אור לישרים על תלמוד ירושלמי סנהדרין ט:א

משנה משנה זו מפרטת את העבירות שחייבים עליהן שריפה ואת העבירות שחייבים עליהן הרג. אֵלּוּ הן הנשרפין – עוברי עבירות שמיתתם בשריפה : הבא על אשה ובתה – שאחת מהן נשואה לו ובא על האחרת , ובת כהן – שזינתה כשהיא נשואה (כשיטתם של החכמים החולקים על רבי שמעון, ראה ירושלמי לעיל ז,א. בכל העריות שבהן הבועל בכלל, המשנה מפרשת זאת בלשון "הבא על... ועל...". בבת כוהן הבועל אינו בשריפה ולכן אין מקום ללשון זה) . יש בכלל אשה ובתה – איסור אישה ובתה כולל כל העריות המנויות להלן : בתו – הבא על בתו, ואפילו לא נולדה לו מאשתו אלא מאנוסתו , ובת בתו, ובת בנו – הבא על בת בתו או על בת בנו, ואפילו בתו או בנו לא נולדו לו מאשתו אלא מאנוסתו , ובת אשתו – הבא על בת אשתו, ואפילו אינה בתו אלא בת אשתו מבעלה הקודם , ובת בתה, ובת בנה – הבא על בת בתה של אשתו או על בת בנה של אשתו שילדה אשתו מבעלה הקודם , חמותו – הבא על אם אשתו , ואם חמותו – הבא על אם חמותו , ואם חמיו – הבא על אם אביה של אשתו .

תלמוד נושאים על האנוסה והמפותה במשנה שנינו: "אֵילּוּ הן הנשרפין : הבא על אשה ובתה ". מציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם שנינו (משנה יבמות יא,א):

נושאין על האנוסה ועל המפותה. כאן התחלת מקבילה בירושלמי יבמות יא,א. ומציעים פירוש למשנה: כיני מתניתא: – כך היא המשנה (כך יש לפרש את המשנה ביבמות): נושאין אחד (צריך לומר כמו במקבילה: 'אח ר ') האנוסה ואחד (צריך לומר כמו במקבילה: 'ואח ר ') המפותה – הירושלמי מפרש ״על״ - אַחַר: אחרי שאדם אנס או פיתה אישה, שאינה עוד אנוסה או מפותה לו, מותר לו לשאת את קרובותיה . ומביאים ברייתא: אנס אשה - מותר באמה. פיתה אשה - מותר בבתה – מי שאנס או פיתה אישה - מותר לו לשאת את אימה או את בתה מאיש אחר, שלא נאסרו קרובות האישה אלא אם כן נתקדשה לו בקידושין ולא אם בא עליה דרך זנות (קרובותיה של אישה האסורות לאיש שקידש אותה הן שש: אימה, ואם אימה, ואם אביה, ובתה, ובת בתה, ובת בנה) .

ומציעים את המשך המשנה שם: האונס והמפתה על הנשואה - חייב. ומבארים את המשנה: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : דרך נישואין שנו – חכמים (הנשואה שהמשנה מדברת עליה היא אישה שנתקדשה לו, אף שאינה עוד נשואה לו) . נשא אשה ואחר כך אנס את אמה - חייב. נשא אשה ואחר כך פיתה את בתה - חייב – מי שאנס או פיתה את אימה או את בתה של אשתו שנתקדשה לו - חייב מיתת בית דין (שריפה), בין אם היא נשואה לו ובין אם היתה נשואה לו ומתה או גירשה (רבי יוחנן מפרש גם בדין הזה ״על״ - אַחַר: אחרי שאדם נשא אישה, אף שאינה עוד נשואה לו, אם אנס או פיתה את קרובותיה - חייב בעונש האמור בהן) .

ומציעים קשר בין דברי שני תנאים: אמר רבי לעזר (אמורא בדור השני) : סומכוס (תנא בדור החמישי) – במשנה חולין המובאת להלן, ורבי יוחנן בן נורי (תנא בדור השלישי) – במשנה כריתות המובאת להלן, (במקבילה נוסף 'שניהן') אמרו דבר אחד – הלכו באותה שיטה, כמפורט להלן . - ומציעים מקור לדברי התנא האחד: דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה חולין ה,ג בעניין "אותו ואת בנו" - איסור שחיטת בהמה עם ולדה ביום אחד): שחטה ואת בת בתה – ולא עשה בשחיטה זו שום איסור, שמותר לשחוט אותה ואת בת בתה , ואחר כך שחט את בתה – ועבר בשחיטה זו על שני איסורים: על "אותו ואת בנו" משום האם והבת, ועל "בנו ואותו" משום בת הבת והבת שהיא אימה, - סופג את הארבעים – אינו לוקה אלא ארבעים, משום ששני האיסורים הם מאותו שֵׁם איסור . סומכוס אומר משום רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) : סופג ( את ) שמונים – משום שעבר בשחיטה זו על שני איסורים, אף שהם מאותו שֵׁם איסור . - ומציעים מקור לדברי התנא השני: תמן תנינן: – שם שנינו (משנה כריתות ג,ו): רבי יוחנן בן נורי אומר: הבא על חמותו – אֵם אשתו, - יש שהוא חייב עליה משום חמותו ואם חמותו ואם חמיו – כגון שנשא שלוש נשים: אישה (בת חמותו) ובת אחותה (בת בתה של חמותו) ובת אחיה (בת בנה של חמותו), נמצא שחמותו היא גם אֵם חמותו ואֵם חמיו, ואִם בא על חמותו - הרי הוא חייב עליה משום כל האיסורים הללו . אמרו לו – החכמים לרבי יוחנן בן נורי : שלשתן שם אחד הן – שלושת השמות נחשבים כשם אחד, ולפיכך אינו חייב עליהם אלא חטאת אחת. - הרי ששיטתם של סומכוס ורבי יוחנן בן נורי היא, שחוטא חייב להביא קורבנות חטאת מרובים על מעשה אחד שעבר בו על איסורים מרובים אף שכל האיסורים הם מאותו שֵׁם איסור . ודוחים את הקשר בין דברי שני תנאים: רבי יודה בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי יוחנן: מודה סומכוס לרבי יוחנן (צריך לומר כמו במקבילה: 'מודה סומכוס בראשונה ') – סומכוס מודה ברישא של המשנה בחולין בעניין "אותו ואת בנו", ששנינו שם: "שחט שני בניה ואחר כך שחטה (את האם) - סופג את הארבעים", משום שעבר בשחיטת האם על שני איסורים משם אחד: "בנו ואותו", אבל בסיפא של המשנה: "שחטה ואת בת בתה, ואחר כך שחט את בתה - סופג שמונים", משום שעבר בשחיטת הבת על שני איסורים משני שמות: "אותו ואת בנו" ו"בנו ואותו". - הרי שיש לדחות את הקביעה שסומכוס ורבי יוחנן בן נורי אמרו דבר אחד, כיוון ששיטת סומכוס היא, שחוטא חייב להביא חטאת אחת על מעשה אחד שעבר בו על איסורים מרובים שהם מאותו שֵׁם איסור, וחייב להביא חטאות מרובות על מעשה אחד שעבר בו על איסורים מרובים שהם מכמה שמות איסורים, ואילו שיטת רבי יוחנן בן נורי היא, שחוטא חייב להביא חטאות מרובות גם על מעשה אחד שעבר בו על איסורים מרובים שהם מאותו שֵׁם איסור . ומציעים ניסוח אחר של ברייתא הסותרת את דחיית הקשר בין דברי שני תנאים: אשכח תני: – נמצא [תנא ש]שונה: עוד היא במחלוקת – גם הרישא של המשנה בחולין נתון במחלוקת של סומכוס והחכמים, ולדעת סומכוס אם שחט שני בניה ואחר כך שחטה - סופג שמונים, משום שעבר בשחיטת האם על שני איסורים אף שהם מאותו שֵׁם איסור. הרי שגם שיטת סומכוס היא, שחוטא חייב להביא חטאות מרובות גם על מעשה אחד שעבר בו על איסורים מרובים שהם מאותו שֵׁם איסור. נמצא שסומכוס ורבי יוחנן בן נורי אמרו דבר אחד (המונח 'אשכח תני' אינו מציע כאן ברייתא רגילה אלא ניסוח אחר של ברייתא. הברייתא במקורה היא בתוספתא חולין, ראה להלן) . ב תוספתא חולין ה,ז שנו: שחט חמישה בניה ואחר כך שחטה - סומכוס אומר משום רבי מאיר: חייב משום חמישה לאווים, וחכמים אומרים: אין חייב אלא משום לאו אחד בלבד. בתוספתא ‏מפורש שסומכוס בשם רבי מאיר חולק גם ברישא בשחט שני בניה ואחר כך שחטה שחייב שמונים. ב בבלי כריתות יד,ב אמרו: אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא: רבי יוחנן בן נורי וסומכוס אמרו דבר אחד. רבי יוחנן בן נורי - הא דאמרן (בעניין הבא על חמותו, שמתחייב עליה גם משום אם חמותו ואם חמיו). סומכוס מאי היא? דתנן: שחטה ואת בת בתה ואחר כך שחט את בתה - סופג את הארבעים. סומכוס אומר משום רבי מאיר: סופג שמונים. אמר רבא: דילמא לא היא, עד כאן לא קאמר רבי יוחנן בן נורי הכא אלא משום דשמות מוחלקים (שיש באישה זו שלושה שמות), דמתקריא חמותו ומתקריא אם חמותו ומתקריא אם חמיו, אבל גבי אותו ואת בנו דכולהו אותו ואת בנו מתקריין ואין שמות מוחלקים - לא (לא מחייב רבי יוחנן בן נורי משום שני איסורים). אמר רב נחמן בר יצחק: דילמא לא היא, עד כאן לא קאמר סומכוס אלא גבי אותו ואת בנו, משום דגופים מוחלקים (ששחט תחילה אותה ואת בת בתה ולאחר מכן את בתה, ולכן יש לומר שמתחייב משום שני האיסורים), אבל הכא דאין גופים מוחלקים (שהרי יש כאן ביאה רק על אשה אחת) - דילמא כרבי אבהו אמר רבי יוחנן סבירא ליה, דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: "שארה הנה זימה היא" (ויקרא יח,יז) - הכתוב עשאן לכולן זימה אחת (עבירה אחת). בשני התלמודים אמר אותו אמורא ששני התנאים אמרו דבר אחד. בשני התלמודים דחו את הקשר בין דברי שני התנאים. ומציעים את טעמיהם של רבי יוחנן בן נורי ושל החכמים החלוקים עליו. מה טעמא דרבי יוחנן בן נורי? – מה הטעם של רבי יוחנן בן נורי (שהבא על חמותו - חייב עליה משום חמותו ואם חמותו ואם חמיו)? מה אשה ובתה ובת בתה בשני לאוין – שנאמר: "עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה, אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ" (ויקרא יח,יז), הרי שחילק הכתוב אותן בשני לאווים: לאו אחד באישה ובתה ולאו שני באישה ובת בתה , אף אשה ובתה (צריך לומר כמו במקבילה: 'אשה ובת בנה ') ובת בתה בשני לאוין – לאו אחד באישה ובת בנה ולאו שני באישה ובת בתה, אף על פי שלא חילק הכתוב אותן. ולכן הבא על חמותו שהיא גם אֵם חמותו ואֵם חמיו - חייב עליה משום שלושה לאווים: לאו אחד של אישה ובתה, לאו שני של אישה ובת בתה, ולאו שלישי של אישה ובת בנה . מה טעמון דרבנין? – מה טעמם של החכמים (שהבא על חמותו - אינו חייב עליה אלא אחת)? מה בת בנה ובת בתה בלאו אחד – שהרי לא חילק הכתוב אותן בשני לאווים , אף אשה (צריך להוסיף: ' ובתה ' ("שערי תורת ארץ ישראל" ביבמות)) ובת בתה ובת בנה בלאו אחד – ולכן הבא על חמותו שהיא גם אֵם חמותו ואֵם חמיו - אינו חייב עליה אלא משום לאו אחד .

ומביאים מדרש הלכה: כתוב – באיסורי גילוי עריות : "עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה , אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ " (ויקרא יח,יז) (במקבילה אין כתוב זה ואין לגרוס אותו) , וכתוב – בעונשים של בועלי בעילות אסורות : "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ, זִמָּה הִוא" (ויקרא כ,יד) . בכולהם (בכולם) כתוב שכיבה – בכל בועלי הבעילות האסורות (ויקרא כ,י-כא) כתוב לשון שכיבה: "ואיש אשר ישכב את..." , ובה (צריך לומר: 'ו כ ה' (=והכא). ובמקבילה: 'וכאן') כתוב לקיחה – בבא על אישה ואימה כתוב לשון לקיחה: "ואיש אשר ייקח את...", ולא כתוב לשון שכיבה , ללמדך שאינו חייב על השנייה עד שתהא (צריך להוסיף: ' הראשונה ') לקוחה לו (במקבילה: 'עד שתהא הראשונה זקוקה לו') – לשון לקיחה שכתוב בבא על אישה ואימה מלמד אותך, שהבא על השנייה אינו חייב אלא אם כן הראשונה נתקדשה לו, אבל אם בא על הראשונה באונס או בפיתוי - השנייה מותרת לו . - ויש לשאול: או אינו מתחייב עליה אלא על (במקבילה אין מילה זו) דרך נישואין! – אולי הבא על השנייה אינו חייב אם רק הראשונה נתקדשה לו אלא חייב אם גם השנייה נתקדשה לו, שכן לשון לקיחה שבכתוב מוסב גם על השנייה ולא רק על הראשונה! - ויש להשיב: למדנו (במקבילה: 'כבר אמרנו') שאין קידושין תופסין בעריות – וכיוון שהשנייה אסורה לו משום ערווה, אין קידושין תופסים בה, ולכן לשון לקיחה שבכתוב מוסב רק על הראשונה . ב ספרא "קדושים" פרשה י נאמר: "ואיש אשר ייקח את אישה ואת אימה" - בכולן הוא אומר שכיבה, וכאן הוא אומר לקיחה, ללמדך שלעולם אינו חייב אלא דרך ליקוחים. ומציעים קושיה מפסוק שמטרתה לפרוך את הקביעה שלפני כן: והא כתיב: – והרי כתוב (באיסור אשת אב): "לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו וְלֹא יְגַלֶּה כְּנַף אָבִיו" (דברים כג,א) – אסור לשאת את אשת האב, ואסור לבוא על אשת האב ואפילו נתאלמנה או נתגרשה מהאב ! – הרי שנאמר לשון לקיחה באישה האסורה משום ערווה שאין קידושין תופסים בה, שלא כדברי מדרש ההלכה שלעיל! ומתרצים את הקושיה: בא להודיעך שהיה מותר בה עד שלא נישאת לאביו – הכתוב שנקט כאן לשון לקיחה בא ללמד (בדרך של מכלל לאו אתה שומע הן), שהיה הבן מותר לשאת אותה קודם שנישאת לאביו, אפילו בא אביו עליה באונס או בפיתוי, ולא נאסרה על הבן אלא משום שנישאת לאביו . ומציעים קושיה מפסוק נוסף: והכתיב: – והרי כתוב (בעונשים של בועלי בעילות אסורות): "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֵשֶׁת אָחִיו, נִדָּה הִוא" (ויקרא כ,כא) ! – הרי שנאמר לשון לקיחה באישה האסורה משום ערווה שאין קידושין תופסים בה, שלא כדברי מדרש ההלכה שלעיל! ומתרצים את הקושיה: בא להודיעך שהיה מותר בה עד שלא נישאת לאחיו – הכתוב שנקט כאן לשון לקיחה בא ללמד, שהיה האח מותר לשאת אותה קודם שנישאת לאחיו, אפילו בא אחיו עליה באונס או בפיתוי, ולא נאסרה על האח אלא משום שנישאת לאחיו , ותובן – ועוד (בא להודיעך) (במקבילה בטעות: 'ותני כן:') על ידי ייבום – הכתוב שנקט כאן לשון לקיחה בא גם לרמז, שלאחר מות אחיו, אם אין לו זרע, מותר לאח לשאת את אשת אחיו, שמוטלת על האח מצוות ייבום . ומציעים קושיה מפסוק נוסף: והכתיב: – והרי כתוב (באיסורי גילוי עריות): "וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח" (ויקרא יח,יח) – אסור לאדם לשאת את אחות אשתו ! – הרי שנאמר לשון לקיחה באישה האסורה משום ערווה שאין קידושין תופסים בה, שלא כדברי מדרש ההלכה שלעיל! ומתרצים את הקושיה: בא להודיעך שהיה מותר בה עד שלא נשא את אחותה – הכתוב שנקט כאן לשון לקיחה בא ללמד, שהיה מותר לשאת את אחות אשתו קודם שנשא את אחותה, אפילו בא על אחותה באונס או בפיתוי, ולא נאסרה עליו אלא משום שנשא את אחותה , ותובן – ועוד (בא להודיעך) (במקבילה בטעות: 'ותני כן:') לאחר מיתת אחותה – הכתוב שנקט כאן לשון לקיחה בא גם לרמז, שלאחר מות אשתו מותר לו לשאת את אחותה . ומציעים קושיה מפסוק נוסף: והכתיב: – והרי כתוב (בעונשים של בועלי בעילות אסורות): "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ, חֶסֶד הוּא" (ויקרא כ,יז) – אח ששוכב עם אחותו לרצונה, הדבר הוא חרפה ותועבה ! – הרי שנאמר לשון לקיחה באישה האסורה משום ערווה שאין קידושין תופסים בה, שלא כדברי מדרש ההלכה שלעיל! ומתרצים את הקושיה בציטוט דרשת הכתוב הזה: (במקבילה נוסף 'אמר רבי אבין:') שלא (צריך לומר כמו בדרשת הכתוב הזה בספרא "קדושים" פרשה י: ' שמא ') תאמר: קין נשא את אחותו, הבל נשא את אחותו – הרי התורה אסרה לאח לשאת את אחותו, וכיצד נשאו קין והבל את אחיותיהם? (לפי בראשית רבה כב,ב נולדו לאדם וחוה קין ותאומתו והבל ושתי תאומותיו) . (במקבילה נוסף '"חֶסֶד הוּא" -') אמר הקב"ה: חסד עשיתי עם הראשונים שייבנה העולם מהם – הקב"ה התיר לקין ולהבל לשאת את אחיותיהם כדי שיוכלו לפרות ולרבות ולקיים את העולם, כיוון שלא היו נשים אחרות שיישאו, וזהו מעשה של חסד שעשה הקב"ה עם בני האדם הראשונים שהיו בעולם, ויש לכך מקור בכתוב: - "אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהילים פט,ג) – אכן הייתי סבור שחסד ה' יהיה בנוי וקיים לעולם. ויש לדרוש "עולם חסד ייבנה": העולם נבנה ונברא בחסדו של ה' (המילה 'עולם' באה במקרא במשמע 'נצח', ובלשון חכמים היא באה במשמע 'תבל'. הדרשה היא לפי משמע המילה בלשון חכמים). - תירוץ הקושיה הוא, שהכתוב של איסור אחות נקט לשון לקיחה לרמז לאותם נישואים של קין ושל הבל עם אחיותיהם שבהיתר היו (דרשת הכתוב הזה מובאת בירושלמי לעיל ה,א) . ומציעים קושיה מפסוק נוסף: והכתיב: – והרי כתוב (בכוהן גדול): "אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח" (ויקרא כא,יד) – אסור לכוהן גדול לשאת אישה אלמנה או גרושה או חללה (אישה שנולדה מכוהן שחילל את זרעו בקחתו אישה האסורה לו) או זונה (אישה שנבעלה לישראל האסור לה, כגון חייבי כריתות או נתין או ממזר) ! – הרי שנאמר לשון לקיחה באישה האסורה משום ערווה, שלא כדברי מדרש ההלכה שלעיל! ומתרצים את הקושיה: בא להודיעך שאם קידשה תפסו בה קידושין – הכתוב שנקט כאן לשון לקיחה בא ללמד, שכוהן גדול שקידש אישה אלמנה או גרושה או חללה או זונה - תפסו בה הקידושין, מפני שקידושין תופסים בחייבי לאווים (בחייבי מיתות בית דין ובחייבי כריתות אין קידושין תופסים) . • • •

יש בכלל אישה ובתה במשנה שנינו: "יש בכלל אשה ובתה: בתו, ובת בתו, ובת בנו, ובת אשתו, ובת בתה, ובת בנה, חמותו, ואם חמותו, ואם חמיו". כאן המשך המקבילה בירושלמי יבמות יא,א. רב הונא אמר: (במקבילה אין מילים אלו ואין לגרוס אותן. במקבילה בא כאן הקטע שלהלן 'רב חונה שמע כולהון...' ואחר כך בא הקטע שכאן 'עד כדון - בת בתו...'. נראה שהמילים כאן 'רב הונא אמר' הן שריד מתחילת הקטע שלהלן שהיה במקורו כאן כמו שהוא במקבילה) ומציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, - בת בתו לנישואין (צריך לומר כמו במקבילה: ' מן ה נישואין') – מקורו של הדין במקרה של בת בתו מן הנישואים ברור (בקטע שלהלן 'רב חונה שמע כולהון...' למדים את הדין בעניין הבא על בת בתו, כשבתו נולדה לו מאשתו שנישאה לו) . בת בתו מן האונסין? – מה מקורו של הדין במקרה של בת בתו מן האונסים? (מניין למדים את הדין בעניין הבא על בת בתו, כשבתו נולדה לו מאנוסתו?) ומשיבים: כתוב – באיסורי גילוי עריות : "עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן" (ויקרא יח,י) – אסור לאדם לבוא על בת בנו או על בת בתו . - ויש לשאול: מה אנן קיימין? – [ב]מה אנחנו עומדים (עוסקים)? (באיזה מקרה יש להעמיד את הכתוב הזה?) - ויש להשיב: אם לנישואין (צריך לומר כמו במקבילה: ' מן ה נישואין') – אם בא הכתוב הזה ללמדנו לעניין בת בתו, כשבתו נולדה לו מאשתו שנישאה לו, - הרי כבר אמור – הרי כבר למדנו דבר זה מהכתוב: "עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה, אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ" (ויקרא יח,יז), ובת בתו היא גם בת בתה של אשתו , אלא אם אינו עניין לנישואין – אם אין בכתוב: "עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן" (ויקרא יח,י) צורך לעניין בת בתו, כשבתו נולדה לו מאשתו שנישאה לו , תניהו עניין לאונסין – השתמש בכתוב הזה לעניין בת בתו, כשבתו נולדה לו מאנוסתו . יש להשלים כאן כמו במקבילה: [ומציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, - לאזהרה (מצוות התורה שלא לעשות דבר האסור) – מקורה של האזהרה במקרה של בת בתו מן האונסים ברור (כאמור לעיל) . לעונש מניין? – מה מקורו של העונש במקרה של בת בתו מן האונסים? ומשיבים: אמר רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי) : " עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן, כִּי עֶרְוָתְךָ הֵנָּה" (ויקרא יח,י) מ" עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה, אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ, שַׁאֲרָה הֵנָּה" (ויקרא יח,יז) – למדים בגזירה שווה בת בתו מאישה ובתה, שבשתיהן כתובה המילה "הֵנָּה" , " עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה, אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ, שַׁאֲרָה הֵנָּה, זִמָּה הִוא " (ויקרא יח,יז) מ" וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ, זִמָּה הִוא, בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן " (ויקרא כ,יד) – למדים עוד בגזירה שווה אישה ובתה מאישה ואימה, שבשתיהן כתובה המילה "זִמָּה". ולכן, כמו שבאישה ואימה העונש הוא בשריפה, כך גם באישה ובתה, וכמו שבאישה ובתה העונש הוא בשריפה, כך גם בבת בתו . ומציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, - כרבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) – מקורו של העונש במקרה של בת בתו מן האונסים ידוע לפי רבי עקיבה, שהוא לומד למד מן הלמד (דבר הלמד בהיקש, או בגזירה שווה, או בקול וחומר, או בבניין אב, חוזר ומלמד במידה מן המידות הללו. וכן כאן, אישה ובתה למידה בגזירה שווה מאישה ואימה וחוזרת ומלמדת על בת בתו) . כרבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) ? – כיצד אפשר ללמוד עונש זה לפי רבי ישמעאל, שגישתו שונה מגישת רבי עקיבא, ואינו לומד למד מן הלמד? (לשני החכמים כללי מדרש שונים) ומשיבים בהצעת ברייתא המיוחסת לרבי ישמעאל: תני – שונה רבי ישמעאל: "הֵנָּה" (ויקרא יח,י) מ"אֶתְהֶן" (ויקרא כ,יד) – למדים בגזירה שווה בת בתו מאישה ואימה, שהמילה "אתהן" היא כמו 'אֶת הֵנָּה'. ולכן, כמו שבאישה ואימה העונש הוא בשריפה, כך גם בבת בתו . ] ומציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, - בת בתו – מקורו של הדין במקרה של בת בתו מן האונסים ברור (למדנו את הדין בעניין הבא על בת בתו, כשבתו נולדה לו מאנוסתו) . בתו מניין? – מה מקורו של הדין במקרה של בתו מן האונסים? (מניין למדים את הדין בעניין הבא על בתו, כשבתו נולדה לו מאנוסתו?) ומשיבים: רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: אם על בת בתו הוא מוזהר – שלא לבוא עליה , על בתו לא כל שכן?! (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שאסור לאדם לבוא על בתו מאנוסתו. אם על בת בתו הוא ענוש כרת (במקבילה אין מילה זו) – אם בא עליה , לא כל שכן על בתו?! (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שהבא במזיד ובהתראה על בתו מאנוסתו נענש במיתת שריפה, והבא עליה במזיד בלא התראה נענש בעונש כרת. הרי שלמדים מקול וחומר את הדין בעניין הבא על בתו מאנוסתו.

ושואלים: יש להשלים כאן כמו במקבילה: [ וכרבי ישמעאל, דרבי ישמעאל אמר: למידין מקל וחומר ואין עונשין מקל וחומר, ] מנא ליה? – מניין לו? (לפי רבי ישמעאל, שלמדים מקול וחומר אזהרת לאו, אבל אין למדים מקול וחומר עונש, מניין הוא למד שהבא על בתו מאנוסתו נענש?) ומשיבים בהצעת ברייתא: אשכח תני חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בנו של רבי חייא) : – נמצא [ש]חזקיה שונה: (הגרסה במקבילה: 'ואתייא כההיא דתני חזקיה:') נאמר בבת כוהן שזינתה: "וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת , אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת, בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף " (ויקרא כא,ט) – בת כוהן שתחלל את קדושתה על ידי מעשה זנות - היא מחללת את קדושת אביה במעשה זה, ודינה שריפה, - מה תלמוד לומר – מה יש ללמוד מהכתוב: "אִישׁ"? – שכן מילה זו יתירה, והיה לַכָּתוּב לומר: "ובת כוהן..."! אלא להביא הבא על בתו מן האונסין, שהוא (במקבילה: 'שתהא') בשריפה – יש לרבות מהמילים "ובת איש...", שכל בת של כל איש אפילו מאנוסתו שתזנה עם אביה (-"כי תחל לזנות את (עם) אביה") - נענשת במיתת שריפה, וגם הוא נענש במיתת שריפה. - מכאן למד רבי ישמעאל שהבא על בתו מאנוסתו נענש (במקבילה בא הקטע מ'וכרבי ישמעאל...' עד כאן בסוף הסוגיה. ונראה שבמקבילה נשמט קטע זה ממקומו כאן והושלם בסוף הסוגיה) .

למימרה של רב חונה מקבילה גם בירושלמי יבמות ב,ד. ומציעים מקור לקביעות שבמשנה: רב (במקבילות: 'רבי') חונה שמע כולהון מן הכא: – שומע (לומד) את כולם (את כל העריות הכלולות באיסור אישה ובתה שנמנו במשנה) מכאן: (הסוגיה עוסקת בעריות. מעתה צריך לומר כאן 'כולהן' (לשון נקבה) תחת 'כולהון' (לשון זכר). ואפשר שהשתמשו בלשון זכר לגבי נקבה ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1348, הערה 267). - במקבילות: 'שמע כולהון מן הדין קרייא:') כתוב באיסורי גילוי עריות: "עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה , אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ, שַׁאֲרָה הֵנָּה, זִמָּה הִוא " (ויקרא יח,יז) – אסור לבוא על אישה ובתה וכן על אישה ונכדתה, משום שהן קרובות קרבת בשר, והוא מעשה מתועב , וכתוב – בעונשים של בועלי בעילות אסורות : "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ, זִמָּה הִוא , בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן " (ויקרא כ,יד) – הבא על אישה ואימה - הוא והן (אחת מהן, זו השנייה) נידונים במיתת שריפה, - "זִמָּה" (ויקרא יח,יז) "זִמָּה" (ויקרא כ,יד) לגזירה שוה – יש ללמוד עניין אחד מעניין שני, על פי המילים הדומות הכתובות בתורה בשני העניינים . מה למטן - שלשה דורות – כמו שמאשתו ולמטה ממנה אסורים שלושה דורות: אשתו, בת אשתו, ובת בתה, כמפורש בכתוב הראשון , אף למעלן - שלשה דורות – כך גם מאשתו ולמעלה ממנה אסורים שלושה דורות: אשתו, אם אשתו (חמותו), ואם אימה (אם חמותו) . מה למטן - בלא תעשה – כמו שבעניין אשתו והדורות שלמטה ממנה האיסור הוא בלאו ("לא תגלה", "לא תיקח"), כמפורש בכתוב הראשון , אף למעלן - בלא תעשה – כך גם בעניין אשתו והדורות שלמעלה ממנה האיסור הוא בלאו . מה למטן (צריך לומר כמו במקבילות: ' למעלן ') - דרך נישואין – כמו שבעניין אשתו והדורות שלמעלה ממנה האיסור הוא דרך נישואים, שלשון לקיחה שבכתוב השני מלמד, שהבא על השנייה אינו חייב אלא אם כן הראשונה נתקדשה לו, כאמור לעיל , אף למעלן (צריך לומר כמו במקבילות: ' למטן ') - דרך נישואין – כך גם בעניין אשתו והדורות שלמטה ממנה האיסור הוא דרך נישואים . מה למטן (צריך לומר כמו במקבילות: ' למעלן ') - בשריפה (ויקרא כ,יד) – כמו שבעניין אשתו והדורות שלמעלה ממנה העונש הוא מיתה בשריפה, כמפורש בכתוב השני , אף למעלן (צריך לומר כמו במקבילות: ' למטן ') - בשריפה – כך גם בעניין אשתו והדורות שלמטה ממנה העונש הוא מיתה בשריפה . מה למטן - עשה בת זכר כבת נקיבה – כמו שמאשתו ולמטה ממנה דינה של בת בנה כדינה של בת בתה, כמפורש בכתוב הראשון , אף למעלן - נעשה בת זכר כבת נקיבה (צריך לומר כמו במקבילה ביבמות ב,ד: ' עשה אֵם זכר כאֵם נקיבה') – כך גם מאשתו ולמעלה ממנה דינה של אם אביה (אם חמיו) כדינה של אם אימה (אם חמותו) .

ושואלים: וכרבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) – לפי רבי מאיר , דרבי מאיר אמר: גזירה שוה במקום שבא (צריך לומר: ' כ מקום שבא ת ' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1541, הערה 8)) – כשלמדים בגזירה שווה, מאחר שלמדת פרט מסוים בעניין אחד מעניין אחר, הוסף ולמד מאותו עניין גם פרטים אחרים , דור שלישי למטה (צריך לומר: ' למעלה ') מניין שהוא בלא תעשה (צריך לומר: 'שהוא בשריפה ') ? – מניין שבדור שלישי למעלה (אם חמותו) העונש הוא מיתה בשריפה? שלפי רבי מאיר, כשלמדים שדור שלישי למעלה אסור מדור שלישי למטה (בת בתה של אשתו) שאסור, למדים ממנו גם פרטים אחרים, ולכן למדים שבדור שלישי למעלה האיסור הוא בלאו כמו בדור שלישי למטה ('כמקום שבאת'), ואין למדים שבדור שלישי למעלה העונש הוא מיתה בשריפה כמו בדור ראשון ובדור שני למעלה. וכרבנין דינון אמרין: גזירה שוה במקום שבאת, דור שלישי למטה מניין שהוא בא בלא תעשה? (המאמר הזה כפול בטעות, ואין לגרוס אותו. ואינו במקבילה ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1541, הערה 7)) ושואלים עוד: וכרבנין דינון אמרין: – וכחכמים (לפי החכמים החלוקים על רבי מאיר) שהם אומרים: גזירה שוה כאמור בה – כשלמדים בגזירה שווה, למד פרט מסוים בעניין אחד מעניין אחר, אך אל תשווה אותם גם בשאר הפרטים , דור שלישי למעלה מניין שהוא בשריפה (צריך לומר: 'שהוא בלא תעשה ') ? – מניין שבדור שלישי למעלה (אם חמותו) האיסור הוא בלאו? שלפי החכמים, כשלמדים שדור שלישי למעלה אסור מדור שלישי למטה (בת בתה של אשתו) שאסור, לא משווים אותם גם בשאר הפרטים, ולכן אין למדים שבדור שלישי למעלה האיסור הוא בלאו כמו בדור שלישי למטה, אלא למדים שבדור שלישי למעלה העונש הוא מיתה בשריפה כמו בדור ראשון ובדור שני למעלה ('כאמור בה'). ושואלים עוד: בין כרבנין – כחכמים, בין כרבי מאיר, דור שלישי למטה מניין שהוא בלא תעשה (צריך לומר: 'שהוא בשריפה ') ? – מניין שבדור שלישי למטה (בת בתה של אשתו) העונש הוא מיתה בשריפה? שלפי רבי מאיר, אין למדים שבדור שלישי למעלה העונש הוא מיתה בשריפה כמו בדור ראשון ובדור שני למעלה, כאמור לעיל, ולכן למדים שבדור ראשון ובדור שני למטה בלבד העונש הוא מיתה בשריפה כמו בדור ראשון ובדור שני למעלה. ואף לפי החכמים, שלמדים שבדור שלישי למעלה העונש הוא מיתה בשריפה כמו בדור ראשון ובדור שני למעלה, כאמור לעיל, למדים שבדור ראשון ובדור שני למטה בלבד העונש הוא מיתה בשריפה כמו בדור ראשון ובדור שני למעלה, ואין למדים דור שלישי למטה מדור שלישי למעלה שהעונש הוא מיתה בשריפה (ההגהות בקטע הזה הן כמו שהגיה ב"קורבן העדה"). ומשיבים לכל השאלות: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : מכיון דכתיב – מכיוון שכתוב "זִמָּה" "זִמָּה" (במקבילה נוסף 'לגזירה שוה') , כמי שכולהם (שכולם) כאן (צריך להוסיף כמו בירושלמי לעיל ז,ד: ' וכולהם (וכולם) כאן '. ובמקבילה: 'דכולהן כָּן', וצריך לומר: 'וכולהן כן') – כאילו ששלושה דורות ולא תעשה ושריפה כתובים גם למטה וגם למעלה, ולכן בשלושה הדורות שלמטה ובשלושה הדורות שלמעלה האיסור הוא בלאו והעונש הוא מיתה בשריפה (בגזירה שווה זו אמרו כך, משום שהנפקות כאן בין הדעה שגזירה שווה כמקום שבאת ובין הדעה שגזירה שווה כאמור בה היא האם ללמוד מהעניין האחר גם פרטים אחרים שאינם סותרים את האמור בעניין האחד אלא מוסיפים עליהם. אבל בגזירה שווה אחרת לא אמרו כמו שאמרו כאן, משום שהנפקות במקום אחר בין הדעה שגזירה שווה כמקום שבאת ובין הדעה שגזירה שווה כאמור בה היא האם ללמוד מהעניין האחר גם פרטים אחרים שסותרים את האמור בעניין האחד) . ראה הסוגיה ב בבלי סנהדרין עה,א-ב. בבבלי שם: 'דון מינה ומינה'. ובירושלמי כאן: 'גזירה שוה כמקום שבאת'. בבבלי שם: 'דון מינה ואוקי באתרה'. ובירושלמי כאן: 'גזירה שוה כאמור בה'. מחלוקת רבי מאיר והחכמים מובאת בירושלמי שבועות ד,ג ו-ה,ב (בלימוד של שבועת הפיקדון משבועת העדות). דעת רבי מאיר מובאת גם בירושלמי יבמות ח,ג וקידושין ד,א (בלימוד של ממזר מעמוני ומואבי).

אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : עוד (גם) הוא אית ליה – יש לו (הוא סובר) אזהרה מן תמן – משָּׁם : – רבי ישמעאל לא למד אזהרה לבא על בתו מאנוסתו מקול וחומר כמו שאמרו לעיל, אלא הוא למד אזהרה מהכתוב: (הגרסה במקבילה: 'אפילו לאזהרה את שמע מינה:') "אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ" (ויקרא יט,כט) – אל תחלל את קדושתה של בתך על ידי שתמסור אותה לזנות. ויש לפרש את הכתוב: אל תזנה עם בתך, ולכן יש ללמוד מכאן אזהרה לבא על בתו מאנוסתו (מקומה של מימרה זו לעיל אחרי התשובה לעיל 'אשכח תני חזקיה...'. במקבילה באה מימרה זו בסוף הסוגיה. ונראה שבמקבילה נשמטה מימרה זו והושלמה בסוף הסוגיה) . ב בבלי סנהדרין עו,א אמרו: בתו מאנוסתו מניין? - אמר אביי: קול וחומר, על בת בתו ענש, על בתו לא כל שכן?! - וכי עונשין מן הדין (מקול וחומר)? - גלויי מילתא בעלמא הוא (שהרי ברור שהבא על בת בתו נענש רק משום בתו שהיא היוצרת את הקרבה, ואין כאן חידוש דין מקול וחומר). רבא אמר: אמר לי רב יצחק בר אבדימי: אתיא "הנה" (ויקרא יח,י) "הנה" (ויקרא יח,יז), אתיא "זימה" (ויקרא יח,יז) "זימה" (ויקרא כ,יד). תני אבוה דרבי אבין: לפי שלא למדנו (עונש) לבתו מאנוסתו, הוצרך הכתוב לומר: "ובת איש כוהן" (ויקרא כא,ט) (הכתוב מתפרש, שכשבת תזנה עם אביה - דינה שריפה). אזהרה לבתו מאנוסתו מניין? - אי לאביי ורבא, מהיכא דנפקא להו עונש, מהתם נפקא להו אזהרה (שבשני המקורות כתובות אזהרות). אלא לדתני אבוה דרבי אבין, מאי? - אמר רבי אילעא: אמר קרא: "אל תחלל את בתך להזנותה" (ויקרא יט,כא) (פירושו: אל תזנה עם בתך). אביי בבבלי סבור כרב בירושלמי שלמדים עונש לבתו מאנוסתו מקול וחומר. המקור לעונש לבתו מאנוסתו שאמר רב יצחק בר אבדימי בבבלי הוא המקור לבת בתו מאנוסתו שאמר רבי שמואל בר רב יצחק בירושלמי. המקור לעונש לבתו מאנוסתו שאמר אבוה דרבי אבין בבבלי הוא המקור שאמר חזקיה בירושלמי. המקור לאזהרה לבתו מאנוסתו שאמר רבי אילעא בבבלי הוא המקור שאמר רבי יוסי בירבי בון בירושלמי. יש להשלים כאן כמו במקבילה: [ומציעים קושיה: בעון קומי – שאלו (הסתפקו) לפני רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : בת בתו מן הנישואין, בת בתו מן האונסין! – המשנה כאן, המונה את העריות הכלולות באיסור אישה ובתה, היתה צריכה להזכיר בת בתו מן הנישואין ובת בתו מן האונסין, כיוון שלמדים כל אחת מהן מכתוב שונה! ומתרצים את הקושיה: אמר לון: – אמר להם (רבי אבהו): כל שֵׁם בת בת (צריך לומר: 'בת בת ו ') אחת – המשנה כאן כללה בת בתו מן הנישואין ובת בתו מן האונסין תחת שם אחד של בת בתו שהזכירה (פירשנו קושיה ותירוץ אלה מעין קושיה ותירוץ דומים בירושלמי לעיל ז,ד: 'וניתני: שלשים ושבע כריתות בתורה! - רבי מנא אמר: כל שם זכור אחד', עיין שם. וכן פירש בעל "אור שמח" בחידושיו לירושלמי סנהדרין) . ]

במקבילה בא קטע זה אחרי הקטע להלן 'בעון קומי רבי אבהו...'. אבל לפי פירושנו לקטע זה, מקומו לעיל כמו המימרה של רבי יוסי בירבי בון שלפני כן. רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) בעא קומי – שאל לפני רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : למה לי נן אמרין: – למה אין אנחנו אומרים: 'בתך לא תגלה, בת בתך לא תגלה'? – מדוע אין למדים שאסור לאדם לבוא על בתו מאנוסתו מן הכתוב האוסר לאדם לבוא על בת בתו מאנוסתו: "עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן"? שכן אפשר לומר שכוונת המילים 'בַת בִּתְּךָ' היא בתך ובתה של בתך, וכאילו כתוב בפירוש: 'ערוות בתך לא תגלה, ערוות בת בתך לא תגלה' (שאלת רבי חגיי מוסבת על האמור לעיל שלמדים מהכתוב הזה אזהרה לבא על בת בתו מן האונסים, ואילו אזהרה לבא על בתו מן האונסים למדים מקול וחומר מבת בתו). אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסי לרבי חגיי): ויימר קרייא: – ויאמר הפסוק: 'ערות אשה ובת בתה לא תגלה', ואנן אמרין: – ואנחנו אומרים: 'בתך (צריך לומר: 'בת ה ') לא תגלה, בת בתך (צריך לומר: 'בת בת ה ') לא תגלה' (הגרסה במקבילה: 'אמר ליה: אילו הוה כתיב: ערות אשה ובת בתה לא תגלה, הוינן אמרין: בתך לא תגלה, בת בתך לא תגלה') – אילו היתה כוונת המילים 'בַת בִּתְּךָ' בתך ובתה של בתך, היה יכול הכתוב בעניין הבא על אישה ובתה לומר רק: 'עֶרְוַת אִשָּׁה וּבַת בִּתָּהּ לֹא תְגַלֵּה', שכן כוונת המילים 'בַת בִּתָּהּ' היא בתה ובתה של בתה, ולא היה צריך הכתוב לומר: "עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה, אֶת... בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ". אלא מכאן שאי אפשר לומר שכוונת המילים 'בַת בִּתְּךָ' היא בתך ובתה של בתך (הפירוש לשאלת רבי חגיי ולתשובת רבי יוסי הוא על פי ריצ"ד) .

(צריך להוסיף כמו במקבילה: ' רבי אבהו, רבי לעזר בשם רבי הושעיה: ') שני ( ם ) לאוין וכרת אחד – כשבאותה פרשה נאמרו שני לאווים נבדלים ונאמר עונש כרת אחד בלבד ביחס לשניהם, - לאוין חולקין את ההִכָּרֵת – יש עונש כרת בכל אחד מהלאווים בפני עצמו, שאם עבר על אחד מהם - חייב כרת, ואין אומרים שאינו חייב כרת אלא אם עבר על שניהם . ומה טעמא? – ומה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - נאמר בשמן המשחה: "עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ, וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ" (שמות ל,לב) – אסור לסוך בשמן המשחה את הגוף של כל אדם, ואסור לאדם פרטי להכין שמן אחר המורכב מאותם הבשמים ובאותם הכמויות של שמן המשחה , וכתוב: "אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר, וְנִכְרַת מֵעַמָּיו" (שמות ל,לג) – איש פרטי שיכין שמן בתהליך רקחות זהה לזה שבו מכינים את שמן המשחה, או שייתן משמן המשחה על אדם שאינו מיועד להיות הכוהן הגדול - ייענש בעונש כרת . הדא אמרה: – זאת אומרת: שני לאוין וכרת אחד - (צריך להוסיף: ' לאוין ') חולקין את ההכרת (הגרסה במקבילה: 'הרי כאן שני לאוין וכרת אחד, לאוין חולקין כריתות') – בפסוק הראשון נאמרו שני לאווים נבדלים, ובפסוק השני נאמר עונש כרת אחד בלבד ביחס לשניהם, ויש עונש כרת בכל אחד מהלאווים בפני עצמו (מימרה זו מובאת בירושלמי לעיל ז,ד). - אגב השאלה ששאל רבי חגיי שאפשר לחלוק את הלאו בעניין הבא על בת בתו לשני לאווים, מביאים את המימרה הזו ששני לאווים חולקים את הכרת לשני כריתות (ריצ"ד). - לפי פירושנו לקטע זה, מקומו לעיל אחרי הקטע שלפניו .

ומציעים בעיה: בעון קומי – שאלו (הסתפקו) לפני רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : הבא על אשה וילדה בת (צריך להוסיף: ' ובא עליה וילדה בת ') , וחזר ובא עליה - חייב עליה משום אשה ובתה ובת בתה ובה בנה (אין לגרוס את שתי המילים האחרונות. ההגהות הן כמו שהגיה ב"פני משה") ? – הבא על אישה וילדה בת, ובא על הבת שנולדה לו מהאישה וילדה בת, ואחר כך בא על הבת שנולדה לו מבתו, שהיא בתו ובת בתו כאחת - האם חייב עליה בביאה זו שתי חטאות משום אישה ובתה ומשום אישה ובת בתה? ופושטים את הבעיה: אמר לון: – אמר להם (רבי אבהו): כתוב באיסורי גילוי עריות: " עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה, אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ, שַׁאֲרָה הֵנָּה, זִמָּה הִוא" (ויקרא יח,יז) - כולהם (כולם) משום זימה – הכתוב קורא לביאה על אישה ובתה ולביאה על אישה ובת בתה בשם כולל אחד: "זימה", ולכן הבא בהעלם אחד על אישה ובתה ועל בת בתה - אינו חייב אלא חטאת אחת, וכמו כן הבא על הבת שנולדה לו מבתו - אינו חייב אלא חטאת אחת . הרי סדר הסוגיה כולה כתיקונה עם הגהות והשלמות כמו במקבילה ועם הגהות נוספות: רב חונה שמע כולהון מן הכא: "ערות אשה ובתה לא תגלה", וכתוב: "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא" - "זמה" "זמה" לגזירה שוה. מה למטן - שלשה דורות, אף למעלן - שלשה דורות. מה למטן - בלא תעשה, אף למעלן - בלא תעשה. מה (למטן) [למעלן] - דרך נישואין, אף (למעלן) [למטן] - דרך נישואין. מה (למטן) [למעלן] - בשריפה, אף (למעלן) [למטן] - בשריפה. מה למטן - עשה בת זכר כבת נקיבה, אף למעלן - (נ)עשה (בת) [אם] זכר (כבת) [כאם] נקיבה. וכרבי מאיר, דרבי מאיר אמר: גזירה שוה (במקום שבא) [כמקום שבאת], דור שלישי (למטה) [למעלה] מניין שהוא (בלא תעשה) [בשריפה]? - (וכרבנין דינון אמרין: גזירה שוה במקום שבאת, דור שלישי למטה מניין שהוא בא בלא תעשה?) - וכרבנין דינון אמרין: גזירה שוה כאמור בה, דור שלישי למעלה מניין שהוא (בשריפה) [בלא תעשה]? - בין כרבנין בין כרבי מאיר, דור שלישי למטה מניין שהוא (בלא תעשה) [בשריפה]? - אמר רבי יוסי: מכיון דכתיב "זמה" "זמה", כמי שכולהם כאן [וכולהם כאן]. (רב הונא אמר:) עד כדון - בת בתו (לנישואין) [מן הנישואין]. בת בתו מן האונסין? - כתוב: "ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן". מה אנן קיימין? אם (לנישואין) [מן הנישואין] - הרי כבר אמור, אלא אם אינו עניין לנישואין, תניהו עניין לאונסין. [עד כדון - לאזהרה. לעונש מניין? - אמר רבי שמואל בר רב יצחק: "הנה" מ"הנה", "זמה" מ"זמה". - עד כדון - כרבי עקיבה. כרבי ישמעאל? - תני רבי ישמעאל: "הנה" מ"אתהן".] עד כדון - בת בתו. בתו מניין? - רב אמר: אם על בת בתו הוא מוזהר, על בתו לא כל שכן?! אם על בת בתו הוא ענוש כרת, לא כל שכן על בתו?! [וכרבי ישמעאל, דרבי ישמעאל אמר: למידין מקל וחומר ואין עונשין מקל וחומר,] מנא ליה? - אשכח תני חזקיה: "ובת איש כהן כי תחל לזנות" - מה תלמוד לומר "איש"? אלא להביא הבא על בתו מן האונסין, שהוא בשריפה. - אמר רבי יוסי בירבי בון: עוד הוא אית ליה אזהרה מן תמן: "אל תחלל את בתך להזנותה". [בעון קומי רבי אבהו: בת בתו מן הנישואין, בת בתו מן האונסין! - אמר לון: כל שם בת בת[ו] אחת.] רבי חגיי בעא קומי רבי יוסי: למה לי נן אמרין: 'בתך לא תגלה, בת בתך לא תגלה'? - אמר ליה: ויימר קרייא: 'ערות אשה ובת בתה לא תגלה', ואנן אמרין: '(בתך) [בתה] לא תגלה, בת (בתך) [בתה] לא תגלה'. [רבי אבהו, רבי לעזר בשם רבי הושעיה:] שני(ם) לאוין וכרת אחד - לאוין חולקין את ההכרת. ומה טעמא? "על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמוהו" וגו', וכתוב: "איש אשר ירקח כמוהו" וגו'. הדא אמרה: שני לאוין וכרת אחד - [לאוין] חולקין את ההכרת. בעון קומי רבי אבהו: הבא על אשה וילדה בת [ובא עליה וילדה בת], וחזר ובא עליה - חייב עליה משום אשה ובתה ובת בתה (ובה בנה)? - אמר לון: "שארה הנה זמה היא" - כולהם משום זימה. • • • רבי יהודה אוסר באנוסת אביו ב משנה יבמות יא,א שנינו: נושא אדם אנוסת אביו (שאינה אשתו, וכן השאר) ומפותת אביו, אנוסת בנו ומפותת בנו. רבי יהודה אוסר באנוסת אביו ומפותת אביו.

כאן המשך המקבילה בירושלמי יבמות יא,א. מציעים פסוק המשמש מקור לדברי רבי יהודה: מה טעמא דרבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) ? – מה הטעם (המקור בכתוב) של רבי יהודה (שאוסר לאדם לשאת את אנוסת אביו ואת מפותת אביו)? - "לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו" (דברים כג,א) (צריך להוסיף כמו במקבילה: ' - זו אשת אביו, ') – אסור לאדם לשאת את אשת אביו לאחר מיתת אביו, " וְ לֹא יְגַלֶּה כְּנַף אָבִיו" (שם) - זו אנוסתו – אסור לאדם לבוא על אנוסת אביו . ושואלים: מה מקיימין רבנין – מה מקיימים החכמים "כנף אביו "? – כיצד החכמים החלוקים על רבי יהודה מיישבים ומפרשים את הפסוק המשמש מקור לדבריו? ומשיבים: תמן אמרין, ולא ידעין אין שמועה (במקבילה: 'ולא ידעין מן מה שמועה'. וצריך לומר: 'ולא ידעין אין מִן שמועה אין מִן מתניתא ' ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 317)) – שם (בבבל) אומרים, ולא יודעים אם מן שמועה ואם מן משנה (לא ידעו האם מקורה של המסורת אמוראי או תנאי) (אולי צריך לומר: ' ולא ידעין מן מאן שמועה ', כלומר, ולא ידעין שמועה מן מאן - ולא יודעים ממי השמועה, ששכחו מי הוא בעל השמועה הזאת ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1388, הערה 178)) : זו כנף ( זו ) שהוא (צריך לומר: 'שה י א') זקוקה לאביו (במקבילה: 'זו כנף הסמוכה לאביו') – פירוש הפסוק "ולא יגלה כנף אביו" הוא שאסור לאדם לבוא על אשת אחי אביו שמת ואין לו זרע והיא זקוקה לייבום מאביו . ותמהים: ולא (צריך לומר כמו במקבילה: ' ב לא') כך אינו חייב עליה משום אשת אביו (צריך לומר: 'אשת אחי אביו ' ("ספר ניר" ביבמות; בעל "אור שמח" בחידושיו לירושלמי סנהדרין; "שערי תורת ארץ ישראל" ביבמות)) ?! (בתמיהה) – הרי גם אם לא נפרש את הפסוק "ולא יגלה כנף אביו" כפי שהחכמים מפרשים, היה הבא על אשת אחי אביו חייב עליה משום אשת אחי אביו, ואף לאחר מות אחי אביו, שהוא איסור הכתוב בפרשת עריות ("עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה, אֶל אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב" (ויקרא יח,יד))! ומשיבים: אמר רבי הילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : להתרייה – תוצאת הפירוש של הפסוק "ולא יגלה כנף אביו" כפי שהחכמים מפרשים היא לעניין התראה, שמזהירים את מי שעומד לעבור עבירה שחייבים עליה מיתת בית דין או מלקות, והבא על אשת אחי אביו במזיד ובהתראה חייב מלקות , שאם התרו בו משום אשת אב (צריך לומר: 'אשת אחי אב ' (בעל "אור שמח" בחידושיו לירושלמי סנהדרין; "שערי תורת ארץ ישראל" ביבמות)) - לוקה – נענש בעונש מלקות משום איסור זה , ואם התרו בו משום כנף אב - לוקה – משום איסור זה . מודה רבי יודה במכות – הבא על אנוסת אביו במזיד אינו לוקה . מודה רבי יודה בקרבן – הבא על אנוסת אביו בשוגג אינו חייב קורבן חטאת . מודה רבי יודה בשאר כל האנשים (במקבילה: 'כל הספיקות'. ונראה שצריך לומר כמו להלן: 'כל האונסים ') שהוא פטור – אדם אינו אסור לבוא על אנוסת אחד מקרוביו, כגון אנוסת אחיו . מודה רבי יודה שאם קידשה תפשו (במקבילה: 'שתפסו') בה קידושין – אם קידש את אנוסת אביו - תפסו בה קידושין, שקידושין תופסים בחייבי לאווים, והיא צריכה גט .

ומציעים בעיה: רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) בעא קומי – שאל לפני רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : מהו שיהא הוולד ממזר כרבי יודה? – הבא על אנוסת אביו וילדה, האם הוולד ממזר לפי רבי יהודה? ופושטים את הבעיה: אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסי לרבי חגיי): "לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל י'י" (דברים כג,ב) הפסיק העניין – הפסוק הזה מפסיק בין הפסוק "ולא יגלה כנף אביו" (דברים כג,א), שממנו למד רבי יהודה את האיסור של אנוסת אביו, ובין הפסוק "לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה'" (דברים כג,ג), ומכאן שהבא על אנוסת אביו וילדה - אין הוולד ממזר . ומקשים: ויפסיק העניין לעניין אשת אב! – מדוע אין אנחנו אומרים שהפסוק הזה (דברים כג,ב) מפסיק אף בין הפסוק "לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו" (דברים כג,א), שממנו למדים את האיסור של אשת אביו, ובין הפסוק "לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה'" (דברים כג,ג), ומכאן שהבא על אשת אביו וילדה - אין הוולד ממזר? והרי הדין הוא שהבא על אשת אביו וילדה - הוולד ממזר! ומתרצים: (במקבילה נוסף 'אמר ליה:') אשת אב בכלל כל העריות היתה – איסור הביאה על אשת אב היה בכלל כל איסורי הביאה שבפרשת העריות, שנאמר שם: "עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה" (ויקרא יח,ח) , ויָצָאת (ויצאה) מכללה – שאיסור הביאה על אשת אב נאמר במקום נוסף בתורה: "לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו" (דברים כג,א), ללמד על כל העריות לממזר – ללמד על כל שאר איסורי הביאה שבפרשת העריות, שכמו שהבא על אשת אביו וילדה - הוולד ממזר, משום שהכתוב הזה סמוך לכתוב בעניין ממזר, כך גם הבא על אחת מכל שאר העריות וילדה - הוולד ממזר . ומקשים: ותצא אנוסה ותלמד על כל האונסים לא י סור! – מדוע אין אנחנו אומרים, שכמו שאשת אב יצאה ללמד על כל העריות לממזר, כך אנוסת אביו (דברים כג,א) תצא ללמד על כל האנוסות של אחד מקרוביו, כגון אנוסת אחיו, שאסור לבוא על כל האנוסות של אחד מקרוביו? (הקושיה היא על האמור לעיל, שמודה רבי יהודה בשאר כל האונסים שהוא פטור) ומתרצים: (במקבילה נוסף 'אמר ליה:') אשת אב בכלל כל העריות היית, ויָצָאת מכללה ללמד על כל העריות לממזר – כאמור לעיל . אית לך מימר הכא: – יש לך לומר כאן: (האם אתה יכול לומר כאן:) אנוסה בכלל (במקבילה נוסף 'כל האונסין') היית, ויָצָאת מכללה ללמד על כל האנוסים (צריך לומר כמו במקבילה: 'הא ונ סים לאיסור ') ?! (בתמיהה) – הרי אנוסת אביו לא היתה בכלל כל האנוסות של אחד מקרוביו, ולכן אין לומר שתצא ללמד עליהן, מה שאין כן אשת אב שהיתה בכלל כל העריות, ולכן יצאה ללמד עליהן. ומקשים: ותצא אשת אב ותלמד על אנוסתה (צריך לומר: 'אנוסה') ! – מדוע אין אנחנו אומרים, שאשת אב יצאה מכלל כל העריות ללמד גם אנוסת אביו, שהבא על אנוסת אביו וילדה - הוולד ממזר, שכן אשת אביו ואנוסת אביו הן ערוות אביו, ואם כן, אנוסת אביו היא בכלל כל העריות כמו אשת אביו? ומתרצים: אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסי לרבי חגיי): אם אשת אב היא - אינה אנוסה, ואם אנוסה היא - אינה אשת אב – אשת אביו ואנוסת אביו הן שני שמות של איסור, ולכן אשת אב לא תלמד על אנוסה . עד כאן המקבילה בירושלמי יבמות. לסוגיה כאן וביבמות שלושה חלקים. החלק הראשון ("נושאים על האנוסה והמפותה") והחלק השלישי ("רבי יהודה אוסר באנוסת אביו") מוסבים על המשנה ביבמות, ומקורם ביבמות והועתקו לסנהדרין. החלק השני ("יש בכלל אישה ובתה") מוסב על המשנה כאן, ומקורו בסנהדרין והועתק ליבמות. הקטעים בחלק הראשון מ-"אמר רבי לעזר: סומכוס ורבי יוחנן בן נורי אמרו דבר אחד..." עד "מה טעמון דרבנין?..." מקורם בירושלמי כריתות שהיה ואבד, והועתקו ליבמות ומשם לסנהדרין. • • •