אוצר המלך קמח

חצי לוג במגע ומשא מגלח. כיון דטומאת דם דקרא ברביעית ורק בנזיר הי' הלכה דבחצי לוג מגלח באוהל ואי לא הי' ההלכה במגע ומשא לא יגלח כלל אף בחצי לוג. ולראב"ד שם דחצי לוג דם דבעינן בנזיר נלמד מקרא ניחא. אבל לתוס' ד"ה ועל חצי לוג הנ"ל קשה. וע"כ כמו שכתבתי לרמב"ם

[סה] וראיתי לררא"ם [פ' אמור כ"א י"א] בד"ה לאביו. כתב דרז"ל ס"ל דקרא דכל נפשות מת במתים ממש קמיירי כו'. והא דדרשינן מיניה לרביעית דם, ברמב"ם ופרק ג' מהל' טו"מ] כו' משמע דאינו ד"ת אלא מדרבנן וסמכו דבריהם על המקראות על דרך אסמכתא. ולפ"ז לק"מ קושיית תוס' וסנהדרין ד' א' הנזכר לעיל] למה לי תרי קראי לרביעית דם ע"ש. וסיום הלשון אלא מדרבנן כו' אינו מלשון הרמב"ם. רק הוא הוסיף מדעתו על פי הבנתו בדברי רמב"ם. וכתבו נמשך לדברי רמב"ם כאלו הכל מדבריו וע"כ לא אקרא דכל נפשות לבד אמר דהוא אסמכתא רק גם אקרא דבנפש אדם, שהרי סבור דלרמב"ם עיקר הטומאה מדרבנן. והוא תמוה מאוד ומלבד מ"ש לעיל מדבריו [בפרק ב'] שמביא הטומאה מקרא דבנפש אדם. דמבואר מדבריו דלימוד גמור הוא ולא אסמכתא דרבנן, ומלשון שנאמר שכתב משמע דהוא פשטי' דקרא. דעל מה שהוא מדרש חכמים אפי' הוא דרש גמור המקובל בפירוש הכתוב והוא דאורייתא יאמר לשון מפי השמועה אמרו לפרש. ולא בפשיטות בלשון שנאמר וכמ"ש לעיל. וגם מ"ש לעיל מפירוש המשנה שכ' דהשיעור רביעית הלל"מ ולא מדרבנן. בלאו הכי תמוה ג"כ לפי דבריו טומאת חצי לוג מנ"ל. וההוא אי אפשר לומר דהוא דרבנן. דאיך יגלח נזיר ועביד הקפה ומייתי קרבן. וכדפריך בגמ' [שם כ"ט א'] לר"י דמדיר בנו ואיך חייב על ביאת מקדש, ותו איך דן רע"ק ק"ו לרביעית דם מעצם כשעורה ור"י הודה לו יפה אמרת אלא כך הלכה. ואי כ טומאת רביעית דם מדרבנן ומן התורה טהור. מה ק"ו הוא זה ועצם מן התורה טמא או עכ"פ הלל"מ כמו שיתבאר. ואף לר"י [פ"ג דידים מ"ב] דדן דברי סופרים מדברי סופרים ולדידיה אפשר דה"נ דנין דברי סופרים מדברי תורה. דחכמים הוא דאמרו לו שם אין דנין דברי סופרים מדברי תורה. היינו שהחמירו בדבריהם כעין של תורה, אבל לא להתיר גילוח והבאת קרבנות. ועכ"פ מה ענין ק"ו מה שחכמים החמירו. וכפי הנראה הכ"מ הנזכר לעיל שכתב דלרמב"ם קרא אסמכתא. נגרר וכתב אחר הרא"ם הנ"ל דלרמב"ם הוא דרבנן ודבריהם צל"ע

[סו] ואולי טעמם דלא ניחא להו לומר דכונתו שהוא הלל"מ. לפי שהרמב"ם כתב [שם פ"ב הל' י'] טומאת עצם אמרו הלכה מפי השמועה לפי שנאמר כל הנוגע בעצם למדו מפי השמועה אפי' עצם כשעורה מטמא במגע ומשא ולפי שטומאתו הלכה הרי הוא דין תורה ולא מדברי סופרים ע"כ. וכתב הכ"מ דר"ל לשיטתו דכל הנלמד מי"ג מדות נקרא דברי ס פרים זה שהוא הלל"מ נקרא דברי תורה כמ"ש בהקדמתו לזרעים ע"כ. משמע לכאורה מזה דהלל"מ נקרא דברי תורה. וא"כ כאן שאמר דאינו ד"ת ע"כ דאינו הלל"מ. ולא מקובל מפי השמועה דפירוש נפש הדם ודרשא די"ג מדות ליכא בזה, וע"כ אמרו דהוא אסמכתא דרבנן. אבל באמת מלשון רמב"ם הנ"ל מבואר דפשטי' דקרא הוא דנפש הוא הדם והלל"מ בשיעורין כנ"ל, ולהלכה למ"מ הוא קורא ג"כ דברי סופרים. וכמ"ש בפירוש המשנה [פ"ו דמקואות משנה ז] מהתוספתא שם, [כן הוא הגירסא והביאה ג"כ בהר"ש שם סוף מ"ז]. שאמרו שיעורו מדברי סופרים. וכתב וכבר ביארנו שאינו סותר מ"ש שיעורין הלל"מ שכל מה שאינו בפסוק יקראוהו מדברי סופרים ע"כ, ורמז בזה למ"ש ובפרק י"ז דכלים סוף מי"ב] ע"ש. וכן כתב הה"מ בשמו (בפרק א' מאישות סוף הל' ב'] ע"ש. וכונתו לדבריו בתשובה אההיא דהתם שהעתיקה הרמב"ן ובס' המצות שורש ב' שהזכירו הה"מ שם, והוא בתשובת פאר הדור [סי' קמ"ד] ע"ש. והכ"מ שם הראה דבריו מתוספתא הנ"ל ע"ש. והי"ל להביא מדברי פירוש המשנה הנ"ל. והרי דהלל"מ אין קרוי דברי תורה, רק דברי סופרים. ואף דשם כתב רק לענין קריאת השם אבל דינו כדברי תורה לגמרי. בזה יש חילוקים דהלל"מ שהוא לפרש הכתוב כשיעורין הלל"מ זהו ד"ת גמור גם לעונשין כמ"ש לעיל. וחילוק זה מבואר בדברי הר"ן פרק כלל גדול] ובחידושיו ריש פרק הזורק] הנזכר לעיל, לענין מעביר ד' אמות ברה"ר גמרא גמירי. דהלל"מ הי' שהוא בכלל הוצאה דקרא ונסמכה על הכתוב וע"כ עונשין