אור פנימי על תלמוד עשר הספירות ח:יח

ריבוי האור אשר במקום ההוא גורם שנמשך ומתפשט הארה למטה : פירוש, כי נתבאר, שכל ד' אחורים דאו"א וישסו"ת, וכל ז' אורות מז' המלכים עלו כולם למ"ן אל המצח. גם נתבאר, שמתחלה נעשה הזווג על המסך רק בקומת המלכות, המכונה עיבור, כנ"ל, שבזה לא נתקן מן כללות המ"ן שעלה שמה רק חלק מועט מאד, שהוא רק בחינות נה"י שבכל פרצוף מפרצופי אצילות, ולפי"ז נשארו שמה רוב המ"ן בלי תיקון כלל, וכל אלו ד' קומות: ראש וגוף הכלולות באחורים דאו"א עילאין וד' אורות דדחג"ת. והד' קומות ראש וגוף הכלולות באחורים דישסו"ת וד' אורות נהי"מ, הנה כל אלו נשארו שם בלי תיקון. וזה אמרו "ריבוי האור אשר במקום ההוא גורם שנמשך ונתפשט הארה למטה" כי ע"י כך נעשו למ"ן לע"ב ס"ג העליונים, כמ"ש לפנינו, שע"י הזווג הזה מהארת ע"ב, יורדת ה"ת ממקום המצח למקום הפה, ואז נעשה הזווג על ה"ת שבמקום הפה, ויוצא עליה קומת כתר דמ"ה. שהוא בחינת הזכר דעתיק, דהיינו קומה ראשונה דמ"ה החדש.

אור זה שיצא מין המצח נתפשט משם ולמטה : כי אור החדש הזה, שיצא מזווג דע"ב ס"ג, נתפשט ובא לראש א' דנקודים, העומד מטבור ולמעלה דא"ק וממנו לראש דעתיק העומד במקום הג"ר דנקודים, ויצא הראש דעתיק, ממקום הפה דנקודים ולמעלה, עד הטבור דא"ק, וע"ס דגוף, מפה דנקודים ולמטה, עד סיום האצילות. וצריכים להבין היטב השינוי הזה שבכאן מבפרצופים הקודמים. כי בכל הפרצופים הקודמים, היה דבר עלית המסך אחר גמר הזדככותו, אל הראש דפרצוף העליון שלו, דהיינו לשורשו. וכאן עלה המסך לעלי עליון, שהרי העליון של מ"ה החדש הוא פרצוף הנקודים, והיה לו לעלות אל הפה של הג"ר דנקודים, ולא לע"ב ס"ג, שהם פרצוף העליון של הנקודים. אמנם דבר זה כבר באר הרב לעיל (דף תר"א אות ד') שאומר שם הטעם, שהוא משום שג"ר דנקודים עצמן אינן מתוקנות, ולכן בחינת העלאת מ"ן היתה לע"ב ס"ג. ע"ש. ואע"פ שג"ר דנקודים לא נשברו, ואפילו ביטול האחורים אינו נוגע בהם כלל, כי הם רק בחינות תוספות ממה שקבלו ע"י הארת נה"י דא"ק. אכן בחינתם עצמם, דהיינו כל מה שיצא מתחלת אצילותם לא נתבטל מהם אפילו משהו, כנודע. עכ"ז, כיון שעלה אליהם המסך וכל הרשימות שבו, גרם בהם עליתם בחינת גילוי של חסרון. כי כל ענין תיקונם דג"ר של הנקודים היה מכח אב"א, דהיינו בחינת הארה קצת שקבלו מאור האזן. (כנ"ל דף תפ"ט ד"ה ואין להקשות. ועי' היטב בדף תצ"ח ד"ה ונתבאר) כי ע"י הארת אחורים דבינה, אינם נפגמים כלום מה"ת שבעינים הנמצאת בכתר דנקודים ממעל להם, המונעת מהם הארת חכמה, כי בלעדה, ג"כ לא היו מקבלים חכמה, מחמת הארת הבינה אשר בהם, שאינה חפצה חכמה, זולת אור חסדים, בסוד כי חפץ חסד הוא. עש"ה. ולפיכך אחר שהמסך והרשימות אלו אליהם, שכל הרשימות הללו הן בחינות זו"ן הצריכות להארת חכמה, ושכבר היו בהם הארת חכמה, כי אפילו הד' אחורים דאו"א וישסו"ת המה ג"כ הרשימות מהקומות שיצאו על המ"ן של יסוד דא"ק, הנקרא ו ' ונקודה, שהן בחינות זו"ן. כנודע. והנה אז הוכרחה אמא דנקודים להפסיק את בחינת אחורים שלה, ולא יכלה לעשות כן, מפני הה"ת שממעל לה, וע"כ נגלה החסרון מפאת הצמצום חכמה מכח הה"ת שעליה, וכיון שנגלה החסרון, הנה צריכים גם הם לעלות למ"ן אל העליון שלהם כדי לקבל תיקון. ולפיכך הוצרכו הג"ר דנקודים לעלות עם המסך והרשימות אל הראש דעליון שלהם, שהוא ראש הס"ג דא"ק, ונעשו כולם בחינת מ"ן לראש הס"ג, שמתחלה נכלל המסך בזווג דראש הס"ג עצמו, שע"י זה נתעבה לא יותר מבחינת העביות שבכתר דמסך, משום שהבחינה האחרונה שהיה לו למסך בפרצוף הנקודים, היא בחי"א, ונודע אשר בחינה אחרונה נאבדת תמיד מכח של הזדככות העבר, נמצא שאין המסך יכול להתעבות עתה רק בבחינת שורש שהיא בחינת עביות דכתר. ולפיכך נבחן, שהמסך דראש הס"ג עלה בשביל הזווג הזה, אל בחינת המצח שלו, דהיינו לגלגלתא, שהוא הכתר דראש, כי המצח הוא חלק הגלגלתא, אלא בחינת בינה שלו, ואור העליון נזדווג עם המסך ויצאו עליו ע"ס בקומת מלכות, כי אע"פ שהה"ת כלולה ג"כ במסך זה, מ"מ כיון שעומדת בכתר, לא יוכל להתגלות בה רק עביות דכתר, שהיא מוציאה רק קומת מלכות. וכבר ידעת שהזווג הזה, הוא נקרא בחינת עיבור ויש בה ג' קוים הנקראים נה"י. אמנם עדיין לא נגמר בזה, כי בזווג זה לא נתקנו הרשימות שבמסך רק החלק היותר קטן שבהן, וע"כ היה שם עוד דוחק גדול מריבוי אור של כל הרשימות הצריכות תיקון, ונודע שיש אל הרשימות דזו"ן קשר גדול עם בחינת בינה, שהיא ס"ג, לקבל ממנה בחינת הארת חכמה, מכח הקשר דבינה וזו"ן דאור ישר. ולפיכך עלה למ"ן פעם שנית לס"ג דא"ק, ואז השיב ראש הס"ג הפנים אל המוחין שבתוכו, דהיינו בחינת חג"ת דע"ב המלובשים בראשו בבחינות מוחין ונשמה, ונמצאו ע"ב ס"ג מזדווגים, ואור החדש היוצא מזווג זה, כשמגיע לראש ס"ג מוריד הה"ת שעלתה אל המצח שם, כי אורות דע"ב הם תמיד שלימים, ואין שום שבירה נוהגת בהם, וע"כ הוריד את ה"ת למקום הפה, דהיינו במקום הזווג הנוהג בע"ב גופיה, וכיון שה"ת באה למקומה בפה, קבל המסך ממנה בחינה ד' דהתלבשות, ובחינה ג' דעביות שבה ואז אור העליון שהזדווג עם המסך הוציא ע"ס בקומת כתר. וקומה זו יצאה על המסך והרשימות הכלולות עתה בראש הס"ג עצמו, ומשם ירד המסך אל מקום הטבור דא"ק, דהיינו אל התחתון דס"ג, ויצאו גם שם אותן הע"ס בקומת כתר, שהיא בחינת הראש הא' דנקודים. ומשם ירד המסך למקום הפה דנקודים, ויצאו גם שם ע"ס בקומת כתר, וע"ס אלו הן בחינת ראש דעתיק דוכרא. ומפה דנקודים ולמטה, נתפשטו ע"ס דגוף ממעלה למטה, הנקראות ז"ת דעתיק. ובאמת היה צריך המסך לירד אל מקום החזה דנקודים, כי שם שרשו האמיתי, כי המסך הזה היה מבחינת הגוף דנקודים, דהיינו מהתפשטות ז' המלכים. אמנם כיון שג"ר דנקודים היו צריכים אליו, כי מקבלים ממנו קומת כתר, ע"כ המה מחזיקים אותו במקומם. ולא עוד אלא שנחשב לבחינת הזכר שלהם, (נ"ב מכי"ק המחבר זצ"ל, וצ"ע. ויותר נכון שעתיק מלביש הגוף דראש הא' דנקודים כי עתיק הוא ראש הא' דאצילות. ועוד יש לתרץ אע"פ, שלמעשה עומדים ג"ר דנקודים למטה מטבור דא"ק מפני בחי"ד שנתערבה בהם, מ"מ להלכה הם מלבישים מפה דראש הס"ג ולמטה, והאצילות למטה מטבור דס"ג.) והיינו בשביל שמשפיע להם ג"ר, החסרים להם מתחלת אצילות שלהם כמבואר.