אור לישרים על תלמוד ירושלמי שקלים א:ב

משנה משנה זו היא המשך לסופה של המשנה הקודמת, והיא מלמדת, מה עשו שליחי בית דין כשמצאו צמחי כלאיים בשדות. אמר רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) : בראשונה (בתחילה, בימים שעברו) היו עוקרין ומשליכין לפניהן – כשהיו שליחי בית דין מוצאים כלאיים בשדות, היו עוקרים את צמחי הכלאיים ומשליכים אותם לפני בעלי השדות בשדותיהם . משרבו עוברי עבירה – מזמן שהיו מרובים בעלי השדות שלא עקרו בעצמם את צמחי הכלאיים שבשדותיהם ועברו על האיסור לקיים כלאיים , היו משליכין לדרכים – היו שליחי בית דין עוקרים את צמחי הכלאיים ומשליכים אותם לדרכים . התקינו – הנהיגו חכמים תקנה, שיהו מבקירין (מפקירים) את כל השדה – שיהיו שליחי בית דין מפקירים את כל השדה שימצאו בה כלאיים . • • •

תלמוד במשנה שנינו: "רבי יהודה אומר ... ". מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא המבארת את המשנה): אמר רבי יהודה: בראשונה היו עוקרין ומשליכין לפניהן – כשהיו שליחי בית דין מוצאים כלאיים בשדות, היו עוקרים את צמחי הכלאיים ומשליכים אותם לפני בעלי השדות בשדותיהם , והיו – בעלי השדות, שמיחין שתי שמחות: אחת - שהיו מנכשין שדותיהן – בעלי השדות היו שמחים, מפני שהיו שליחי בית דין עוקרים להם את צמחי הכלאיים שבשדותיהם, ובזה נפטרו מן הניכוש, ולא היו צריכים לטרוח ולנכש בעצמם , ואחת - שהיו נהנין מן הגזל (במסירה שלפנינו מחק מגיה את המילה "הגזל" והגיה "הכלאים". גם בספר "והזהיר" נכתב "הגזל", וכן הוא בכתב יד שקלים. אבל בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי נכתב "הכלאים") – בעלי השדות היו שמחים עוד, מפני שהיו נהנים מן הגזל, שהיו סומכים מלכתחילה על שליחי בית דין שינכשו את שדותיהם בלא תשלום וישאירו להם את הצמחים שנעקרו, והיו בעלי השדות מאכילים אותם לבהמתם (אף לפי הגרסה "שהיו נהנין מן הכלאים", אין הכוונה שיש איסור ליהנות מן הכלאיים, שהרי כלאי זרעים מותרים אף באכילה, והפירוש הוא שהם נהנו מן הצמחים שאחרים ניכשו בשבילם) ("תוספתא כפשוטה") . משרבו עוברי עבירה – מזמן שהיו מרובים בעלי השדות שלא עקרו בעצמם את צמחי הכלאיים שבשדותיהם ועברו על האיסור לקיים כלאיים , היו משליכין על הדרכים – היו שליחי בית דין עוקרים את צמחי הכלאיים ומשליכים אותם לדרכים, שהיו מפקירים את הכלאיים, כדי שלא יהיו בעלי השדות שלא עקרו בעצמם את צמחי הכלאיים שבשדותיהם נהנים מן הגזל . אף על פי כן – אף על פי שהיו שליחי בית דין משליכים על הדרכים , עדיין היו שמחים שהיו מנכשין שדותיהן – בעלי השדות שלא עקרו בעצמם את צמחי הכלאיים שבשדותיהם היו שמחים, מפני שהיו שליחי בית דין עוקרים להם את צמחי הכלאיים שבשדותיהם . לכן התקינו – הנהיגו חכמים תקנה, שיהו מבקירין (מפקירים) את כל השדה – שיהיו שליחי בית דין מפקירים את כל השדה שימצאו בה כלאיים, שיש כוח ביד בית דין להפקיר כל רכושו של אדם כעונש וכקנס . ב תוספתא שקלים א,ג שנו: בחמישה עשר בו (באדר) שלוחי בית דין יוצאים ומפקירים את הכלאיים (עוקרים את הכלאיים ומשליכים אותם לדרכים), שהפקר בית דין הפקר, ופטור מן המעשרות (הזוכה בעקור שהושלך לדרכים - פטור מן המעשרות, כזוכה מן ההפקר). מן הגרסה שבתוספתא "מפקירים את הכלאיים" (שלא כמו במשנה: "מפקירים את כל השדה") מוכח, שהברייתא הזו נשנית אחרי שרבו עוברי עבירה, שהיו שליחי בית דין עוקרים את הכלאיים ומשליכים אותם לדרכים, ועדיין לא הפקירו את כל השדה ("תוספתא כפשוטה"). ב בבלי מועד קטן ו,ב אמרו: תניא: בראשונה היו (שליח בית דין) עוקרים (את צמחי הכלאיים) ומשליכים לפני בהמתם (של בעלי השדות), והיו בעלי בתים שמחים שתי שמחות: אחת - שמנכשים להם שדותיהם, ואחת - שמשליכים לפני בהמתם. התקינו שיהו עוקרים ומשליכים על הדרכים. ועדיין היו שמחים שמנכשים שדותיהם. התקינו שיהו מפקירים כל השדה כולה. בתוספתא שקלים א,ג שנו: ... שהפקר בית דין הפקר, ופטור מן המעשרות.

במשנה לא נזכר רק שבידי בית דין להפקיר את השדה, אבל בתוספתא נאמר שהפקר בית דין הפקר ופטור מן המעשרות. לכן הקטעים הבאים מוסבים על תוספתא זו, והירושלמי כדרכו אינו מזכיר את התוספתא, מפני שהתוספתות היו שגורות בפיהם ("עלי תמר"). שואלים: מניין שהבקר (הפקר) בית דין הבקר? – מניין למדים שיש כוח ביד בית דין להפקיר כל רכושו של אדם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) כאן התחלת מקבילה בירושלמי פאה ה,א. ומשיבים (בהצעת מקור): כתיב (צריך לומר: ' ד כתיב', כמו שהוא בדפוס ונציה הבבלי, או שיש למחוק מילה זו והביאו את הפסוק לראיה ללא דיבור הצעה ("אוצר לשונות ירושלמיים")) : – שכתוב (בעניין אסיפת העם על ידי עזרא להיבדל מן הנשים הנוכריות): "וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים (לסוף שלושת הימים) כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ (חרם לאוצר המקדש) וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה (יורחק מן הקהל) " (עזרא י,ח) – הרי שעזרא ובית דינו היה בידם להפקיר כל רכושו של אדם העובר על דבריהם . ב בבלי יבמות פט,ב ו גיטין לו,ב אמרו: אמר רבי יצחק: מניין שהפקר בית דין הפקר? - שנאמר: "וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה" (עזרא י,ח) (משמע שבית דין רשאי להחרים רכושו של אדם). - רבי אלעזר אמר מהכא: "אֵלֶּה הַנְּחָלֹת אֲשֶׁר נִחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (יהושע יט,נא) - וכי מה עניין ראשים אצל אבות? (שהרי הביטוי 'ראשי האבות למטות' אינו רגיל ואינו ברור) אלא לומר לך (הביטוי "ראשי האבות" בא ללמד שראשי המטות דינם כאבות): מה אבות מנחילים את בניהם כל מה שירצו, אף ראשים (מנהיגים) מנחילים את העם כל מה שירצו (משמע שראשי העם יכולים להפקיע רכוש של אדם אחד ולתת אותו לאחר). בירושלמי הובא רק הלימוד של רבי יצחק. מהכתוב שאמר רבי יצחק אפשר ללמוד רק שיש כוח לבית דין להחרים רכושו של אדם, אבל מהכתוב שאמר רבי אלעזר אפשר ללמוד שיש כוח לבית דין להחרים רכושו של אדם ולתת רכוש זה לאחרים (אחרונים). ראשונים (שו"ת רשב"א, "נימוקי יוסף") כתבו, שכוח זה שביד בית דין להפקיר ממון של אדם הוא מן התורה. ושואלים: מניין שהיא פטורה (במקבילה: 'שהוא פטור') מן המעשרות? – מניין שהפקר בית דין פטור מן המעשרות? (מניין למדים שיש כוח ביד בית דין לפטור מן המעשרות את מה שהפקירו, והזוכה במה שהפקירו בית דין פטור מן המעשרות, כזוכה בהפקר שהפקירו הבעלים שפטור מן המעשרות?) ומשיבים (בהצעת מקור): רבי יונתן בריה ד- – בנו של רבי יצחק בר אחא (אמורא זה נזכר רק כאן ובמקבילה, ואין לקבוע זמנו ומקומו) שמע לה מן הדא: – שומע (לומד) אותה (את ההלכה שהזוכה במה שהפקירו בית דין פטור מן המעשרות) מזאת (מהברייתא הזאת): אין מעברין את השנה – אין בית דין רשאים לקבוע את השנה מעוברת (שנה בת שלושה עשר חודשים), לא בשביעית ולא במוצאי שביעית – לא בשנת השמיטה ולא בשנה שאחרי שנת השמיטה , ואם עיברוה – אבל אם עיברו בית דין את השנה בשביעית או במוצאי שביעית, - הרי זו מעוברת (עד כאן הברייתא) . ויש לדקדק (במה שאמרו, שאם עיברו בית דין את השנה בשביעית - הרי זו מעוברת): וחודש אחד שהוא מוסיף - לא פטור ממעשרות (במסירה שלפנינו נכתב: 'מעשרות', וכן הוא ב"שרידי הירושלמי". ומגיה הגיה: ' מ מעשרות', כמו שהוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים וגם במקבילה) הוא?! – וכי אותו החודש שהוסיפו בית דין לשנה השביעית, כשעיברו את השנה בשביעית, אין הוא פטור ממעשרות?! והרי אותו החודש פטור הוא ממעשרות, כדין השנה השביעית, שהיא פטורה ממעשרות, משום שפירות שביעית הם הפקר! מזה יש ללמוד שיש כוח ביד בית דין לפטור מן המעשרות את מה שהפקירו, והזוכה במה שהפקירו בית דין פטור מן המעשרות. כיוון שהביאו ברייתא בעניין עיבור השנה בשביעית ובמוצאי שביעית, דנים בעניין זה, ואחר כך חוזרים לדון בעניין הפקר בית דין. שואלים: עד כדון – עד עכשיו, שביעית – הטעם שאין מעברים את השנה בשביעית פשוט (ואף על פי שלא אמרו את הטעם, מכל מקום הוא ברור, שאין מעברים את השנה בשביעית, כדי שלא לרבות באיסורי שביעית (שלא להוסיף על הזמן שאסור באיסורי שביעית, כמו איסור חרישה ואיסור זריעה)) ; אבל מוצאי שביעית (במסירה שלפנינו נוסף בין השורות על ידי מגיה: 'מאי', כמו שהוא בדפוס ונציה הבבלי, והיא תוספת על דרך הבבלי, בעוד הירושלמי מוותר על מילת השאלה ומסתפק בנעימת הקול של השאלה. וב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה נוסף: 'מניין') ? – מה הטעם שאין מעברים את השנה במוצאי שביעית? ומשיבים: אמר רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : שלא לרבות באיסור חדש – אין מעברים את השנה במוצאי שביעית, כדי שלא להוסיף על הזמן שאסור באיסור "חדש" (איסור לאכול מתבואה חדשה לפני שקרב העומר בשישה עשר בניסן), שכשמוסיפים חודש לשנה ועושים שני אדרים, נדחה זמן הקרבת העומר שהוא בניסן שלאחר אדר, ואסורים לאכול מהתבואה החדשה חודש נוסף, ואם יעברו את השנה במוצאי שביעית, יש לחשוש שמא עד שיקרב העומר לא תהיה להם תבואה לאכול, שהרי בשנה השביעית היו אסורים לזרוע תבואה, ועד שיקרב העומר במוצאי שביעית אינם מותרים לאכול אלא מהתבואה הישנה של השנה השישית . ומציעים פרשנות מצמצמת: רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : הדא דאת אמר (במקבילה: 'הדא דת(י)מר') – זאת (דבר זה) שאתה אומר (שאין מעברים את השנה בשביעית), - עד שלא התיר רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) להביא ירק מחוצה לארץ לארץ – קודם שהתיר רבי להביא ירקות (וכן קטנית ותבואה) מחוץ לארץ לארץ ישראל בשנה השביעית, מפני שכשמוסיפים חודש לשנה השביעית, יש לחשוש שמא לא יהיו להם ירקות לאכול, שהרי בשנה השביעית הם אסורים לזרוע , אבל משהתיר רבי להביא ירק מחוץ לארץ לארץ – לאחר שהתיר רבי להביא ירקות מחוץ לארץ לארץ ישראל בשנה השביעית, - היא שביעית היא של (המילה 'של' יתירה, ואינה ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילות) שאר שני שבוע – השנה השביעית ושאר השנים של מחזור השמיטה שוות (שבוע הוא שבע שנות השמיטה), שמעברים את השנה בשביעית כשם שמעברים בשאר השנים של מחזור השמיטה, מפני שאף כשמוסיפים חודש לשנה השביעית, אין לחשוש שמא לא יהיו להם ירקות לאכול, שהרי הם מותרים להביא ירקות מחוץ לארץ בשנה השביעית, ששם אין נוהגים איסורי שביעית, והירקות מצויים שם אף בשנה השביעית . הברייתא לעיל והמימרה שאמר רבי זעורה בשם רבי אבהו הובאו בירושלמי נדרים ו,יג וסנהדרין א,ב.

ומציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): אין מעברין את השנה (במקבילה נוסף: 'לא') בשביעית (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה: 'ולא במוצאי שביעית', כמו שהוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים. אבל ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה אין המילים האלו) , אלא בשאר שני שבוע – בית דין רשאים לקבוע את השנה מעוברת רק בשאר השנים של מחזור השמיטה , ואם (במסירה שלפנינו נכתב: 'אם'. ומגיה הגיה: ' ו אם', כמו שהוא ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים וגם במקבילה) עיברוה – אבל אם עיברו בית דין את השנה בשביעית, - הרי זה (במקבילה: 'זו') מעוברת. ומציעים פרשנות מצמצמת: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : הדא דאת אמר (במקבילה: 'הדא דת(י)מר') – זאת (ההלכה) שאתה אומר (שאין מעברים את השנה בשביעית, כדי שלא להוסיף על הזמן שאסור באיסורי שביעית), - בראשונה (בתחילה, בימים שעברו) כשהיו (במקבילה: 'שהיו') השנים כתיקנן (במקבילה: 'כסדרן') – וישראל ישבו על אדמתם, מפני שהיו אסורים באיסורי שביעית מן התורה , אבל עכשיו – בזמן הזה, שאין השנים כתיקנן (במקבילה: 'כסדרן') – ואין ישראל יושבים על אדמתם, - היא שביעית היא שאר שני שבוע – השנה השביעית ושאר השנים של מחזור השמיטה שוות, שמעברים את השנה בשביעית כשם שמעברים בשאר השנים של מחזור השמיטה, מפני שאין אסורים באיסורי שביעית מן התורה אלא מדברי חכמים, ואם לא יהיה להם מה לאכול, יתירו להם חכמים עבודת הקרקע בשנה השביעית (בדפוס ונציה הבבלי מוחלפת הגרסה: 'בראשונה שלא היו שנים כתקונן, עכשיו שהיו השנים כתיקנן') . בזמן הזה לפעמים שנת השמיטה מעוברת, מפני שאינה מהתורה. בבבלי תענית יד,ב ומגילה ב,א נמצא הביטוי: אמר רבי יהודה: אימתי? - בזמן שהשנים כתיקנן וישראל שרויין על אדמתן, אבל בזמן הזה... ומציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): של בית רבן גמליאל (בנו של רבי יהודה הנשיא, נשיא בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) עיברוה במוצאי שביעית מיד (במקבילה במסירה שלפנינו אין המילה 'מיד', אך ישנה ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד שקלים וגם במקבילה בכתב יד רומי. אפשר שהמילה 'מיד' היא אשגרה בטעות ממקומות אחרים שאמרו שרבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד) – חברי בית הדין של רבן גמליאל, בנו של רבי, עיברו את השנה בשנה שאחרי שנת השמיטה, ואף על פי שמוסיפים על הזמן שאסור באיסור "חדש", אין לחשוש שמא עד שיקרב העומר לא תהיה להם תבואה לאכול, שהרי הם יכולים להביא תבואה מחוץ לארץ שהתיר אותה העומר שקרב בשנה השביעית (איסור "חדש" נוהג גם בתבואה של חוץ לארץ) . ב תוספתא סנהדרין ב,ט שנו: אין מעברים את השנה לא שביעית ולא מוצאי שביעית. וב בבלי סנהדרין יב,א אמרו: תנו רבנן: אין מעברים את השנה לא בשביעית (משום שעל ידי כך מאריכים את זמן איסור עבודת הקרקע ומכבידים על הבריות) ולא במוצאי שביעית (כדי שלא יידחקו במזונותיהם עד שיהיו מותרים לאכול מן התבואה החדשה). של בית רבן גמליאל היו מעברים במוצאי שביעית. ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא: אין מביאים ירק מחוצה לארץ, ורבותינו (רבי יהודה הנשיא ובית דינו) התירו (להביא ירקות מחוץ לארץ, ואותם חכמים התירו לעבר במוצאי שביעית, ולא חששו לדוחק העם במוצאי שביעית, משום שאפשר להביא ירקות מהארצות הסמוכות). - מאי בינייהו? (מהו יסוד המחלוקת?) - אמר רבי ירמיה: חוששים לגושיהם (לגושי העפר הדבוקים בירקות) איכא בינייהו (שעפר מחוץ לארץ מטמא, והמחלוקת היא האם מותר לכתחילה להביא עפר טמא לתוך ארץ ישראל). בתוספתא ובבבלי לא אמרו, שאם עיברו את השנה בשביעית או במוצאי שביעית - הרי זו מעוברת. לפי הבבלי, עיבור השנה במוצאי שביעית תלוי בהתרת הבאת ירק מחוץ לארץ. ואילו לפי הירושלמי, עיבור השנה בשביעית תלוי בהתרת הבאת ירק מחוץ לארץ. הבבלי לשיטתו, שהתרת הבאת ירק מחוץ לארץ היא בכל השנים, והירושלמי לשיטתו, שהתרת הבאת ירק מחוץ לארץ היא בשביעית (ראה "תוספתא כפשוטה" להלן). התיר רבי להביא ירק מחוצה לארץ לארץ ב תוספתא שביעית ד,טז שנו: בראשונה היו אומרים: ...אין מביאים ירקות מחוצה לארץ לארץ. רבותינו (רבי ובית דינו) התירו שיהו מביאים ירקות מחוצה לארץ לארץ. כשם שמביאים ירקות מחוצה לארץ, כך מביאים קטנית ותבואה מחוצה לארץ לארץ (התירו להביא אף קטנית ותבואה מחוץ לארץ, אף על פי שאפשר להכין אותם מערב שביעית לשביעית, שאין הם כירקות לחים שהם מתקלקלים ואי אפשר לשמור אותם מערב שביעית). בבבלי (נדרים נג,ב וסנהדרין יב,א) ביארו, שאין מביאים ירקות מחוצה לארץ לארץ, משום שחששו שמא יביא את הירקות בגושיהם ויטמאו במגע ובמשא. ולפי זה משמע שאפילו בשאר שני שבוע כן. אבל בירושלמי (שביעית ו,ד) אמרו: בראשונה היה הירק אסור בסְפָרי ארץ ישראל. התקינו שיהא הירק מותר בספרי ארץ ישראל (תקנה זו באה להקל על היהודים תושבי הסְפָר). אף על פי כן, היה אסור להביא ירק מחוץ לארץ לארץ. התקינו (רבי ובית דינו) שיהא מותר להביא ירק מחוץ לארץ לארץ. ולפי זה ברור שבירושלמי פירשו, שהאיסור היה מחמת חשד, שלא יחשדוהו שהוא סוחר בפירות שביעית, שהרי מחוץ לארץ לא היו מביאים אלא משאות גדולים, ולפיכך לא התירו בתחילה אלא ספרי ארץ ישראל, מפני ששם היו פירות חוץ לארץ מצויים וניכר הוא שהם מחוץ לארץ, ואין כאן חשד. אבל מחמת חשש גושים של חוץ לארץ, אין הבדל בין ספרי ארץ ישראל ובין תוכה של ארץ ישראל ("תוספתא כפשוטה"). בשלב ראשון התירו להביא ירק מחוץ לארץ רק ליישובי הספר. וזה אולי מכיוון שאיסור הבאת ירק מחוץ לארץ בשביעית לא עמד במבחן המציאות, בהיותו גזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, עקב יחסי המסחר ההדוקים של יושבי הספר עם שכניהם בחוץ לארץ. תקנה זו הקלה על היהודים תושבי הספר. בשלב הבא התירו להביא בשביעית ירק מחוץ לארץ לכל המקומות בארץ, וכמו כן תבואה וקטנית. לפי הירושלמי, ההתר להביא ירק מחוץ לארץ הוא משל רבי. הם נאסרו לראשונה מחשש ספיחים, שעוברי עבירה יאגרו ספיחים ויאמרו שזו סחורת ייבוא מחוץ לארץ ("תלמוד ירושלמי מסכת שביעית" ב, עמוד 437). חוזרים לדון בעניין הפקר בית דין. לעיל אמר רבי יונתן בנו של רבי יצחק בר אחא, שיש ללמוד את ההלכה, שהפקר בית דין פטור מן המעשרות והזוכה במה שהפקירו בית דין פטור מן המעשרות, מהברייתא ששנו בה, שאם עיברו את השנה בשביעית - הרי זו מעוברת. דוחים את המקור הזה: אמר רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : אִין מן הדא – אם מזאת (אם ממקור זה אתה רוצה ללמוד את ההלכה שהזוכה במה שהפקירו בית דין פטור מן המעשרות) , לית (=לית את) שמע מינה כלום – אין אתה שומע (לומד) ממנה כלום (אין אתה יכול ללמוד ממנה את ההלכה הזאת, כמבואר להלן) . שכן נאמר (בעניין קורבן פסח): "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לה' אֱלֹהֶיךָ " (דברים טז,א) – הקפד על קורבן הפסח שיבוא בחודש האביב, שבו התבואה מתחילה להבשיל. ויש לדרוש את הכתוב: - שָׁמְרֵיהוּ שיבוא בחידושו – אתה חייב להקפיד על האביב (תקופת ניסן) שיתחיל בעת התחדשותו של חודש ניסן (הזמן שבו הירח מתחדש ומתמלא, והוא חציו הראשון של החודש). ואם אתה רואה לפי חישוב הזמנים שתתחיל תקופת ניסן לאחר מכן, אתה חייב לעבר את השנה ולהוסיף לה חודש לפני חודש ניסן. הרי שבית דין חייבים לעבר את השנה כדי שתתחיל תקופת ניסן לפני אמצע חודש ניסן, ומהטעם הזה הוא שאמרה הברייתא שאם עיברו בית דין את השנה בשביעית - הרי זו מעוברת, ולא מהטעם שהפקר בית דין הפקר, ולכן אין ללמוד מהברייתא הזאת שהובאה לעיל שיש כוח ביד בית דין לפטור מן המעשרות את מה שהפקירו . פירוש אחר: יש לדרוש את הכתוב: שָׁמְרֵיהוּ שיבוא בחידושו - אתה חייב להקפיד על האביב (מנחת העומר, כמו שנאמר בויקרא ב,יד: "אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ", והיא קרבה בשישה עשר בניסן) שיבוא בעת התחדשותה של תקופת האביב (תקופת ניסן). ואם אתה רואה לפי חישוב הזמנים שיקרב העומר לפני שתתחיל תקופת ניסן, אתה חייב לעבר את השנה ולהוסיף לה חודש לפני חודש ניסן. ב בבלי ראש השנה כא,א (סנהדרין יג,ב) אמרו: כשאתה רואה (לפי החשבון) שנמשכת תקופת טבת עד שישה עשר בניסן - עַבֵּר את אותה השנה, ואל תחשוש לה (לחפש עוד טעם אחר), דכתיב: "שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלוהיך" (דברים טז,א) - שמור אביב של תקופה (תקופת ניסן) שיהא בחודש ניסן (יש לדאוג שתקופת ניסן תהיה בחודש ניסן לפני הפסח). הפירוש האחד לדברי הירושלמי "שמרהו שיבוא בחידושו" הוא לפי רש"י בבבלי ראש השנה, והפירוש האחר הוא לפי ר"ח שם.

הקוצר את שדהו חייב להניח לעניים חלקים מיבולו, ובהם "לקט" - שיבולים הנושרות בשעת הקצירה וזקוקות לליקוט. חלקי היבול שהתורה ציוותה להניח לעניים מהקציר נקראים מתנות עניים. ומציעים מקור חלופי: והיי דא אמרה דא? – ואיזו אומרת זאת? (איזה מקור משמעו כך או מסייע לכך? מאיזה מקור נוכל ללמוד, שהפקר בית דין פטור מן המעשרות והזוכה במה שהפקירו בית דין פטור מן המעשרות? - שנינו (משנה פאה ה,א בעניין לקט שכוסה על ידי גדיש): גדיש שלא לוקט תחתיו – אם בעל השדה עשה גדיש (ערימת תבואה שנקצרה) בשדה במקום שעדיין לא ליקטו שם העניים את הלקט, - כל הנוגעות בארץ – כל השיבולים של הגדיש הנוגעות בארץ , הרי הן של עניים – שמא הן מן הלקט, ופטורות מן המעשרות כדין לקט . ואמר רבי אמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : דבית שמי (בני בית המדרש שיסד שמאי, מחכמי הזוגות) היא (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: 'דבית שמאי אמרין הבקר לעניין הבקר') – של בית שמאי היא (המשנה הזו כדעתם של בית שמאי היא, שבית שמאי אומרים: הפקר לעניים - הפקר (משנה פאה ו,א), שהמפקיר תבואתו לעניים בלבד ולא לעשירים - הרי זה הפקר, ופטור מן המעשרות כדין מתנות עניים, ולבית שמאי, אף בהפקר בית דין שהפקירוהו לעניים - פטור מן המעשרות, ולכן כל השיבולים של הגדיש הנוגעות בארץ, אף שאין כולן מן הלקט, העניים הזוכים בהן פטורים מלעשר אותן, משום שהן הפקר. אבל לבית הלל שאומרים: הפקר לעניים - אינו הפקר, והמפקיר לעניים בלבד - חייב במעשרות, אף בהפקר בית דין שהפקירוהו לעניים - חייב במעשרות, ולכן כל השיבולים של הגדיש הנוגעות בארץ, כיוון שאין כולן מן הלקט, העניים הזוכים בהן חייבים לעשר אותן ואחר כך רשאים לאכול) . ואמר ליה – ואמר לו (לרבי אמי) רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : שמענו (שמיעה ממש) שהוא פטור ממעשרות (ב"שרידי הירושלמי": 'מעשרות') ?! (בתמיהה) – וכי שמענו שהעניים הזוכים בשיבולים של הגדיש הנוגעות בארץ פטורים מלעשר אותן?! והרי לא שמענו כך, ולכן אין צורך לומר שהמשנה הזו כדעתם של בית שמאי היא, אלא דברי הכל משום (הצורה העיקרית: "משם", אבל הצורה הארמית "משום" היא הרווחת) קנס – המשנה הזו דברי הכל היא, אף כדעתם של בית הלל, ואין העניים זוכים בשיבולים של הגדיש הנוגעות בארץ משום הפקר בית דין אלא משום קנס, שקנסו חכמים את בעל השדה שייתן לעניים את כל השיבולים של הגדיש הנוגעות בארץ, לפי שעשה גדיש על גבי הלקט של העניים וכיסהו (כך אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן בירושלמי פאה על המשנה הזו), וכיוון שמשום קנס הוא, אין הוא פטור ממעשרות. - מקטע זה יש ללמוד, שבמקרה שבית דין הפקירו אף לעשירים, יש כוח ביד בית דין לפטור מן המעשרות את מה שהפקירו, והזוכה במה שהפקירו בית דין פטור מן המעשרות אף לבית הלל . וכבית הלל (בני בית המדרש שיסד הלל, מחכמי הזוגות) עניים מעשרין ואוכלין – משפט זה הועתק מהמקבילה בירושלמי פאה, אך אינו שייך לכאן, והוא מוסב על המקרה הבא ששנינו במשנה פאה ה,א: "הרוח שפיזרה את העומרים (ונתערבו שיבולים של בעל השדה בשיבולי הלקט, ואין יודעים כמה לקט היה), אומדים אותה (מעריכים את השדה) כמה לקט היא ראויה לעשות (מהי כמות הלקט שיכולה להיות בשדה זו), ונותן לעניים (לפי הערכה זו)". מפני שזה אונס, הרי שהוא נותן לעניים משום הפקר בית דין ולא משום קנס, וכיוון שבית הלל אומרים: הפקר לעניים - אינו הפקר, לכן לדעת בית הלל העניים המקבלים את השיבולים חייבים לעשר אותן ואחר כך רשאים לאכול (בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי אין חמש מילים אלו. בדפוס ונציה הבבלי הגרסה בדברי רבי אמי: 'בית שמאי היא, דאי כבית הילל עניים מעשרין ואוכלין', ואין כן סגנון הירושלמי. - תופעה דומה, שבאו שני משפטים סמוכים כסגנון האמור כאן והשני אינו המשכו של הראשון אלא הוא מוסב על ההלכה הבאה שבמשנה, מצויה בירושלמי פסחים ז,ה וכפי שנתפרש ב"תוספתא כפשוטה" מועד עמודים 616-617) . עד כאן המקבילה בירושלמי פאה. דברי רבי אמי בשם רבי שמעון בן לקיש ודברי רבי יוסי נאמרו בירושלמי שם גם לפני תחילת המקבילה. כשמעמידים משנה או ברייתא כחכם יחיד, דרכו של האמורא רבי יוסי להעמיד אותה כדברי הכל. • • •