אור לישרים על תלמוד ירושלמי סנהדרין ח:ה

היה אחד מהן – מן ההורים, גידם (מי שידו קטועה) , או חיגר (צולע, בעל מום ברגליו הגורם לצליעה) , או אילם (שאינו יכול לדבר) , או סומא (עיוור) , או חרש - אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר – בפרשת בן סורר ומורה : "וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ " (דברים כא,יט) – משמע שהם יכולים לתפוש את בנם בידיהם, - לא גידמים, "וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ " (שם) – משמע שהם יכולים להוציא את בנם, - לא חיגרים, "וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ " (דברים כא,כ) – משמע שהם יכולים לומר, - לא אילמים, "בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה " (שם) – משמע שהם רואים את בנם ויכולים להראות עליו באצבע ולומר "זה", - לא סומים, "אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ" (שם) – משמע שהם שומעים את בנם שהוא אומר להם שאינו מקבל את דבריהם, - לא חרשים. מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו – לאחר שהבן גנב ואכל בפעם הראשונה, אביו ואימו מביאים אותו בפני בית דין של שלושה, מתרים בו לעתיד, ומלקים אותו על שגנב ואכל . חזר וקילקל – חזר וגנב מאביו וזלל וסבא, - נידון בעשרים ושלשה – דיינים לסקילה . אינו נסקל עד שיהו שם – בעשרים ושלושה הדיינים, שלשה ראשונים – שלקה בפניהם , שנאמר: " וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ: בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ, זוֹלֵל וְסֹבֵא. וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת " (דברים כא,כ-כא) - זה הוא שלקה בפניכם.

בית דין צריכים להיות בלא מום במשנה שנינו: "היה אחד מהן גידם , או חיגר, או אילם, או סומא, או חרש - אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר: "ותפשו בו" - לא גידמים, "והוציאו אותו" - לא חיגרים, "ואמרו" - לא אילמים, "בננו זה" - לא סומים, "איננו שומע בקולנו" - לא חרשים ". מביאים ברייתא: כשם שאת (שאתה) דורש באביו ובאמו – שהם צריכים להיות בלא מום בגופם, כדי שייעשה בן סורר ומורה, כמו ששנינו במשנה , כך את (אתה) דורש בזקני בית דין שהם צריכים להיות בלא מום בגופם, כדי שיהיו כשרים לדון , שנאמר – בפרשת עגלה ערופה : "וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל " (דברים כא,ב) – משמע שהם יכולים לצאת מבית הדין, - פרט לחיגרים, " וְעָנוּ וְאָמְרוּ" (דברים כא,ז) – משמע שהם יכולים לומר, - פרט לאילמים, "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה " (שם) – משמע שהם יכולים לשפוך דם בידיהם, - פרט לגידמים, "וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" (שם) – משמע שהם יכולים לראות, - פרט לסומין. מגיד הכתוב – הכתוב מלמד , כשם שזקני בית דין שלימין בצדק – הם צריכים להיות בלא פגם בצדקתם , כך הם צריכין להיות שלימין באיבריהן – בלא מום בגופם . ב בבלי סנהדרין לו,ב ו יבמות קא,א אמרו: תני רב יוסף: כשם שבית דין מנוקים בצדק, כך מנוקים מכל מום. - אמר מרימר: מאי קראה? "כולך יפה רעיתי ומום אין בך" (שיר השירים ד,ד). • • •

אינו נסקל עד שיהיו שם שלושה ראשונים במשנה שנינו: "מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו. חזר וקילקל - נידון בעשרים ושלשה. אינו נסקל עד שיהו שם שלשה ראשונים". אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : מת אחד מן הראשונים – אחד משלושה הדיינים הראשונים שלקה בפניהם, - אינו נסקל – כשחזר וגנב מאביו וזלל וסבא . ומציעים קושיה על דברי רבי יוחנן: ולא מתניתא היא: – ולא משנה היא: אינו נסקל עד שיהו שם – בעשרים ושלושה הדיינים, שלשה הראשונים – שלקה בפניהם ?! (בתמיהה) – אין חידוש בדברי רבי יוחנן, מכיוון שדבריו כבר עולים מהמשנה כאן! ומתרצים את הקושיה: אמר רב ( י ) הושעיה (אמורא בדור השלישי) : שלא תאמר – דברי רבי יוחנן שוללים את האפשרות לומר : יעשה דין שיני ראשון – כשמת אחד משלושה הדיינים הראשונים שלקה בפניהם, ייעשה הדין השני של הבן דין ראשון, שבדין השני ילקה שוב כמו שלקה בדין הראשון ולא יידון למיתה, וכשיחזור ויקלקל, יידון למיתה בבית הדין שלקה שוב בפניהם , לפום כן צרך מתניתה – לפיכך צרך לשנות אותה (את ההלכה שאמר רבי יוחנן, שדבריו מחדשים דבר שלא היה ניתן להסיקו ממשנתנו, והוא שכשמת אחד מן הראשונים אין לומר שייעשה דין שני ראשון, אלא אינו נסקל לעולם). (ב"שערי תורת ארץ ישראל" הציע להגיה 'מימר' תחת 'מתני' כאן, אולם דומה שאין צורך בכך, שכן הצורה עם 'מתני' מזדמנת גם במקומות אחרים. בכל המקומות הללו נשתבש סוף המונח ל'מתניתא', אולם ברור שצריכה לבוא כאן צורת מקור, ולכן צריך לומר 'מתני' במקום 'מתניתא' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 372, הערה 509). - 'לפום כן צרך מתניתה' - לפיכך צרך לשנות אותה (את ההלכה) ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1339 ועמוד 1127)) . • • •