אוצר המלך קכט

ע"ח סוע"ב] דמחלקינן דלענין מחיצה הוי תבן מחיצה כל זמן שעומד שם ומפסיק. אף דעתיד ליטלו אבל לענין חציצה לסתום החריץ בעי' שיבטלו ואי לא בטלו לא חיין ע"ש וברש"י, ומשמע קצת דעיקר החילוק בין בא לעשות שם מחיצה מחדש, וגם מחיצה לשעה ועראי מהני דהא עכ"פ השתא מיהא איכא מחיצה. אבל לסתום ולבטל את אשר כבר עשוהו בזה בעינן ביטול גמור ולא לשעה, וא"כ יש לומר אין ה"נ בנידון דידן שאני לסתום חלון או ארובה הפתוח. צריך ביטול להחשיב על ידי זה לסתום מה שעשאו להיות פתוח. אבל לענין אוהל חדש או מחיצה שלימה חדשה. שפיר י"ל דגם ארעי סגי דהא מ"מ איכא אוהל או מחיצה, והיינו טעמא בהא דחלון הנ"ל בחבלים וסריגין פרוסים דתוס' ורשב"א ור"ן הנ"ל אתי עלה לשי' דס"ל שם דלא אמרו אלא למעט אבל לסתום הכל אין צריך לבטל ע"ש. והרמב"ם לא ס"ל כן וכמו שכתב הכ"מ [פרק ט"ו הלכה ד' מהטו"מ]. ומה שכתב שהרי כתב בפירוש אם סתם החלון או מיעטו. כונתו למה שכתב [שם הל' א'] לשון זה גבי אוכלין. וכן כתב שם אח"כ גבי תבואה וסתמה את החלון או מיעטתו אינה כוי ע"ש. ובאמת משם אין ראי' כלל דפליג אתוס' וראב"ד דהמעיין בלשון התוס' ב"ב כ' ריש ע"א] ד"ה היא. שכתבו כלי חרס לא בעי ביטול כו' היכא דסותם כל החלון כי הכא דקתני חוצצין כו' לא בעי ביטול בכלי חרס, ועוד אומר הר"ש דכלי עץ נמי כו' ע"ש, משמע דלא אמרו אלא בכלי חרם. שכפלו ב' פעמים הלשון כלי חרס תחלה וסוף. וכן בכלי עץ אי נימא דקאי אדלעיל בסותם כולו דוקא ולהלן יתבאר בזה והיינו דשם [י"ט סוע"ב] פריך תבן חזי כו' גרוגרות הא חזי כו'. וכפי מ"ש דשם חוצצין ר"ל דסותם כולו הרי דגם בסותם כולו בעינן דלא חזי לי' שיבטלו, וע"כ שאוכלין שאני מכלים. וכן הוא בהדיא בחידושי הרמב"ן לב"ב [שם י"ט סע"ב] סוף ד"ה אי דפומה

[לא] אך מה שכתב הרמב"ן דאוכלין גרע מדריב"נ [בפרק ח' דאהלות סוף מ"א] ע"ש, צ"ע קצת דהא ריב"נ לא אמר שם אלא באוכלין טהורין דהיינו דאדם דאית בהו טומאה ע"ש. ומה מייתי אתבן דהיא אוכל בהמה כדפריך שם חזי לבהמתו. אלא דמ"מ מסברא יש לומר כן. וגם בחידושי הריטב"א ומגילה כ"ו ב] ד"ה ההוא בתירוץ ב' כתב דתבן וגרוגרות שאמרו לשון חוצצין היינו דסותם כולו ע"י התו"ג, אלא שהוא כתב שם דקושית הגמ' הא חזי הוא משום דהן אוכלים ומקבלים טומאה יעו"ש באורך, ודבריו צלע"ג דאוכלין דמקבלים טומאה היינו אוכלי אדם אבל אוכלי בהמה אין מטמאין ותבן לאו אוכלי אדם. ואף הראב"ד [פ"ב מהט"א הל' י"ד] דפליג ארמב"ם בנפסל מאוכל אדם מודה באין ראוי מתחלתו לאדם ע"ש וכן מה שכתב שם בסריא דנפסל מאכילת בהמה רק דחזי לטינא ולהסקה, זה לא יועיל לקבל טומאה. ואע"ג דתבן שהוא הנקצר עם השבולת כמ"ש תוס' בשבת ל"ו ב] ד"ה כירה הוא ידות האוכלין דמקבלין טומאה, זהו רק כשמחובר עם האוכל ונקרא שבלים. אבל תבן הוא אחר שנידוש האוכל לא הוי עוד ידות. וגם בגרוגרות יש לדקדק למה לי' לאוקמי בהתריפו ומייתי נמי ברייתא דהתריפו דוקא, ואי משום דמקבל טומאה סגי בשלא הוכשרו וכמ"ש רש"י שם ד"ה חבית. דזה קרוב יותר להעמיד בסתם גרוגרות ר"א. ואע"ג [דבפרק ח' דאהלות מ"א] מפורש אוכלים טהורים התם משום דבעי למיתני סיפא [שם משנה ג] אוכלין טמאין. הוצרך לומר ברישא טהורין

[ל"ב] ובעיקר דבריו הא דמותיב מזה אדשמואל מרקיק דאתי משום דלא בטיל לפי דברי תוס'. דכיון דאמר דחוצצין אע"ג דמקבל טומאה ע"כ משום דביטלו והוא כמבואר בדבריו שם. צ"ע דלכאורה פשט הסוגיא שם משמע דשמואל חידש גוף הדין דאי לא ביטל אינו ממעט ועל זה סובבים כל הקושיות דבגמרא שם, וכן מבואר בדברי רש"י שם ד"ה הא חזי כולהו הנך תיובתא דשמואל כו' יעו"ש. ורק ברקיק שבחלון דנמאס בלחלוחית הכותל ס"ד דבטיל וקמ"ל שמואל דלא בטיל ע"ש בגמ', וזה לא שייך בתבן שבקופה וגרוגרות שבחבית. ומה דחזי לי' משמע דפשוט מסברא דלא מבטל. ובסוכה [ד' ריש ע"א] מייתי פלוגתא דתנאי בתבן ואינו עשוי לפנותו. אבל תבן סתם מבואר שם דלדב"י הכל לא בטיל ומייתי ברייתא מפורשת ע"ש. וא"כ לפי דברי ריטב"א דכל ההוכחה מהך מתניתין הוא דאע"ג דחזי לא בטיל, זה לא שייך לדשמואל כלל

[לג] אבל ראיתי בש"מ לב"ב, שם בשם הר"י מיגש. מפרש דשמואל קמ"ל ברקיק אע"ג דלא חזי לדידי' אלא לכלבים או תרנגולים לא מבטל. ועל זה פריך מתבן דחזי לבהמתו וחוצץ