אור פנימי על תלמוד עשר הספירות טז:ה

למטה למקום הנקרא עשיה. כלומר, כי נפלו למקום עשיה דצמצום א'. כנ"ל בדיבור הסמוך.

ו) יצא הארת אור עליון דרך העינים וכו' העגולים של הנקודים יצאו תחילה וכו'. אחר שנעשה זווג בנקבי עינים, שאור העליון הכלול מע"ס לא מצת אלא ג' כלים כח"ב להתלבש בהם, הינה נפרשו האורות דחיה יחידה מאור העליון ונעשו לבחינת מקיפים כנ"ל בדבור הסמוך ד"ה וכבר ע"ש, שהוא הבחן הב' של יציאת המקיפין דחיה יחידה, אשר עתה ע"י הזווג דנקבי עינים המה נגמרים לגמרי, והמה מתעגלים במקומם הקבוע, שהיא במרחק השוה מסביב לנקודה המרכזית החדשה, העומדת במקום נקודת החזה דפרצוף תנה"י דא"ק. ונתקן עי"ז הפגם שנעשה מפאת נפילת הכלים למטה מרגלי א"ק.

וגרשם משם ולא מצאו מקום והעלו את שתי בחינות החיצוניות האלו למקומם למעלה באחור אלו הנקודים. כבר נתבאר לעיל, שבעיגולים נבחן סופם בנקודת מרכזם, ואין מעלה מטה נוהג בהם, כי בחצאים העליונים מהמרכז כל העליון יותר, הוא חשוב ביותר, ובחצאים התחתונים שלמטה מהמרכז, הוא בהיפך, שכל שהוא תחתון יותר, הוא חשוב יותר. ולפי"ז נמצא, שבעת שנפלו הכלים שמחזה ולמטה דתנה"י דא"ק למקום נקודה המרכזית דצמצום א', שהוא תחת רגלי א"ק, כי מחמת חשכת הכלים נטשטשה נקודה המרכזית דצמצום ב', כנ"ל בד"ה וכבר ע"ש. נמצא אז שנשארו עומדים בנקודה החשוכה ביותר שבערך נקודה המרכזית דצמצום א', דהיינו למטה מסיום רגלין דא"ק, שהוא משהו למעלה מהחצאים התחתונים של העגולים דצמצום ב', כי לא יוכלו לרדת תוך החצאים התחתונים, כי בהם כל התחתון יותר, חשוב יותר. וכן לא יכלו להתעלות למעלה מסיום רגלין כי שם חשוב יותר מדי בשבילם. אמנם עתה, אחר שנעשה הזווג בנקבי העינים, ונתפשטו המקיפים דחיה יחידה ונתעגלו שוב מסביב נקודה המרכזית דצמצום ב', שהיא נקודת החזה, שמתוך הארת הזווג נקבע עתה מיומם זה בקביעות גמור, כנ"ל. ונמצאים החצאים העליונים של העיגולים הללו דצמצום ב', שהם למעלה מנקודה המרכזית שלהם, שהיא נקודת החזה, וחצאים התחתונים שלהם עומדים למטה מנקודת החזה. ויצא משום זה, אשר כל המקום הזה הנמצא מנקודת החזה דפרצוף תנה"י דא"ק, עד מקום סיום רגלין דא"ק, דהיינו נקודה המרכזית דצמצום א', הנה שם מקום של החצאים התחתונים דעיגולים הללו דצמצום ב' שיצאו עתה מנקבי עינים, אשר בהם נבחן כל התחתון יותר הוא החשוב ביותר, כנ"ל, באופן, שהעיגולים הסמוכים לסיום רגלי א"ק נעשו חשובים יותר מעיגולים הסמוכים לנקודתם המרכזית שבמקום החזה, וע"כ גרם זה תכף העלאת אותם הכלים שנפלו למטה מרגלי א"ק אל מקום הקודם שלהם, שהוא סמוך לחזה דתנה"י דא"ק, שהרי עתה נעשה מקום נקודת החזה שפל יותר במעלה, ומקום סיום רגלי א"ק נעשה חשוב יותר, כטבע התפשטות העיגולים בהחצאים התחתונים, שכל הסמוך למרכז הוא יותר גרוע, כנ"ל, ונבחן אשר האורות דעגולים, גרשו את הכלים ממקום נפילתם בסיום רגלי א"ק, מפאת ששם נתפשטו האורות החשובים ביותר, וגרשו אותם למקום הגרוע שלהם דהיינו למקומם סמוך לחזה, שהוא מקום עמידתם בתחילה. וזה אמרו "וגרשם משם ולא מצאו מקום והעלו את שתי בחינות החיצוניות האלו למקומם למעלה" כי מכח התחדשות נקודה המרכזית דצמצום ב', נתהפך חשיבות המקומות, ותחת שמבחינת נקודה המרכזית דצמצום א', היה זה המקום שמחזה עד סיום רגלין בבחינת חצאים העליונים, שבהם כל העליון יותר חשוב יותר, ונקודת החזה היה מקום יותר חשוב וסיום רגלים היה המקום היותר גרוע, שמשום זה היה מקום הנפילה תחת סיום רגלי א"ק. הנה עתה אחר שנתפשטו העיגולים דצמצום ב', נהפך סדר החשיבות, כי עתה נעשה זה המקום שמחזה עד סיום רגלין למקום עמידת חצאים התחתונים של העיגולים ההם. שבהם היותר תחתון הוא יותר חשוב, ומקום הסיום רגלין נעשה עתה חשוב ביותר ממקום החזה, וע"כ האורות דעיגולים החשובים העומדים במקום סיום רגלין דא"ק גרשו את הכלים הנפולים והחזירו אותם למקומם הראשון מחזה ולמטה, ששם האורות דעיגולים הגרועים יותר כמבואר.

ז) עתה שהנקודים הספיקו בין פנימיות כלים דנה"י דא"ק אל זה החיצוניות כבר יכולים לעמוד שם אע"פ שהוחשכו וכו'. כלומר אחר שהעיגולים דנקודים נתעגלו מסביב נקודה המרכזית שלהם, אשר העיגולים היותר חשובים הפסיקו בין סיום רגלין דא"ק לבין הכלים הנפולים, שמשום זה נגרשו הכלים למקומם למעלה במקום החזה דתנה"י דא"ק, ששם נמצאים העיגולים היותר גרועים, הרי יכולים לעמוד שם אע"פ שהוחשכו, שהרי שם מקום הגרוע ביותר כנ"ל.

וכבר יש בהם כח לקבל האר הראוי להם. כי ע"י חזרת הכלים אל מקום החזה, קבלו מהם הארה הראוי להם, שעי"ז חזרו ונתפשטו כטבע הכלים דיושר, ממקום החזה עד סיום רגלין דא"ק, דהיינו ממש כמקום עמידתם מטרם שנפלו. וז"ש "וחזרה הבריאה כנגד פנים והיצירה כנגד אחור ע"ד שהיו בתחילה" כי הבריאה חזרה לחצי ת"ת התחתון דתנה"י דא"ק, ששם נבחן לבחינת פנים, והיצירה חזרה לנה"י דתנה"י דא"ק ששם נבחן לבחינת אחור של זה הפרצוף, כנ"ל בדף אלף תתפ"ז ד"ה החיצוניות ע"ש.

עתה חזר מקום בי"ע היותו פנוי וחלל כבתחילה. כלומר כל זה התיקון האמור: שע"י הארת העיגולים נתעלו ממקום נפילתם וחזרו למקום החזה דתנה"י דא"ק. וע"י הארת או"פ דנקודים שקבלו כפי הראוי להם, חזרו ונתפשטו מחזה עד סיום רגלין דא"ק, כנ"ל בדיבור הסמוך. הנה כל זה לא הספיק, אלא רק לתקן ג' המקומות של ג' עלמין בי"ע, אבל עדיין הם נבחנים לחלל פנוי, כי האו"פ דנקודים לא יוכל להתפשט בהם, מפאת המלכות שעלתה לנקודת החזה, ונעשה שם סיום של הקו א"ס ב"ה, שמתחתיו נעשה חלל פנוי כמו בבחי' המלכות המסיימת דצמצום א'. וענין קבלת האור הראוי להם שאומר הרב לעיל, הוא הארה מועטת שיכולה לעבור דרך הפרסא שמתחת הנקודים, המספיק רק לתיקון המקום דבי"ע בלבד, אבל מבחינת אורות הם עדיין בבחינת חלל פנוי וריקן. (המשך דברי המאמר הזה עי' בספרי בית שער הכונות אות ל"ג ובאור פשוט שם).