אור לישרים על תלמוד ירושלמי תענית א:ח

משנה עברו אלו – שבע התעניות האחרונות, ולא נענו – אין גוזרים עוד תעניות על הציבור , אלא ממעטין במשא ו ב מתן (עסק, מסחר) , בבנין (בנייה) ובנטיעה, באירוסין (קידושי אישה) ובנשואין ובשאילת שלום (ברכת שלום) בין אדם לחבירו, כבני אדם הנזופין למקום – כאילו נזפו בהם מן השמים . היחידים (תלמידי חכמים) חוזרין ומתענין – בימי שני וחמישי בשבוע, עד שיצא (שיעבור) ניסן – דין תעניות היחידים כאמור במשנה לעיל א,ד . יצא ניסן וירדו גשמים – אם לאחר שעבר חודש ניסן ירדו גשמים , סימן קללה – הגשמים שירדו סימן קללה הם, ולכן לאחר שעבר חודש ניסן אין מתענים כלל אפילו היחידים , שנאמר: "הל ו א קציר חטים היום , אקרא אל ה' וייתן קולות ומטר, ודעו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה' לשאול לכם מלך " (שמואל א יב,יז) – כך אמר שמואל הנביא לעם, שהואיל ועונת קציר היא, הרי המטר אינו גשם ברכה אלא אות לכעסו של ה' . ב תוספתא תעניות א,ז שנו: רבי שמעון בן לעזר אומר משם רבי מאיר, וכן היה רבי דוסא אומר כדבריו: חצי תשרי מרחשון וחצי כסליו - זרע, חצי כסליו טבת וחצי שבט - חורף, חצי שבט אדר וחצי ניסן - קור, חצי ניסן אייר וחצי סיון - קציר, חצי סיון תמוז וחצי אב - קיץ, חצי אב אלול וחצי תשרי - חום. רבי יהודה היה מונה ממרחשון. רבי שמעון היה מונה מתשרי. הברייתא שבתוספתא נסמכה למשנתנו: יצא ניסן וירדו גשמים, סימן קללה, שנאמר: "הלוא קציר חיטים היום" וגו'. משנתנו כרבי יהודה בברייתא זו, שלדעתו, מרחשון וכסלו - זרע וכו', אדר וניסן - קור, אייר וסיון - קציר וכו', כלומר, יצא ניסן נכנס קציר. • • •

תלמוד לקטע הבא מקבילה להלן ד,ט. במשנה שנינו, שאם עברו שבע התעניות האחרונות ולא נענו, ממעטים בבנין ובאירוסין. ואומרים: אמר רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : הדא דת (דאת) אמר – זו (ההלכה) שאתה אומר (שממעטים בבנין) - בבניין של שמחה – שלא אסרו חכמים לבנות אלא בנין של שמחה, כגון בית חתנות (בית שעושים בו חופה, ובני הזוג דרים בו לאחר החתונה), אבל בנין שאינו של שמחה התירו חכמים לבנותו , אבל אם היה כותלו (של אדם) גוהה (גוחה, נטוי) – אם היה הכותל בבנין של שמחה נטוי - סותרו – הורס את הכותל הנטוי, מפני סכנת נפשות, שמא ייפול עליו הכותל, ובונהו – שבכגון זה התירו לו חכמים לבנות אפילו בנין של שמחה, שאם לא יתירו לו לבנות, לא יסתור, ויבוא לידי סכנה, אבל בנין שאינו של שמחה התירו חכמים לבנותו אפילו לא היה הכותל נטוי . שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: כותלא דגנאי ביה – כותל שישן בו, שישן בבנין שבו הכותל נטוי, שרק בכגון זה התירו לו חכמים לבנות אפילו בנין של שמחה. אבל אם אינו ישן בבנין שבו הכותל נטוי, לא התירו לו חכמים לבנות בנין של שמחה, שאף אם לא יסתור, לא יבוא לידי סכנה, שהרי אינו ישן שם . יש גורסים בדברי שמואל: כותלא דגנוניא - כותל של בית חתנות. ויש לפרש כך: לפי רבי יהושע בן לוי, אם היה הכותל בבנין שאינו של שמחה נטוי - סותרו ובונהו, אבל בנין של שמחה לא התירו חכמים לבנותו אפילו היה הכותל נטוי. אבל לפי שמואל, אם היה הכותל בבנין של שמחה נטוי - סותרו ובונהו, וזהו שאמר: כותלא דגנוניא, שמה שאמרו: 'אם היה כותלו גוהה' וכו' היינו כותל של בית חתנות, אבל בנין שאינו של שמחה התירו חכמים לבנותו אפילו לא היה הכותל נטוי. לפי זה, בא שמואל להקל יותר מרבי יהושע בן לוי. אם היה כותלו גוהה ב תוספתא מועד קטן א,ז שנו: מי שהיה כותלו גוהה לרשות הרבים, סותרו ובונה אותו (בחול המועד), מפני סכנת נפשות. וב ירושלמי מועד קטן א,ד ו-ב,ד אמרו: אם היה כותלו גוהה, סותרו ובונהו (בחול המועד). ויסתור ולא יבנה? - רבי חנניה בשם רבי יוחנן: התירו סופו מפני תחילתו, שאם אומר את לו שלא יבנה, אף הוא אינו סותרו ונמצא בא לידי סכנה. • • • לקטע הבא מקבילות בירושלמי ביצה ה,ב; להלן ד,ט; וכתובות א,א.

רבי בא בר כהן (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר קומי (לפני) רבי יסא (במקבילות: רבי יוסי, מגדולי אמוראי ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) שאמר בשם רבי יעקב בר אידי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) : אסור לארס (לקדש) אשה בערב שבת (ביום שישי) . ואומרים: הדא דאת אמר – זו (ההלכה) שאתה אומר (שאסור לארס בערב שבת) - שלא לעשות סעודת אירוסין – שלא אסרו חכמים אלא לעשות סעודת אירוסין בערב שבת, משום שאין קובעים סעודה בערב שבת, מפני כבוד השבת (ירושלמי כתובות א,א), כדי שיוכלו לעסוק בהכנת צורכי השבת, או כדי שייכנסו לשבת כשהם תאווים לאכול , הא לארס – אבל לארס אישה בלא לעשות סעודת אירוסין - יארס – מותר לארס בערב שבת . שמואל אמר: אפילו בתשעה באב יארס – כשאמרו חכמים, שמשנכנס אב ממעטים באירוסין, לא אמרו אלא שלא לעשות סעודת אירוסין, אבל מותר לארס אישה, אפילו בתשעה באב , שלא יקדמנו אחר – מחשש שמא יקדים אותו אדם אחר ויארס אישה זו . אף כשאמרו חכמים, שאם עברו שבע התעניות האחרונות ולא נענו, ממעטים באירוסין, לא אמרו אלא שלא לעשות סעודת אירוסין, אבל מותר לארס אישה. ושואלים: מחלפא שיטתיה דשמואל! – הפוכה שיטתו של שמואל (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר)! תמן הוא אמר – שם (במקום אחר) הוא אמר : "אלהים מושיב יחידים ביתה" (תהילים סח,ז) , "במאזנים לעלות המה מהבל יחד" (תהילים סב,י) – חכמים דרשו מהכתובים הללו, שזיווג של אישה לאיש נקבע בגזרתו של הקב"ה (ואף שמואל אמר כן, כמובא להלן מהבבלי), ואינו תלוי בידי אדם , וכא (והכא) הוא אמר הכין! – וכאן הוא (שמואל) אמר כך: 'שמא יקדמנו אחר', הרי שאין הזיווג נקבע בגזרתו של הקב"ה, אלא תלוי בידי אדם, וכל הזריז ומקדים זוכה בזיווג! ומשיבים: אלא שלא יקדמנו אחר בתפילה – הזיווג נקבע בגזרתו של הקב"ה, אלא, שאף לאחר שזיווג הקב"ה אישה לאיש, אם יתפלל אדם אחר אל הקב"ה שיזווג לו אישה זו, אפשר שישמע ה' לתפילתו ויבטל את גזרתו ויזווג אישה זו לאדם האחר, ושמואל שאמר: 'שמא יקדמנו אחר', לא אמר אלא: 'שמא יקדמנו אחר' בתפילה, שתפילה עשויה לבטל את גזרתו של הקב"ה . ואומרים: אפילו כן לא קיימה – אף על פי כן אינה עומדת (לו התפילה), שאף אם יזווג ה' אישה זו לאדם האחר, לא תתקיים התפילה לאדם האחר ולא יתקיים הזיווג הזה, שהאדם האחר ימות קודם זמנו, או שאישה זו תמות קודם זמנה, או שהאדם האחר יגרש אישה זו, משום שאין התפילה מבטלת את גזרתו של הקב"ה לגמרי, וה' יזווג שוב אישה זו לאיש הראשון . הסוגיה כאן זהה לסוגיה להלן ד,ט. במשנה שם שנינו: משנכנס אב ממעטים בשמחה. ובבבלי יבמות מג,ב הביאו ברייתא המפרשת את המשנה, שממעטים בבנין ובאירוסין. וב בבלי תענית יד,ב אמרו: עברו אלו ולא נענו, ממעטים במשא ומתן בבנין ובנטיעה. תנא: בבנין - בנין של שמחה (רש"י: בנין דקתני מתניתין לא בנין הצריך לו, אלא בנין הצריך לשמחה, דבדבר שמחה ממעטינן), נטיעה - נטיעה של שמחה. אי זה הוא בנין של שמחה? - זה הבונה בית חתנות לבנו (בית שעושה בו חופה לבנו, או בית שדר בו בנו לאחר חתונתו), אי זו היא נטיעה של שמחה? - זה הנוטע אכורנקי של מלכים (אילן גדול לנוח ולטייל תחתיו). שלא יקדמנו אחר ב בבלי מועד קטן יח,ב אמרו: אמר שמואל: מותר לארס אישה בחולו של מועד, שמא יקדמנו אחר. ...תא שמע, דתנא דבי שמואל: מארסים אבל לא כונסים, ואין עושים סעודת אירוסין, ולא מייבמים, מפני ששמחה היא לו (ואין מערבים בשמחת המועד שמחה אחרת, או מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו). שמע מינה. ומי אמר שמואל שמא יקדמנו אחר? והאמר רב יהודה אמר שמואל: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני, בית פלוני לפלוני! (רש"י: אלמא אין אדם יכול לקדמו לזה, דבת קול אינה בטלה) - אלא אימא: שמא יקדמנו אחר ברחמים (רש"י: שיתפלל ומבטלה). כי הא דרבא שמע לאדם אחד שביקש רחמים (על אישה) ואמר: תזדמן לי פלונית. אמר לו (רבא): לא תבקש רחמים (לא תתפלל) כך. אם ראויה לך - לא תלך ממך, ואם לא - כפרת בה (ואם אינה ראויה לך ותישאנה על ידי ריבוי תפילה, לסוף כפרת בה - תמאס בה). אחר כך (לאחר שנשא את האישה שביקש) שמע שאמר: או הוא ימות לפניה (קודם זמנו, שהיתה אישה רעה והתחרט על שנשאה) או היא תמות לפניו. אמר לו: לא אמרתי לך שלא תבקש רחמים כך? הרי שמה שאמר שמואל בבבלי לענין חולו של מועד הוא מה שאמר בירושלמי לענין תשעה באב. ואף בבבלי שאלו כמו בירושלמי: מוחלפת שיטתו של שמואל, והשיבו: שמא יקדמנו אחר בתפילה, וסיפרו מעשה ללמדנו, ש'אפילו כן לא קיימה'. מכיון שטעם אחד לחול המועד ולתשעה באב, הירושלמי מודה למה שאמר שמואל בענין חול המועד, והבבלי מודה למה שאמר בענין תשעה באב. • • • במשנה שנינו, שאם עברו שבע התעניות האחרונות ולא נענו, ממעטים בשאילת שלום בין אדם לחברו .

ושואלים: לא כן תני – וכי לא כך שנוי (שנו בברייתא בתוספתא) : אין שואלין בשלום חבירים (תלמידי חכמים) בתשעה באב – תלמידי חכמים אינן שואלים בשלום בתשעה באב משום אבלות , אבל משיבין את ההדיוטות בשפה רפה (בקול נמוך) ?! – תלמידי חכמים משיבים שלום בתשעה באב שלא כדרכם להדיוטות (מי שאינם תלמידי חכמים ואינם יודעים שאין שאילת שלום בתשעה באב) ששואלים בשלומם. תשעה באב ותענית ציבור שווים, ואם כן, אף בתענית ציבור אין שאילת שלום לחברים, וכן בתעניות יחידים (תלמידי חכמים). מכאן שאם עברו שבע התעניות האחרונות ולא נענו, אין שאילת שלום לחברים בימי תעניות היחידים שחוזרים ומתענים, ומדוע שנינו במשנה שממעטים בשאילת שלום בימים האלה, שמשמע ששואלים בשלום אלא שממעטים, והרי הדין הוא שאין שואלים כלל בשלום בימים האלה? ומשיבים: לימים שבנתיים נצרכה – ההלכה הזו שממעטים בשאילת שלום נצרכה לענין הימים שבין ימי תעניות היחידים, שאף על פי שאין מתענים בהם, מכל מקום ממעטים בהם בשאילת שלום, אבל לא נצרכה ההלכה הזו לענין ימי תעניות היחידים עצמם (ימי שני וחמישי), שבהם אין שאילת שלום לחברים כמו בתשעה באב . ב תוספתא תעניות ג,יב שנו: ואין שאילת שלום לחברים בתשעה באב, ולהדיוטות (משיבים) בשפה רפה (אבל אין שואלים להם). וב בבלי תענית יד,ב אמרו: ובשאילת שלום. תנו רבנן: חברים אין שאילת שלום ביניהם, ועם הארץ ששאל (רש"י: בשלום תלמיד חכם) - מחזירים לו (רש"י: משום איבה) בשפה רפה ובכובד ראש. והם (חברים) מתעטפים ויושבים כאבלים וכמנודים (רש"י: אבל ומנודה חייבים בעטיפה (מועד קטן טו,א)), כבני אדם הנזופים למקום, עד שירחמו עליהם מן השמים. • • •

במשנה שנינו, שאם יצא ניסן, הגשמים סימן קללה (זו הגרסה במשנה לפי הירושלמי) . אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : ובלבד ניסן של תקופה – רק אם ירדו גשמים לאחר שעבר חודש ניסן לפי חשבון תקופות החמה (החודש הראשון של תקופת ניסן, שהיא אחת מארבע תקופות השנה השמשית) - הגשמים שירדו סימן קללה הם, אבל אם ירדו גשמים לאחר שעבר חודש ניסן לפי חשבון חודשי הלבנה (חודש ניסן למנין החודשים שאנו מונים) ועדיין לא עבר חודש ניסן לפי חשבון תקופת החמה - הגשמים שירדו אין הם סימן קללה . גם מה ששנינו במשנה, שהיחידים חוזרים ומתענים עד שיצא ניסן, זהו ניסן של תקופה. ב במדבר רבה יב,ד נאמר: מכוח השמש הגשמים יורדים. משום כך זמן ירידת הגשמים תלוי בחשבון תקופות החמה. אמר רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי) : הדא דת (דאת) אמר – זו (ההלכה) שאתה אומר (שאם יצא ניסן, הגשמים סימן קללה) - בשלא ירדו להן גשמים מכבר (לפני כן) – לפני שיצא חודש ניסן, שהואיל ולא ירדו להם גשמים כשצריכים להם, וירדו כשאין רוצים בהם, הרי המטר אינו גשם ברכה אלא אות לכעסו של ה' , אבל אם ירדו להם גשמים מכבר - סימן ברכה הן – הגשמים שירדו אינם סימן קללה, הואיל וירדו להם גשמים כשצריכים להם, אף על פי שירדו גם כשאין רוצים בהם . • • • תענית ציבור ותענית יחיד ב תוספתא תעניות ב,ד שנו: מה בין תענית ציבור לתענית יחיד? - תענית ציבור - אוכלים ושותים מבעוד יום, מה שאין כן בתענית יחיד. תענית ציבור - אסורים במלאכה ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, מה שאין כן בתענית יחיד. תענית ציבור - נכנסים לבתי כנסיות וקורים (בתורה), מה שאין כן בתענית יחיד. תענית ציבור - מוציאים את התיבה לרחובה של עיר, מה שאין כן בתענית יחיד. תענית ציבור - מתפללים עשרים וארבע ברכות, מה שאין כן בתענית יחיד... שני ההבדלים הראשונים בין תענית ציבור לתענית יחיד (משך התענית והאיסורים האחרים מלבד אכילה ושתייה), המנויים בתוספתא, מלמדים, שתענית קלה קרויה "תענית יחיד", ותענית חמורה קרויה "תענית ציבור". אם נבחן את סדר תעניות הגשמים בפרקנו על פי הגדרות אלו, נמצא שהביטוי "תענית ציבור" מתאים לתעניות השניות (משנה ו) והאחרונות (משנה ז), והביטוי "תענית יחיד" מתאים לא רק לתעניות היחידים (משנה ד ומשנה ח) אלא גם לתעניות הראשונות (משנה ה), שהלכותיהן ואיסוריהן שווים. הרי שיש שני סוגים של תעניות על הציבור: ציבור ב"תענית יחיד" וציבור ב"תענית ציבור". התעניות הראשונות משלוש עשרה תעניות הגשמים על הציבור הן "תענית יחיד", והתעניות השניות והאחרונות הן "תענית ציבור". פרק ב מלמד על הוצאת התיבה ואמירת עשרים וארבע ברכות בתעניות השניות והאחרונות שהן "תענית ציבור". • • •