אור פנימי על תלמוד עשר הספירות טז:ריד

אבא דבריאה אין לו פרצוף שלם רק בחינת ו"ק כמו א"א. אבא דבריאה פירושו, או"א עלאין, ואמא דבריאה פירושה ישסו"ת. ואע"פ שאומר לעיל כי כל אלו המוחין הם בחינת ג"ר דאו"א, שהם בחינת ג"ר דבינה. אמנם כיון שלא נעשה הזווג במקומם דאו"א שהוא למעלה מחזה דא"א, שאין שום צמצום שם, אלא שאו"א ירדו למטה מחזה למקום ישסו"ת ושם נזדווגו, הרי זה נבחן להרכנת ראש דאו"א עלאין, כי הראש דאו"א עלאין נקיים מכל צמצום, ואע"פ שהם למטה מג"ר דא"א, אין זה כלל משום כח צמצום, אלא מצד חשקם בחסדים ויכולים לעלות לראש מתי שירצו, אבל עתה שירדו למטה מחזה דא"א, כבר כח הפרסא דחזה רובץ עליהם, וע"כ בערך או"א עלאין עצמם, הרי זה כמו ו"ק בלי ראש, ולא נמשך מזווג הזה לבריאה אלא בחינת ו"ק דאו"א.

אצילות דתבונה ואמנם מא אבא הוא מרכין ראשו למטה להזדווג עמה. פירוש: כל פרצוף יש בתוכו פרסא בגוי מעוהי ממקום החזה עד הטבור באלכסונא, המבדלת בין האצילות של הפרצוף, שהיא מחזה שלו ולמעלה, לבין בי"ע שלו שהם מחזה ולמטה עד סיום רגליו. ונודע, כי ישסו"ת הנקרא תבונה כאן, עומדים מחזה ולמטה דאו"א, דהיינו תחת הפרסא שבגוי מעוהי, ונחשבים לבי"ע ולתנה"י דאו"א, וע"כ הם בחינת ו"ק בחוסר ראש. וזהו מצבם הקבוע של ישסו"ת אלו. אמנם עתה בסוד זווג הב' דאו"א, שירדו ממקומם דהיינו מחזה הלמעלה, ששם בחינת אצילות, ונזדווגו במקום ישסו"ת שמתחת הפרסא שלהם, דהיינו במקום בריאה, ומשם נעשו לאחד עם ישסו"ת כנ"ל (דף אלף תתקצ"ז ד"ה ונמצא) הרויח ישסו"ת חלק הפרצוף שמחזה ולמעלה מחמת התכללות או"א בהם, ונעשו ישסו"ת בעצמו פרצוף שלם, שעד החזה הוא אצילות, ובי"ע מחזה ולמטה. וזהו אמרו "שאמא היתה רובצת על האפרוחים בפרצוף שלם של אצילות דתבונה" כלומר, שבי"ע דתבונה ירד ונתלבש בסוד או"פ תוך זו"ן, ואצילות דתבונה, דהיינו מחזה ולמעלה דישסו"ת, נשארו במקומם כלולים עם או"א בבחינת רובצת ואו"מ, כנ"ל דף ב' א' אות ר"ה. וזה אמרו "ואמנם אבא הוא מרכין ראשו למטה להזדווג עמה" כי הן אמת, שאמא, דהיינו ישסו"ת הרויחו ע"י ירידת אבא אליהם, את חלק האצילות דאבא, שהוא או"א עלאין, דהיינו החצי פרצוף שמחזה ולמעלה, אמנם או"א עלאין נתקטנו הרבה בסבת התכללותם זו בישסו"ת, כי אבדו מחמת זה את בחינת הג"ר שבהם, כי עתה נעשו מוגבלים בפרסא, ויצאו לגמרי מבחינת ראש דא"א, כנ"ל.