אוצר המלך קעד

מכזית דמאי נ"מ בזה בין יש כזית או לא ומהיכי תיתי לחלק. וגם כיון דתחלת ברייתו כזית שכתב אח"כ היינו כשנתקשרו א"ב, ממילא שלא נתקשרו א"ב שכתב כאן היינו מסתמא בפחות מכזית. והירושלמי נמי לא פליג על זה ופשיטא לי' מטעם זה דכשאין עליו בשר כזית לא קרשו אבריו. והא דלא פשיטא לי' נמי להיפך, היינו דודאי אם יהי' פעמים כך ופעמים כך יש לטמא כשיעור הפחות דהרי תחלת ברייתו פעמים גם בשיעור זה. ומשום הכי כיון דאין מטמא אלא בכזית. ע"כ דבפחות מכזית דבר ברי שלא קרשו אבריו. ואי אפשר לומר דפעמים יהיה גם בפחות מכזית דא"כ יטמא ג"כ בפחות. אבל זה שפיר אפשר לומר דגם בכזית פעמים דלא קרשו אבריו ומ"מ מטמא כיון דיש ג"כ שתחלת ברייתו בכך. וגם תלמודין נראה דלא יחלוק על זה. ומה שאמר ר"י לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין על הקושיא מכזית וכן מה שאמרו בנזיר לשון אלא כנ"ל

ולולי דברי כל הראשונים, הי' נ"ל עיקר דכונתו דצריך להשמיענו גוף הדין דטומאתו של נפל זה, דהרי בירושלמי הנ"ל רצה לומר ר"י תחלה דאין טומאתו מן התורה. ושם דייקו מזה דדברי ר"י לא נצרכו אלא לנפל כו' הוא אמתני' דאהלות כמ"ש לעיל, אבל בתלמודין איתא זה אמתני' דנזיר ושפיר אמרו דצריך להשמיענו זה דגם על טומאת הנפל הנזיר מגלח דטומאתו דאורייתא. ומ"ש בנפל שלא נתקשרו א"ב היינו משום דסבור דר"י בירושלמי הנ"ל הוא ג"כ רק בנפל זה. ודלא כקרבן עדה בשיורי קרבן שם ד"ה ועוד שהבין בפשיטות דבכל נפל קאמר. והקשה על זה מהא דחולין [ע"ב א'] דילפינן לרע"ק טומאת עובר במעי אמו מקרא ור"י ממעטו מקרא וזה הניח שם בקושיא. וכן הקשה מהתו"כ (פ' אמור] דיליף מקרא שלא יטמא כהן לנפלים. וע"ש דזה יישב בדוחק שם די"ל דממעט דלנפלים אין מצוה לעסוק בהן, וקושיא א' לא קשה מידי די"ל דהני קראי לרבות עובר או להוציא הוא בעובר שכלו חדשיו והיה מוכן להוולד ומת כשישבה על המשבר, וסוגיא דחולין שם ע"כ מיירי בכהאי גוונא. דהא שמואל אמר שם טומאה זו אינה מן התורה כו' מאי אינה כו' אפי' לר"י כו' גזירה שמא יוציא ראשו כו'. ופירש"י שם ד"ה גזירה דבהוצאת ראשו הרי הוא כילוד ויעו"ש בתוס' ד"ה גזירה. ובתוס' [נדה מ"ב ב'] ד"ה וכדרב דמהגמ' דנדה שם מוכח כן דמשום כילוד הוא ע"ש. והרי הכא על דברי שמואל קאי לפרש דבריו. ושמואל ס"ל בבכורות [מ"ו ריש ע"ב] דאין הראש פוטר בנפלים ואינו כילוד עד שיצא רובו, וע"כ דמתני' ביושבת על המשבר ובן ט' שהוציא ראשו מת מודה שמואל דפוטר כמבואר במשנה דבכורות שם ע"ש. ואין לומר דר"ה דאמר הא גזירה דשמא יוציא ראשו נקט כן לדינא לדידן דאתותב שמואל שם וגם בנפלים הראש כילוד ולשמואל אין ה"נ דהגזירה שמא יוציא רובו. דאין זה נראה כלל לגזור אטו יציאת רובו והחיה לא תרגיש. ולא אמרו אלא ביציאת הראש דבאשה שירכים מכסות אפשר שלא תראה, וגם מלשון רש"י שם ד"ה טרידא שכתב בחבלים וצירים משמע דביושבת על משבר קאי שיש לה חבלי וצירי יולדה ועכ"פ קראי ודאי די"ל דהוא בכהאי גוונא. ואין ללמוד לנפל שלא כלו חדשיו

[קו] ואפשר לומר עוד דגם עובר שלא כלו חדשיו שמת במעי אמו. עדיף מנפל שחי איזה זמן ואח"כ מת. דהעובר שעומד להוולד ולהיות בן קיימא קרוי נפש אדם כמ"ש לעיל ובמותו שם הוה לי' נפש אדם שמת. אב כשהפילתו והוא חי איזה זמן ובעודו חי אינו חשוב נפש אדם לא חי ולא מת, והרי הוא כאבן שאין מטמא ולא מקבל טומאה כמ"ש לעיל מגמ' דב"ב בבן חי. וי"ל דבזה אח"כ כשמת אינו חשוב נפש אדם שמת וכבר נפקע ממנו שם נפש אדם קודם. ועיין בתוס' [סנהדרין פ"ד ב'] סוד"ה ה"א כתבו הסברא להיפך דטפי יש לחיוב ההורג נפל אחר שנולד מהורגו במעי אמו ע"ש בתירוץ ב'. אבל י"ל שאני התם לענין ההורגו יש לומר בעודו בבטן אמו הרי הוא ירך אמו וכאבר מאבריה. ואף למ"ד בעלמא עובר לאו ירך אמו כיון דחיותו הוא מחיות האם לא חשיב נפש חיה בפני עצמו. ובתוס' נדה [מ"ד ריש ע"ב] כתבו דגם ביושבת על המשבר משום הכי אין ההורגו חייב עד שיצא ראשו שעדיין חיותו תלוי קצת בחיות אמו ע"ש, וההוא ודאי נפש גמור הוא. ואפ"ה פשיטא להו להתוס' שלא לחייב ההורגו הואיל ואין לו עדיין חיות בפני עצמו. ועיין רש"י [סנהדרין ע"ב ב] ד"ה יצא כתב דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן כו' ע"ש. וכן כתוב בחידושי הריטב"א [נדה שם] ריש ד"ה דכתיב בשם התוס' דעובר לא חשיב נפש ולאו נפש הוא ע"ש. אבל ע"כ כונתם רק לענין הריגתו וכהאי דאתו עלה שם.