אור נערב, חלק ה א

הסגולה הא׳‎ היא כי בהיות האדם עוסק במדות דבריו פועלות למעלה, והמדות מתתקנות כפי העסק שהוא מתעסק, ובתנאי שיקדם אליו הטהרה הראויה והדעת הנכון. וכן פירשו בזהר פרשת נשא באדרא (זהר ח״ג קלד) כד שלימו רבי שמעון וחברוי לתקן כל תקוני עתיק יומין איתא התם:

"אמר רבי שמעון לחברייא כד אתפריס פרסא דא דאתון חמאן עלנא, אנא חמינא דנחתו כל תקונים בגוה ונהירו באתר דא,

וחד פרוכתא בוסיטא קדישא פריס בארבע סמכין לארבע עיבר.

סמכא חד הוה יתיב מתתא לעילא, וחד מגרופא בידיה,

ובמגרופיא ארבע מפתחן שנינן מכל סטרוי,

ומאחדאן פרסא, ונחתין לה מעילא לתתא, וכן לסמכא תניינא, ותליתאה, ורביעאה,

ובין סמכא לסמכא אחידן תמניסר רגלי דסמכי דמתנהרין בבוסיטא דגליפין בההוא פרסא, וכן לארבע עיבר:

חמינן אלין תקונין דנהרין עלה דהוו מחכאן מילי מפומנא, לאתעטרא ולאסתלקא כל חד באתריה,

וכד הוה מתתקנן מפומנא כל חד וחד סליק ואתעטר ואתתקן בההוא תקונא דאתתקן הכא מכל פומא דחד מינן.

ובשעתא דחד פתח פומיה מינן לתקנא בההוא תקונא, ההוא תקונא הוה יתיב ומחכה למלה דנפיק מפומיכון, וכדין מתעטר וסלקא בדוכתיה ואתעטר,

וכל סמכין מכאן ומכאן חדאן על דשמעין מה דלא ידעו וצייתין לקליכון, כמה רתיכין קיימין הכא בגיניכון,

זכאין אתין לעלמא דאתי, דכל הני מילי דנפקי מפומיכון כלהו מילין קדישין, כלהו מילין כשרן, דלא סטאן לימינא ולשמאלא.

וקוב״ה חדי למשמע וציית להני מלין, עד דהוא גזר דינא די לעלמא דאתי תימרון זימנא אחרא כל הני מילי קדישין. עלייכו כתיב

וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים,

אפילו בעלמא דאתי מרחשן שפתותיו קמיה", עכ״ל:

ומתוכו מתבאר מעלה זו וסגולת החכמה, כי כמו שהאדם מוציא הדברים מפיו ומתקנן כן המדות מתקנות למעלה. גם לזה תתלוה סגולה שנית כי בעולם הבא יעסוק בענין ההוא, בסוד אמרם ז״ל (יבמות צז.) שפתותיו דובבות בקבר. אמנם נראה כי זה דוקא אל החכמה הזו וכן פירש הרשב״י ע״ה במקום אחר.

וטעם אל ענין זה, כי בהסתלק האדם נשמתו בלי ספק תתדבק אל המקום שהאיר בהיותו בחיים חייתו, ולכן סוד התעוררות ההארה הנזכרת בהסתלק הנשמה לקבל שכרה, זה יקרא דובבות בקבר אל הגוף, וכן אל הנשמה בשעור זה למעלה. ואף אם נודה כי גם יקרה ענין זה אל הפשט, אין ספק שיתעלה הענין אל הקבלה שעור לא נערך:

עוד לה סגולה שלישית, והיא כי העוסק בחכמה זו ידע לייחד קונו ולעבדו בלבב שלם, כדפירש הרשב״י ע״ה בפרשת בשלח זו לשונו, (זהר ח״ב דף נז.) "קרוב ה׳‎ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת,

מאי באמת כמה דאוקמוהו (מיכה ז׳:כ׳‎) תתן אמת ליעקב, דידע ליחדא שמא קדישא כדקא יאות, ודא פולחנא דשמא קדישא.

ומאן דידע ליחדא שמא קדישא אוקים בעלמא יחידא, דכתיב (שמואל ב׳‎ ז׳‎), "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

ועל דא אוקמוה, כל כהן דלא ידע לייחד שמא קדישא כדקא יאות לאו פולחניה פולחנא,

דהא כלא ביה תליא, פולחנא עלאה ופולחנא תתאה,

ובעי לכוונה לביה ורעותיה בגין דיתברכון עלאי ותתאי:

כתיב (ישעיה א׳‎), "כי תבאו לראות פני" כו׳‎,

כל בר נש דאתי ליחדא שמא קדישא ולא אתכוון ביה בלבא וברעותא בדחילו בגין דיתברכון ביה עלאי ותתאי, דחיין ליה לצלותיה לבר, וכלא מכרזי עליה לביש,

וקב״ה קארי כי תבאו לראות פני.

לראות פני מבעי ליה, מאי לראות,

אלא כל אינון אנפין דמלכא טמירין בעומקא לבתר חשוכא,

כל אנון דידעין ליחדא שמא קדישא כדקא יאות מבקעין כל אנון כותלי חשוכא, ואנפין דמלכא אתחזיין

ונהרין מתברכין כלא עלאי ותתאי, כדין ברכאן אשתכחו בכלהו עלמין,

וכדין כתיב כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם,

מאי קא מיירי אלא מאן דאתי ליחדא שמא עלאה בעי ליחדא מכתרא דזאת, כמה דכתיב

(ויקרא ט״ז), "בזאת יבא אהרן אל הקדש", בגין דיזדווגין כחדא תרין אנון צדי״ק וצד״ק,

בזווגא דא ברכתא בגין דיזדווגון כלא עלייהו,

ואלין אקרון כמה דכתיב (תהלים ס״ה), "אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך".

ואי איהו אתא ליחדא שמא קדישא ולא איכוון ביה ברעותא דלבא בדחילו, קב״ה אמר

מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי ודאי,

דהא לא אשתכח בהו ברכאן אלא דשריין בהו דינא לאשתכחא בכלא", עכ״ל:

והנה מתוכו נראה, כי עבודת מי שאינו יודע לייחד אין עבודתו עבודה. גם מתוכו מתבאר פסול תפלת מי שאינו יודע ליחד כראוי, וענין זה לא ימצא האדם אלא מתוך העסק מעסקי החכמה ובעמקיה בס״ד:

עוד לה סגולה רביעית, והיא כי באדם חלק עשיה וחלק יצירה וחלק בריאה וחלק אצילות, הכל לפי זכות מעשיו, כדפירשנו בספר פרדס בשער נשמה. והנה חלק העשיה יתלבש בסוד מעשה המצוה הגופנית. וחלק היצירה, בסוד כוונת המצוה על דרך הפשט. ומן הבריאה ולמעלה, לא יתלבש כי אם בסוד הקבלה בכוונתו בה, כדפירשנו בפרדס הנזכר, ובלי ספק שמי שלא יעסוק בחכמה הזאת לא יוכל להשלים החלק הנזכר אם זכה לו על דרך איזה ענין שיהיה: