אור החיים על שמות א:כב

ויצו וגו' לכל עמו וגו' . לפי מה שכתבנו כי מתחלה דבר למילדות שיהיה הדבר בסוד ולא ידעו בנות ישראל, כשלא עלתה בידו עשה הדבר בפרסום וצוה לכל עמו על הדבר כי חשב כי אין נמלט מהם לצד היותם רבים ונכרים שלא ירחמו עליהם, עוד אולי לצד שראה באצטגנינות כי מושיען של ישראל נולד ועתיד ללקות במים (סנהדר. ן קא.) לזה גזר גזירה חזקה ומינה כל איש מצרי על הדבר ובזה אין נמלט מידם.

ואומרו לאמר פי' לא שהמצריים הם עצמם ישליכוהו אלא שיאמרו לבני ישראל שכל אחד ישליך בניו, והטעם למה שאמרנו שהגזירה היתה לצד מה שראו איצטגניניו וכו' מן הסתם יראו הדרך שלקה בו שהוא ע"י ישראל, לזה גזר שבני ישראל הם ישליכו אותו היאורה, וכמו שכן היה שיוכבד היא השליכה את משה ביאור.

או ירצה לאמר שהם יצוו לכל שכן על שכונתו על הדבר ולא יצטרכו כל העם.

ויש מרבותינו שאמרו (סוטה י"ב.) שגם על המצריים גזר, וזה דרך דרש שביום אחד אשר אמרו לפרעה כי בו ביום וגו' אותו יום גזר על כל עמו. אבל פשט הכתוב אין הדברים אמורים אלא בישראל כי גזירה זו בתמידות היתה והראיה כי יוכבד נתנה משה ביאור אחר ג' ירחים והאצטגנינים ראו יום הלידה, ואלו לא היתה הגזרה אלא יום לידת משה והוכר היום ההוא מה מקום לגזור עוד, אלא ודאי שגזירה זו על כל הבן הילוד היתה בתמידות ובהכרח אומרו לכל עמו הוא לצוום על בני ישראל והדרשה תדרש: