אוצר המלך צז

עוד יש להסתפק ולשאול אף אם תאמר בספק הנ"ל דכיון שימנע מהמכירה כל עיקר עדיף למוכרו בשוק. עדיין י"ל אם הגניבה שוה הרבה וימכר בשוק ביותר דמים עד שלא נשאר חוב עליו. ועתה שימכרוהו בצנעא יהי' נשאר חוב עוד בכגון דא אם עדיף למוכרו בפרהסיא או בצנעא ולכאורה הי' נראה דבפרק נגמר הדין [דמ"ד סע"א] ר"י אומר אשה נסקלת ערומה וחכמים אומרים אין האשה נסקלת ערומה. ואסקינן שם [דמ"ה ע"א] דהכא בהא קמפלגי מר סבר בזיונא דאינש עדיפא לי' מנייחא דגופא ומר סבר נייחא דגופי' עדיפא. ולמאי דקיי"ל שם כחכמים בזיונא עדיפא. ובפ"ק דע"ז [די"ב ע"א] מבואר דצערא עדיפא מפסידא עיין שם. וא"כ כש"כ דעדיף בזיונא מפסידא וא"כ לא יתבזה בשביל שיהי' לו ממון יותר שלא יהי' בעל חוב, אך הנה כבר כתבתי במקום אחר והעלתי דאין כל הבזיונות שוים. ואפשר בזיון דהכי לא דמי להתם

אך נראה לכאורה דדמי להא דתנן בריש פרק כל פסולי המוקדשים בבכורות [דל"א ע"א] כל פסולי המוקדשין הנאתן להקדש נמכרים באיטליז ונשחטים באיטליז ונשקלים בליטרא חוץ מן הבכור כו' שהנייתן לבעלים כו' עיין שם. ושם [דל"ג ע"ב] מפרשינן טעמא דכיון דאיכא רוחא להקדש לא איכפת לן בזיון הקדש יעויין שם. וא"כ יש לומר הוא הדין הכא לא איכפת לן בזיונו בשביל רוחא דידי' והוא ממש בזיון אחד, וא"כ הוא בדומה ממש, ועיין בזבחים [דע"ה ע"ב] מיבעיא לן בהקדש בכור מהו למוכרו באיטליז כו'. יעויין שם היטב במה דמפליג בין תרי קדושות ותרי גופי עיין שם היטב, ועיין מה שכתבתי בס"ד בקונטרס שותא דינוקא (סי' ח'] עיין שם: הלכה ז'

כל עבד עברי, אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בוזים שהם מיוחדים לעשות העבדים. כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ או יחלוץ לו מנעליו. שבא' רא תעבוד בו עבודת עבד. אינו נוהג בו אלא כשכיר. שנאמר כשכיר כתושב יהי' עמך כו'. יש להסתפק אם מחל העבד ורוצה להוליכם. אם מוחים בידו או מניחים אותו. ולכאו' הוא כאותו הספק שנסתפקנו לעיל הלכה ה'] בענין המכירה בפרהסיא כשמוחל על זה עיין שם, ואחר הישוב קצת נראה דיש לדמות זה למאי דמצינו באו"ח (ס"ס קכ"ח] דכתב הרמ"א דאסור להשתמש עם כהן מיהו אם מחל מותר. ועיין שם בטו"ז [ס"ק ל"ט] דהקשה הא אמרינן וקדשתו בעל כרחו עיין שם. ותירץ הרב חמד משה בחידושיו שם אות י"ד] שהרי מותר לעשות עבודה לצרכו ולפיכך יכול למחול. וכתב דכן משמע במב"ד עי' שם. ונראה דהוא הדין הכא דמאי שנא קדושתו של כהן לכל מיני שירות מקדושת ישראל לענין הולכת כלים לבית המרחץ. והכי נמי כיון דיכול להולך כלי עצמו למרחץ כן יכול למחול על זה ולהוליך כלי רבו. ולא דמי להאי דלעיל בענין למוכרו בפרהסיא כן נראה לפענ"ד

פרק ב' הלכה א'

עבד עברי כו' נקנה בכסף ובשטר כו' ובענין קנין חליפין. עי' למהרי"ט בחידושי קדושין בריש מהדורא ב' לסוגיית עבד עברי ועי' במשל"מ. ועי' להרב פנ"י בחידושיו לפ"ק דקדושין [די"ד ע"א] ובקו"א [סימן ל'] ע"ש מ"ש על זה: הלכה ג'

המוכר עצמו יש לו למכור עצמו ליתר על שש כו': ובענין פחות משש. הנה הריטב"א בחידושיו פ"ק דקדושין [די"ב ע"ב] כתב וזה לשונו והוא הדין לפחות משש דהא לא אשכחן דרשא דקרא שיהא סתמא לשש כו' ע"כ. אך המהרי"ט ז"ל במהדורא בתרא האריך להשיב עליו ודעתו דכל פחות משש כשכיר הוא עיין שם ויפה השיב עליו בעל משנה למלך דשכיר אינו מקנה גופו. משא"כ עבד הוא שמקנה גופו וזה תורת עבד עליו אף בפחות משש. ולפענ"ד קצת ראי' להריטב"א מהחולץ [דמ"ו ע"א] בהני דבי פפא בר אבא דיהבי זוזי לאינשי לכרגייהו ומשתעבד בהו אסקינן דכי נפקי צריכי גיטא דחרותא עיין שם והרי הם לא היו משתעבדים בהם אלא בדמי כרגא, עיין בפרק איזהו נשך [דע"ג ע"ב] חזי מר הני רבנן כו' עיין שם. ועיין מה שכתבתי לעיל פרק א' הלכה ח"ן בס"ד. ובודאי לא הי' דמי הכרגא מאותו שנה עולה מחיר השתעבדות ו' שנים ואפי' הכי היו נקראים עבדים וצריכי גיטא