לפי שגם בזולת החבור היה הדבר כבר ידוע ברעיוני ואף אם היה קצת נשכח היה קצתו נשאר לזכרון אמנם אנשים אחרים זולתי לא היה להם ידיעה בתחלה מכל הענין הזה בכלליו ופרטיו בלתי חיבורי זה ופרט ב' חלוקות באמרו תועלת זולתי והוראת בלעדי שנגד דברים שבחכמת המצפון שהם תועלת בפני עצמם כמו עניני האמונות ביחוד וקדמות ודומיהם אמר בהם לשון תועלת ונגד הדברים שהם מורים לאדם מה שנוגע לענין מעשה כמו בפרישות ויחוד המעשים אמר לשון הוראה וזה אומרו והוראת בלעדי ולכן סיים מהשלמת חפצי או ששני הממי"ן הם ממי"ן הסיבה כלומר שמתועלתי ימשוך תועלת גם לזולתי וכן בהוראת בלעדי מהשלמת חפצי:

שרשי חובות הלבבות בעניני אמונות ומצות המצפונים במה שנוגע למעשה בסור מרע ועשה טוב:

מאסף לכל בכללו ושיהיה מספיק בענין פרטיו ופרקיו שכל פרט יהיה מספיק בענין המדובר בו:

ומורה כו' כלומר ותכליתו להיות מורה כו' ומפרש איזו הוא הדרך הטובה שיהיה מנהיג את האדם במנהגי הקדמונים כי אין אתנו בדורותינו יודע עד מה וכמו שאמר הכתוב שאל אביך ויגדך כו' ואמר ומנהיג כו' בעשה טוב שבהם ועל סור מרע אמר ומוסר החסידים:

ומעיר משינת הפתיות ההתרשלות והעצלה בעבודת ה' כינה המחבר בזה החבור בשם שינה וקראה שינת הפתיות מחמת שנפתו ליצרם ונשתקעו בחמודות העוה"ז כי כן נמצא בדברי חז"ל שפתי הוא המתפתה ביצרו:

החכמה הזאת חכמת המצפון:

ומזרז העושה שאף מי שהוא עד הנה ג"כ עושה ואיננו פועל בטל אעפ"כ יקבל ממנו תועלת במה שיזדרז עוד יותר וכבר אמרו אין מזרזין אלא למזורז:

ומעורר המתעלם הוא העצל בהחלט ולא מחמת תאות עוה"ז:

ומישר המקדים מי שהתעוררותו חזקה ותשוקתו שלמה לעבודה ועי"כ הוא מבלבל הסדר ומקדים מה שצריך להיות מאוחר ובאמת זה אחד מן המפסידים בעבודה יהיה החבור הזה מישר אותו כלומר יוליכנו בדרך ישרה ומסודרת ויותר נראה בעיני שהוא שיבוש וטעות המעתיקים וצ"ל ומישר המעקם:

ומרגיל המתאחר מתאחר נקרא מי שאיננו כ"כ עצל שיהיה מתעלם מעבודה בהחלט רק שהוא עוסק בעבודה ברפיון והולך לאט לאט ירגילנו מחבור הזה להזדרז ולשון מרגיל שיאמץ רגליו וידריכם בזרוז:

ומאשר המתחילים שיש בני אדם שעוררו לבם והכינו עצמם לעבדו ובבואם להתחיל נופלים ברפיון לפי שכל התחלות קשות החבור הזה יאשר אותו והוא ג"כ לשון אומץ והדרכה כמד"א ואשר בדרך לבך:

ומראה הדרך לנבוכי' שהמון בני אדם הם נבוכים בהרבה מעניני העבודה ואינם יכולים לברר בשקול דעתם אנה יפנו ובאיזה דרך ילכו והחבור הזה יראה להם איזה דרך ישרה יבורו להם:

וכאשר זממתי כו' כאשר רציתי כמו כאשר זמם:

מחבור הספר הזה מענין חבור הספר:

כחי קצר מחלק מחלקותיו כו' שאין בכחי לחלוק עניני חכמת המצפון שיהיה דבר דבור על אפניו שזה כל מגמת חקור דבר לברר מהות ענינו ועל מה אדניו הטבעו ומה הם שרשיו ומה ענפיו ותולדותיו כמו שזכר למעלה:

מפני כובד הדבר בעיני כלומר שאני בזה כשאר כל אדם שעניני השלימות כבדים בעיניהם וע"י שציורו כבד בעיניו הוא ירא לגשת להתעסק בו מפני שהוא בעיניו להג הרבה ויגיעת בשר:

וקוצר דעתי וחלישות שכלי קוצר דעתי בדיעות האמוניות וחלישת שכלי בשארי דיעות הנוהגות לשלימותו כמו הבטחון והכניעה ואהבה ויראה ודומיהן:

מפני שהיא קרובה כו' מוסב על אמרו אשר בה חברתי כלומר שלכן חיבר בזו הלשון מפני שהיא קרובה וכו':

שיראה בו כו' היו"ד בציר"י כמו ולא יראה לך חמץ כלומר שאולי זה יהיה כל פרי טרחי בחיבור זה שיראו וימצאו בו המבינים שכחי קצר כנ"ל:

ושאעבור בו כו' שמדה נכונה היא לאדם להכיר את מקומו ולעצור תשוקתו מפעולת דבר שאינו בכחו שהוא כמו יוהרא:

לשוב ממחשבתי ולהשיבה כו' כפל הלשון נאמר עפ"י טבע בני אדם שבדבר השקוע מזמן רב במחשבת האדם ואחר כך הוא מתחרט ורוצה לחדול מזה הדבר מיד שנגמר בדעתו לחדול נקרא חוזר ממחשבתו אמנם להיות הדבר שקוע כ"כ בכח הדמיוני המחשבה מתגברת עליו ותוקפת אותו בכל פעם שנכנסת בלבו להשיאו לדבר ההוא וצריך האדם להשיבה ולהסיע אותה מלבו ולהסיח דעתו ממנה בחזקת היד וזה חמר לשוב בחחלה ואח"כ להשיב והבן:

ולהניח לי מחברו לקחת לי המנוחה כמו והיה בהניח ה' אלהיך לך ולעזוב מלחברו:

על בחרה במנוחה חשדתי אותה שהאמתלא שהיא אומרת מקוצר דעתה וחלישות שכלה אינה אמיתית רק שהיא רוצה לחדול מזה להיותה בוחרת במנוחה ומואסת בטורח:

ולשכון במעון העצלה פרט ב' לשונות בחרה במנוחה ולשכון וכו' נגד ב' המניעות שזכר באמתלאותו דהיינו קוצר דעתו ומיעוט ידיעתו בלשון הערבי ואמר בהשקט ובטח שוקט מן הטורח ובטוח מן הלעז ע"י שיראה בו קוצר דעתו כנ"ל:

שיהיה רצון התאוה אני ירא שאולי רצון התאוה דהיינו תאות המנוחה השיאתני לזה לעזוב המחשבה הזאת:

ושהוא הטני כו' רצון התאוה הטה לבבי וכו' ואמר המנוחה והשלוה המנוחה מן העסק ושלות לבי מן לעז קוצר דעתי:

ולהסכים על ההנחה להניח המחשבה הזאת:

ולשבת במושב העצלות בדברים אחרים מן העבודה שע"י שיפילני ברפיון בדבר זה ממילא יביאני אל כלל העצלות כענין עבירה גוררת עבירה וכמ"ש בשער יחוד המעשה ואל תדלק אחר העלמה בהעלמה וכו':

כי כמה שכלים אבדו כמה מיני שכלים שהיו בכח האדם להשכילם ולהתבונן בהם ולא אבדו ממנו רק בעבור המורא שירא לגשת אליהם שלא יהיה יגיעו לריק או כונתו שאבדו מן המון העולם ע"י מורא בעליהן שיראו לשלוח יד ולמשוך בקסת הסופר לחברם בספר כמו שיראתי אני:

וכמה חסרונים ידעתי שגרם אותם הפחד ואמר כמה שכלים אבדו וכו' בעניני הדיעות והאמונות וכמה חסרונים גרם הכונה בדברים הנוגעים למעשה שע"י העדר הידיעה בהם האדם חסר משלימותו ומדותיו פגומים וחסרים כמו העדר הבטחון והכניעה ויחוד המעשה ודומיהם:

מן הזהירות שלא תרבה להזהר כלומר זה חלק אחד מחלקי הזהירות ותנאי אחד מתנאיו שלא תרבה להזהר כלומר שלא תפליג בו כ"כ עד שתשמש בו גם בדברים שהוא מזיק בהם:

כל מתעסק בענין מעניני הטובה כל מי שנדבו לבו לחבר איזה חיבור בהבנת דברי תורתנו או באיזה חכמה אחרת המשמשת לה ועל עסק החיבורים במוסרים ומדות אמר או להורות הדרך הישרה והנכונה ואמר הישרה לשלול הדרך העקומה כלומר להסירם מן העקום והמעוות ואמר הנכונה כלומר הקיימת שיש דברים בהנהגות האדם שאינם עקומים לפי שטחיותם אמנם אחר רדת לסוף ענינם ימצאו בלתי מתקיימים כדרך שאמר כל תורה שאין עמה מלאכה כו' וכל מגמת הנחת מלת נכון הוא על הוראות ?הקיום שהוא מלשון בסיס וכן:

שותק ועומד שותק ומתבטל מן העסק ועומד על עמדו ומצפה עד אשר יגמר לו כל רצונו כלומר שיצפה עד אשר ירגיש בעצמו רוחב לב בינה יתירה ביתר שאת והפלגה ממה שהוא עתה וכן בצחות הלשון ימתין עד שיבין ויתבונן בו ביותר ולשונו תמהר לדבר צחות:

ולא היה אדם כו' אחר הנביאים כלומר בדורות שעמדו אחר הנביאים והוא כענין שאמר החכם שומר רוח לא יזרע:

אשר בחרם ה' כו' ואמצם בעזרתו ולכן היו בטוחים משתי המניעות דהיינו קוצר הדעת הנצרך לענין וכובד הדבר שאחר שבחרם ה' בודאי היתה דעתם רחבה וממולאת מסת די הצורך לענין שליחותם ועל כובד הדבר אמר ואמצם האל"ף בחירק:

מניח כו' מלת מניח מוסבת על ואלו היה כלומר אלו היה מניח מה שנזדמן לו עתה ומה שיש כעת ביכלתו מחמת שאינו יכול למלאות בשלימות כפי תשוקתו היו כל בני אדם כו':

רקים מן הטובות בדעות וחסרים מן החמודות במדות הנצרכות למעשה כנ"ל:

ושבים במרוצת תוחלת נכזבה כלומר אם היו משתוקקים ומיחלים ומצפים תמיד על מילוי דעתם היתה תוחלתם נכזבה שבוודאי לא ימצאו לעולה דעתם רחבה וממולאת כפי רצונם ומלת ושבים הכונה כלומר רצים ושבים שבדבר הנמשך זמן רב דעת האדם מתהפכת בו ברצוא ושוב פעם מתיאש מתוחלתו וכאלו רוצה להניח הדבר ואח"כ חוזר ומיחל ונמצאת מחשבתו ביחול ברצוא ושוב:

והיו שבילי הטוב שוממים השבילים שדורכים בהם להשיג על ידם הטוב היו אז שוממים מבלי דרך בהם מיראתם שלא ישיגו הטוב בשלימותו:

ומעונות החסד נעזבים שע"פ סברא זו יעזוב ב"א ג"כ עשות חסד איש עם רעהו ולהטיב להם כפי יכלתם שיאמרו בלבם מה יסכון לי עשות חסד ולהיטיב לרעי אחר שאין לאל ידי כעת לעשות חסד ממולא ורחב כפי תשוקתו לכן על משמרתי אעמוד ואצפה עד אשר כביר תמצא ידי בעושר ונכסים ואז אתן את דודי לרעי בחסד רחב וממולא והטבה שלמה כפי חפצי למלאות תשוקתם:

כי הנפשות תאותן כו' הכונה על הנפש המתאוה הבהמית שהיא מרכבת היצר:

ומתרשלות לעסוק כו' ומתעצלות בו שתי הלשונות נגד הטוב והחסד שזכר:

מראה תאוה שיקרא אתהן שהתאוה העומדת נוכח האדם ומעוררת בו הכח התאוני הוא כאלו התאוה קוראה אותו שילך אליה להתעלס עמה באהבים וכמו שאמר החכם והנה אשה לקראתו כו' ותאמר לו כו':

בודות דברי שקר כלומר אע"פ שבהשקפה ראשונה נראה רעתה ומרירותה אמנם הם בודים לעצמם דברי שקר ליפות דבר התאוה ההיא ולהעלים רעתה כמו באכילת עץ הדעת שרעתו היתה גלויה להם שהרי היו מותרים מפיו יתב' בעונש מיתה אמנם הנחש אחר שהראה להם יופיו וחמדתו והרחיב אמתלאתו בהעלמת הרעה כמ"ש לא מות מתותון כי יודע אלהים כו' השיא לבבם ונתפתו ואמר בודות לשון נקבה לפי שהוא מוסב על הנפשות שזכר:

וסומכות את טענותיו הנפשות סומכות טענות דבר שקר ההוא לעשות לו סמוכות בטענות וראיות כדי להעמיד נטיתו שהוא בא להטות לב האדם אל התאוה:

ולחזק אודותיו מלת אודות הונחה על מהות הענין כמ"ש על אודות האשה הכושית כו' אמר שהנפשות באות לחזק מהות הדבר שהשקר רוצה להטות אליו כלומר שאם דבר התאוה ההוא חלוש בענינו ולב האדם רפה בתשוקתו הנה מחוקות אותו כלומר מרחיבים ומגדילים מהותו ד"מ שאם נזדמן לאדם להשיג ממון זולתו בגניבה או בשקר ותרמית אמנם האדם היה חדל ממנו להיותו מעט הכמות ולכן היתה תשוקתו חלושה בא יצר לב האדם ומגדיל התשוקה בהראות לו איזה תחבולה או מו"מ שמזדמן לפניו שע"י המעט ירויח הרבה והסך הקטן לאלף יהיה וכדומה לזה בשאר ענינים:

ולחבר פרידותיו שהשקר דרכו לחבר דברים נפרדים שאין להם קשר וחיבור ע"פ השכל האמיתי והוא מטעה בדמיונותיו ומקשר אותם בשקר ומוציא מהם תולדה מזויפת כמו שמביא הרמב"ם ז"ל ונקראה חכמת ההטאה ובלשון יון סופיסטקא:

בודות דברים בטלים הנפשות הנ"ל בודות דברי אמתלאות של שקר להראות איזו מניעות לדבר:

וטוענות עליו טוענות עליו קושיות וראיות שאיננו נכון ואמת:

ומחטיאות את שביליו הם מראות פנים שהשבילים שדורכין בהם להשיג האמת ההיא הם חסרים וחלושים מבלתי יכולת להשיגו על ידם ולשון מחטיאות מחסרות כמו והייתי כו':

וסותרין את עניניו כו' שאם הוא מורכב מענינים פרטים הרבה הם סותרות עניניו ומפרידים חבורו:

אויבו בין צלעיו הוא הנפש המתאוה שמקורה בכבד שהוא מונח בחלל בטנו בין צלעותיו:

אלא אם יהיה לו כו' כלומר שבלתי אפשר לו להנצל ממנו אלא אם כן שיהי' לו עזר כו':

ומוכיח מזומן לנפשו הוא השכל שיהיה עומד מזומן תמיד להוכיח את הנפש והנה נגד אמתלאות וטענות הנפשות אמר שיהיה מזומן בשכלו להוכיח ולברר האמת שכל תוכחה הוא לשון בירור דברים ונגד תגבורת הנפש בתאותיה אמר שיהיה שלטון עליה ומתגבר לנגדה:

אשר יקשור אותה בחבק העבודה חבק הוא החגור שקושרין בו המשא על החמור והוא מלשון חז"ל לא יעשנו חבק לחמורו ונקרא כן על שהוא חובק את החמור וסובב גופו והנה על בריחת הנפש מן העבודה בעשה טוב אמר שיקשרנה כו' ופרט בו ב' חלוקות שעל מה שבין אדם למקום אמר שיקשרנה בחבק העבודה ועל מה שבין אדם לחבירו אמר שיבלמנה ברסן הצדק כלומר יבלום פיה ברסן הצדק להטותה אל הטוב ועל בחינות סור מרע דהיינו על נטית הנפש אל הרע אמר שיכה אותה בשוט המוסר שוט הוא שבט כמ"ש שוט לסוס מתג לחמור (משלי כ״ו:ג׳):

אל יאחר כלומר לא ידחה הדבר לזמן אחר שמא תתגבר עליו ותפילנו בעצלה וכמ"ש חשתי ולא התמהמהתי כו':

ואם ישיאהו לבו לדבר אחר כלומר אם בשעה שתזדמן לפניו פעולת הטוב ישיאנו לבו לפנות לאיזה ענין אחר בכדי להטריד דעתו ולהסיעו מפעולת הטוב ההוא אזי יגעור בו ואם יתגבר עליו יתגבר הוא כנגדו:

על כן ראיתי כו' מוסב למעלה כלומר לפי המדובר למעלה שטבע הנפשות להפיל את האדם בעצלה ולמנעו מן פעולת הטוב על כן ראיתי את עצמי מוכרח לתקוף על הנפש ולהכריחה בע"כ לסבול כו':

ולבאר עניניו לכתוב כל עניניו בהרחבה באר היטב:

בכל לשון שאוכל לפי שלפעמים תזדמן מלה שאינה נמצאה לו בערבי יתפוס במקומה מלה מלשון העברי כדרך מחברי ספרים בלעז שתופסין לפעמים מלה עברית להשלים חסרון הלע"ז במלה ההוא:

ומכל מליצת שתזדמן לי שתזדמו בפי בעת ההיא:

ובאלהים כו' אעזר אקבל ממנו עזר בבחי ועליו אבטח להרחיב דעתי שהם השתי מניעות שיחס לעצמו למעלה:

אשר הוא רוצה בה ושהיא מקובלת בעיניו על הדברים הנוגעים ליראה אמר אשר הוא רוצה בה שרצונו ית' תלוי ביראה כמ"ש מה ה' אלהיך שואל מעמך כו' ובביאור נאמר רוצה ה' את יראיו וכן על הבטחון מסיים את המיחלים לחסדו ועל עבדדת האלהים בפועל ושאר דברים כמו פרישות שייך לומר מקובלת בעיניו והן הנה שתי הבחינות סור מרע ועשה טוב שהיראה עיקרה בסור מרע והעבודה עיקרה בעשה טוב:

תקנתי אשיותיו כתליו כמו ואשיא יחיטו (עזרא ד׳:י״ב) ובדברי רבותינו ז"ל נמצא בכמה מקומות:

והצעתי מכונותיו הם היהודות ואף שהקדים הכתלים ליסודות שאין הכונה על בנין הכתלים רק על הכנת החומר עבורם:

כולל את גבוליו הם הגדרים שלכל ענין יש גדר המבדילו מזולתו ומקיף ענינו כמו שחקר המחבר בתחלת שער הפרישות מה הוא גדר הפרישות:

ומחלקותיו לכמה חלקים הוא נחלק:

והענינים התלוים בו כמו ד"מ העבודה תלויה בבטחון שאם אין בטחון אין פנאי ושלוה בלב האדם לעבוד עבודתו ית' בשמחה ובטוב לבב גם היא תלוי' ביחוד המעשה וכן התשובה תלויה בכניעה ובחשבון הנפש שאם אין כניעה וחשבון הנפש אי אפשר לתשובה בשלימות וכדומה לזה בשאר דברים:

והפנים המפסידים באיזה אופנים יכול להיות נפסד וצריך האדם להזהר מהם:

להעיר ולהורות ולהשכיל שבתחלה צריך להעיר לבבם שיפנו לזה ואח"כ להורותם באיזה דרך ילכו בם ואח"כ להשכילם בינה בהראות פנים וטוב טעם לכל דבר:

בלשון המבואר הקרוב והנוהג הכונה בלשון המבואר המדובר בהרחבה ובמילוי ואמרו הקרוב הכונה הקרוב לדעת האדם להבינו ובא לשלול הלשונות הבאים בדרך צחות והם כמו חידות רחוקות מן הדעת שיתבונן האדם בהם ויחפשם כמטמונים וכדולה מים מבארות עמוקים כמו חידות שמשון ואח"כ אמר שחברו בלשון הנוהג בין ההמון והכונה על סדר המליצה שאע"פ שיש לדבר ההוראה ההיא במליצה אחרת היותה נאותה להוראת הענין ההוא וההמון הם שנשתבשו ותפסו מליצה פחותה ממנו מ"מ תפסתי המליצה הנהוגה בהמון ד"מ אוזן שומעת איש מספר לרעהו שנכשל בבגדו של פלוני השומע הוא נבוך בהוראתו אם כונתו שנכשל בבגדו בו אחר בטחונו עליו באיזה ענין ונפל עי"כ ממצבו או כונתו שטליתו של פלוני היתה מונחת ונסתבכו בה רגליו ונכשל ונפל כמו שנזכר במס' בבא קמא גם אמר לשון המבואר לשלול המלות המסופקות שיש מלוח שהונחו להוראת ב' או ג' דברים כמו מלת כבש שהונחה לשה כשבים ולגשר קטן או מדריגה קטנה שדורכין עליה וכמו מלת בגד שהונחה לבגד בוגדים וללבוש ודומיהם ואף שעל הרוב אין לספק בהם והוראתם למוד מענינו אמנם לפעמים יבאו במקום שיש לפרש בב' ההוראות:

הלשון העמוק הוא הנדבר בצחות ודרך חידה כנזכר:

והמלות הנכריות שיש מלות זרות שאינן מצויות בלשון המדברים כמו מלת אל בפת"ח שנאמרה במקום אחר בתנ"ך אל שאלת המקום כמו איה והוא אל פשטתם היום ודומיהם:

אנשי חכמת הדבור הוא חכמת ההגיון:

אשר לא יתכן להתישב כו' לא יתכן שתתיישב דעת האדם בהם כ"כ שיספיק להם לקבל ע"י דברי הספר הזה שהוא נאמר בקוצר ובגלגול דברים בעלמא יבואו בו וממילא לא יובנו מפני זרותן וריחוקן מן הדעת הפשוטה:

מפני שלא הבאתי בו כו' מוסב על תחלת דבריו שאמר ואני אוחז בו הדרך הקרובה ומפרש בעצמו שאמרתי כך מפני שלא הבאתי בו כו':

על משפטי החכמה האלהית כלומר שהראיות ההם דורכים בדרך הידוע שהחכמה אלהית דורכת ובסגנון ההוא בכל מחקריה:

כי אין כל מחקר כו' שרבים מן המחקרים השכלים אין נמצא עליהם מופת חותך רק הכרח מאומדן הדעת ע"פ הסברה הישרה התקועה בטבע השכל הפשוט כמו ד"מ באמונות הכתב הנכתב בלשון צח וענין נאה מקושר או איזה ציור נאה מאוד מכמה מיני גוונים שנאמין בוודאי שנעשה מפועל בבחירה ורצון ולא שנשפך דיו על הגליון או סמי צבעים על הלוח ונתהוה במקרה הכתב ההוא או הציור ההוא והנה באמת אין בזה שום מופת חותך לנצח בו ולהכזיב את מי שיתעקש ויאמר ככה ואעפ"כ נאמר שהשכל מחויב כן ולא ימאן לקבלו רק מתעקש וסכל הדבר הזה נמצא בדברי המחבר לקמן בשער היחוד:

הדבר המספיק כלומר וכן להיפך בחכמת השמות אין לדרוך רק במופתים חותכים ואין לבקש בהם הדבר המספיק דהיינו הכרח מאומדן הדעת וסברא פשוטה כנ"ל ד"מ שאיזה אומדן וסברא פשוטה תספיק לתקוע בנו אמונה שהריבוע הנעשה ממדת הקו האלכסוני כמותו שוה לכמות שטח שני הרבועים הנעשים מקוי שני הצלעות דהיינו האורך והרוחב או ששלשה זויות של כל משולש מחזיקים שתי זויות נצבות ולא יאומנו רק ע"פ מופתים חותכים וכן כל פרטי עניני חכמת השימוש וכבר מבואר למעלה מה הם עניני חכמת השימוש ולמה נקראת בשם זה ומה שקרא לראיות האומדן דבר המספיק לפי שהוא מספיק בעצמו ואיננו נצרך להקדמות והצעות כמו המופתים שהם מורכבים מהצעות הרבה והבן:

להרגיש ולהמשיל מן הנמנע הוא להסביר בעניני מחקרי החכמה האלהות ע"פ הרגשת חושינו או להסביר במשל מן המורגש לנו לפי שהוא נעלה ונשגב ומשולל מכל חוש ודמיון ודבר אין לו עמהם:

ולא בתחלת החכמה כו' שאין לבקש מופת בהתחלת הטבעיות כמו במציאות היולי שהוא החומר המשותף והרכבת הצורות בו וכדומה לזה שהם התחלת החכמה הטבעית ואין לנו בהם רק הקבלה:

ולא בראשית המופת כו' הם ההתחלות הראשונות שהמופתים בנוים על יסודם ד"מ שהכל גדול מהחלק והאלכסון גדול מן הצלע וששני מרובעים או משולש או בעלי תמונות אחרות השוים בצלעותיהם שוים בשטחיהם שכל אלו הם מושכלות ראשונות וכל המופתים בנוים עליהם אמנם עליהם בעצמם אין לבקש מופת:

בדמיונים הקרובים הקרובים לדעת האדם:

וכבר אמרו רבותינו כו' בא להתנצל על שהביא בספרו מדברי פילוסופי האומות:

ואמרו בהבאת המשלים כו' הוא התנצלות על הבאתו לפעמים משלים ודוגמאות שלא יקוץ בם הקורא ויאמר שהם אך למותר:

לבחור אותן שתהיינה כו' לבחור מחלקיה אותן החלקים שהם כוללות כו':

כוללות את זולתן וסובבות את שאריתן שכל חלק יהיה כולל כמה דברים זולתו שהם יהיו ממילא כלולים בו ויש דברים שאינם כלולים בו אמנם הם מסובבים ממנו וז"א וסובב את שאריתן שהוא סיבה למציאותן:

שרשן העליון ויסודן הגדול שרשן בבחינה שכולם הם ענפים וצומחים ממנו ויסודן בבחינה שהם מתקיימים עליו וכבר הארכתי למעלה בביאור אלו השתי מלות:

לא ישיגהו שום עצם ולא מקרה אין בהשגתנו להשיג בו ית' שום עצם מדוגמת העצמים המושגים לנו מכ"ש בחינת מקרה והוא הנטפל לעצם כמו המראה או התנועה אל הגשם או הזמן שהוא מקרה דבוק אל התנועה:

מן האדנות להראות אדנותו עלינו ולכן אנו חייבים בעבודתו:

מהתיחדו כו' שראוי להכיר טובתו ית' שהוא יחיד בהנהגת כל הברואים שהוא לבדו ית' מנהיג כולם:

ושהתועלת והנזק כו' כ"א ממנו וברשותו על התועלת אמר ממנו שהטובה באה ממנו ית' ומידו ועל הנזק אמר ברשותו לפי שאין פעולת הרע מיוחסת א"ו אליו ואין צודק לומר רק שהיא באה ברשותו שלא עיכב ע"י:

לבטוח עליו בתועלתנו וסיפוק צרכנו ולהמסר אליו לקבל ולסבול הנזק המגיע לנו ברשותו ית':

מהתיחדו בכבודו שאיננו משתתף עם דבר ואינו דומה לדבר על יחודו קודם הבריאה שאז היה יחיד ומיוחד בכבודו ית' ומסתפק במציאותו אמר מהתיחדו בכבודו ואח"כ אמר שגם אחר מציאות בריאה איננו משתתף עם דבר כלומר איננו מתחבר לשום דבר מהנמצאים ולא דומה לדבר מהם:

שנעבדהו לבדו לשלול שום עבודה לזולתו ולשלול הפניה במעשה העבודה לתועלתנו אמר שניחד כל המעשים רק לשמו ולא לערב כונה אחרת כלל:

מספר רוממותו וגדלו המ"ם בחיר"ק והסמ"ך בפת"ח כלומר מענין סיפור רוממותו וכו':

שהם מתעלמים ומקצרים כו' על סור מרע אמר שהם מתעלמים הולכים בהעלמה והיסח הדעת ואינם נזהרים ונופלים ברע ועל העצלות בעשה טוב אמר ומקצרים במה וכו':

מעוותם ברע וקצורה בעשה טוב:

התשובה ובקשת הכפרה התשובה בחרטה בלב והסכמחו בעזיבת החטא ובקשת הכפרה בודוי דברים: והוא ע"ד שאמר הנביא שובה ישראל עד וכו' ואח"כ אמר קחו עמכם דברים כו':

שנחשוב עם נפשותינו כו' שנבא לחשבון אם לא חסרנו דבר מעניני העבודה שלא עשינו אותו וגם במה שעשינו אנו צריכין לדקדק בהם אם עשינו אותם בשלימות בלי תערובות וז"א ושנדקדק עליהם:

ביין אהבת העולם באהבת המועיל ונוטה אל תאותיו באהבת הערב והקדים אהבת המועיל לפי שהאדם מבלה בו רוב זמנו:

לפנות את לבבו ולסלק מצפונו ג"כ הב' האהבות הנ"ל ולפרוש אח"כ ממעדניו בהזדמנם לפניו:

תכלית כל תאוה וקץ כל תקוה שהרי כל מין תאוה שבעולם האדם השלם מתאוה להם כדי למלאות צרכיו ולהשלים חסרונו בכדי די מסת קיומו בעולם וכל מגמת כונתו להתקיים בעולם הוא רק לעבוד את יוצרו א"כ הוא יתברך התכלית מכל התאות כולן וכמו שכל הנחלים הולכים אל הים כן כל התאות הולכות ונמשכות לתוך תאות עבודתו ית' וז"א תכלית כל תאוה ועל ענין הגמול אמר שהוא ית' הקץ מכל תקוה שהרי יש כמה מיני גמול ונקראים בשם בפי חכמינו ז"ל גן עדן תחתון וג"ע עליון ונהרי אפרסמון אמנם תכלית כל התקוה הוא לחזות בנועם ה' כמ"ש צדיקים יושבין כו' ונהנים מזיו השכינה:

ממנו התחלה שהוא ית' חידש הכל יש מאין ואניו התכלה כמו שאנו אומרים אדון עולם אשר מלך כו' ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא וכמ"ש הפייטן ולפני מלוך מלך כו':

ומה שראוי לו ממנו ומה שראוי לו ית' שיראה ממנו היינו שנאהב רצונו ונירא מפני חרונו ושתי חלוקות אלו נגד ב' חלוקות שזכר שנגד מה שהוא ית' הוא מקור המציאות והוא בראם א"כ הדעת נותנת לאהוב רצונו ית' אחר שכל סבת מציאתנו הוא רצונו יתברך ולרצונו יתברך וכמ"ש כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי כו' ועל זה אמר מתחלה שהוא ית' תכלית כל תאוה דהיינו תאות עבודתו ומילוי רצונו ונגד מה שזיו כבודו ית' הוא קץ כל התקות כמו שזכרנו א"כ ידיעת ההפכים אחד שיש לירא מחרונו שלא יחרה אפו ח"ו בו להרחיקו מכבודו שהרי המורא והתקוה הם שני הפכים. ובפרט צדקו דבריו מאד ע"פ דברי הרמב"ם ז"ל במדע באמרו שתכלית כל העונשים הוא שלא יזכה הרשע לטובה הצפונה לצדיקים זה תמצית דבריו שם בקיצור והטובה הצפונה תכליתה העליון הוא הדבקות לזיו כבודו יתברך וע"ז אמר שאליו התכלה ובאמת הבנת דבר זה בשלימות איננו רק לבאים בסוד ה' אשר עצתם רחקה מן ההמון לפי קוצר דעתם:

כי רגע באפו חיים ברצונו כלומר כל חיי האדם תקועים ברצונו יתברך שאין חיים חשובים לאדם השלם לעשות רצונו ית' וממילא ידיעת ההפכים אחד שאפו וחרונו ר"ל הוא המות האמיתי ובאמת כונת המחבר לא על הפסוק הזה לבדו כי גם על הפסוקים הנמשכים ובאים אחריו כי כן דרכו בהרבה מקומות שסומך על מלת וגו' וכן הדרך ג"כ בציוני הש"ס דהיינו שכונתו על פסוק ה' ברצונך העמדתה כו' כלומר שכל חוזק ותוקף לבי הוא כשהוא תקוע ברצונך וכן להיפך אם הסתרת פניך הייתי נבהל ומשתומם שזה תכלית כל הרעה ההסתר פנים והריחוק ממך ח"ו:

תורת חובות הלבבות שהוא מורה להמון מה הם חובות הלבבות:

ולהעיר הפתאים והמקצרים כבר ביארתי למעלה שפתאים הם הנפתים לפעולת הרע והוא כנגד סור מרע והמקצרים הם העצלים בעשה טוב ועל שתי הבחינות אמר מאנשי תורתנו על סור מרע ונוחלי חוקי דתנו על עשה טוב שהחוקים רובם בעשה טוב:

בבירודן ואמתתן על הראיות המופתיות אמר בבירורן שמבררים הדבר ומחוורין אותו כשמלה ע"פ מופת חותך ועל הראיות האומדניות שבארנו למעלה שהם מאומתות ע"פ השכל הישר אמר ואמתתן:

אנשי החונף והשקר אנשי החונף הם הצבועים במעשיהם ואנשי השקר בדעותיהם ועל ב' החלוקות אמר מפני שהאמת כבד עליהם להתנהג על פי מעשיהם ולכן מתנהגים בחונף. ועל הדעות השקריות אמר ומבקשים להקל על עצמם שמקור האפיקורסות הוא השילוח והקלות כידוע ומבואר אצלנו בכמה מקומות שזדון הלב הנוטה להפטר ושלוח מטה דעתם לדעות שקריות:

שהיא תקוע כו' משרשי דתנו וטמון כו' מקטבי כבר ביארתו איזה דברים הם דוגמת שורש ויסוד לבנין הדת ואיזה הם כמו קוטב שהדת סובבת עליהם:

תתברר אמתתם כו' ויראו כו' שאחר שיאומתו בבירור בדעתנו יגלו ויראו מאוריהם בפועל באברינו:

לאחד מחכמי החוזים נשא משלו כאלו חכמי החוזים הם המכירים מקומות המטמונות:

אל צורתו שנכר צורת הכלים:

ואל הדרו הם הפתוחים והציורים וזיוו הוא הלהט מבריק שאנו קוראין "דעס גלאנץ":

צוה בעה"ב כו' שאחר שראה בעה"ב זה למד מן החוזה לעשות כן בשאר המטמון:

ודון על נפשך כו' שלא תתפתה ליצר שרוצה לעכבך שתתנהג במנהג שנהגת עד הנה ומראה לך פנים באמתלאותיו השקריות רק תדין דין אמת על נפשך ותודה על טעותה ומעוותיה:

והפך בו כלומר השיבוהו תמיד אל לבך וחקור בו כמו שאמרו הפך בה והפך בה:

וילדהו היו"ד בפתח תוציא ממנו תולדות ברוח בינתך:

וכוון בו כוונת המעשה שתכוין שע"י טוב מצפונך תבא לידי מעשה טוב בפועל כמבואר למעלה בדברי המחבר וכמו שאמרו חז"ל תלמוד גדול שמביא לידי מעשה:

במה שיורה עליו וינהיג אליו שיש בהם דברים שהם מורים על המעשה כלומר שע"י מתברר שהאדם מחוייב לעבדו ית' כמו היחוד והבחינה ועבודת אלהים ויש דברים שהם מנהיגים האדם וממשיכים אותו למעשים טובים כמו הבטחון והכניעה וחשבון הנפש והפרישות ויחוד המעשים ואהבה:

לקנות השם בדעות ולהתפאר במה שנוגע למעשה שלשון תפארת שייך במעשה כמו מעשה ידי להתפאר:

מטעות או משגיאה על ב' מיני סכלות השגורות בפי החוקרים שהם סכלות העדרי וסכלות קניני:

הכח הבשרי יקצר כו' והטבע האנושי כו' פרט ב' מיני סבות הקציר שמנו ג"כ החוקרי' שהם קוצר המשיג ועומק המושג ועל קוצר המשיג תלה המניעה בבשר שהחומר הוא המסך המבדיל ומחשיך בעד אור הנפש המשכלת ועל עומק המושג שהוא נמנע מצד עמקו מטבע הנפש האנושיית מצד עצמה אמר והטבע האנושית חסר מהשלים כלומר מהשיגו בשלימותו:

אך הבל בני אדם כזב בני איש כו' ג"כ נגד ב' חלוקות הנ"ל שעל קוצר המשיג אמר אך הבל בני אדם כלומר שלהיותם בני אדם הנקרא ע"ש האדמה להיותו קרוץ מחומר לכן השגתו הבל ועל עומק המושג אמר כזב בני איש וידוע שמלת כזב הוא לשון הפסק שלעומק המושג ילאה כח נפשם לעלות עד תשלום מרום ההשגה ונכזבה תוחלתם ותשוקתם נפסקת וחסרה מהשלי'. והנה לפי דברי המחבר שפסוק זה נאמר על קיצור השגת בני אדם ראיתי לסיים כונת סוף הפסוק במאזנים לעלות וכו' כלומר אם יעלו במאזנים וישקלו השגות בני אדם מי מהם המשיג יותר ימצא שכולם יחד מהבל ואפס נחשבו משל לבני אדם שהתנשאו בעצמם לדלות מי הים ולשום ים לחרבה זה דלה כוס וזה כד וזה חבית גדולה היתכן לעשות חשבון מי מהם דלה יותר וחיסר ממי הים יותר מרעיו הלא כולם מאפס מעשיהם:

צוויהם ולאויהם מ"ע ומצות ל"ת שבהם:

והשיבם אל רעיונך לפי שהוא מן הנמנע לטבע האנושית שישארו דבוקות בו תמיד בלי שום היסח הדעת מהם כלל רק לשעה קלה לכן סיים ואמר שעכ"פ יחזור וישיבם אל רעיוניו תמיד:

שאתה חפץ בהם בדעות האמיתיות ונוטה אליהם במה שנוגע למעשה:

מי זה האיש כו' יורנו בדרך יבחר זה אמר על קוצר המשיג ומבוכתו שהוא יתברך יורנו בדרך ויצילנו משגיאה ומבוכה שמצד קיצורו ואמר בדרך יבחר כלומר שאחר שיראה הוא ית' שיבחר לו האדם דרך השגות אמתיות ותשוקתו אליהם יורנו וידריכנו בהם ועל עומק המושג אמר אח"כ סוד ה' ליראיו שלעמקם מטבע הנפש האנושות כינה אותם בשם סוד וממילא מובן מה שאמר אח"כ עיני תמיד אל ה' כי הוא יוציא מרשת רגלי כלומר עיני מיחלות אליו שיציל רגלי שכלי מנפול ברשת השגיאה:

ומעלת שאר כו' מחכמת התורה כלומר כמה הם פחותות מחכמת התורה:

והשיבהו ברעיונך אם יצא מלבך תפקוד אותו ותשיבהו:

לוזי המשי הם הכרכים העגולים ובלשון משנה פקעיות וע"ש שהם קטנים ועגולים כמו לוזים שהם האגוזים הקטנים קראם כך:

והנלבב בעל לב כמו ואיש נבוב ילבב (איוב יא):

בחר מחלקו בחר הטוב שבחלקו:

טוב ובינוני ופחות כמו שעושין מחטין סולת וקמח וסובין:

בגדי חופש בגדים הראוים לבני חורין כמ"ש בגדי חופש לרכבה (יחזקאל כ״ז:כ׳):

במה שראוי לעשות ממנו בין כמה דברים שראוי ויכול לעשות ממנו בחר לעשות הטוב שבהם:

כראוי לו מהם בחר מן הבגדים בכל זמן ובכל מקום מה שראוי ללבוש לפי הזמן ההוא ולפי המקום ההוא שיש בגדים לבנים וצבועים הראוים לשרת בהם בזמן שמחת לב המלך ובגדים שחורים בימי אבלו וכן חילוק במקום כמ"ש בגדים שבשל בהם קדירה לרבו כו':

במה שנזדמן לו במקח שנזדמן לו ראשון כדרך הזוללים שאין מעצור לרוחם:

אל שוממות ארצותיו אלה מקומות השוממות הנמצאות בארצותיו:

והשכינו עם אנשי קצפו נתן לו משכן בין האנשים שקצף עליהם מכבר:

כחובות הלבבות בעשה טוב ומוסרי הנפשות בסור מרע:

חובות האברים מה שהאדם מחוייב לעשות בפועל:

בזמנם ובמקומם שהרבה מצות תלויות בזמן כמו שבתות ומועדים ודומיהן ויש תלויות במקום כמו מצות התלויות בארץ:

לדעת כתות בני אדם הכונה במלת כתות על קיבוץ הרבה מבני אדם על הסכמת דבר אחד והתועלת בזה לראות עד היכן כח היצר להשיא מבני אדם כמו הסכמת קבוץ בני אדם על הזנות ועל החמס כדור המבול והסכמת דור הפלגה על בנין העיר והמגדל ומאלה הספורים אנו מקבלים תועלת כמו שהאריך הרלב"ג בתועליותיו:

מן הדברים והחידות דברים הגלוים ודברים הסתומים הנמצאים בהם:

בזמנו ובמקומו ישתמש בהם לקחת דוגמא מהם בזמן שיזדמן לפניו ענין הדומה לו ד"מ מי שיזדמן לו פיתוי מאשה זרה כמו שנמצא בכמה מחכמי התלמוד שפתום בנות גדולי האומות כמ"ש ר' צדוק תבעתי' ההיא מטרוניתא ועוד כמה מהם כמוהו אז יזכור סיפור יוסף עם אשת אדוניו איך השיב לה ואיך כל דברי פיתויה לא הועילו לה ואיך זכה ע"י כן לכל הכבוד הגדול בזה ובבא ומענין דהמע"ה בנפלו ביד מלך גת שהתהולל ושינה טעמו וכדומה לזה בשאר סיפורים ויש דברים התלוים במקום כמו כיפור אברהם בזהירתו מלקיחת אשתו בהגיעו למקום שאין יראת אלהים ותפשתי בשניהם רק דבר אחד לדוגמא:

ויעזר על השתמשו כו' שהיה נעזר בעת השתמשו בהם במיני החכמות שהוא פורט:

סימני חכמת כו' מלת סימן הונח על הוראת דבר ובאמרו סימני החכמה פירושו גילוי החכמה והוראתה לעיני השכל האנושי:

כאשר זמן כו' כלומר שהחכמה שזכר הם יהיו לו לתועלת השגת התורה כמו כלים שמשתמשים בהם בעלי המלאכות להוציא ע"י מלאכתן בשלימות ובלשון מדינתנו גיציי"ג:

הנמהר נקרא בשם זה מי שאינו מיושב בדעתו וכל נועשיו במהירות בלי ישוב הדעת:

חידות הראשונים סיפורי מעשים סתומים שקרו בדורות הראשונים גם סיפורי דברים שנדברו בין הקדמונים:

ויביא ראיה ממנו כמו שהכסילים מביאים ראיה שיש לרדוף אחר העושר מאבותינו הקדושים שהיו כולם עשירי עם ומביאים ראיה שיקירי הראשונים היו להוטים אחר רבוי המשגל כמו שנמצא בדוד שהיו לו י"ח נשים ולשלמה אלף נשים והסכלים האלה אינם יודעים שאנחנו עורים ואין לנו שום ציור בעניני הראשונים כלל ועיקר ולאיזה כונה פנה לבבם בעניניהם ומעשיהם שנראים לנו לזרא ואין לנו להביא ראיה מהם להקל רק להחמיר:

הוא ימות באין מוסר בפועל רע וברוב אולתו ישגה בעשה טוב:

ומורים הפתי בסור מרע ומזרזים העצל בעשה טוב:

תודיעני אורח חיים נשלול דרך המות ע"י פועל רע ח"ו ועל עשה טוב אמר שובע שמחות את פניך שיזכה לעבוד עבודת יוצרו בשלמות ולא כמקצר דהיינו שנעבדהו בשמחה ובטוב לבב ועי"כ נזכה לנעימות נצח. אכי"ר: