אור פנימי על תלמוד עשר הספירות ד:א

כי כל אלו ההבחנות שאנו מבחינים בעולמות הם נובעים ויוצאים מעולם האצילות ולמטה דהיינו מהעולם, שכבר נגלה בו עשר ספירות ותיקון קוים, בסוד חסד דין ורחמים. אמנם למעלה מעולם האצילות, דהיינו מטרם שנגלו עשר ספירות, אין לנו שם עוד אחיזה, עד כדי להבחין שם איזה דמיון ושינוי צורה בין ספירה אחת לחברתה, משום שתחילת ההשגה מתחיל מן התלבשות היוד הספירות ביוד כלים, דהיינו מעולם האצילות ולמטה. וז"ש הרב, שאין בנו כח לעסוק קודם אצילות יוד ספירות, ולא לדמות שום דמיון וצורה כלל ח"ו, כי טרם אצילות יוד ספירות, אשר נגלו בעולם אצילות, נחשבו עשר הספירות כאור בלי כלי הראוי לו, ונודע אשר אין לנו השגה באור בלי כלי.

פירוש כי מעולם האצילות ולמטה, יתכן לנו, לרמז על ההבחנות שבשרשים העליונים הרוחניים, אשר למעלה, בדרך משל ודמיון, הנלקחים מהמציאות או מן הנהגות שבעוה"ז כי כל פרטי הבריות ואופני הנהגתם המצוים בעוה"ז, המה משתלשלים ונמשכים מעולמות העליונים, ממש כמו יחס החותם עם הנחתם הימנו, אשר כל הפרטים הנמצאים בהחותם נעתקים ועוברים על הנחתם ממנו, אף משהו לא יחסר. וז"ש חז"ל אין לך כל עשב ועשב מלמטה, שאין מלאך ממונה עליו מלמעלה, ושומר אותו ומכה אותו, ואומר לו גדל, עכ"ל. (ב"ר פרשה י' זוהר השמטות לח"א ס"א) יורנו בזה שאין לך פרט קטן בעוה"ז, שאין לו שורש בעולם העליון, אשר השורש הזה פועל עליו בכל צורתו וכל נטיותיו בכל מה שהוא עושה כאן לעינינו בעולם הזה. ולפיכך מצאו להם החכמים שפה מיוחדת למסור השגתם מעולמות עליונים בכתב ובעל פה מדור לדור, דהיינו, שלוקחים הענפים שבעוה"ז, ומבארים עמהם את המציאות שבעולמות העליונים, המיוחסים לענפים הללו. ומתוך, שיחסי שורש וענף האמורים, מתחילים רק מעולם האצילות ולמטה, דהיינו מעת גילוי גמר העשר הספירות, ולא כלל מקודם לכן, מובן מעצמו אשר לא יתכן כלל לרמז על המציאות של העליונים הללו בעזרת הענפים הגשמים, שהרי אין לענפים האלו יחס ישר אליהם אשר יהיו מוכשרים לבאר המושגים שלהם. וז"ש הרב שמה שמדבר גם כאן בדרך משל ודמיון, אינו אלא כדי לשכך האזן. כלומר, ליתן לנו אחיזה באפס מה, כדי שיוכל להראות לנו השרשים של עולם האצילות. באופן שמתחילה יש להבין את הענף, ביחסו לשרשו שבאצילות, ואח"כ, אפשר ליחס את השורש הזה לשורשו המוקדם, אשר בעולמות הקודמים לאצילות.

שהם ענין התפשטות הרוחניות, הנקראים נרנח"י, וענין כלים ואברים, הנקראים: כח"ב, חג"ת, נהי"ם. או ה"פ: א"א, ואו"א, וזו"ן. אשר הנרנח"י מתלבשים בהם. וכל ענין מאלו הוא לימוד מיוחד בפ"ע, כלומר שדרכי השתלשלותו וגילויו הוא משונה משל חבירו, ולא עוד אלא הם הפכים זה לזה מקצה אל הקצה, כי בכלים, נמצאים הכלים העליונים מתגלים מתחילה, שמתחילה נגלה הכתר ואח"כ החכמה ולבסוף המלכות, והיפוכו הוא באורות, שבהם התחתונים מתגלים בתחילה, שמתחילה נגלה הנפש ואח"כ הרוח ולבסוף היחידה. וכן הם הפכים זה לזה בכל הופעותיהם ובחינותיהם. ולפיכך, אם לא נדע היטב טעמי הדברים משורשם לא ימלט שלא נתבלבל בחכמה זו. וז"ש הרב, ולכן צריכים אנו לדבר בסדר המדרגות מראש עד סוף. כלומר, כי אז נבין היטב הטעמים של כל ענין וענין משורשו, ויהיה לנו אפשרות להבין ולהבדיל בכל מדרגה, את האופנים והסדרים שבהכלים כראוי להם, ואת האופנים והסדרים, אשר באורות כראוי להם, ולא יתחלפו לנו המושגים של זה בזה.

הם שמות של ג' העולמות הראשונים שנשתלשלו זמ"ז עד שנאצלו עשר ספירות כהלכתן, דהיינו עשרה אורות הנקראים: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. המלובשים בעשרה כלים הנקראים: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, ת"ת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. ומתחילה לא נתאצל אלא כלי אחד, שהוא הנקרא כלי מלכות, אשר כל העשרה האורות היו מלובשים ונקשרים רק בכלי האחד ההוא, ומטעם זה נקרא עולם הראשון ההוא בשם עולם העקודים, מלשון עקוד וקשור, כמ"ש ענין זה לפנינו. ונקרא ג"כ קו אחד או עולם אדם קדמון, קו אחד נקרא משום, שהאור מלובש רק בכלי אחד, ואין בו עוד ג' הקוין של ההנהגה, הנקראים: חסד, דין, רחמים. כי כלי זה מכונה מדת הדין שהוא כלי מלכות. אמנם אחר כך נעשה שיתוף עם מדת הרחמים, כלומר, שמלכות המכונה מדת הדין נתכללה ונשתתפה עם כל ספירה וספירה מט' ספירות הקודמות אליה המכונות מדות הרחמים, שעל ידי שיתוף הזה נעשה כלי בכל ספירה וספירה, שאז נגמרות עשר הספירות כהלכתן, ואז נעשים בעה"ס ג' הקוין של הנהגה, הנקראים: חסד, דין, רחמים. וז"ש חז"ל בתחלה עלה במחשבה לברא העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת הרחמים, ושתפה למדת הדין (ב"ר ספי"ב) שלכאורה המאמר הזה קשה להולמו וכי חלילה מחשבותיו יתברך כמו מחשבת בשר ודם, שרוצה מתחילה לעשות כך אלא שמתחרט משום איזה טעם ועושה אחרת. אמנם כבר ביארנו, (עי' חלק א' בפירוש המלות טרם ואח"כ) שענין "תחילה ואח"כ" הנאמר ברוחניות, פירושו, סבה ומסובב, אשר הסבה נקראה קודם, והמסובב הנמשך ממנו, מכונה בשם אח"כ. וזה שהשמיעו לנו חז"ל, אשר הסבה ראשונה של העולמות הנק' עולם הראשון, נאצל ויצא בבחינת כלי מלכות לבד, המכונה מדת הדין, אלא "ראה, שאין העולם מתקיים", כלומר, שאין בזה אותו שלימות הנרצה מבריאת העולם ע"כ "עמד ושתפה במדת הרחמים", כלומר, לכן נעשה זה לגורם, שיסובב ממנו ענין שיתוף של מדת הרחמים בדין, שמחמת זה יצאו ונאצלו עשר ספירות אורות וכלים, כנ"ל, בשלשת הקוין חד"ר ואותו הענין רמזו חז"ל ג"כ במקום אחר בשינוי לשון (אבות רפ"ה) בעשרה מאמרות נברא העולם, והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע מהרשעים, שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, וליתן שכר טוב לצדיקים, שמקימים העולם שנברא בעשרה מאמרות, עכ"ל. עשרה מאמרות, פירושם עשר ספירות כנודע, ושואלים, מאחר שהעולם הקדמון נברא בסוד מאמר אחד, דהיינו בסוד כלי אחד בלבד, בכלי מלכות, כנ"ל, א"כ למה נשתלשלו ויצאו ממנה עשר ספירות, וע"ז תרצו "להפרע מהרשעים" וכו' "וליתן שכר טוב לצדיקים" כלומר, כי מחשבתו של הבריאה, שהיא כדי להנות לנבראיו, אינה מתקימת בדרך אחר, אלא בהנהגת שכר ועונש, דהיינו ע"ס, שה"ס הנהגת ג' הקוין: חסד, דין, רחמים. וע"כ עולם הקדמון, שלא היה שם אלא כלי מלכות בלבד, הוכרח להשתלשל ממצב למצב עד שנאצלו עשר הספירות, שה"ס שיתף מדה"ר בדין כנ"ל. המגלה להנהגת שכר ועונש, המביאה לאותה ההטבה הכלולה בסוד מחשבת הבריאה, כמבואר. והנה תחילת השתתפות האמורה, נעשה בעולם העקודים גופו, על ידי הזדככות העביות שבהמסך שמפאת זה, יצאו ונשתלשלו שם ג' פרצופין המכונים: גלגלתא ע"ב ס"ג. אשר אע"פ שכולם עוד בחינת עקודים המה, מ"מ מתהוה בהם ענין השיתוף בהדרגה. כמ"ש לקמן. ואח"כ יצא פרצוף ב"ן דא"ק הנק' עולם הנקודים, אשר שם נאצלו ג' הקוין חד"ר בעה"ס של ג' ראשונות: כח"ב, המכונה ראש, אבל בז"ת, עדיין לא יצאו ע"ס אלא רק בקו אחד. ובעולם ההוא היה ענין שבירת הכלים. ושביה"כ האלו נעשו סבה, שיגמר ענין שיתוף מדת הרחמים בדין בבחינת ג' קוין חד"ר ועשרה כלים גמורים, גם בז' ספירות התחתוניות חג"ת נהי"מ, אשר בעולם שלאחריו, הנקרא עולם הברודים. ועולם התיקון, מטעם כי תיקון העולם כפי שהיתה מחשבת הבריאה, מתחיל מזה העולם דוקא ולא מקודם לכן. ונתבאר ההפרש מג' עולמות הנזכרים בדברי הרב: כי עולם עקודים פירושו, שעשרה האורות היו עקודים וקשורים רק בכלי אחד. אכן עולם הנקודים, הנה בבחינת ג' ראשונות שלו כח"ב, כבר נעשה בו השתתפות דמה"ר בדין. ורק בעולם הברודים הנקרא עולם האצילות, שמה התתקן, ונגמר בו לגמרי דבר השיתוף דמדת הרחמים, גם בז' ספירות התחתוניות, באופן, שיש כאן התלבשות של יוד אורות בתוך יוד כלים. ומעולם ההוא, מתחיל ענין ההבחן של עשר ספירות בפועל ממש.

כבר ידעת, אשר הפה, ה"ס המלכות של ראש דא"ק, שבה נתקן מסך של בחי"ד, אשר מעכב על אור העליון מלהתפשט ולהתלבש בבחינתה הד'. כי אור העליון, דרכו לבוא ולהתפשט גם בבחי"ד, ולמלא כל המציאות כמו מטרם הצמצום, אלא, שהמסך המתוקן בהפה, מעכב עליו ואינה מקבלו שזה נקרא זווג הכאה, כנודע. ואז, כל שיעור של אור העליון הראוי לבא ולהתלבש בבחי"ד, והיא אינה מקבלתו, כאמור, הנה אור העליון הזה, חוזר לאחוריו למקורו, ונעשה למלבוש על הט' ספירות הראשונות של אור ישר, (ועי' לעיל ח"ג פי"ב ובאו"פ שם) ונמצא שכל האורות העתידים לבא בעולמות אחר גמר תיקונם, המכונים אורות מקיפים, הנה המה כלולים באור חוזר זה, המלביש לט"ס ראשונות דאור ישר של ראש דא"ק, כי זהו האור העליון שאינו מקובל בבחי"ד, וע"כ, אינו ממלא כל המציאות כמו שהיה מטרם הצמצום. אמנם על ידי כל הזווגים והאו"ח, העתידים להגלות בעולמות, ע"י העלאת מ"ן ממעשים של הצדיקים, נמצאת הבחי"ד מתוקנת, עד שתהיה ראויה לקבלת האור כמות שהיתה בא"ס ב"ה מטרם הצמצום. כמ"ש בזוהר, א"ס לא נחית יחודיה עליה, עד דיהבינן ליה בת זוגיה: שהוא סוד תיקון הבחיה"ד כמבואר. (ועי' בשער הכונות בעלינו לשבח). והנה נתבאר, שכל האורות המקיפין, כלולים במסך ובאו"ח שבפה דראש א"ק ביחד עם האורות הפנימים, שהם הט"ס דאור ישר הקשורים בה, וז"ש הרב, האו"פ עם האורות מקיפים מחוברים תוך הפה, דהיינו המלכות, בכח המסך דבחי"ד המתוקן שם, כמבואר.

שהן האו"פ והן האו"מ קשורים שניהם בבחי"ד: כי הט"ס ראשונות דאו"י, קשורות ומלובשות, באו"ח שלה, שהן הנק' או"פ. אבל האורות העתידים לבא עד גמר התיקון, הנק' או"מ, גם הם כלולים באו"ח זה, כי הם עצם האו"ח כנ"ל, שהם עתידים מחמת זה להגלות לאט לאט במשך שתא אלפי שני ולאחריהם עד גמר התיקון, כבדיבור הסמוך.

כי כששני האורות יורדים ומתפשטים מהפה ולמטה לתוך הגוף דא"ק, הנה האו"מ אינם יכולים להתלבש בתוך הגוף, מחמת כח המסך אשר שם המעכב על האור ההוא, כנ"ל. (ועי' בחלק ב' תשובה ד') ומתוך שהמה קשורים ונכללים שם, רוצים גם הם להתפשט בפנימיות הפרצוף, ולפיכך המה מזככים בזה את העביות שבמסך, דהיינו, לאותו כח העיכוב, שאינו נותן להם להתלבש שם. אמנם מכח ביטושם זה בהעביות דמסך, שהמסך הולך ומזדכך מחמתם, הנה גורם זה, להסתלקות האורות הפנימים מהגוף: כי כשמזדכך לעביות דבחי"ג, נתקצר האו"ח, ואינו מלביש רק לקומת חכמה, ונעלם אור הכתר מהגוף. וכשנזדככה גם בחי"ג לעביות דבחי"ב, נתקצר האו"ח לקומת בינה, וגם אור החכמה נעלם וכו' עד שנזדכך כל העביות, ואין שם עוד זווג דהכאה, ונעלם כל האו"פ מהפרצוף. וז"ש הרב "שהם מכים זה בזה ומבטשים זה בזה" פי' שהאחד דוחה את חבירו: כי כל גדלו של או"פ הוא בגודל עביות שבמסך, כנ"ל, וע"כ הוא מתחזק בעביות הגדול יותר. ולהיפך, כל עיכובם של האו"מ, שאינם יכולים להתלבש, הוא רק, מכח העביות והגבול שבמסך, וע"כ הולך ומזכך את העביות. ולפיכך מבטשים זב"ז עד ששניהם מסתלקים, כמבואר. (ועי' בפתיחה כוללת בספרי על הע"ח).

עקודים, הם בחי' ע"ס של תוך דפרצוף ראשון שבמציאות שאחר הצמצום הראשון, המכונה אדם קדמון, שמקודם לכן, לא היה כלל בחינת ראש תוך סוף באור העליון אלא שהאור העליון היה ממלא כל המציאות. (כמ"ש היטב בחלק א'). וז"ש הרב "קודם מציאות העקודים", דהיינו בעשר הספירות שבראש דאדם קדמון, הקודמים לעשר הספירות דתוך דאדם קדמון, הנקראים עקודים, "לא היה האור העליון יכול להתלבש בשום כלי". וזה מבואר היטב בחלק ג', אשר אין שום בחינת כלי בע"ס של ראש, אלא רק שרשים לכלים בלבד.

כי האו"ח העולה מהמלכות ולמעלה אין הוא נחשב לכלי קבלה על אור העליון, אלא רק לשורש לכלי קבלה, ולפיכך, כל כמה שאין מלכות של ראש מתפשטת ומתרחבת לע"ס מינה ובה, על ידי האו"ח המתהפך ויורד ממעלה למטה, הנה אין שם כלים כלל (ועיין לעיל חלק ג' פרק ב' אור פנימי אות ג') שהרי האור החוזר עולה שם ממטה למעלה, וכל הלבשה שממטה למעלה מורה בחינת הסתלקות מקבלה. ומה שאנו מכנים זה להלבשה, הוא מטעם שעה"ס מתקשרות שם, ונעשות שורש להלבשה. וז"ש הרב, שלא היה יכולת בכלים לסובלו. והבן זה.

עד שהמלכות והאו"ח שעמה ממשיכים ע"ס של ראש אל תוך ממעלה למטה כנ"ל, ואז נעשה בחינת כלי אחד, דהיינו כלי מלכות, שהתפשטה והתרחבה וקיבלה לתוכה כל כמות האור, שהאו"ח שלה הלביש את ע"ס של ראש (ועי' ח"ג פ"ב או"פ אות ג'). וע"ס הללו, היורדות מהראש ולמטה ומתלבשות בכלי מלכות שהתרחבה, הן הן הנקראות עשר ספירות דעקודים או עולם העקודים.

כי מלכות שבסוף הכלי ההוא, אשר נבחנת למלכות דכלי המלכות, היא המגבלת את אור העליון על דרכו שלא יתפשט ממנה ולמטה, וכח ההגבלה הזאת, מכונה בשם טבור או חזה.

כלומר אע"פ שמלכות של ראש ג"כ מגבלת את אור העליון, כי ע"כ נעשה שם זווג דהכאה, והעלאת אור חוזר (כנ"ל חלק ג' פרק א' אור פנימי סעיף ע'). אמנם הגבלה זו ואור חוזר זה של מלכות של ראש, אינה נחשבת להגבלה בפועל ממש, אלא רק לבחינת הגבלה בכח, כמ"ש הרב בע"ח שער מ"ב, שהכתר הוא דוגמת החומר הנקרא היולי, שיש בו שורש כל הד' היסודות, בכח ולא בפועל, וכו'. וע"כ אפשר לקראו, א"ס ומאציל, עש"ה. וכוונתו לע"ס של ראש הנקרא כתר כנודע. אכן דברי הרב הללו עמוקים מכל עמוק, וצריכים אמנם להבינם להיותם עסוקים בשורש החכמה ובתחילתה. כי צריכים להבין מאד ההפרש שבין, "כח" ל"פועל", שאומר הרב לחלק בין עה"ס של ראש המלובשים באו"ח שממטה למעלה, ובין עה"ס דגוף המלובשים באו"ח שממעלה למטה עד שע"ס של ראש, נקראים בשביל זה לפעמים, א"ס ומאציל, לע"ס של הגוף. והענין, כי יש הפרש ומרחק גדול מאד, בין האו"ח העולה מהמסך שבמלכות ולמעלה המלביש לע"ס של ראש, לבין האו"ח היורד עם האו"י מהעה"ס של ראש למטה לגוף, עד שנדמה, כי הם הפכים זה לזה כי האו"ח העולה ממטה למעלה, לא לבד, שאינו נבחן לכלי קבלה על האו"י שמלביש, אלא עוד, שיש בו התנגדות לקבלה: כי כל ממטה למעלה פירושו שהאור פונה למאציל ולא למקבלים, אמנם עכ"ז נעשה האו"ח העולה, למלבוש על האור העליון, כלומר, שנעשה שורש להתקשרות אור העליון בנאצל, משום כי כלי מלכות של ראש, שהעלתה את אור חוזר ההוא, נמצאת מתפשטת ומתרחבת על ידו מינה ובה, ונעשית לכלי קבלה המכונה גוף הפרצוף (כנ"ל ח"ג פ"ב או"פ אות ג'), להיות עשר ספירות של ראש יורדות ממעלה למטה ומתפשטות ומתלבשות בתוכה. והנך רואה, שאע"פ שע"ס דראש מצד תכונתן עצמן הן מסתלקות מלבא לכלי קבלה כי כן פירושו של האו"ח העולה ממטה למעלה, דהיינו למאציל ולא לנאצלים, כמ"ש לעיל, עכ"ז כל האור המקובל בגוף בפועל אינו, אלא מע"ס של ראש המתפשטות בו ממעלה למטה, כמבואר בסעיף ל'. ולפיכך נבחנות ע"ס של ראש, שיש בהן ע"ס "בכח ולא בפועל" כלומר שענין הלבשת האור בכלים בפועל, אינו נמצא בראש כלל ועיקר, אלא רק בחינת הכח והשורש שיהיה נמשך הימנו דבר ההתלבשות ההוא, ולפיכך נקרא הראש בשם א"ס או כתר. והבן זה מאד. וז"ש הרב "ואז" דהיינו אחר שנתפשט האור בגוף הפרצוף, הנקרא עקודים "התחיל האצילות להיות בו איזה מציאות הגבלת האור, מה שלא יכול להיות הדבר עד עתה". כלומר שבטרם העקודים דהיינו במלכות של ראש, לא יכול להיות שם איזה מציאות הגבלה, כי מה שמלכות מגבילה ומעלה או"ח בע"ס דראש, הנה הגבלה זו היא השפעה ממש, שהרי כל שההגבלה גדולה יותר, הרי מדת ההשפעה גדולה בזו יותר: כי הגבלה דבחינה ד' ממשיכה קומת כתר והגבלה קטנה ממנה דהיינו בחי"ג ממשיכה רק קומת חכמה. וע"כ אינו נבחן שום הגבלה בראש ולא כלום.

דהיינו רק אחר, שנגלו ויצאו ב' הפרצופין: ע"ב, וס"ג דא"ק, אשר האור נכנס ויצא עשרה פעמים מן הכלי, שע"י כניסות ויציאות האלו נעשה הכר של יוד אורות מובדלים זה מזה. כמ"ש לקמן.

בטרם שנתפשטו לעקודים, דהיינו בע"ס של ראש, אשר שם נבחנות עה"ס שהן רק בכח ולא בפועל (כנ"ל פרק זה סעיף ל').

והגבלה זאת מתחלת להגלות רק על ידי זווג דהכאה ועליות או"ח ממטה למעלה, דהסתכלות השניה הבאה אחר התלבשות האור בנאצל, דהיינו אחר עקודים, כמ"ש לפנינו, משא"כ על ידי הסתכלות הראשון שבמלכות של ראש, אין האור נגבל, כמ"ש לעיל, וזכור זה.

ואפילו בהתפשטות שמראש ולמטה גם כן אינו ניכר שהן יוד אורות, רק שיוד האורות נחשבים כמו אור אחד, והוא משום שכל ההבחן שבאורות הוא רק מבחינת הכלים שהם מתלבשים בהם, וכיון שאין כאן עוד אלא כלי אחד, נחשבו ג"כ עשר האורות לאור אחד.

מלכות של ראש מכונה פה, ומלכות של גוף מכונה, טבור, והט' ספירות הראשונות דגוף מתחילות להתפשט מהפה, דהיינו ממלכות של ראש, ומסתיימות בטבור שהוא מלכות דגוף. וכל המקום שמטבור ולמטה עד סיום הגוף, נבחן לספירת המלכות בלבד. ואע"פ שמטבור ולמטה נבחנות ג"כ עשר ספירות אמנם הן בחינת אור חוזר, ואור נקבה, ונבחנות למקבלות שלא יוכלו להשפיע. ולפיכך נבחן, התפשטות האור ישר מהפה ולמטה, רק עד הטבור ושם נפסק, מחמת המסך הנמצא שם בטבור.

והיינו בסוד הסתכלות ב'. כמ"ש לעיל בדברי הרב (ח"ג פרק י"ב) ע"ש, הבא אחר שנמשך האור בכלי, ולא מקודם לכן, כמ"ש לעיל (באו"פ פ"ז סעיף ס').

היא מלכות של ראש, המכונה פה, והיא נחשבת למקור ושורש, של כל האור המתפשט בגוף המדרגה, כי היא שהמשיכה אותו ע"י הסתכלות ראשונה (ח"ג פרק י"ב) הנעשה בה.

כי עיקר כלי נעשה ע"י הרשימו הנשארת אחר הסתלקות האור, כמבואר כאן בדברי הרב, ואם כן שניהם שוין בעשית הכלי. ולפיכך צריכים כאן ב' זווגים, הנקראים: הסתכלות א' והסת"ב, כי הסת"א היא להתפשטות האור, והסתכלות ב' היא להסתלקות האור, שעל ידי שתי בחינות זווגים הללו, נשלמות כלי קבלה של המדרגה, וזסו"ה כאשר שש ה' להטיב אתכם כן ישיש ה' וגו'. כי שש וישיש פירושם זווג, ויש זווג עליון להאביד שפירושו הסתלקות האור, כמו שיש זווג עליון להיטיב שפירושו התפשטות האור, כנ"ל, ולפיכך מכונים שניהם ששון.

ואע"פ שנעשים שם זווגים דהכאה בדרך הסתלקות האור, ויוצאות משום זה, ד' קומות של ע"ס זו למעלה מזו, כמ"ש לפנינו, עם כל זה נחשב להסתלקות אחת ברגע אחד, משום שאור העליון מזדווג עם המסך בדרך הזדככותו והעלמתו, וע"כ אין הזווגים הללו נבחנים להתפשטות.

ותבין זה ממ"ש בחלק א' (באו"פ דף ד' סעיף נ'), אשר באור העליון גופו נבחנות ד' הבחינות: חו"ב תו"מ, עוד בטרם שמתפשט לזווג דהכאה, עש"ה. והנה משום זה, נתרשם גם הכלי האחד מאותן ד' בחינות חו"ב תו"מ שבאור. ולפיכך נבחנות עשר הספירות באותו כלי אחד ג"כ, דהיינו לפי התרחקות ד' הבחינות ההן מקצתן אל קצתן. אמנם לפי שאין כאן אלא כלי אחד, שהוא מלכות כנ"ל, משום זה נחשב גם האור לאור אחד, בלי הכר של יו"ד ספירות, מטעם שאין לנו תפיסה באור אם לא מערכי התלבשותו בכלים, ומתוך שהכלי הוא אחד, נמצא לנו שהאור הוא ג"כ אחד.