אור לישרים על תלמוד ירושלמי סוכה ב:ח

משנה מי שהיה ראשו ורובו – רוב גופו, בסוכה , ושולחנו – השולחן ועליו האוכל, בתוך הבית – ששטחה של הסוכה קטן ומחזיק רק כדי ראשו ורובו של אדם, - בית שמי (בני בית המדרש שיסד שמאי, מחכמי הזוגות) פוסלין – סוכה קטנה כזו, והיושב בה לא יצא ידי חובתו , ובית הלל (בני בית המדרש שיסד הלל, מחכמי הזוגות) מכשירין – סוכה קטנה כזו, והיושב בה יצא ידי חובתו (השיעור "ראשו ורובו" מתייחס לצורת הישיבה על מיטות הסבה שהיתה נהוגה בתקופה העתיקה) . אמרו בית הלל לבית שמי: מעשה שהלכו זקני (חכמי) בית שמי וזקני בית הלל לבקר את יוחנן בן החורוני (תנא בדור הראשון, מבית חורון) – בחג הסוכות , ומצאוהו ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית – שהיתה סוכתו קטנה והחזיקה רק כדי ראשו ורובו, והרי ראיה לדברינו שסוכה כזו כשירה, והיושב בה יצא ידי חובה . אמרו להן בית שמי – לבית הלל : משם ראייה – לדבריכם ? (בתמיהה) אף (הרי) הן – זקני בית שמיי וזקני בית הלל, אמרו לו – ליוחנן בן החורוני : אם כך היית נוהג, לא קיימת מצות סוכה מימיך. • • •

תלמוד במשנה שנינו: "מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית - בית שמי פוסלין, ובית הלל מכשירין". מרחיבים את תחולת הקביעה: לא סוף דבר שולחנו – בית שמיי מכשירים סוכה קטנה לא רק במקרה שהיא מחזיקה מלבד ראשו ורובו גם כל שולחנו , אלא אפילו כדי (בשיעור המספיק ל-) שולחנו – אף במקרה שהיא מחזיקה מלבד ראשו ורובו גם כדי שולחנו - בית שמיי מכשירים (ובית הלל מכשירים אף במקרה שאינה מחזיקה כדי שולחנו) . וקובעים: כמה הוא כדי שולחנו? טפח – שיעור טפח על טפח, שדי לו לאדם מקום טפח על טפח בשולחנו להניח שם מאכלו או קערתו, ולכן בית שמיי מכשירים סוכה קטנה במקרה שהסוכה מחזיקה ראשו ורובו וטפח משולחנו . ב תוספתא כלים (בבא מציעא) ד,א שנו: השולחן והטבלה והדולפקי של מתכות - טמאים ושיעורם בטפח. וב תוספתא כלים (בבא בתרא) א,ט שנו: השולחן והטבלה והדולפקי שנתקרסמו ונשתייר בהם טפח - טמאים. ו שם ו,ד שנו: עור שעשאו לשולחן להיות אוכל עליו - טמא ושיעורו בטפח.

כאן התחלת מקבילה בירושלמי תרומות ה,ד. ב משנה תרומות ה,ד שנינו: סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה תרומה טהורה (שלא הוכשרה לקבל טומאה) - בית שמיי אוסרים (שלדעתם ההלכה שתרומה בטלה באחד ומאה אינה אלא בחולין, אבל תרומה טמאה שנתערבה בתרומה טהורה אינה בטלה וכל התערובת אסורה), ובית הלל מתירים (שלדעתם אף תרומה טמאה שנתערבה בתרומה טהורה בטלה באחד ומאה). אמרו בית הלל לבית שמיי: הואיל וטהורה (תרומה טהורה) אסורה לזרים (באכילה) וטמאה (תרומה טמאה) אסורה לכוהנים (באכילה), מה טהורה עולה (בטלה כשנפלה לתוך מאה חולין), אף טמאה תעלה (בטלה כשנפלה לתוך מאה תרומה טהורה). אמרו להם בית שמיי: לא (אין לדמות תרומה טהורה לחולין), אם העלו החולין הקלים המותרים לזרים את הטהורה, תעלה תרומה החמורה האסורה לזרים את הטמאה?! לאחר שהודו (לאחר מכן נחלקו רבי אליעזר וחכמים בדין אותה סאה תרומה טמאה), רבי אליעזר אומר: תירום ותישרף (צריך להרים סאה אחת מן התערובת ולשורפה, והשאר מותר באכילה לכוהנים), וחכמים אומרים: אבדה במיעוטה (הסאה שנפלה בטלה בתוך התערובת ואין צריך להרים סאה מתוכה, ונאכל הכל לכוהנים בטהרה). רבי יודה בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) ורבי אייבו בר נגרי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) הוון יתיבין אמרין: – היו יושבים (ו)אומרים: תנינן: – שנינו (משנה תרומות ה,ד): אחר שהודו – אלו לאלו (בדרך כלל המונח 'תנינן' מציע את המשנה המקומית. כאן המונח מציע משנה ממקום אחר, אולם נראה שזו סוגיה מועברת מירושלמי תרומות, ובמקומה העיקרי של הסוגיה 'תנינן' אכן מציע את המשנה המקומית ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 605 והערה 251) . ויש לשאול על דברי המשנה: מי הודה למי? בית שמי לבית הלל? – האם בית שמיי הודו לבית הלל שתרומה טמאה בטלה בתרומה טהורה? (מגיה במסירה שלפנינו הוסיף כאן 'או' כמו שהוא במקבילה, וכדרכו במספר מקרים כאלה, ואינו בכתב יד רומי) בית הלל לבית שמי? – או שמא בית הלל הודו לבית שמיי שתרומה טמאה אינה בטלה בתרומה טהורה? (שכן במשנתנו לא נזכרה תשובה של בית הלל לבית שמיי, ומזה יוצא שבית שמיי ניצחו את בית הלל) אמרין (צריך לומר: 'אמר ו ן') : – אמרו (שני האמוראים): נצא לחוץ ונלמוד (ונלמד) – נצא מבית המדרש לרחוב ונלמד תשובה לשאלה זו ממי שיודע . ונפקין (צריך לומר כמו במקבילה: 'נפק ו ן') ושמעון – יצאו ושמעו את רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אומר בשם רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) שאמר בשם רבי יודה בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון. במקבילה: 'רבי יודה בר חנינה' - אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : לא מצאנו שהודו בית שמי לבית הלל (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'בית הלל לבית שמי' ומגיה תיקן כמו שהוא במקבילה) אלא בדבר זה (בכתב יד רומי: 'בדבר אחד') בלבד – בעניין תרומה טמאה שנתערבה בתרומה טהורה (הלשון 'אמרין: נצא לחוץ ונלמד. נפקון ושמעון...' חוזר פעמים אחדות בירושלמי) . ומציעים מקור תנאי לקביעה המופיעה לפני כן בליווי דיון בו: רבי חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רב אבייא (במקבילה: 'רבי אביי'. ואולי צריך לומר: 'רב אבין' - רבין, אמורא בדור השלישי והרביעי) : מתניתא אמרה כן: – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה טבול יום ב,ז) אומרת כך (שהודו בית שמיי לבית הלל בדבר זה): (במקבילה: 'שמע לה מן הדא:' - שומע (לומד) אותה מזאת (המשנה (טבול יום ב,ז):) (שתי הגרסאות ייתכנו, כי כאן מוצע מקור תנאי. ייתכן שהמונח 'מתניתא אמרה כן' בסוגיית סוכה הועתק באשגרה מלהלן ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 460, הערה 593; עמוד 562, הערה 55)) המערה – משקה של תרומה, מכלי לכלי ונגע טבול יום בקילוח – ונפסל מקום מגעו , אם יש בו – במשקה שבכלי התחתון מאה כנגד הפסול שבקילוח, - יעלה באחד ומאה – כדין תרומה טמאה שנתערבה בתרומה טהורה שבטלה באחד ומאה . ומציעים אפשרות המנוגדת לאמור לעיל: אין תימר: – אם תאמר: בית הלל הודו לבית שמי שלא תעלה – סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה תרומה טהורה - אינה בטלה, - ושוללים את האפשרות הזאת: מאן תנא הכא – מי שנה כאן (במשנת טבול יום) תעלה – יעלה באחד ומאה ? לא בית הלל ולא בית שמי?! (בתמיהה) – האם המשנה לא כבית הלל ולא כבית שמיי?! אלא כמי היא המשנה? הרי שמוכח מכאן שבית שמיי הודו לבית הלל, והמשנה היא דברי הכל (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'לא בית הלל לבית שמי' ומגיה תיקן. ובמקבילה: 'לא בית שמי לבית הלל', ובכתב יד רומי: 'לא בית שמי לא בית הילל'. - 'לבית שמי' = 'לא בית שמי', 'לבית הלל' = 'לא בית הלל', שכן 'ל-' הצמודה למילה שאחריה משמשת הרבה בירושלמי בהוראת 'לא') ודוחים את האמור לפני כן: אמר רבי אידי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי. - במקבילה: 'רבי חנינה בריה דרבי הלל'. - חילופי השמות בין המקבילות נראים מקוריים, ולא ניתן לפרשם כטעויות סופרים ("סוגיות מקבילות ומסורת נוסח הירושלמי", "תרביץ" ס, עמוד 532)) : נֹאמַר: (בניחותא) בית הלל שנו אותה עד שלא הודו להם (במקבילה: 'קודם שיודו להן'. הלשונות המתחלפים 'עד שלא' ו'קודם ש-' הם ביטויים נרדפים) [ל]בית (כך צריך לומר, וכן הגיה ב"קורבן העדה") שמי – אין להוכיח ממשנת טבול יום שבית שמיי הודו לבית הלל, שאפשר שבית הלל הודו לבית שמיי, אלא שהמשנה שאמרה 'תעלה' היא כבית הלל לפני שהודו לבית שמיי . ומציעים סיוע ממשנה: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : מתניתא אמרה כן: – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה תרומות ה,ד) אומרת כך (שבית שמיי הודו לבית הלל): אחר שהודו – אלו לאלו , רבי ליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) אומר: תירום ותישרף – צריך להרים סאה אחת מן התערובת ולשורפה כדין תרומה טמאה, והשאר מותר באכילה לכוהנים . ויש לדון: ורבי אליעזר לא שמותי – מבית שמיי הוא?! (בתמיהה) – הרי רבי אליעזר הוא מתלמידי בית שמיי ונוקט בשיטתם, וממילא מוכח שבית שמיי הודו בדבר זה לבית הלל, שאם לא כן, הרי רבי אליעזר לפני שהודו הוא רבי אליעזר לאחר שהודו ("תוספתא כפשוטה"), ומדוע אמרה המשנה: "אחר שהודו, רבי אליעזר אומר..."? אלא מכאן שבית שמיי הודו לבית הלל. ומציעים סיוע נוסף מברייתא: אמר רבי חיננה (בכתב יד רומי: 'חנינא'. - רבי חנניה דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) : מתניתא אמרה כן: – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא להלן) אומרת כך (שבית שמיי הודו לבית הלל): אחר שהודו אלו לאלו, תעלה – הכל מודים, שסאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה תרומה טהורה - בטלה. מכאן שבית שמיי הודו לבית הלל (הגרסה בברייתא "אחר שהודו, תעלה" שונה מהגרסה במשנה "אחר שהודו, תירום ותישרף". רק מהדין בברייתא מוכח שבית שמיי הודו לבית הלל, אבל מהדין במשנה אין מוכח שבית שמיי הודו לבית הלל, ואפשר שבית הלל הודו לבית שמיי. ראה מה שכתבנו להלן על הגרסה בתוספתא) . ותמהים: בית שמי מסלקין לון – בית שמיי מסלקים אותם (את בית הלל, שהשיבו בית שמיי אותם תשובה מסלקת, מכרעת, ולא השיבו להם בית הלל, שכן במשנתנו לא נזכרה תשובת בית הלל לטענה האחרונה של בית שמיי) , ואינון מודיי לון?! (בתמיהה) – והם (בית שמיי) מודים להם (לבית הלל שהסאה בטלה)?! (איך הודו בית שמיי לבית הלל, והלא במשנתנו בית הלל הושבו?) ומשיבים: אמר רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : תשובה אחרת יש כאן – בית הלל השיבו תשובה לטענה האחרונה של בית שמיי, כמבואר בברייתא להלן, ולכן הודו בית שמיי לבית הלל . ומציעים סיוע מברייתא: כהדא דתני – כמו (הברייתא) הזאת ששונה רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון) : ו מה אם טהורה שהיא בעון מיתה אצל זרים – זר שאכל תרומה טהורה במזיד - חייב מיתה בידי שמים, הרי שהחמירה תורה באכילת תרומה טהורה לזרים, - הרי היא עולה – סאה תרומה טהורה שנפלה למאה סאה חולין - בטלה , טמאה שהיא ב ' עשה ' אצל כהנים – כוהן טהור שאכל תרומה טמאה - עובר ב'עשה' (ירושלמי ביכורים ב,א: "טהור שאכל טמא ב'עשה' - "ואחר יאכל מן הקודשים" - מן הטהורין ולא מן הטמאין (מדבר שהוא בקדושתו הוא שיאכל כשיטהר, אבל דבר טמא לא יאכל אף על פי שיטהר). כל 'לא תעשה' שהוא בא מכח 'עשה' - 'עשה' הוא"), הרי שהקלה תורה באכילת תרומה טמאה לכוהנים, - לא כל שכן – שסאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה תרומה טהורה - תתבטל ?! – הרי שבית הלל למדו את דינם בקול וחומר, ולא למדו מהשוואת דברים כמו במשנה. עד כאן המקבילה בירושלמי תרומות. ב תוספתא תרומות ו,ד שנו: סאה תרומה טמיאה שנפלה למאה סאה תרומה טהורה - בית שמיי אוסרים, ובית הלל מתירים. אמרו בית הלל לבית שמיי: טהורה אסורה לזרים וטמיאה אסורה לכוהנים, מה טהורה עולה, אף טמיאה תעלה. אמרו להם בית שמיי... אמרו להם בית הלל... אמרו להם בית שמיי... אמרו להם בית הלל... אחר שהודו (בית שמיי לבית הלל, שהטמאה אינה אוסרת את מאה הטהורות), רבי ליעזר אומר: תירום ותירקב (שהרי רובה תרומה טהורה, ואסור לשורפה, ולפיכך תיגנז ותירקב), וחכמים אומרים: אבדה במיעוטה (ואינו צריך להרים, והכל מותר לכוהנים, ויאכלו בטהרה). מתוך גרסת התוספתא בדברי רבי אליעזר ("תירום ותירקב") ברור שבית שמיי הודו לבית הלל, שאם נאמר שבית הלל הודו לבית שמיי שכל התערובת אסורה, הרי כל התערובת נגנזת ונרקבת, ולמה לו להרים סאה באופן מיוחד. אבל לגרסת המשנה בדברי רבי אליעזר ("תירום ותישרף") אפשר שבית הלל הודו לבית שמיי שכל התערובת אסורה, ותירום ותישרף כשאר ספיקות שגזרו חכמים עליהם שריפה, ושאר התערובת תירקב (על פי "תוספתא כפשוטה"). ורבי אליעזר לא שמותי הוא?! המסורת התלמודית, ובמיוחד המסורת הארץ ישראלית, ראתה ברבי אליעזר תנא המהלך תמיד בשיטת בית שמאי. דבר זה מקוים על ידי רבות מהלכותיו, התואמות את הלכות בית שמאי, ועל ידי דרכו בבירור ההלכה, הכרעתה ומדרשה, המיוסדת על השיטות שרווחו בבית מדרשם של בית שמאי. מקצת ההלכות שבהן הוא נוקט עמדה משלו במחלוקת בית שמאי ובית הלל אינן מערערות כלל את ייחוסו השמותי. רבי אליעזר קנה את כל תורתו, כולל תורת בית שמאי, בבית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי, שקיבל מהלל ומשמאי (משנת אבות ב,ח). רבן יוחנן בן זכאי שנה לרבי אליעזר מידותיו של הלל ומידותיו של שמאי, ורבי אליעזר ראה דבריו של שמאי ("משנתו של רבי אליעזר בן הורקנוס", עמודים 315-318).

שואלים: מה (למה) זכו בית הלל שתיקבע הלכה כדבריהן? ומשיבים: אמר רבי יודה בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) : שהיו מקדימין דברי בית שמי לדבריהן – כשהיו בית הלל שונים דבריהם ודברי בית שמיי, היו שונים את דברי בית שמיי לפני דבריהם, כמו שמצאנו ברוב מחלוקות בית שמיי ובית הלל שבמשנה, שדברי בית שמיי שנויים לפני דברי בית הלל , ולא עוד אלא שהיו רואין דברי בית שמי וחוזרין בהן – כשהיו בית הלל חושבים את דברי בית שמיי לנכונים, היו חוזרים בהם מדבריהם (במשנה עדויות א,יב-יד שנינו ארבעה דברים שבהם חזרו בית הלל מדבריהם והורו כדברי בית שמאי, שני דברים מהם שנויים גם במשנה יבמות טו,ב-ג, ודבר שלישי שנוי גם במשנה גיטין ד,ה. שלושה דברים נוספים שבהם חזרו בית הלל מדבריהם והורו כדברי בית שמאי שנויים במשנה כלים ט,ב ובמשנה אהילות ה,ג-ד. לא מצאנו שחזרו בית שמאי והודו לבית הלל אלא בדבר אחד בלבד שנידון לעיל: סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה תרומה טהורה) . ודוחים את הדעה שהוצעה לפני כן בהצעת חלופה: התיב – השיב (הקשה) רבי סימון בר זבד י (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) קומי – לפני רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : או נֹאמַר: תנייה חמתון סבין מינון ואקדמון! – התנא ראה אותם זקנים מהם והקדים אותם! (שונה המשנה ראה את חכמי בית שמיי זקנים וגדולים בשנים יותר מחכמי בית הלל, ולכן שנה את דברי בית שמיי במשנתו לפני דברי בית הלל. ואם כן, אין ראיה שבית הלל עצמם היו מקדימים את דברי בית שמיי לדבריהם) ומציעים קושיה ממשנה כדי לפרוך את החלופה שהוצעה: והא תני (צריך לומר: 'והא תנינן ', מכיוון שהמונח מציע משנה ולא ברייתא) : – והרי שנינו (במשנתנו): אמרו בית הלל לבית שמיי: מעשה שהלכו זקני בית שמי וזקני בית הלל לבקר את יוחנן בן החורוני! – מכאן ראיה שבית הלל עצמם היו מקדימים את בית שמיי לפניהם! ומתרצים את הקושיה: נֹאמַר: (בלשון קושיה) זקינינו וזקניכם! – אילו היתה משנה זו הלשון שאמרו בית הלל עצמם, היה צריך לשנות במשנה זו נוסח אחר שמתאים יותר: 'אמרו בית הלל לבית שמיי: 'מעשה שהלכו זקנינו וזקניכם לבקר...' (צורת מדברים במקום צורת נסתרים). אך ממה ששנינו במשנה זו "זקני בית שמיי וזקני בית הלל" מוכח שאין זה הלשון שאמרו בית הלל עצמם אלא לשון התנא ששנה משנה זו. ב בבלי עירובין יג,ב אמרו: אמר רבי אבא אמר שמואל: שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: הלכה כמותנו, והללו אומרים: הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הם, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוהים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם? מפני שנוחים הם ועלובים הם, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם. כאותה ששנינו: "מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית - בית שמאי פוסלים, ובית הלל מכשירים. אמרו בית הלל לבית שמאי: לא כך היה מעשה, שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקר את רבי יוחנן בן החורנית, ומצאוהו יושב ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית?! אמרו להם בית שמאי: משם ראיה? אף הם אמרו לו: אם כך היית נוהג, לא קיימת מצוות סוכה מימיך". הטעם שאמרו בירושלמי "ולא עוד אלא שהיו רואין דברי בית שמי וחוזרין בהן" אינו בבבלי. בשני התלמודים הביאו ראיה ממשנתנו שבית הלל היו מקדימים את בית שמיי לפניהם, אך בירושלמי דחו ראיה זו ואמרו שהתנא הוא שהקדים דברי בית שמיי לדברי בית הלל. פוסקים הלכה: אמר (מילה זו יתירה) רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) : הלכה – במשנתנו, כבית שמי. ומציעים היסק: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי) שאמר בשם רב: ממה שסילקו בית שמי לבית הלל – שהשיבו בית שמיי לבית הלל תשובה מסלקת, מכרעת ("אמרו להן בית שמיי: משם ראייה?..."), ולא השיבו להם בית הלל , הדא אמרה: – זאת אומרת (יש להסיק): הלכה – במשנתנו, כדבריהן – כדברי בית שמיי . הירושלמי בהלכה זו פתח בדיון בדברי בית שמיי במשנתנו וסיים בפסיקת הלכה במשנתנו כבית שמיי. מכיוון שבכל מקום הלכה כבית הלל ולא כבית שמיי, הביא הירושלמי, לפני פסיקת ההלכה כבית שמיי, את הטעמים לפסיקת ההלכה בכל מקום כבית הלל, שהטעם האחד "שהיו מקדימין דברי בית שמיי לדבריהן" יש לו ראיה מהמעשה שבמשנתנו, והטעם השני "שהיו רואין דברי בית שמיי וחוזרין בהן" יש לו קשר לטעם שפסקו הלכה במשנתנו כבית שמיי: "ממה שסילקו בית שמיי לבית הלל". בשל טעם זה "ממה שסילקו בית שמיי לבית הלל", הובאה בירושלמי לעיל המקבילה בירושלמי תרומות, ששאלו האם במשנה שם הודו בית הלל לבית שמיי מפני שסילקו בית שמיי לבית הלל, והשיבו שרק בדבר זה הודו בית שמיי לבית הלל וחזרו בהם בשל תשובה אחרת של בית הלל. ב תוספתא סוכה ב,ב שנו: וכן היה רבי אומר: כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות - פסולה. וחכמים אומרים: אפילו אין מחזקת אלא ראשו ורובו בלבד - כשירה. הלשון "וכן היה רבי אומר" מגומגם קצת. וכנראה שהברייתא שבתוספתא סמוכה לדברי בית שמאי במשנה: "מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית - בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין", ומן הלשון "פוסלין" "מכשירין" מוכח שחלוקים בשיעור סוכה, ובית שמאי פוסלים סוכה שאין בה כדי ראשו ורובו ושולחנו, ולמשנה זו נסמכה הברייתא שבתוספתא, והיא מוסיפה שאף רבי היה מחמיר בשיעור סוכה ("תוספתא כפשוטה"). ב בבלי סוכה ג,א אמרו: אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב הונא: הלכה, צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו (של אדם). - אמר ליה רבי אבא: כמאן? כבית שמאי? - אמר ליה: אלא כמאן? - איכא דאמרי: אמר ליה רבי אבא: דאמר לך מני? אמר ליה: בית שמאי היא, ולא תזוז מינה. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: ממאי דבית שמאי ובית הלל בסוכה קטנה פליגי? דלמא בסוכה גדולה (שיש בה כשלעצמה שיעור מספיק) פליגי, וכגון דיתיב אפומא דמטללתא (על פתח הסוכה), ושולחנו בתוך הבית, דבית שמאי סברי: גזרינן שמא יימשך אחר שולחנו (תוך כדי אכילה), ובית הלל סברי: לא גזרינן. ודייקא נמי, דקתני: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית - בית שמאי פוסלים, ובית הלל מכשירים. ואם איתא (שהמחלוקת היא בשיעור הכשר של סוכה קטנה) - 'מחזקת' ו'אינה מחזקת' מיבעי ליה (סוכה המחזקת ראשו ורובו ושולחנו - כשירה. ושאינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו - בית שמאי פוסלים, ובית הלל מכשירים). ...לעולם בתרתי פליגי, פליגי בסוכה קטנה, ופליגי בסוכה גדולה, וחסורי מיחסרא והכי קתני: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית - בית שמאי אומרים: לא יצא, ובית הלל אומרים: יצא. ושאינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו בלבד - בית שמאי פוסלים, ובית הלל מכשירים. בשני התלמודים פסקו רב שמואל בר יצחק ורב הונא הלכה כבית שמאי. נראה שהמשנה כאן לא נמסרה בצורתה המקורית. במקור נאמרה המחלוקת בקשר לסוכה קטנה, ומכאן הלשון "בית שמאי פוסלים ובית הלל מכשירים", אלא שרבי, בהתאם לשיטתו שסוכה צריכה להיות ארבע אמות על ארבע אמות, הסב את המחלוקת לסוכה גדולה והקדים לפניה: "מי שהיה ראשו ורובו בסוכה...", דוגמת הסיפא: "מעשה שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקר את יוחנן בן החורוני, ומצאוהו שהיה יושב ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית". לרבי המחלוקת שבין בית שמאי ובית הלל היא בסוכה גדולה, אבל בסוכה קטנה הכל מודים שצריכה ארבע אמות על ארבע אמות. אך את הלשון 'פוסלים' ו'מכשירים' אינו יכול לשַׁנּות, אבל את ניסוח השאלה החליף בהתאם לשיטתו, ופירש בדוחק את 'פוסלים' ו'מכשירים' כ'לא יצא' ו'יצא'. לדברינו צריך לומר שהלשון בתוספתא סוכה ב,ב: "וכן היה רבי אומר: כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות - פסולה" מוסבת על הברייתא: "בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות..." ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמודים קנה-קנו). אפשר לקרוא את כל המשנה ככזו העוסקת בסוכה קטנה. הרי אפשר שיוחנן בן החורוני לא קיים מצוות סוכה לפי בית שמאי, מחמת שסוכתו החזיקה רק כדי ראשו ורובו. בירושלמי פסקו כבית שמאי. הם הבינו שמחלוקת בית שמאי ובית הלל היא בסוכה קטנה, כפי שעולה מן הדברים הללו המוסבים על המשנה: "לא סוף דבר שולחנו, אלא אפילו כדי שולחנו. - כמה הוא כדי שולחנו? טפח". אלו הם דברים שאין להם טעם אלא בעניין סוכה קטנה. רב שפסק כבית שמאי בירושלמי, הוא בעצמו אמר בירושלמי לעיל א,א ששיעור סוכה קטנה הוא כדי ראשו ורובו ושולחנו. נראה ששיעור כדי ראשו ורובו תלוי בשיעור גובהו של כל אדם ואדם (וכן הוא בכל מקום שבו מוזכר שיעור זה), ובירושלמי רק שיערו שכדי שולחנו שיעורו טפח ("משך סוכה קטנה שבעה טפחים", "חכמת בת שבע", עמוד 3). • • •