אוצר המלך קצו

וגרע מישן. ומיהו זה קשה גם בקטן דאי' בסנהד' שם סוף ע"ב] דהגונב חייב ולא חילקו בדבר ומשמע אפי' קטן בן יומו. ואע"ג דלא חשיב ליה במתני' דנידה [מ"ג סוף ע"ב] גבי תינוק בן יום אחד. לאו כי רוכלא חשיב שם הכל ותני ושייר, והוא מבואר ג"כ מהא דמיבעיא לי' מכר לעוברה משמע דוקא בעובר מיבעיא לי' אבל משנולד פשיטא לי' דחייב. וכן כתב בהדיא הרמב"ם (שם הל' ו'] הגונב את הקטן בן יומו שכלו לו חדשיו והה"מ שם ציין לברייתא דבגמ' ושם איתא סתם קטן. וזה שהוסיף בי' שכלו כו' לא הראה מקורו והוא מהמכילתא הנ"ל דילפינן מאיש שיהי' בן קיימא לאפוקי בן ח' שלא כלו חדשיו וכל שכלו אפילו בן יומו חייב. וקשה גם על זה מ"ש מישן. ואפשר ליישב קצת דפשיטא להו כמו שכתבתי דבעינן שהנגנב ידע שגנוב. והאיבעיא רק מצד העימור דגם בשינה אדם מרגיש כבידות כשישענו עליו ויכבידו על גופו אלא שע"י הסיבה. וי"ל דהיינו דקמיבעיא לי' אי סגי בהרגשת צער העימור בעת השינה אף דלא ידע מי המעיק ולא ידע דגנוב. ואולי יש לקיים בזה גם דברי. התורת חיים הנ"ל דגם לרמב"ם מה שכתב יש כו' או כו' ובמסקנא דרך כו', קאי גם אאיבעיא דישן ור"ל אהרגשת העימור אי זה דרך הרגשת עימור בהרגשה שבתוך השינה, אלא שהלשון דרך רחוק והיל"ל יש עימור בכך כו'. ורק גבי עובר דדנין על גופו של עימור אי חשיב עימור בכהאי גוונא וכן למה שכתבתי לעיל לרש"י בגוף העימור דזגא אי נחשב לעימור, שייך לשון דרך. ועכ"פ לדבריו הכל לא קשיא מגמרא זו אמכילתא הנ"ל

[קמא] ומיהו אפשר לומר דלא יהי' סתירה גם מהמכילתא למה שכתבתי לעיל די"ל דבתר דגלי קרא דאיש הכא למעט נפלים זה בנה אב ללמדנו בכל מקום דאין נפלים בכלל נפש. ואע"ג דהכא אצטריכו תרוייהו ומקיימין שניהם כנ"ל, א"כ כי היכי דקטן דאתרבי הכא מנפש ודלא אמעוט מאיש לא אמרינן ללמוד מזה דכל מקום דכתיב איש לא אמעיט קטן רק אמרינן דוקא הכא גלי קרא. ה"נ לענין מיעוט נפלים מאיש אין ללמוד מזה דבכל מקום אינם בכלל נפש, די"ל שאני הכי דגלי קרא. אבל יש לומר דיש ללמוד זה מיתורא דקרא דלמה לי למיכתב תרתי קראי איש למעט ונפש לרבות. לכתוב חד קרא בלשון אדם וידעינן תרוייהו דקטן הוא בכלל ובן ח' אינו בכלל כנ"ל וע"כ ללמד לעלמא בא על לשון נפש וכמו שכ' ושפיר במכה מייתי רק מכל נפש ועל כל נפש לא שייך לומר ללמד לעלמא. דהא ודאי כל לרבות בא ושם צריך לדריב"ב ורבנן כנזכר לעיל ולפי זה י"ל גבי טומאה נמי הא כתיב בפ' חוקת הנוגע במת לכל נפש אדם, לכל ריבויא ואף דכתיב נפש אדם במכה נמי כתיב כן ואדם למעט בהמה ובאמת בזה אין אנו צריכים לכל משא ומתן הנ"ל דדבר זה ברייתא מפורשת בספרי [פ' חוקת ר"פ קכ"ה] לכל נפש אדם להביא את בן ח' [ומ"ש שם ימים ט"ס הוא כמ"ש המפרש זרע אברהם שם. וכן בילקוט ובפסיקתא זוטרתי הגירסא בן ח']. וי"ל גם בכהנים דכתיב סתם לנפש סמך על המפורש בדיני טומאת מת דלכל נפש הוא. דאותן ב' פרשיות ביום אחד נאמרו ביום שהוקם המשכן כמ"ש בגיטין [ס' סע"א ורע"ב] [ומ"ש בתנחומא [פ' חוקת סוף סי' ו'] ובמדבר [רבה פרשה י"ט] ופסיקתא רבתי [פ"ד סו"ס י'] כיון שהגיע לפרשת אמור כו' לא כו' כיון שהגיע לפרשת פרה כו' ע"ש. זה הי' באותן מ' יום דקבלת התורה בהר סיני]

[קמב] וכל זה ליישב קושית הקרבן עדה דעכ"פ בן ח' ודאי נלמד מקרא הנ"ל, ואולם באמת הדבר ברור ופשוט בעיני דריבוי דכל נפש ודאי מרבה כל שיש בו נפש. ולא אמעוט בן ח' וכן דברי רש"י הנ"ל אנפש אטום וב' גבין אלא במכה וכן בגונב דבעינן נפש חיה. אבל הכא לענין נפש מת שפיר כל נפל בכלל דנפש כבר נותנה בשעת פקידה. וכמו שכתבתי לעיל דרק לפני מ' יום דמיא בעלמא הוא דאכתי ליכא ריקם איברים אין עליו שם נפש אדם, ומ"ש בספרי הנ"ל בן ח' ולא אמר סתם נפל נקטיה משום פלוגתא דר"י ורע"ק שם אח"כ לענין דמו כמו שיתבאר להלן. והוא מפורש ג"כ להדיא ברמב"ם [ריש פ"ב] הנזכר לעיל דמייתי בפשיטות אנפל דמטמא מקרא דלכל נפש אדם הנ"ל. ובכ"מ שם לא הראה מקור הך ילפותא מקרא דמייתי והוא בספרי הנ"ל ופשיטא לי' דלאו דוקא נקט הספרי בן ח' וכמו שכתבתי. והוא כתב גם אנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין, והירושלמי דמספקא לר"י תחלה לומר דהוא דרבנן כנ"ל. ודאי היינו רק בנפל שלא קרשו דעלי' קאי שם, וטעמו בזה לפמ"ש דנפל אינו בכלל נפש ולא בכלל אדם, אף דהכא מרבה מלכל י"ל דהטעם משום דעכ"פ לא