אור לישרים על תלמוד ירושלמי סוכה ב:א

משנה הישן תחת המיטה – כגון שלא היה מקום בסוכה לכל בני הבית לישון בתוכה, ובאו כמה מהם לישון תחת המיטה העומדת בסוכה, - לא יצא ידי חובתו – שמצוות הישיבה בסוכה כוללת שינה תחת הסכך, והישן תחת המיטה אינו כישן תחת הסכך . אמר רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) : נוהגין היינו ישינים תחת המיטות בפני הזקנים. אמר רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) : מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני) שהיה ישן תחת המיטה. אמר רבן גמליאל לזקנים: ראיתם טבי עבדי שהוא תלמיד חכם (בכתב יד אחד של המשנה: 'תלמיד חכמים') , יודע (בכתב יד אחד של המשנה: 'ויודע') שעבדים פטורין מן הסוכה – שהעבדים פטורים מכל מצוות 'עשה' שהזמן גְּרָמָהּ, כדין הנשים, וישן לו תחת המיטה – שאינה נחשבת כסוכה . ולפי דרכינו למדנו – בדרך אגב למדנו מדברי רבן גמליאל, שלא אמר הלכה זו במפורש , שהישן תחת המיטה - לא יצא ידי חובתו. המעשה של רבי יהודה חולק על ההלכה שלפניו, ואילו המעשה שמביא רבי שמעון תומך בהלכה זו ומשמש לה מקור. הסמכות בשני המעשים אינה של העושים אלא של החכמים שאישרו זאת, במשתמע ('בפני הזקנים') או במפורש ('אמר רבן גמליאל לזקנים'). התוספת יוצאת הדופן 'לפי דרכינו למדנו' פירושה שאף שרבן גמליאל השיח לפי תומו, אנו לומדים מדבריו הלכה ("ספרות חז"ל הארץ ישראלית" כרך א, "מבוא למשנה", עמוד 40, הערה 164). • • •

תלמוד במשנה שנינו: "הישן תחת המיטה - לא יצא ידי חובתו. אמר רבי יהודה: נוהגין היינו ישינים תחת המיטות בפני הזקנים ". ומקשים (על המשנה כאן, בהצעת משנה ממקום אחר המשמשת כיסוד לקושיה): תמן תנינן: – שם שנינו (משנה סוכה א,ג): אבל פורס הוא – סדין או טלית, על גבי נקליטי המיטה – שני לוחות (שגובהם פחות מעשרה טפחים) המחוברים למיטה, אחד למראשותיה ואחד למרגלותיה, ששימשו משענות לראש ולרגליים, ומעליהם חיברו עמודים נמוכים נוספים וחבל או מוט מקשר ביניהם כדי למתוח עליהם כילה, והישן תחת הכילה בסוכה - יצא ידי חובתו . וכא הוא אומר (צריך לומר: 'אמר') הכין?! – וכאן הוא אומר כך (שהישן תחת המיטה בסוכה - לא יצא ידי חובתו)?! הרי שיש סתירה בין המשניות! ומתרצים את הקושיה (בהצעת הבחנה בין שני המקרים כדי ליישב את הסתירה): אמר רבי אל ( י ) עזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני) : תמן – שם (במשנה במקום אחר), - הוא וטליתו תחת הסוכה – כשפורס טליתו על גבי נקליטי המיטה נעשה גג משופע שאין ברוחבו טפח מלמעלה, ואינו נחשב כאוהל לבטל את הסכך שעל גביו, ונמצא שהוא וטליתו תחת הסכך , ברם הכא – אבל כאן (במשנה כאן), - הוא ומיטתו תחת הסוכה (המגיה במסירה שלפנינו מחק 'ומיטתו' וכתב במקומה 'וטליתו' ומחק 'הסוכה' וכתב במקומה 'המיטה'. ונראה שצריך לומר: 'הוא תחת המיטה ומיטתו תחת הסוכה') – המיטה רחבה ונחשבת כאוהל לבטל את הסכך שעל גביה, ונמצא שאינו ישן תחת הסכך אלא תחת המיטה . ומציעים סתירה: מחלפה שיטתיה דרבי יודה! – מוחלפת (הפוכה) שיטתו של רבי יהודה! (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר!) ומבארים את הסתירה: תמן הוא אמר: – שם (במקום אחר - במסכת שמחות יא,ז ובירושלמי חגיגה א,ז (ראה להלן)) הוא אומר: המעשה קודם לתלמוד, וכא הוא אומר (צריך לומר: 'אמר') הכין?! – וכאן הוא אומר כך (שהתלמוד קודם למעשה, שכן הוא אומר, שהם היו נוהגים שהיו ישינים תחת המיטות בפני הזקינים, לפי שהיה המקום דחוק לתלמידים, אף על פי שהישן תחת המיטה לא יצא ידי חובתו, הרי שהוא סובר שהתלמוד קודם למעשה, שכן התלמידים היו עוסקים בלימוד תורה עם הזקינים, והעדיפו את לימוד התורה על קיום מצוות ישיבה בסוכה)?! ומציעים הסבר לדעה של רבי יהודה (כדי לתרץ את הסתירה): סבר – סובר רבי יודה: הישן תחת המיטה כישן תחת הסוכה – רבי יהודה חלוק על התנא הראשון במשנה וסבור שהישן תחת המיטה יצא ידי חובתו, והביא ראיה ממה שהיו נוהגים שהיו ישינים תחת המיטות בפני הזקינים. הרי שאין הוא אומר כאן שהתלמוד קודם למעשה . ומציעים סתירה אחרת: כל שכן מחלפה שיטתיה דרבי יודה! – כל שכן (ש)מוחלפת שיטתו של רבי יהודה (אם הוא סובר שהישן תחת המיטה יצא ידי חובתו)! ומציעים מראה מקום לדברי רבי יהודה: דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה סוכה א,ב בעניין סוכה על גבי סוכה): רבי יודא אומר: אם אין דָּיוֹרִין (דיירים) בעליונה - התחתונה כשירה – משום שהעליונה אינה נחשבת כדירה . ויש לדייק: הא – אבל אם יש דיורין בעליונה - התחתונה פסולה! – ולכן הישן תחת המיטה בסוכה שיש בה דיורים, לא יצא ידי חובתו לדעת רבי יהודה, מפני שהוא כמי שיושב בסוכה תחת סוכה שיש בה דיורים. הרי שדבריו שם סותרים את דבריו כאן! ומיישבים את הסתירה (בהצעת הבחנה בין שני המקרים): אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : תמן – שם (במשנה במקום אחר), - יש שם חלל אחר – בסוכה על גבי סוכה יש חלל אחר מתחת הסוכה העליונה, מפני שהסכך התחתון משמש סכך לסוכה התחתונה, ולכן אם יש דיורים בעליונה - התחתונה פסולה , ברם הכא – אבל כאן (במשנה כאן), - אין כאן חלל אחר – במיטה אין חלל אחר מתחת המיטה, מפני שמעי המיטה לא נעשו לשם אוהל אלא לשימוש שעל גבם, והמעיים כאילו אינם (והרי זה כאילו "הוא וטליתו תחת הסוכה"), ולכן הישן תחת המיטה כישן תחת הסוכה ויצא ידי חובתו (על פי "תיקונים והשלמות לתוספתא כפשוטה סדר מועד", עמוד 9) . בבבלי סוכה כא,ב נתנו שני טעמים לשיטת רבי יהודה: א. "שאני מיטה, הואיל ולגבה עשויה" (אין המיטה מבטלת את האוהל שעליה, מפני שהמיטה לא נעשתה לשם אוהל להגן על מה שתחתיה, אלא נעשתה להשתמש על גבה). ב. "רבי יהודה לטעמיה, דאמר: סוכה דירת קבע בעינן, והווה ליה מיטה (שבסוכה) אוהל עראי וסוכה אוהל קבע, ולא אתי אוהל עראי ומבטל אוהל קבע". הטעם בירושלמי אינו משום שאין המיטה אוהל כדי לבטל את הסוכה, אלא הטעם הוא משום שאין כאן חלל אחר. תמן הוא אמר: המעשה קודם לתלמוד ב מסכת שמחות יא,ז שנו: אין מבטלים תלמוד תורה מפני המת והכלה. אבא שאול אומר: המעשה קודם לתלמוד, וכן היה רבי יהודה עושה, בשעה שהיה רואה את המת ואת הכלה מתקלסים (אומרים לפניהם דברי שבח) ובאים, היה נותן עיניו בתלמידים ואומר: המעשה קודם לתלמוד (מבטלים תלמוד תורה מפני המת והכלה). וב ירושלמי חגיגה א,ז אמרו: רבי יהודה, כשהיה רואה את המת ואת הכלה מתקלסין, היה נותן עיניו בתלמידים ואומר: המעשה קודם לתלמוד. וב בבלי כתובות יז,א אמרו: תנו רבנן: מבטלים תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. אמרו עליו, על רבי יהודה ברבי אלעאי, שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. תלמוד או מעשה מעשה מהו? אחת המחלוקות החשובות ביותר, שהעסיקו את החכמים במשך דורות אחדים, היתה השאלה מה עדיף - תלמוד או מעשה. פירושו של המושג "מעשה" בהקשר זה הוא קיום מצוות בתחום החברתי, כגון צדקה, גמילות חסדים, סיוע לחתנים וכלות, ביקור חולים, קבורת המת וניחום אבלים. מובן, כי איש לא שלל את חשיבותם של התלמוד ושל המעשה כאחד. הבעיה שעמדה לפני חכמים היתה: מה קודם? למעשה היתה זו שאלה של עדיפויות. כך, לדוגמה, האם חבורת תלמידים, העוסקים בלימוד תורה עם רבם, צריכים להפסיק את תלמודם כל אימת שיש צורך בסיוע ובעזרה לנזקקים. ההתלבטות בשאלה זו באה לידי ביטוי במקור הבא: "וכבר היו רבי טרפון ורבי עקיבה ורבי יוסי הגלילי מסובים בבית עריס בלוד; נשאלה שאלה זו לפניהם: מי גדול? תלמוד או מעשה? אמר רבי טרפון: גדול מעשה. רבי עקיבה אומר: גדול תלמוד. ענו כולם ואמרו: גדול תלמוד - שהתלמוד מביא לידי מעשה" (ספרי דברים, מא). בתלמוד הירושלמי מצויה מסורת, המובאת בקשר למקור זה והמראה בעליל כי משמעותו של המושג "מעשה" היא בתחום הפעילות החברתית: "רבי אבהו שלח לרבי חנינה בנו: יזכה [בתורה] בטיבריה. באו ואמרו לו: גומל הוא חסד [של אמת]. שלח ואמר לו: המבלי אין קברים בקיסרין שלחתיך לטבריא?! שכבר נמנו וגמרו בעליית בית ארוס בלוד שהתלמוד קודם למעשה" (ירושלמי פסחים ג,ז וחגיגה א,ז). רבי אבהו, ראש בית המדרש בקיסריה בסוף המאה השלישית, שלח את בנו ללמוד תורה בטיבריה, בבית המדרש המרכזי. משהגיע לאוזנו שהוא עוסק בקבורת מתים, הודיעו: אילו הייתי חפץ שתעסוק בקבורה, יכולתי להשאירך בקיסריה. מעשה זה משקף בבירור כיצד נתפס המושג "מעשה" אצל חכמים. גישות שונות בקרב חכמים בין החכמים ניתן להבחין בין ההולכים בשיטת רבי עקיבה ומעדיפים את התלמוד ובין ההולכים בשיטת רבי טרפון ומעדיפים את המעשה. אחד החכמים שהעניקו עדיפות למעשה הוא רבי יהודה בן אלעיי, מחשובי החכמים בדור אושה שלאחר מרד בן כוסבה: "רבי יהודה כשהיה רואה את המת ואת הכלה מתקלסין, היה נותן עיניו בתלמידים ואומר: המעשה קודם לתלמוד" (ירושלמי חגיגה א,ז). או: "שוב מעשה ברבי יהודה בר אלעאי שהיה יושב ושונה לתלמידיו ועברה כלה לפניו. אמר להם: מהו זה? אמרו לו: כלה שעברה. אמר להם: בניי, עמדו והתעסקו בכלה" (אבות דרבי נתן, נוסח א, ד). בן דורו של רבי יהודה, רבי שמעון בר יוחיי, תלמידו המובהק של רבי עקיבה, מעניק במופגן קדימות לתלמוד על המעשה. כך, לדוגמה: "מעשה ברבי שמעון בר יוחאי שהיה מבקר את החולים ומצא אדם אחד שתפוח ומוטל בחולי מעים ואומר גידופין לפני הקב"ה. אמר לו: ריקה, היה לך שתבקש רחמים על עצמך ואתה אומר גידופין. אמר לו: הקב"ה יסלקנו ממני ויניחנו עליך. אמר: יפה עשה לי הקב"ה שהנחתי דברי תורה והייתי מתעסק בדברים בטלים" (אבות דרבי נתן, נוסח א, מא). אמנם המצב המתואר במקור זה לכתחילה הוא שרבי שמעון בר יוחיי גופו עסק בביקור חולים. אף אין ספק, שתגובתו באה גם מחמת חציפותו של החולה. אך אין בכל אלה כדי לסלק את המשמעות החריפה העולה מדבריו, שביקור חולים הוא בבחינת "דברים בטלים" ("ההיסטוריה של ארץ ישראל" ה, עמודים 116-117). יש להעיר, שלפי הירושלמי כאן, המושג "מעשה" הוא קיום מצוות בכלל, כגון מצוות ישיבה בסוכה, ולא קיום מצוות בתחום החברתי בלבד. • • •

במשנה שנינו: "מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה ישן תחת המיטה. אמר רבן גמליאל לזקנים: ראיתם טבי עבדי שהוא תלמיד חכם, יודע שעבדים פטורין מן הסוכה וישן לו תחת המיטה". מציעים סתירה: מחלפה שיטתיה דרבן גמליאל! – מוחלפת (הפוכה) שיטתו של רבן גמליאל! (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר)! ומבארים את הסתירה: דתני: – ששונה (התנא): טבי עבדו של רבן גמליאל היה נותן – לובש, מניח תפילין ולא מיחו בידו (לא ערערו עליו, לא התנגדו לו) חכמים – ובהם רבן גמליאל, שלא יניח תפילין, אף על פי שעבדים פטורים מן התפילין . וכא – וכאן, מיחו בידו – חכמים, ובהם רבן גמליאל, שלא יישב בסוכה, מפני שעבדים פטורים מן הסוכה, שהרי טבי ישב תחת המיטה ולא ישב בסוכה, והיושב תחת המיטה לא יצא ידי חובתו ! (כאן הסתירה המוצעת היא במעשיו של החכם. - אף שחכמים מיחו בידו שלא יישב בסוכה, לא ישב לו חוץ לסוכה, אלא ישב תחת המיטה, כי ידע שהישן תחת המיטה - לא יצא ידי חובתו, וזהו שאמר רבן גמליאל לזקנים, שטבי ישן תחת המיטה משום שהוא תלמיד חכמים ויודע שעבדים פטורים מן הסוכה, כמו ששנינו במשנה) ומיישבים את הסתירה: שלא לדחוק (ללחוץ) את החכמים – טבי לא ישב תחת המיטה מפני שמיחו בידו חכמים שלא יישב בסוכה, אלא ישב תחת המיטה כדי שלא לדחוק את החכמים שהיו יושבים בסוכה, וכיוון שהחכמים חייבים בסוכה והוא פטור מן הסוכה, ישב תחת המיטה, כי ידע שהישן תחת המיטה - לא יצא ידי חובתו . ומקשים: אם שלא לדחוק את החכמים, יֵשֵׁב לו חוץ לסוכה! – ולמה דחק טבי את עצמו וישב בסוכה? ומתרצים: רוצה היה טבי עבדו של רבן גמליאל לשמוע דברי חכמים – שהיו החכמים יושבים בסוכה ומדברים דברי תורה, ולכן טבי לא ישב חוץ לסוכה, אלא ישב בסוכה (לפי הירושלמי מגילה ד,ב וכתובות ב,י לימד רבן גמליאל את טבי עבדו תורה. ובבבלי יומא פז,א אמרו, שטבי היה ראוי להיסמך מפני גדולתו בתורה, אלא שחובת אביו כנען גרמה לו שיהיה עבד) . טבי עבדו של רבן גמליאל היה נותן תפילין ולא מיחו בידו חכמים ב מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא פרשה יז נאמר: הכל חייבים בתפילים, חוץ מנשים ועבדים. טבי עבדו של רבן גמליאל היה מניח תפילין. וב מסכת שמחות א,י שנו: אף הוא (רבן גמליאל) הניחו (את טבי עבדו) להניח תפילין. אמרו לו: לא כך לימדתנו שעבדים פטורים מתפילין?! אמר להם: אין טבי עבדי כשאר עבדים, כשר הוא. וב מסכת תפילין א,ג שנו: נשים ועבדים וקטנים פטורים מן התפילין. ומעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה נותן תפילין. • • •