אוצר המלך מג

כמנודים לשמים יש אומרים אף מי שאינו מיסב בסעודה של מצוה, וכן לא יתכן דמיירי בסעודה שאינה של מצוה כגון בת תלמיד חכם לעם הארץ דזו בלאו הכי אסור ולאו משום שונא מתנות וע"כ דהתם היינו כל סעודת הרשות זולת סעודת מצוה לא הוה אזיל משום שונא מתנות יחי, וזה שכתב רבינו כאן דמיירי ג"כ לאכול בבית אחרים דאלו בביתו מי ס"ד דהי' אסור לאכול אלא סעודה של מצוה והרי בתענית [דכ"ב ע"ב] אמר רב יהודא אמר רב כו' ויהי האדם לנפש חיה נשמה שנתתי בך החייהו. אבל צריך לומר דמיירי לענין לאכול בבית אחרים וזו נפקא לי' מהך דר' אלעזר הנ"ל דהוי מזמני לי' לא הוה אזיל משום שונא מתנות כן נראה [ודע דיש קצת צ"ע במה שכתב רבינו והצדיקים והחסידים הראשונים לא נהנו מסעודה שאינה שלהם משמע דקאי אפי' אסעודת מצוה וצ"ע והרי יש אומרים דהוי כמנודה לשמים וכנ"ל ויש לישב]

איברא צריך טעם מדוע פסק רבינו כר' אלעזר והרי שם בחולין אמר ר' זירא כי הוה מזמני לי' הוי אזיל אמר אתייקורי הוא דמתייקרי בי' עי' שם וברש"י שפירש הטעם ולפי שהנאתם היא במה שאני סועד אצלם ונמצא אין זו מתנה עי' שם. ולדבריו א"כ רשאי להנות מסעודת הרשות של אחרים דבודאי קאי אסעודת הרשות ג"כ ואפי' הכי הי' נהנה ומדוע לא ביאר רבינו חילוק זה דהיכי דמתייקרי בי' וליכא משום שונא מתנות שרי

ונראה לי דהנה בפ"ק דב"ב [די"ג ע"ב] לענין שותפים בקרקע בדינא דגוד או אגיד תניא אמר לו טול אתה בשוה ואני פחות ממנו שומעין לו רשב"ג אומר אין שומעין לו ואסיק לעולם כדתניא ודקאמרת מאי טעמא דרשב"ג משום דאמר לו כו' במתנה לא ניחא לי דכתיב ושונא מתנות יחי' עי' שם ובפוסקים לשם דטעמא דתנא קמא דס"ל דשומעין ולא מצי אמר לא ניחא לי במתנה משום דס"ל דכיון דחבירו נותן לו לטובת עצמו כדי שיחלקו בשדה ואינו חפץ בטובתו של זה כל לא קאי כלל קרא דשונא מתנות שהרי אינו נותן לו רק לו לעצמו ולטובתו הוא דורש עי' שם. והנה הוא ממש הך דהכא פלוגתת ר' זירא ור' אלעזר. דר' זירא ס"ל כיון דהנותן מתייקר בו ולטובת עצמו דורש לא קאי על זה שונא מתנות, והיינו ע"כ כת"ק דרשב"ג, דאלו לרשב"ג דס"ל גם התם שונא מתנות אע"ג דהנותן מתכוין לטובתו דחפץ בחלוקה אפי' הכי הלה מצי אמר שונא מתנות והכי נמי דכותי' אף דמתייקרי בי' אסור המקבל לקבל מתנה, ולפי זה יובן דרבינו לטעמי' דפסק כרשב"ג דהתם וכדעת הרי"ף שם דמסתבר טעמי' דרשב"ג, ועי' בש"ך בחו"מ (סימן קע"א] דטעמי' דקיי"ל בהא כרשב"ג במשנתינו והא הדין בברייתא ע"ש, וא"כ דס"ל התם דאע"ג דנותן מכוין לטובתו מ"מ מצי אמר שונא מתנות. הכי נמי הכא ממילא לית הלכתא כר' זירא אלא כר' אלעזר דאע"ג דהנותן מתייקר בהם אסור לקבל וראוי לו להיות שונא מתנות ויחי' כן נראה לי

ועיין בפרק השולח (דל"ח ע"ב] בהא דאמר ר' יהודה אמר שמואל המשחרר עבדו עובר בעשה ופריך מעשה בר' אליעזר ששחרר עבדו והשלימו לעשרה ומשני מצוה שאני. וכתב הר"ן שם בשם יש מפרשים הטעם דמצוה שאני משום דהא דאסור לשחרר עבדו הוא משום לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם וכיון דלדבר מצוה הוא לטובת עצמו ולא לטובת המקבל ליכא בזה משום מתנת חנם עכ"ד, ונראה דהיינו ג"כ רק אליבא דת"ק דרשב"ג דס"ל הך סברא דכל שהנותן מכוין לטובתו לא מקרי מתנה הוא הדין הכא לענין מתנת חנם. אכן לרשב"ג דס"ל האם דמיקרי מתנה אע"ג דהנותן מכוין לטובתו הכי נמי דכותי' אע"ג דהמשחרר מכוין לשם מצוה מכל מקום עובר משום מתנת חנם

וראיתי להרב מג"א [או"ח סימן צ'] הקשה על דברי הר"ן מגמרא דברכות [דמ"ז ע'"ב] דאיתא נמי להא מעשה ופריך עלה מרב יהודה אמר שמואל ומשני נמי מצוה שאני והדר פריך עלה והא מצוה הבאה בעבירה ומשני מצוה דרבים שאני והשתא להר"ן מאי פריך והא מצוה הבאה בעבירה הא הכא דמכוין למצוה ולטובת עצמו ליכא עבירה כלל ועי' שם שנשאר בצע"ע. ולפענ"ד ליישב דברי הר"ן עם האמור, דהא דבמצוה שרי לשחרר עבדו וליכא מתנת חנם היכי דהנותן מכוין לטובתו אינו אלא א יבא דת"ק דב"ב אבל לא למה דקיי"ל כרשב"ג וכנ"ל, והנה בגיטין שם לא פריך כלל אהא דמצוה שאני והא מצוה הבאה בעבירה כדפריך בברכות וצריך טעם מדוע ובמקום אחר אמרנו ב"ה תירוצם שונים ואין כאן מקומם ואולם פה נאמר עם האמור דשם בגיטין בתר הכי מייתי פלוגתת ר' עקיבא ור' ישמעאל במשחרר עבדו אי רשאי או עובר על מצות עשה ופריך ואימר ר' אליעזר