אור פנימי על תלמוד עשר הספירות יב:קפו

דע כי הי"ס הם ה' פרצופים וכו' הת"ת כשנאצל לא היה בו רק מציאות ו' ונקרא ו"ק מחסד עד היסוד ולא היה בו ראש: לכאורה יש להקשות הלא כל הפרצופים כשנאצלו מתחלה, לא היה בהם ראש, כי מתחלה באו כולם בסוד העיבור, ואפילו אתיק. כנודע. וא"כ מה הרבותא בז"א יותר מבפרצופים הראשונים. וצריך שתזכור מ"ש הרב לעיל (דף א' קנ"ב אות פ"ה ובדף א' ק"נ אות פ"א) כי לא נתקן בעיבור א' של ז"א בעולם אצילות. רק אותם שיצאו בו בעיבור א' דקודם התיקון, דהיינו בקטנות דז"א דנקודים, הנחשבים שם לעיבור א'. עש"ה. אכן צריכים להבין הדברים על בוריים כי למה לא יכלו לצאת כלום מכל בחי' הגדלות דז"ת דנקודים, אלא מבחי' הקטנות שבהם בלבד. ועוד, מאין באו כל נרנח"י דז"א דאצילות. וצריך שתזכור כאן כל המתבאר בענין ז"ת דנקודים, לעיל בחלקים ו' וז', כי אי אפשר להאריך כאן כפי הצורך. ובעיקר צריכים לזכור, שמתחלה יצאו הכלים דנקודים בזה תחת זה בקו אחד, ואח"כ יצאו האורות. ונתבאר שם הטעם, כי זה הכלל, שהכלים דפרצוף העליון, שנזדככו ונתרוקנו מאורותיהם, המה נעשו לכלים בשביל התחתון. וכלל זה נוהג בכל הפרצופים כולם שבה' עולמות: א"ק ואבי"ע. כמ"ש שם. ונמצא שע"ס דפרצוף הנקודים יצאו בכלים דנקודות דס"ג, שהתחילו מטבור ולמטה דא"ק, ונמשכו עד סיום רגלי א"ק (עי' רף שצ"א ד"ה והנך) וזה היה קודם צמצום ב', אבל אחר צמצום נה"י דא"ק, שה"ת עלה בעינים ונדחו אח"פ מכל המדרגות אל המדרגה שלמטה ממנה, שאח"פ דראש נעשו לבחינת גוף, ואח"פ דתוך נעשו לבחי' נה"י, ואח"פ דנה"י נעשו לבי"ע דפרודא. נמצא אז שאלו ז"ת דכלים דס"ג דא"ק, שבהם נתלבשו זו"ן של הנקודים, לא נשאר מהם באצילות דנקודים עתה, רק בחינת ראש ותוך מהם, שהם גו"ע, אבל אח"פ שלהם כבר נמצאו בבי"ע, באופן שלא נשאר מז"ת רק מחזה ולמעלה, והם שקבלו האורות דקטנות דנקודים, להיותם בחינת אצילות. אבל מחזה ולמטה העומדים בבי"ע, לא יכלו לקבל מהאורות ההם כלום, כי הפרסא שבין אצילות לבי"ע עומדת שם ממש במקום החזה דז"ת דנקודים אלו, שהם ז"א, כנודע. והנה נתבאר, שז"ת דקטנות נקודים, הם רק בחינת גו"ע לבד, מערך הכלים ישנים דס"ג, שהמה נתלבשו בהם, שהם בחינת חב"ד חג"ת דכלים ההם, כי גלגלתא הם כלים דחב"ד, ועינים הם כלים דחג"ת, אשר בערך האורות, הם נבחנים לחג"ת נהי"מ, שגלגלתא הם בחינת חג"ת, ועינים הם בחינת נהי"מ. כי אור הרוח מתלבש בכלים דחג"ת, ואור הנפש בכלים דנהי"מ. ונמצא שנקודת החזה דכלים, היא ממש מלכות דז"א דנקודים, ומבחינת האורות נבחנת נקודת החזה, לבחי' עטרת יסוד דז"א, ושמה דבוקה הפרסא שבין אצילות לבי"ע. ותדע, שלאלו ז' הכלים קורא הרב עיבור א' שמקודם התיקון, דהיינו עיקר אצילות של ז"ת דנקודים, שיצאו בקטנות נקודים והם נקראים ג"כ, כלים דפנים דז"ת דנקודים. ואלו שמחזה ולמטה העומדים בבי"ע, נקראים כלים דאחורים דז"ת דנקודים, אשר בגדלות, ע"י עלית נה"י דא"ק למ"ן לע"ב ס"ג, והמשיך אור חדש דבקע לפרסא זו שבין אצילות לבי"ע, אז חזרו ונתחברו הכלים שמחזה ולמטה, אל הפרצוף דז"ת, שהם הכלים דאחורים, ונמצאו, ששוב נתפשטו עד סיום רגלי א"ק, כמו ז"ת דס"ג דא"ק מטרם צמצום הב', אמנם כיון שכח ה"ת נשאר בפרסא, ע"כ נסתלק האור מהם, ונשברו כולם, הן הכלים דאחורים שכבר מקומם בבי"ע, והן הכלים דפנים שהם באמת בחינת אצילות, להיותם מחזה ולמעלה כנ"ל, והוא משום שנתחברו לפרצוף אחד עם הכלים דאחורים בהתפשטותם עד סיום רגלי א"ק כנ"ל, ע"כ נתערבו אלו באלו, וגם הם נשברו, כמ"ש שם באורך. וכבר ידעת, שכל עיקר התיקון של עולם האצילות של עתה, הוא בהפרסא שנתחזקה יותר, באופן שלא תשנה עוד אותה המקרה דשביה"כ, בעת הארת ע"ב ס"ג. דהיינו שמכאן ואילך אין הארת הע"ב הבוקעת לפרסא, יכולה לבטל אותה לגמרי, כמקרה הנקודים, אלא כל ענין הבקיעה שלה, הוא רק שיוכלו הכלים דאחורים לעלות למעלה מפרסא, אבל אין אור אצילות יכול להתפשט עור למטה מפרסא כנודע. ופירוש הדברים הוא: כי זה המיתוק דמרת הדין במדת הרחמים הנעשה בצמצום ב', דהיינו החיבור והעליה דה"ת בה"ר, כנודע, הנה הוא עתה קבוע באופן מוחלט, וממילא נמצא, שהפרסא שבין אצילות לבריאה, שהיא בחינת סיום הקו דא"ס החדש, הנעשה בבינה דע"ס דנה"י, משום שה"ת שמתחת רגלי א"ק עלתה לשם, כנודע, הנה גם היא קבועה באופן מוחלט. ועם זה נמצא שאותם הכלים דאחורים, שהם מבחינת בינה וז"א ונוקבא דע"ס דנה"י, שהם מבחינת נקודת הסיום דצמצום א', העומדים בבי"ע, כבר המה קבועים שם, באופן שלא יוכלו לקבל לתוכם כלום, ומכ"ש שאינם יכולים לעלות לאצילות. ששמה מקום צמצום ב', דהיינו בחינת מלכות הממותקת בתוך הבינה. ולפיכך לא יארע עוד שיתערבו הכלים דפנים עם הכלים דאחורים והבן היטב. וכבר ידעת, שכל אלו ריבוי הבחינות הנעשים בהע"ס, בסיבת המסך ואו"ח, אינם מתרחקים עי"ז אף משהו, מהע"ס דאור ישר, ויחסם תמיד שוה זה לזה. וע"כ יש להבין, שמכח צמצום הב' שה"ת עלתה לבינה ויתחברו יחד, נמצא שבחינת זו"ן דאו"י, דהיינו בחי"ג ובחי"ד, יצאו מכל המדרגות שמצמצום ב' ואילך, ולא נשאר בהמדרגות זולת כח"ב לבד. כמ"ש הרב לעיל (דף קמ"ה אות א') שלא נשאר בהספירות דיושר, כי אם ג' הבחינות: שורש נשמה, וגוף. שהם כח"ב, אבל לבוש והיכל, שהם זו"ן, נפרדו מן הגוף ונעשו לאו"מ עש"ה. אמנם לפי זה קשה, הלא אנו מוצאים זו"ן בכל הפרצופים וכן זו"ן הכוללים, גם לאחר צמצום ב'. ואיך אומר שהמה נפרדו מספירות דיושר. והענין הוא, כי נודע, שע"ס כלולות כל אחת מעשר, והם רק ה' בחינות. גם נודע, שיש ב' הבחנות בה' הבחינות: כי יש בחינות, שיש בהם אור החכמה, והם נקראו כח"ב זו"ן. ויש ה' בחינות דאור חסדים, והם נקראו חג"ת נ"ה. כי זה כל ההבחן בין ג"ר ובין זו"ן, כי בג"ר יש בכל אחד מהם ה' בחינות דאור הכמה. ובזו"ן אין שם רק ה' בחינות דאור חסדים, הנקראים חג"ת נ"ה. כנודע. כי כח"ב דחכמה שירדו לבחינת חסדים, מכנים אותם בשם חג"ת, ונצח הוא ז"א, והוד היא נוקבא, כנודע. ונמצא שעיקרו של ז"א הוא הנצח של ה' בחי' אלו, וחג"ת הם ג"ר המתחברים אליו, מהתכללות העליונים, והוד היא המתחברת אליו מהתכללות המלכות. ונמצא לפי הכלל הנ"ל, שלא נשאר בספירות דיושר, כי אם כח"ב שהם: שורש, נשמה וגוף. אבל לבוש והיכל שהם זו"ן, נפרדו והיו למקיפים. הנה משום זה נבחן, שלא נשאר בז"א בה' הבחינות שהיה לו מטרם צמצום ב', רק בחינת חג"ת שלו, להיותם מן העליונים, כנ"ל, והם בחי' שורש, נשמה, גוף שבו, אבל הנצח, שהוא בחינת עצמו, שנקרא לבוש, וכן ההוד, שהוא בחינת המלכות נפרדו מז"א והיו למקיפים. וז"ס שז"א נקרא תמיר בשם חג"ת. עתה תבין היטב ההפרש מכלים דפנים שמחזה ולמעלה דז"א דנקודים שנשארו באצילות, אל בחינת הכלים דאחורים, שמחזה ולמטה, הנמצאים שם למטה מפרסא, כנ"ל. כי בחינת גו"ע שהם חב"ד וחג"ת עד החזה, להיותם רק מבחינת התכללות דעליונים, ואינם מבחינת ז"א עצמו, ע"כ נשארו באצילות דנקודים למעלה מפרסא. אבל מחזה ולמטה שהם נה"י שלו, אשר נצח הוא בחינת ז"א עצמו, הנה הם נפרדו מגוף דאצילות, ונעשו לבי"ע. והאורות שבהם נעשו לב' המקיפים לבוש והיכל. ואין להקשות, לפי"ז, א"כ אין עוד לז"א שום שורש בספירות דאצילות. שהרי חב"ד חג"ת שלו שנשארו לאחר צמצום ב', אינם כלל מבחינת עצמו אלא מעליונים. אכן תזכור מה שנתבאר בחלק ה', אשר בחינת הציור דע"ס דז"א, הם בעיקר מע"ב דא"ק, ששמה נתחלפו הספירות מחמת אור הכתר שנשאר בפה, ויצא שם אור החכמה בכלי דכתר, ואור הבינה בכלי דחכמה, ואור הז"א בכלי דבינה, ואור המלכות בכלי דז"א. עש"ה. לפיכך נעשה ההתחלפות הזו גם בה' חסדים, אשר אור הנצח עלה לכלי דת"ת. ונמצא עתה, שאותו שליש עליון דת"ת שנשאר בעולם הנקודים לאחר צמצום ב', הוא עתה עיקר הז"א מצד עלית האורות. וכן הנקודה שבחזה, היא עיקר שורש של הנוקבא דז"א. וזכור שמצד האורות הם חג"ת נהי"מ. ונמצא ש"ע דת"ת הוא יסוד ונקודה דחזה היא מלכות. וז"ס שז"א מתחיל רק מחכמה, ולא מכתר, כשאר הספירות. משום שמצד היחס לפרצוף גלגלתא דא"ק, דהיינו מטרם שנתחלפו הספירות כנ"ל, הנה אין לז"א שום שורש עוד, לאחר צמצום ב': כי מנצח ולמטה, הוא נעשה לבי"ע, כנ"ל. אלא שכל השורש שנשאר לו באצילות לאחר צמצום ב' הוא רק מהיחס לע"ב דא"ק, כנ"ל, והנה שם ירד הכתר למדרגת חכמה, כי אור הכתר נשאר בפה, ואור חכמה מתלבש בכלי דכתר, כנ"ל. וע"כ נבחן עתה חסד דז"א, רק לבחינת חכמה ולא לבחינת כתר, הרי שאין לז"א כתר משורשו. וזה אמרו "דע כי הי"ס הם ה' פרצופים שלימים וכו' ויש בהם י"ס בכל אחד מהם, וכן זו"ן כלול מי', אך דע כי הת"ת כשנאצל לא היה רק מציאות ו', ונקרא ו"ק מחסד וער יסוד ולא היה בו ראש" ותבין עם הנ"ל כי הוא מיחס כאן את הה"פ דאצילות לע"ס הכוללים דאור ישר, לרמז אשר דרך אחד להם. כי אין הפרש מהפרצופים אל הע"ס דאו"י, אלא בזה שע"ס של הפרצופים כלולים זה מזה, שע"י אור החוזר העולה ממלכות נכללים התחתונים בעליונים, והעליונים בתחתונים, כנ"ל בהסתכלות פנימית דף ע"ה פרק ט') ועם זה, אינם מתערבים זה בזה, אלא כל אחת נשארת בבחינתה. עש"ה. ולפיכך, הגם שאפילו הג"ר כלולים כל אחד מזו"ן, אין זו"ן שבהם נבחנים לזו"ן ממש, אלא באותו שיעור שזו"ן נשרשים בהם, ולפיכך בעת הצמצום ב', שיצאו אח"פ מכל המדרגות, שהם בחינת נה"י, שהם זו"ן כנ"ל, הנה אפילו נה"י דאמא, לא נפלו לבי"ע, אלא למדרגה התחתונה ממנה שהיא זו"ן. כי כל בחינת נה"י שיש לה, אינה אלא מכח התכללות זו"ן, ממה שנשרש בה, א"כ זו"ן אלו שבבינה, נחשבים כמו חב"ד של הז"א, כלומר בחינת השורשים שלו, וכיון שנשארו באצילות, נבחנים הג"ר שיש להם ע"ס שלמות גם בצמצום ב', כי ההתכללות של הזו"ן, אינה נאבדת מן הג"ר והבן היטב. אמנם זו"ן עצמם, כיון שלא נשאר בהם רק השרשים, דהיינו בחינת חב"ד חג"ת, שהם גו"ע הנכללים מהעליונים, כנ"ל, ובחינת עצמם נפלה לבי"ע מאחורי נקודת הסיום דצמצום ב'. נמצא שהמה חסרי נהי"מ שלהם, דהיינו מחזה ולמטה, ולא נשאר בהם לאחר צמצום ב', רק חב"ד חג"ת דכלים, וחג"ת נה"י דאורות. דהיינו בחינת הכלים דפנים שלהם בלבד. הרי שאין לז"א יותר מששה כלים בלבד. במשונה מהג"ר, כי הג"ר אינם חסרים מהתכללות זו"ן בהם, כי חלקם שהיה להם בזו"ן מטרם צמצום ב', נשאר בהם גם עתה, אבל ז"א חסר ממש בחינת עצמו, שהם נה"י שלו שמחזה ולמטה שיצאו ונעשו לבי"ע. וז"ש "כי הת"ת כשנאצל לא היה רק מציאות ו' בלי ראש" כי נה"י דכלים שלו, שמחזה ולמטה, נפלו לבי"ע, ולא נאצלו עמו לא בקטנות דנקודים, ולא בעיבור א' דאצילות. כי כבר הפרסא קבועה בתקיפות גדולה, אשר שום בחינה מן נה"י אלו, עוד לא יוכלו לעלות לאצילות, ומכ"ש שהאורות דאצילות לא יתפשטו עוד מהפרסא ולמטה, וע"כ נמצאים אלו נה"י, שהמה חסרים מז"א לעולם. וזהו שאומר הרב תמיד, שאין לז"א אלא ששה כלים. וזכור דברים אלו.

קפח) התפשטות ב' עטרין דמתעטרין וכו' וזהו בעטרה שעטרה לו אמו שהוא רישא דיליה: כבר נתבאר בחלק י', שעיקרו דז"א הוא מא"א. אמנם המוחין שלו, עיקרם הם מאו"א, ע"ש. ויש להוסיף, כי ב' שורשים יש לז"א, שמצד הכלים הוא נמשך מגלגלתא דא"ק, וכן מא"א דאצילות. ומצד התלבשות האורות בכלים, הוא נמשך מע"ב דא"ק. וכן מאו"א דאצילות. ונודע, שמצד הכלים נחשב נצח לעיקר ז"א. ומצד האורות, נחשב ת"ת לעיקר הז"א. ונמצא שמיחס דז"א לא"א, אין לו שום שורש בחג"ת דא"א, כי שורשו מתחיל מנצח ולמטה דא"א. אמנם מיחס דאו"א, יש לו שורש גם בת"ת דאו"א הכולל חג"ת שלהם, כי מצדם נחשב ת"ת לעיקרו של ז"א, כנודע. וכבר ידעת, שחג"ת הם ג' רישין דז"א, לפיכך המוחין דז"א באים בעיקר מאו"א, שהוא נאחז בחג"ת שלהם, כנ"ל, ולא מא"א, שאין לז"א אחיזה בחג"ת שלו. אמנם נתבאר שם, שגם לא"א יש לו חלק ביציאת המוחין דז"א, וצריכים להבין איך יצויר זה, מאחר שאין לז"א שום אחיזה בחג"ת שלו, כנ"ל. ומוחין דז"א צריכים בהכרת להמשך מחג"ת, ולא מנה"י. והענין הוא, כי בעת העיבור דז"א, מתחברים או"א וישסו"ת לפרצוף אחד, שפירושו שהם משיגים קומת ע"ב דמ"ה, והם מלבישין במקום ג"ר דא"א, שהוא קומת ע"ב הקבועה באצילות, כנודע. ונתבאר שם, שאין לאו"א מקומת ע"ב, אלא ששה כלים חג"ת נה"י לבד, דהיינו לפי מה שהם מלבישים לא"א בקביעות. וע"כ חסר להם נה"י דכלים וג"ר דאורות. אלא ע"י הזווג דנשיקין דא"א, המעלה להם אח"פ דבחינת מסך דבחי"ג, מתחלקים ששה כלים חג"ת נה"י דא"א, ונעשים לע"ס, ע"ד שנעשה בגדלות ז"א. כי ב"ש עליונים דכל פרק מחג"ת עולה ונעשה להם לראש, ושליש תחתון דכל פרק מחג"ת מתחבר עם שלישים עליונים דנו"ה דא"א, ונעשו לחג"ת. וב"ש תחתונים ואמצעים דנו"ה דא"א, נשארים להם לנה"י. ונמצא אשר חג"ת דאו"א דע"ב, נעשים מב' בחינות: כי שלישים תחתונים דחג"ת הקודמים, נעשים לשלישים אמצעים, ושלישים עליונים דנה"י דא"א הקודמים נעשין עתה לשלישים תחתונים דחג"ת דא"א, המכונה כתפין דא"א. ונתבאר, שהכתפין דא"א, החדשים, המלובשים ונעשים לחג"ת דאו"א דע"ב, הם נעשים מב"ש עליונים דנו"ה דא"א הקודמים. ותדע שאלו הכתפין הם נמשכים לז"א, ונעשו בו לרישא. והם הנקראים בכל מקום ב' עטרין דאנחילו או"א לבנייהו. וזה אמרו, וה"ס התפשטות ב' עטרין דמתעטרין או"א וכו' וזהו בעטרה שעטרה לו אמו, שהוא רישא דיליה" כי ב' עטרין הללו, שהם הכתפין דא"א דבחי' קומת ע"ב דאו"א, כנ"ל, לא נעשו לבחינת חג"ת באופן שיהיו ראוים לרישא דז"א, אלא ע"י שנתחברו לחג"ת באו"א, אמנם מצד א"א עצמו, הם תמיד בחינת נה"י, כי מצד הקביעות יש לא"א עשרה כלים דקומת ע"ב, ואינו צריך להתחלקות הו"ק. אלא רק לאו"א שאין להם בקביעות אלא ששה כלים נעשה להם התחלקות הו"ק, ואז עולים ב"ש עליונים דנו"ה דא"א, ונעשים לכתפין דיליה, שבזה המה ראוים להתעטר בז"א ולהיות לו לרישא. הרי שכל בחינת ראש דגדלות שז"א משיג, הוא רק ע"י או"א בעיקר כי אצלם קונה נו"ה דא"א, השייך לבנין ז"א, את מדרגת חג"ת, הראוי להיות ראש אליו. אמנם ודאי שגם לא"א חלק בהם, שהרי הם בחינת נו"ה שלו, אלא כיון שמצדו לא היו ראוים להיות ראש, ע"כ נחשבים בעיקר על או"א. וזהו שמדייק הרב בפסוק שעטרה לו אמו. ללמד, שלולא אמא, לא היה לז"א בחינת ראש לעולם. כמבואר.

הוצרכה בינה להאריך רגליה למטה וסוד הארת היסוד שבה כי גם היה עלמא דדכורא ואז נעשו לו נה"י: לכאורה סותר זה לכל המקומות שמביא הרב, שהו"ק נחלקים ונעשים לעשרה כלים, אשר ד"ש התחתונים נשארו בנה"י, ושלישים עליונים דנה"י עולים ומתחברים עם השלישים התחתונים של חג"ת, ונעשים לחג"ת. והפרקים עליונים ואמצעים דחג"ת, עולים ונעשו לראש. וגם נה"י דאמא המתלבשים בז"א, מתחלקים ג"כ לט' שלישים: שג"ש עליונים משלימים לחב"ד, וג"ש אמצעים משלימים לחג"ת בג"ש. וג"ש תחתונים משלימים הנה"י בג' שלישים. כנודע. וכאן אומר שחג"ת נעשה לחב"ד, ונה"י לחג"ת, וצריכים לנה"י חדשים, והם נעשו ע"י הארכת רגלים דאמא מחדש. אמנם דבר גדול משמיענו כאן הרב בזה, וצריכים לזכור כאן כל המתבאר בחלק ז', בענין יציאת ז' תחתונות דנקודים. ועי' חלק ח' תרכ"ד ד"ה ונוסף. שג' חלוקות היו ביציאת ע"ס דנקודים. א', הוא הקטנות שלהם, כמו שיצאו מנקבי העינים דא"ק. שאו"א יצאו מראש, לבחינת חג"ת, שהיא קומת ז"א, ונמצאים הז"ת בהארת נפש לבד. ב', היא ע"י עלית מ"ן דנה"י דא"ק, שנמשך אור חדש דבקע לפרסא, והאור הזה יצא דרך הטבור והאיר לאו"א דנקודים, וירדה ה"ת מעינים לפה שלהם, דהיינו שהעלו אח"פ שלהם ממדרגה שלמטה, וחיברו אותם לפרצופם. שבזה חזרו או"א לראש, בבחינת פו"א. כי אמא אע"פ שכבר החזירה את אח"פ שלה, ואע"פ שחזרה לבחינת ראש, מ"מ אינה מחזרת פניה לאבא. מטעם כי חפץ חסד הוא. ואז קבלו ז"ת בחינת רוח נפש מאו"א, דהיינו קומה דבחי"א, שהיא אור דחסדים מאמא. וחלוקה ג' היא, ע"י אור חדש הנ"ל, שיצא דרך היסוד דא"ק, והאיר המ"ן ד ו' ונקודה אל הפה דאו"א, שמשם יצאו כל השמונה קומות בז"א, מן הקומה דהסתכלות עיינין דאו"א עלאין, עד קומת מלכות דישסו"ת, שהממעלה למטה מהם, באו בז"ת דנקודים, כמ"ש שם. אשר ז"ת דנקודים נשברו פנים ואחור וירדו לבי"ע. וח' הקומות דאו"א וישסו"ת נתבטלו, ונפלו אחורים שלהם למקום ז"ת, ולא לבי"ע. ותדע, שג' החלוקות האלו, הם שורש לג' הבחינות עיבור יניקה ומוחין דזו"ן. ונודע, כי הסדר של כל הבירורים הוא, שכל המובחר נברר תחלה. וע"כ מתחלה הוא עיבור הא', הנברר מבחינת הקטנות דנקודים, שהם עיקר אצילות הז"א, מבחינת הסתכלות עינים באח"פ. וכבר נתבאר לעיל שהם בחינת גו"ע דז"א, מחזה ולמעלה הנקרא כלים דפנים, שבחינת הכלים הם חב"ד חג"ת עד החזה. ומבחי' האורות הם בחינת נה"י, דהיינו קומת המלכות, שאו"א היו אז בבחינת רוח, וז"ת בבחי' נפש. וזהו כל קומת העיבור הא' דז"א. כנ"ל דף א' ק"מ אות מ"ה. ונרנח"י דיניקה, נמשכים מחלוקה ב', שאז שבו או"א לראש, אלא שהיו עוד במצב פב"א, שמשם קבלו ז"ת קומת הרוח בשלימות, משום שאמא שבה לראש, והאור דחסדים שבה, היה בבחי' ג"ר וראש ממש, ומבחינה זו נמשך הג"ר דרוח, ומוחין דו"ק שז"א משיג בשעת עיבור ב', לאחר ב' שנים של היניקה, שהם בחינת ע"ס שלמות מצד הכלים, אלא מצד האורות אין שם אלא אור דחסדים מאמא, משום שאמא נמצאת עוד במצב פב"א, ואינה מקבלת הארת חכמה מאבא, זולת ע"י מ"ן דו' ונקודה כמ"ש בחלק ז'. וג"ר דמוחין שז"א משיג אחר עבור ב' דט' שנים ויום א', נמשך מחלוקה ג' שהיא בחינת פב"פ דאו"א דנקודים. וטעם הדברים הוא, כי הכל תלוי במ"ן שז"א מעלה מאחורים דאו"א שנפלו בעת שביה"כ. והנה בעיבור א' דז"א, הנה ההעלאת מ"ן נעשה ע"י או"א עצמם, כי אח"פ דאו"א מעלה את גו"ע דז"א הדבוקים בהם, ולכן אין עוד בז"א שם, רק גו"ע שאו"א העלו. שהם ז' הכלים באור הנפש. אמנם לעיבור ב', הנה ז"א עולה למ"ן מעצמו, והוא מעלה מ"ן מאחורים דאו"א שנפלו למדרגתו. ומתחילה הוא מעלה המ"ן דחלוקה הב', דהיינו אח"פ דבנין פרצופם דעצמם דאו"א שנפלו למדרגתו, שהם החזירו שם או"א לראש, בכח חבל הטבור שהוריד ה"ת מעינים לפה, ולכן הם מועילים גם לז"א, להוריד הה"ת מעינים שלו לפה, ולהעלות אח"פ שלו, שאז משיג ג"ר דרוח ומוחין דו"ק, אבל לא ג"ר ממש, כי אמא עוד נמצאת כאן במצב פב"א, ואחר ט' שנים ויום א', ז"א מעלה מ"ן מבחינת אחורים דאו"א שנפלו למדרגתו בעת שביה"כ, שהם מבחי' ו' ונקודה, דהיינו מח' הקומות דאו"א עלאין וישסו"ת, שנתבטלו ונפלו למקום זו"ן, שמטרם הביטול היו או"א במצב פב"פ, ע"כ לאחר שז"א מחזירם, שבים גם עתה או"א פב"פ, ואמא משפעת אז הארת חכמה, שהם מוחין דג"ר. ונודע, שאלו ו' ונקודה, הם בחינת אח"פ שיצאו לבי"ע מע"ס דנה"י דא"ק, והם בחינת ב"פ התחתונים דנו"ה דא"ק, ששליש תחתון דנצח, הוא בחי' ז"א דע"ס ההם, וש"ת דהוד הוא בחינת הנוקבא דז"א. שאחר שנה"י דא"ק קבלו האור החדש דבקע לפרסא, העלו אותם מבי"ע, ויסוד דא"ק השפיע אותם בבחי' מ"ן לאו"א. וצריכים לידע, שכל מ"ן דתחתון העולים לעליון, אין כל בחי' התחתון עולה, אלא רק הפנימית שלו בלבד. ונמצא שאלו ו' ונקודה שעלו למ"ן, אינם כל אח"פ שיצאו לבי"ע, אלא רק הפנימית דאלו אח"פ, דהיייינו גו"ע הכלולים באלו אח"פ. כי כל הספירות כלולות זו בזו, וע"כ גם אח"פ שיצאו לבי"ע, כלול בהם גם בחינת גו"ע, ואלו גו"ע עלו בסוד ו' ונקודה למ"ן. והן אמת שהזווג דאו"א שנעשה על בחי' גו"ע אלו, מספיק לקומה שלימה גו"ע ואח"פ, דהיינו שיוכלו להתפשט בז"א גם בבחינת אח"פ ממש דכלים דז"א. אמנם כל עוד היותם בבחינת מ"ן בכלים דאו"א, אינם נחשבים אז, רק לפנימים דאח"פ, שהיא גו"ע ולא בחינת בי"ע ממש, כלומר שאינם בחינת שורש והיכל, שנפרדו ונעשו לבי"ע כנ"ל (בדף א' ק"צ ד"ה ונמצא) עש"ה. כי הם רק בחי' גו"ע הנכללים בהם, כנ"ל. ועם זה תבין, שאין זה סותר למ"ש הרב, שלבוש והיכל נפרדו לגמרי מז"א, וכאן אומר, שעלו למ"ן בסוד ו' ונקודה. ועם המתבאר תבין, שו' ונקודה אינם בחינת לבוש והיכל ממש, אלא בחינת שורש, נשמה, וגוף הכלולים בלבוש. והיכל. באופן שבחי' לבוש והיכל עצמם, לא נתעלו כלל בבחי' מ"ן ועם זה תבין מה שבחי' האחורים דאו"א מבחינת ו' ונקודה האלו, לא נפלו בחזרה לבי"ע, אלא שנשארו באצילות, כנודע. הוא מפני שהם רק בחינת הפנים שלהם, ואינם בחינת בי"ע ממש. וזה אמרו "ואמנם עתה נשאר חסר לו נה"י אז הוצרכה הבינה להאריך רגליה למטה וסוד היסוד שבה" כי כל מה שנתקן בעיבור א', אינו אלא בחינת הכלים דפנים, שיצאו בנקודים בחלוקה הא' הנ"ל, שהם הכלים דחב"ד חג"ת עד החזה, שבהם מתלבשים האורות דחג"ת נהי"מ, א"כ איך יוכל לקבל בחינת ראש וג"ר מאמא, כי בחסר נה"י דכלים אין בו מקום לקבל ג"ר דאורות. ואין לומר, שע"י הארת הזווג דע"ב ס"ג המורידה ה"ת מעינים שלו, הוא מעלה אליו את אח"פ, שהם בחינת הכלים דאחורים שלו מבי"ע, שזה אי אפשר כלל, שהרי הפרסא שהיא בחינת הסיום דצמצום ב' אינה סובלת רק הכלים דפנים בלבד, על פי הגבול שהופרסה בעת צמצום ב' על מקום נקודת החזה דז"א, כנ"ל, שמטעם זה נפרדו הלבוש והיכל מעל הפרצופים וביטול הפרסא לא יארע עוד באצילות. וזה שאומר "אז הוצרכה הבינה להאריך רגליה למטה עם היסוד שבה" כלומר, כי בחינת נה"י דאמא נתחדשו דהיינו בחינת אח"פ דאמא, שהם אינם אלא בחינת הפנימית דאח"פ, דהיינו בחינת גו"ע הכלולים באח"פ, הראוים להמצא למעלה מפרסא, כנ"ל. וכפי השיעור הזה נבררו מכלים וניצוצין דז"א שעלו מבי"ע לאצילות והאריכו הרגלים דז"א, כלומר, שנעשו לו לבחי' נה"י חדשים. אבל אח"פ של עצמו, שהם אותם הכלים דאחורים ששמשו לו בעת הנקודים, שהם בי"ע ממש, אשר הפרסא פלטתם בעת הצמצום ב', כנ"ל, המה אינם יכולים עוד להתעלות ולהתחבר לז"א דאצילות, כמו שקרה בנקודים, כי ע"כ יפה כחה של התחזקות הפרסא באצילות, שלא יארע לה עוד שום ביטול. והבן היטב. והנה מטעם זה מכונה הז"א בסוד הקטע יוצא בקב שלו. כנ"ל בחלק י"א אות ל"ד. וע"ש באו"פ. וכבר ידעת, שאלו הארכת רגלים ונה"י חדשים, באים ע"י הארת הזווג דע"ב ס"ג, המורידה הה"ת מעינים לפה, ונמצאים אח"פ שבים לראש. ולפי זה יש להבין, למה מכנה אותם הרב בבחי' הארכת רגלים לבד, הלא כל המדרגות נתארכו. כי בעת שאין בפרצוף אלא בחינת גו"ע לבד, הרי אז אח"פ חסרים בין בראש ובין בתוך ובין בסוף שהם הרגלים, ובעת חזרת אח"פ אל הפרצוף, נמצאים מתארכים כל המדרגות שאח"פ דראש שבים לראש, ואח"פ דתוך שבים לתוך, ואח"פ דסוף שבים לסיף. וא"כ למה נקרא החזרת אח"פ בשם הארכת רגלים בלבד. והטעם הוא, כי בחינת אח"פ דראש נופלים לבחינת תוך, ואח"פ דתוך נופלים לבחינת סוף, ועדיין הם נמצאים במדרגת הפרצוף. אמנם אח"פ דסוף, נופלים תמיד מחוץ למדרגת הפרצוף לגמרי. וזהו בפרצופים דג"ר עצמם. ובפרצוף זו"ן, שהוא התחתון של פרצופי אצילות, נמצאים אח"פ דסוף שלו, שנופלים לגמרי לבי"ע דפירודא, כנודע. ולכן עיקר החסרון של אח"פ ניכר בכל פרצוף, רק ברגלים שלו. וע"כ גם החזרתם של אח"פ נקרא ג"כ על שמם, וע"כ קורא אותם הרב בשם הארכת רגלים. והנה נתבאר, כי באמת מתארכין ונשלמים כל המדרגות דז"א, על ידי העלאת אח"פ דאמא בכל המדרגות דרת"ס דעצמה, אלא כיון שעיקר ההכר הוא בסוף שהם הרגלים, ע"כ נקרא בשם הארכת רגלין. וזה אמרו "ז"א היה תחלה ו"ק, ואח"כ נגמר לי"ס גמורות וכו' תרין פרקין עילאין דחסד, מתחברים עם פרק עליון דנצח דאמא, והרי חכמה שלו מג' פרקין מדה גמורה. וכן בקו שמאל וכו' " פירוש: כי פרצוף שלם צריך שיהיה בו רת"ס, שהם חב"ד חג"ת נה"י, שכל מדרגה מהם, תהיה בה רת"ס. ובאמת יש רת"ס גם בפרצוף דעיבור, אמנם נבחן רק לקומת נה"י בכלים דחב"ד, ונמצא שיש לו רק בחינת ראש דכלים, הנקרא גלגלתא. וא"כ כל רת"ס של העיבור הם בחינת גלגלתא באור הנפש. וכן ביניקה יש לו רת"ס, אלא כיון שבכללות אין לו אלא גלגלתא ועינים, שהם חב"ד חג"ת דכלים, ונפש רוח דאורות, ע"כ נבחן שיעורם זה ברת"ס, דהיינו גו"ע בראש וגו"ע בתוך, וגו"ע בסוף. ועד"ז בכל ספירה פרטית דעיבור ויניקה. ובגדלות, כשמוחזרים לו אח"פ, שהם הנה"י החדשים, אז נשלמים לו מדות רת"ס שלו, כי עתה יש לו גו"ע ואח"פ בראש, שהם חב"ד חג"ת נה"י, וכן בתוך, וכן בסוף. ונמצאו עתה מדותיו שלימות, כל אחד ברת"ס. ובערך זה של השלימות, נמצא אשר בעת העיבור, אין לו אלא שליש אחד של מדה שלימה, בכל אחד מרת"ס שלו, כי יש לו רק חב"ד דכלים ונה"י דאורות בראש שלו, וכן בתוך שלו, וכן בסוף שלו, הרי שחסר לכל אחד מהם ב' שלישים. ובעת היניקה יש לו ב' שלישים של מדה שלימה בכל אחד מרת"ס שלו, כי יש לו אז, חב"ד חג"ת דכלים וחג"ת נה"י דאורות בראש שלו, וכן בתוך שלו, וכן בסוף שלו. הרי שחסך לכל אחד מרת"ס שלו שליש אחד ממדה שלימה, שהוא שליש תחתון דכלים, ושליש עליון דאורות, שמבחינת התלבשותם זה בזה נחשבים רק לשליש אחד, כנודע. בערך ההפוך שבין כלים לאורות. ונמצא לעת הגדלות, שאז מתארכים רגלים דאמא, ומשלימים לז"א נה"י חדשים, דהיינו שמחזירים לו האח"פ. הנה אז משיג אותו השליש החסר לו בזמן היניקה, שהם מבחינת הכלים, נה"י. ומבחינת האורות הם חב"ד. ואז נתוסף שליש הזה אל הראש, ויש לו עתה ג"ש בראש, שהם מדה שלימה. וכן נתוסף שליש אל התוך, וכן אל הסוף. וז"ש "תרין פרקין עלאין דחסד מתחברין עם פרק עליון דנצח דאמא והרי חכמה שלו מג' פרקין מדה גמורה" כמבואר, שאם נבחין בפרצוף היניקה את ג' חלקי ראש תוך סוף שבו, נמצא כל אחד רק בב"ש לבד, שמבחינת האורות הם חג"ת נה"י, ומבחינת הכלים הם חב"ד חג"ת. ונמצא קו הימין שלו, שרת"ס שלו נקראים חכמה חסד נצח, יש שם רק ב"ש בחכמה, וב"ש בחסד, וב"ש בנצח. וכן בקו שמאל שלו, שהוא בג"ה. ובקו אמצעי שבו שהוא דת"י, יש בכל אחד רק ב"ש לבד. ולפיכך, כיון שהארכת רגלים דאמא, שהם הנה"י חדשים שלה, משלימים לז"א, הן להח"ן שבקו ימין, והן לבג"ה שבקו שמאל, והן לדת"י שבקו אמצעי, הנה בהכרח, שנה"י דאמא מתחלקין לתשעה שלישים, ומשלימים את ט"ס שבג' הקוין שלו. ונמצאים ב"ש דחסד העליונים, הנבחנים בערך הכלים שהם ב"ש דחכמה, אשר עתה הם מקבלים שליש אחד מנה"י דאמא המיוחס אליו, ונשלמים למדה שלימה. ושליש הזה שהם מקבלים, אי אפשר לקבעו בשם, כי מבחינת הכלים הוא נה"י, דהיינו החלק המיוחס לו מאח"פ החדשים שהוחזרו אליו מבי"ע. אכן מבחינת האורות הוא חב"ד, כי ג"ר דאורות ונה"י דכלים באים כאחד, כנודע. לפיכך מכנים ההשלמה הזו בשם שליש סתם, שבאורות הוא ש"ע, ובכלים הוא ש"ת. ואחר שב"ש דתכמה, קבלו השליש תחתון דאמא, אשר מערך האורות, קבלו ב"ש העליונים דחסד את השליש העליון דאמא, הנה נשלם בזה החכמה דז"א למדה שלמה. דהיינו, שיש עתה בה עצמה ג"כ רת"ס, כנ"ל. ועד"ז שאר הספירות שבג' קוים דז"א. והבן זה היטב, ואל תתבלבל בההפכות הנהוג בין הכלים אל האורות. ובמתבאר תבין היטב, את השינוי לשונות הנמצאים בענין הזה בדברי הרב. כי מ"ש לעיל (באות קפ"ח) אשר לעת הגדלות עולים חג"ת ונעשים לחב"ד, ונה"י עולים ונעשים לחג"ת, ואמא מארכת נה"י שלה ומהם נעשים לו נה"י חדשים. הכונה היא בפרטיות כל הט"ס דז"א, שבעת היניקה כל הט"ס שלו המה חסרי שליש אחד, שמצד הכלים הוא נה"י, ומצד האורות הוא חב"ד, כנ"ל. ונמצא, מצר הכלים שאמא השלימה לו בכל ספירה שבו רק בחינת נה"י, דהיינו השליש החסר לו, אשר אז נמשכים לו בכל ספירה גם בחינת חב"ד דאורות. ובעת שהיה חסר נה"י דכלים, היה הרוח מתלבש בחב"ד שלו, ונפש בחג"ת שלו, וע"כ נבחנים מבחינת התלבשות האורות בהם, רק לחג"ת נה"י, כי הם נבחנים בעיקר על שם האור המתלבש בהם. אבל עתה אחר שהשיג הנה"י דכלים מאמא, שאז נמשכים לו ג"ר דאורות, שהם נשמה, נמצא שהנשמה מתלבשת עתה בכלים דחב"ד, ורוח יורד לכלים דחג"ת, ונפש יורדת לכלים דנה"י החדשים, ונמצא החג"ת הקודמים שנתעלו ונעשו עתה לחב"ד, מחמת השגתם עתה לאור הנשמה כי רק כלי המלביש לאור נשמה נקרא בשם חב"ד. וכן הנה"י הקודמים עלו ונעשו לחג"ת, שפירושם, כלי לאור הרוח, כי עתה ירד הרוח ונתלבש בהם כנ"ל. והכלים דנה"י, הם חדשים ממש, הבאים לו מאריכת רגלים דאמא. אמנם זה נעשה בכל ספירה וספירה מהט"ס שבג' קוים דז"א, כי כל ספירה מהם בשעת העיבור היתה כלולה רק מג' ספירות, ובעת היניקה משש ספירות, ועתה בעת הגדלות מט"ס. והבן. ומ"ש כאן (באות ק"צ) שיש בכל ספירה ב"ש, ובגדלות מצטרף עמהם שליש עליון מאמא, ומשלימם למדה שלימה הוא ג"כ אותו הדבר, אלא שמבארם בפרטות. ומ"ש שהשליש דאמא נעשה בכל ספירה לשליש עליון, הכונה היא מבחינת האורות, כי ע"י השלמת שליש תחתון דכלים, נמשך לו ג"ר דאורות, שהם אור נשמה, שאז שב השליש העליון דכלים להעשות חב"ד, מה שמקודם לכן לא היה אלא חג"ת, כנ"ל, ונמצא אשר השליש העליון דכל ספירה הוא מכח הנה"י דאמא. והבן. וזה אמרו "כיון שהתבונה ממיתה עצמה עליו, שאז מסתלקים פנימית הנה"י שלה, וחיצוניות שלה לבד נכנס בו ובתוכם המוחין דז"א, לכן הם נעשים חלק מאברי הז"א ממש ומגופו" (אות קצ"א) מבאר בזה מ"ש לעיל (באות קפ"ט) אשר נה"י החדשים דז"א, אינם מבחינת ז"א, אלא הם נה"י דתבונה שנתארכו ונעשו לנה"י דז"א. והנה יש לשאול, איך אפשר זה, שנה"י דפרצוף עליון, יתחבר ויהיה לאברי הגוף של פרצוף תחתון. וע"ז מפרש כאן, כיון שהתבונה ממיתה עצמה עליו וכו' דהיינו שיורדת מבחינת ג"ר לבחינת ו"ק בסוד רובצת, שע"י זה נופלים הנה"י שלה למדרגת ז"א, (כמ"ש לעיל דף א' קל"א אות י"א ועי' באו"פ שם) אשר בזה מלבשת המוחין דקטנות בז"א דבחי"א, ואחר שז"א מקבל המוחין דקטנות דתבונה, שהוא בחינת ה"ת בעינים שלה, ע"כ נעשה מוכשר בזה לקבל גם הגדלות שלה, דהיינו הורדת הה"ת מעינים לפה, הנעשה בעת גדלות. כי מקבל ג"כ אותם בחינת אח"פ המוחזרים לה עתה, והם נעשים לעצמו ובשרו ממש, כמו שהיו מבחינת עצמו, ונחשבים לנה"י דעצמו ממש. וכן כתב לעיל (דף תתפ"ג אות ל"ג) "כי אי אפשר להתהוות שום מוח עד שתצא הבינה לחוץ" (עי"ש באו"פ ד"ה אי) הכונה ג"כ על ענין הנ"ל, כי לולי קבל הז"א הקטנות דבחי"א דתבונה, שהיא ע"י ירידתה לבחינת רובצת, שנה"י שלה יורדים לז"א, אז לא היה לז"א, שום מציאות שיהיה לו פעם בחינת ראש וג"ר, כי הכלים דאחורים של עצמו, אינם ראוים לחזור לאצילות, אחר שנקבעה הפרסא דאצילות לקביעות כנ"ל, ונמצא שכל בחינת הג"ר שלו, המה ע"י השגת הכלים דאחורים דאמא, כנ"ל באורך. וזה אמרו "דע שבתחלה מתחיל לגדל החלקים העליונים, ואח"כ התחתונים, שהרי בהכנסת המוחין, התחתונים נכנסים מתחלה, אך בגדלות ז"א עצמו העליונים נגדלים תחלה" דהיינו ערך ההפוך שיש בין אורות לכלים, כמ"ש לעיל באורך. ומתרץ בזה, מה שאומר לעיל, שבעת שיש לו ו"ק, נבחן הראש שלו לחג"ת, שזה מתמיה, כי אין ראש אלא חב"ד, כנודע. וחג"ת הוא גופא. וע"ז מפרש, שכונתו היא מערך הכלים, וכיון שיש הפכות בין אורות לכלים, אשר באורות המוחין התחתונים נכנסים מתחילה, ובכלים הוא בהיפך, כי העליונים נגדלים מתחלה. ולפיכך הוא מכנה את הראש בשם חג"ת. כיון שאין בו מצד האורות אלא נפש רוח, נמצא שהרוח מתלבש בכלים דחב"ד, ע"כ נקראו הכלים דחב"ד בשם חג"ת, דהיינו על שם האור המלובש בהם, כי אין הכלים פועלים רק בשיעור האורות שבתוכם. והבן היטב. וטעם הדברים נתבאר היטב לעיל בהסתכלות פנימית דף ע"ב ד"ה אמנם. כי כל המשפיע הוא משפיע בדבר היותר עב. וכל המקבל מקבל בדבר היותר זך. עש"ה. וזה אמרו "הד' פרקין העליונים דקו ימין, שהם: ג' פרקי החסד, ופ"ע של נצח, הם מתחברים עתה יחד ונעשים חסד דז"א וכו'. וכעד"ז בג' קוין" (אות קצ"ד) פירוש: כי ידעת ההפרש מרת"ס, כי הע"ס שאו"ח מלבישם ממטה למעלה נקראו ראש, ומקום הזווג נקרא פה, והע"ס המתלבשים בכלים ממעלה למטה, נקראים חג"ת או גוף, ונקודת החזה היא המלכות שבהם. והע"ס דסיום נקראים נה"י, ועטרת היסוד היא המלכות שבהם המסיימת לכל הפרצוף, כמ"ש באורך בחלקים הקודמים. גם נודע, שו"ק דגדלות אינם באים בעיבור א', כל עוד שה"ת שלו בעינים, אלא בעיבור ב', אחר ב' השנים דיניקה, שאז ע"י התכללות בזווג עליון דע"ב ס"ג, הם מורידים הה"ת מעינים שלו לפה, ומחזרים את אח"פ למדרגתו, ונשלמים לו עשרה כלים, ואז מקבל ג"ר דיניקה, וו"ק דגדלות, כנ"ל באורך. ואע"פ שמשיג אז בחינת ג"ר דקטנות, והם מתלבשים בחב"ד שלו, וחג"ת נ"ה דחסדים יורדים כל אחד למקומו, שבה הרוח בכלים דחג"ת, ונפש בכלים דנה"י, מ"מ אין הג"ר נחשבים לראש גמור, מטעם שאז עור אין שם שום זווג, כנ"ל, (דף א' קע"ב ד"ה ומה) כי ע"כ אין החסדים מתגלים בו מחזה ולמטה, אלא שהם בבחינת חסדים מכוסים. ע"ש. ולפיכך נקרא עיבור הב' הזה, בשם זווג להשלמת כלים, כי עיקר התיקון הגיע רק אל הכלים. כי בהיות הה"ת בעינים, ירדו חב"ד לבחינת חג"ת, וחג"ת לבחינת נה"י, משום שה"ת המסיימת להארת הפרצוף, עומדת בחזה שהוא הכלים דעינים, ואז אין החג"ת ראוים לקבלת אור, להיותם בחינת ע"ס דסיום, שאינם מקבלים אלא אור נקבה. שהוא אור הנפש, שפירושו, אורות הסיום, שמקבלים ואינם יכולים עוד להשפיע ולהתפשט. כנודע. ולכן, עתה בעיבור ב', שה"ת ירדה מהחזה אל היסוד דנה"י החדשים, חזרו הכלים דעינים לבחינת חג"ת אמיתים, כי עתה הם ראוים לקבל אור זכר, שהוא בחינת רוח. אמנם הכלים דחב"ד, עוד לא קבלו תיקונם הגמור, כי כל עיקר תיקון הראש, הוא בחינת ע"ס ממטה למעלה, כנ"ל, וכל עוד שאין שם בחי' זווג והעלאת או"ח, אין ע"ס אלו יכולות לצאת שם, וע"כ הם מכונים עור בשם ו"ק, כי כל עוד שאין זווג בראש ז"א עצמו, לגלות ההארת חכמה שם ממטה למעלה, שעי"ז מתפשט הדעת למטה, וממלא כל אדרין ואכסדראין דגופא, כנודע, נבחנים החסדים שבו לחסדים מכוסים, ואז אין כמעט שום הפרש ביו אורות דג"ר דקטנות, אל האורות דחג"ת. והנה נתבאר היטב, שבחינת גלגלתא שהיא בחינת הכלים דחב"ד, עוד לא קבלו שום תיקון עתה בעיבור הב' הזה, אלא הכלים דעינים לבד, ולפיכך נבחן, שהגיע התיקון לג"ש עליונים דנה"י שנתחברו ונעשו לכלים דחג"ת, מחמת שירדה הה"ת מעינים, ונטהרו הכלים דחג"ת לקבלת אור הרוח, ויש עתה ד"ש בכלים דחג"ת, ראוים לאור הזכר, שהם ג"ש העליונים שהיו מקודם לכן, ועוד שליש עליון שנטהר ועלה להם מכלים דנה"י, מחמת ירידת הה"ת משם. ונמצא שרק השלישים העליונים דנה"י בלבד, קבלו עתה תיקונם כי הגם שנשלם כולו בבחינת נה"י דאמא, שהם השלישים תחתונים דכל הט"ס כנ"ל, מ"מ אינם עולים בשם, כל עוד שאין הזווג בראש ז"א מפני שגם הג"ר נבחנים רק לחסדים בלבד, כמו החג"ת, כי הארת חכמה אינה מתגלה בלי זווג בראש, שדעת עולה ממטה למעלה, ומכה בחו"ב, ומוציא אורותיהם לחוץ כנודע. וכבר ידעת הכלל הזה, ששליש תחתון דכלים, וג"ר דאורות הם ענין אחד, וכל כמה שהג"ר אינם מתגלים, גם שליש התחתון, שהם נה"י החדשים, אינם עולים בשם. וכדי להבין הדברים בבהירות, נחוץ להרחיב הדברים. ועי' לעיל (דף א' קצ"ו ד"ה ובערך) שביארנו שם היטב ענין התחלקות הו"ק לו"ש, ואיך הם נשלמים כל אחד בש"ת מנה"י דאמא, שעי"ז נעשו למדות שלימות. עש"ה כל ההמשך. וכאן נוסיף ביאור על האמור שם. ויסוד הענין הוא, כי אין בז"א משורשו עצמו, אלא ששה כלים, שהם גו"ע בכל ספירה שברת"ס בג' הקוים שלו. ולעת גדלות מתארכים רגלים דאמא, שהם נה"י דאמא המשלימים האח"פ החסרים בכל הט"ס שברת"ס דג' הקוים שלו. ונמצא שבזמן הקטנות, בעת שאין לו עוד אח"פ דאמא, נבחן שיש לו רק גו"ע בחב"ד שלו, וגו"ע בחג"ת שלו, וגו"ע בנה"י שלו. שהם נערכים בו' שלישים, דהיינו ב"ש עליונים דכל ספירה מחב"ד, שהם גו"ע וחסרים כל אחד מש"ת שלו, שהוא אח"פ וכן בחג"ת וכן בכל אחד מנה"י. כי ש"ע הוא גלגלתא ושליש אמצעי הוא עינים, וש"ת אח"פ. אמנם הם נקראים תמיד, רק בשם חג"ת נה"י, ולא על חשבון השלישים הנ"ל שברת"ס. והוא מטעם התלבשות האורות שבתוכם, כי הכלים שהם משכן לאור הרוח, נקראים חג"ת. והכלים שהם משכן לאור הנפש נקראים נה"י. ולפי"ז נמצא, שאור הרוח מתלבש בהכרח במדה שלימה, דהיינו שיש בה ג"ש. וכן אור הנפש מתלבש במדה שלימה, שיש בה ג' שלישים. ונודע, שבשעה שאין רק גו"ע בפרצוף, נבחנים אח"פ שלו שנפלו למדרגה שתחתיה, באופן, שאח"פ דחב"ד נפלו לבחינת חג"ת. ואח"פ דחג"ת נפלו לבחינת נה"י. ואח"פ דנה"י נפלו לבי"ע דפרודא. ולפיכך, כשהאור דרוח מתלבש בהכלים דחב"ד, והוא אינו מוצא בהם אלא ב"ש, שהם גו"ע בלבד, הנה הוא מתפשט גם בש"ע דכלים דחג"ת, שהוא בחינת הגלגלתא שבחג"ת, ששם נפלו אח"פ של הכלים דחב"ד, באופן, שב"ש העליונים דאור הרוח מתלבשים בגו"ע הנמצאים בכלים דחב"ד, וש"ת דאור הרוח מתלבש באח"פ דכלים דחב"ד, הנמצאים בש"ע דכלים דחג"ת, שהם בחינת הגלגלתא שבהם. ואור הנפש מתלבש בג' השלישים הנשארים: שליש א', הוא העינים שנשארו בחג"ת, וגם בב"ש גו"ע שישנם בכלים דנה"י. וטעם התלבשות הזו, הוא, משום הכלל, שכל המקבל מקבל בכלי היותר זך, ונמצא בכניסת אור הנפש בפרצוף, הוא מתלבש בכלי העליון שבמציאות הפרצוף, שהוא הכלי דחב"ד, שאין יותר זך הימנו וכן תמיד בכל אור חדש הבא בפרצוף, אינו מקובל אלא בכלי החב"ד. וכל אור יש בו שלמות דרת"ס, וע"כ לג"ש הוא צריך. וכיון שאין עוד בכלים דחב"ד זולת ב"ש שהם גו"ע לבד, ע"כ הוא מתפשט גם לאח"פ דחב"ד הנמצאים עתה במדרגת ש"ע דכלים דחג"ת, כי אח"פ דעליון שירדו למדרגת התחתון, המה נעשים לבחינת פנימית דתחתון, כלומר לבחינה העליונה שבתחתון, וכיון שיש בכלים דחג"ת ב"ש שהם גו"ע, הם נעשים רק לבחינת גלגלתא שבהם. ולכן נמצא שאור הנפש מתלבש בב"ש שישנם בחב"ד שהם גו"ע, ובש"ת דחב"ד שנפל ונעשה לגלגלתא כלים דחג"ת. ואח"כ בכניסת אור הרוח בפרצוף, הוא מקובל ג"כ בכלי היותר זך שבו, שהוא כלים דחב"ד, ואז אין עוד שם מקום לאור הנפש, וע"כ יורד אור הנפש לכלים דחג"ת אמנם לא נשאר שם בכלים דחג"ת רק שליש אחד, שהוא העינים, כי השליש עליון דחג"ת נעשה עתה משכן לאור החדש דרוח, לבחינת ש"ת דרוח, כנ"ל. וע"כ יורד אור הנפש גם אל הכלים דנה"י, דהיינו בב"ש שישנם שם, שהם גו"ע. באופן, שאור הרוח מתלבש בג"ש, שהם ב"ש שבכל אחד מהחב"ד, וש"ע שבכל אחד מהחג"ת. וכן אור הנפש מתלבש בג"ש, שהם: בשליש שנשאר בכ"א מחג"ת, שהם העינים. ובב"ש שישנם בכ"א מנה"י והבן זה היטב. ונמצא, שבעת הגדלות, בבוא אור הנשמה, הנה אז מתארכים רגלים דאמא שנה"י החדשים דאמא, מתחברים ונעשים לשליש תחתון, בכל הט"ס דז"א בג' הקוים שבו כנ"ל. ונמצא שנה"י דאמא מתחברים לכל אחד מכלים דחב"ד, ונעשים להם לש"ת, וכיון שיש לחב"ד עתה ג"ש בשלימות, אינם צריכים לשלישים עליונים דחג"ת שנתחברו להם מקודם לכן, ולכן יורדים השלישים העליונים דחג"ת למקומם, לכלים דחג"ת, ויש עתה בחג"ת ב"ש שלו: גו"ע. וכן מתחברים עתה נה"י דאמא המיוחסים לכלים דחג"ת, ונעשים להם לשליש תחתון, ונמצא עתה גם בחג"ת ג"ש שלימים במדרגתם עצמם. ואז מתפרדים מהם גו"ע דנה"י, שהיו מתחברים בהם מקודם לכן ויורדים למקומם למדרגתם עצמם, ונה"י דאמא המתיחס להם, באים ומתחברים ונעשים להם לש"ת, ונשלמים גם הנה"י בג"ש שלימים במדרגתם עצמם. ונמצא עתה שכל הט"ס שבג' הקוים דז"א, הן מדות שלימות, דהיינו שיש בכל אחד מהם ג"ש, שהם: גו"ע ואח"פ. ואז נכנס אור הנשמה בכלים דחב"ד בג"ש שבו. ואור הרוח בג"ש דכלים דחג"ת. ואור הנפש בג"ש של הכלים דנה"י. וזהו כשמדברים מערך של הכלים. וכשמדובר הוא מבחינת התלבשות האורות בכלים, מתבארים הדברים הנ"ל בשינוי לשון. כי אז נקראת הקטנות בשם חג"ת נה"י, כנודע, שהוא על שם האורות המתלבשים בעת ההיא. וכבר ידעת שאור הרוח צריך לג"ש, וכן אור הנפש צריך לג"ש. ובעת הקטנות, שאין בכל ספירה זולת ב"ש גו"ע בלבד, נמצא, ששלישים עליונים דכלים דחג"ת, מתחברים להיות ש"ת לכלים דחב"ד, כדי שאור הרוח יוכל להתלבש בג"ש, כנ"ל. וכן אור הנפש מתלבש בג"ש, שהם בשליש אחד הנשאר בכ"א מכלים דחג"ת, שהוא בחי' עינים שנשארו בהם, ובכל ב"ש שישנם בכלים דנה"י, כנ"ל. ונמצא שבעת הגדלות בבוא אור הנשמה, אז עולים חג"ת ונעשים לבחינת חב"ד, כי אז חג"ת שמקודם לכן, שהיו משכן לאור הרוח, נעשו עתה משכן לאור הנשמה והשיגו מעלת חב"ד. אמנם אור הנשמה לא נתלבש באותם ג"ש שבחג"ת הקודמים אלא בב"ש העליונים שבהם, שהם גו"ע דכלים דחב"ד, אבל ש"ת אשר קבלו מכלים דחג"ת, לא הוצרכו לאור הנשמה, כי עתה נתחבר להם ש"ת מנה"י דאמא, באופן שאור הנשמה נתלבש בב"ש עליונים דחג"ת הקודמים, ושליש תחתון לקחו מאמא, כנ"ל ונמצא עתה שאור הרוח ירד ונתלבש בש"ת דחג"ת הקודמים ובש"ע דנה"י הקודמים, שהם באמת גו"ע דכלים דחג"ת עצמם, אלא שבחינת גלגלתא דכלים דחג"ת, נצטרפה מקודם להשלים את הכלים דחב"ד בש"ת, להתלבשות אור הרוח, כנ"ל, ואור הנפש נתלבש בשליש הנשאר בחג"ת ובב"ש דנה"י, ונמצא שב"ש שישנם בגו"ע דחג"ת שנתחלקו, חציו לאור הרוח שהוא חג"ת, וחציו לאור הנפש שהוא נה"י. אמנם עתה אחר שאמא השלימה ש"ת שבכ"א מט"ס הרי הכלים דחב"ד יש להם ג"ש משלהם, נמצא שחזר וירד ש"ת דחג"ת מכלים דחב"ד, ובא למקומו לחג"ת, ושוב יש בחג"ת ב"ש שלו גו"ע. וע"כ אחר שנצטרף להם ש"ת דאמא, ירד ונתלבש בהם אור הרוח. וכן נתחבר נה"י דאמא והשלים את ב"ש שישנם בנה"י ונעשו הספירות דנה"י ג"כ למדות שלימות, ואז נתלבש בהם אור הנפש. והנה כל זה אמור בעיבור ב' של המוחין, הבא לאחר ט' שנים ויום א'. אמנם בעיבור ב' דהשלמת כלים הבא לאחר ב' שנים דיניקה, אע"פ שגם אז מתחברים הנה"י החדשים דאמא, ומשלימים את השלישים התחתונים שבט"ס דז"א, מ"ש, כיון שעוד הז"א אינו ראוי בעצמו לבחינת זווג בע"ס דראש שלו, שיתגלה בו הארת הכמה, אין שום הפרש בין ג"ר ובין ו"ק, כי אלו ואלו רק בחינת הסדים הם, שהם אור הרוח, כנ"ל. ולפיכך אין בחינת חג"ת עולים לבחינת חב"ד, ונשארים הרוח נפש מלובשים בו בכלים דחב"ד חג"ת, כמקודם לכן. אמנם כיון שכבר ירדה ה"ת מעינים לפה, נמצאים הכלים דחג"ת כולם שעלו עתה מבחינת נה"י, ונעשים שוים עם הכלים דחב"ד. אשר מבחינת התלבשות בכלים, נבחנים עוד שניהם לבחינת חג"ת, בהיותם שניהם משכן לאור הרוח. אמנם מיחס שבערך הכלים, יש כאן עליה גדולה אל הכלים דחג"ת, כי כבר עלו מבחינת נפש לבחינת רוח, באופן שאור הרוח מלובש עתה ברו"ת, שהם בגו"ע דכלים דחב"ד ובגו"ע דכלים דחג"ת, ואור הנפש מלובש רק בסוף, בגו"ע דכלים דנה"י ונמצאים עתה ד' שלישים בבחינת חג"ת, שהם: ב"ש דחב"ד, וב"ש דחג"ת. וב"ש בנה"י. וטעם הדבר, כי מטרם עיבור הב' הזה, היו הכלים דחג"ת מתחלקים, כי ב"ש שבו שהם גו"ע, הנה הש"ע, שהוא גלגלתא שבהם, עלה ונתחבר למשכן אור הרוח. ושליש הב', שהוא העינים שבהם, ירדו ונתחברו למשכן אור הנפש כנ"ל. והנה השליש הב' הזה קבל עתה תיקונו משלם, כי הה"ת שהיתה בו ירדה ממנו לבחינת ב"ש דנה"י, וע"כ נטהרו העינים ועלו מבחינת נה"י לבחינת חג"ת, ונעשה עתה ד' שלישים בחג"ת: ב"ש דכלים דחב"ד וב"ש דכלים דחג"ת. כמבואר. באופן שבחי' גלגלתא שבכל ע"ס דז"א לא קבלו כמעט שום תיקון, אלא בחינת העינים שבט"ס דז"א קבלו תקונם, כי הה"ת ירדה מהם לבחינת נה"י, והם עלו ונעשו משכן לבחינת הרוח. וזה אמרו "ג' פרקי החסר ופ"ע של נצח, הם מתחברים עתה יחד ונעשין חסד דז"א וכו' ששם החכמה בכח כלולה בחסד" (אות קצ"ד) כי ד' פרקים אלו הם גו"ע דכלים דחב"ד, וגו"ע דכלים דחג"ת, כנ"ל. כי הש"ע דנה"י, שהוא בחינת עינים דכלים דחג"ת, נטהרו עתה מה"ת, שירדה משם לגו"ע דכלים דנה"י, כנ"ל. וע"כ יש שם בחינת חכמה בכח, כי אח"כ בעיבור ב' דמוחין, תתלבש החכמה בב"ש עליונים דחסד הזה, והחסד יתלבש בב"ש תחתונים דחסד הזה. והיינו שיתחבר אליהם אז ש"ת דאמא לכל ספירה מהם כנ"ל. ועד"ז מתבארים כל ט"ס דז"א.