אור לישרים על תלמוד ירושלמי סנהדרין ח:ב

משנה מאימתי הוא – בן סורר ומורה, חייב – סקילה ? משיאכל טרטימר – משקל חצי מנֶה, בשר וישתה חצי לוג יין באיטלקי – במידה האיטלקית . רבי יוסה (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: מנֶה – משקל מאה דינר, בשר ולוג יין. אכל בחבורת מצוה – בן סורר ומורה שאכל בשר ושתה יין במסיבת מצווה, כגון בסעודת ברית מילה , אכל בעיבור החודש – בסעודה שעושים בקידוש החודש , אכל מעשר שני בירושלם – שמצווה לאוכלו בירושלים או לפדותו במעות ולהעלותן לירושלים ולקנות בהן בשר ויין , אכל נבילות וטריפות ושקצים ורמשים, אכל דבר שהוא מצוה ודבר שהוא עבירה – אכל דבר שמצווה לאוכלו, או שאכל דבר האסור באכילה , אכל כל מאכל ולא אכל בשר, שתה כל משקה ולא שתה יין - אינו נעשה בן סורר ומורה, עד שיאכל בשר וישתה יין, שנאמר: "זוֹלֵל וְסֹבֵא" (דברים כא,כ) – אוכל הרבה בשר ושותה הרבה יין . אף על פי שאין ראיה לדבר – ש"זולל וסובא" פירושו: זולל בשר וסובא ייין , זכר לדבר: "אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלֲלֵי בָשָׂר לָמוֹ" (משלי כג,כ) – ואין מכאן ראיה גמורה, שאפשר שנקט הכתוב יין ובשר לדוגמה בלבד . • • •

תלמוד מתי חייב בן סורר ומורה על אכילה? במשנה שנינו: "מאימתי הוא חייב? משיאכל טרטימר בשר ". אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : טרטימר חצי ליטרא הוא (ליטרא - משקל רומי קדום - 320-360 גרם) .

בן סורר ומורה אינו חייב – סקילה, עד שיאכלנו – את הבשר, מהובהב – שנחרך ונצלה מעט באש . אכלו חי – בלתי מבושל, - כלב הוא – שדרכו של כלב לאכול בשר חי . אכלו מבושל - בר נש (בן אדם) הוא – שדרכו של אדם לאכול בשר מבושל. ולכן בן סורר ומורה שאכל טרטימר בשר חי או מבושל - אינו חייב (בשר חי נאכל רק לרעבים, אבל אם אדם אוכל בשר חי לשובעו, אף על פי שבידו לצלותו או לבשלו, אינו אלא כלב. אין בן סורר ומורה מתחייב אלא כשהוא זולל להנאתו ולתאוותו, ואם הוא אוכל בשר חי אף על פי שאיננו רעב, בוודאי אינו אלא כלב ואינו בכלל זולל, אלא אם כן מהבהב את הבשר ("משנת ראשונים", "תלפיות" ב חוברת ג-ד, עמוד 378, הערה 15)) . ב בבלי סנהדרין ע,א אמרו: אמר רבי זירא: תרטימר זה איני יודע מהו, אלא מתוך שכפל רבי יוסי ביין (שסתם המשנה אומר חצי לוג יין ורבי יוסי אומר לוג יין), כפל אף בבשר, נמצא תרטימר חצי מנה. אמר רב חנין בר מולדא אמר רב הונא: אינו חייב עד שיאכל בשר חי וישתה יין חי. - איני? והא רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו: אכל בשר חי ושתה יין חי - אינו נעשה בן סורר ומורה. - אמר רבינא: יין חי (שרב הונא מדבר עליו) - מזיג ולא מזיג, בשר חי (שרב הונא מדבר עליו) - בשיל ולא בשיל, כבישרא כיבא (צלוי מעט) דאכלי גנבי (שאינם מספיקים לבשלו כראוי. ויין חי ובשר חי שרבה ורב יוסף מדברים עליהם הם חי ממש). פירושו של רבינא בבבלי הוא כדברי הירושלמי שאינו חייב עד שיאכל בשר מהובהב. ומציעים בעיה: אכלו הסוקים (צריך לומר: ' סחוסים ' - רקמות החיבור שבין העצמות, רקמות עצם רכות) – בן סורר ומורה שאכל סחוסים , מהו? – מה הדין? האם דינם כבשר וחייב אם אכל מהם טרטימר? ומציעים בעיה שנייה: גידים (מיתרים המקשרים את השרירים לעצמות) הרכים – בן סורר ומורה שאכל גידים רכים , מה הן? – מה דינם? האם דינם כבשר וחייב אם אכל מהם טרטימר? כאן התחלת מקבילה בירושלמי פסחים ז,יא. ופושטים את הבעיה השנייה בהצעת מחלוקת אמוראים: גידים הרכים - רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: נימנין עליהן – יכולים להצטרף לחבורה ולהימנות על כזית גידים רכים של קורבן הפסח, שגידים רכים דינם כבשר כיוון שהם ראויים לאכילה . רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: אין נמנין עליהן – אין יכולים להצטרף לחבורה ולהימנות על כזית גידים רכים של קורבן הפסח, שגידים רכים אין דינם כבשר . ומציעים מחלוקת אמוראים: רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) : איתפלגון – נחלקו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש (במקבילה: 'מחלפה שיטתיה דרבי יוחנן! מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש! דאיתפלגון') , דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה חולין ט,ב): אֵילּוּ שעורותיהן כבשרן – אלה הדברים שדין עורותיהם כשהם רכים כדין בשרם (המשנה שם מונה מיני עורות שדינם כבשרם של מינים אלה, כמו עור הראש של עגל רך) . אמר רבי יוחנן: עור זה (במקבילה אין שתי מילים אלו) לא שנו אלא לאיסור ולטומאה – עורות אלה דינם כבשר לעניין איסור אכילה, שהעורות של מינים האסורים באכילה אסורים באכילה כבשרם, ולעניין טומאה, שהעורות של מינים המטמאים במותם מטמאים כבשרם , הא – אבל ללקות - לא (במקבילה: 'אבל ללקות - עור הוא, ואין לוקין עליו משום נבילה') – עורות אלה אין דינם כבשר לעניין מלקות, שאין לוקים משום נבילה על אכילת העורות של מינים האסורים באכילה (רבי יוחנן מציע פרשנות מצמצמת למשנה) . רבי שמעון בן לקיש אמר: משנה תמימה שנה רבי – רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, שנה שעורות אלה דינם כבשרם לכל דבר , בין לאיסור בין לטומאה (במקבילה: 'משנה שלימה (בקטע גניזה: תמימה) שנה רבי, בין לאיסור בין ללקות בין לטומאה', וכך צריך לומר כאן) – עורות אלה דינם כבשרם גם לעניין מלקות, שאין להבדיל בין העניינים . ומציעים סתירה מדבריו של חכם על עצמו: מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש! – מוחלפת שיטתו של רבי שמעון בן לקיש! (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר!) ומבארים את הסתירה: תמן הוא עבד לֵהּ – שם הוא עושה אותו בשר – לעניין מלקות הוא דן עור רך כבשר , וכא לא עבד לֵהּ – וכאן [הוא] לא עושה אותו בשר – לעניין מינוי על הפסח הוא אינו דן גיד רך כבשר ?! (ב"הירושלמי כפשוטו" השלים במקבילה: ' מחלפה שיטתיה דרבי יוחנן! תמן הוא לא עבד ליה בשר, וכא הוא עבד ליה בשר?! '. והוא הדין לכאן ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1393, הערה 218) - מוחלפת שיטתו של רבי יוחנן! שם לעניין מלקות הוא אינו דן עור רך כבשר, וכאן לעניין מינוי על הפסח הוא דן גיד רך כבשר?!. - וב"שערי תורת ארץ ישראל" כתב שצריך לומר: ' מחלפה שיטתיה דרבי יוחנן!... ' במקום 'מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש!...') ומתרצים את הסתירה מדבריו של רבי יוחנן על עצמו בהצעת הבחנה בין העניינים שהושוו: אמר רבי יודה בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) : שנייא היא תמן – שונָה היא (שונֶה הוא הדבר) שם , שהוא עור וסופו להקשות – עור רך סופו להיות קשה ולא יהיה ראוי לאכילה, ולכן שם לעניין מלקות רבי יוחנן אינו דן עור רך כבשר. אבל הגיד אין סופו להיות קשה, ולכן כאן לעניין מינוי על הפסח הוא דן גיד רך כבשר . ותמהים על תירוץ הסתירה: כל שכן מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש! – כל שכן [ש]מוחלפת שיטתו של רבי שמעון בן לקיש! ומה (צריך להוסיף כמו במקבילה: ' אִין ') תמן – מה אם שם, שסופו להקשות - הוא עבד לה – הוא עושה אותו בשר, כאן שאין סופו להקשות - לא כל שכן?! – אם שם לעניין מלקות הוא דן עור רך כבשר אף שסופו להיות קשה, בוודאי ובוודאי שכאן לעניין מינוי על הפסח היה לו לדון גיד רך כבשר כיוון שאין סופו להיות קשה! ומתרצים את הסתירה מדבריו של רבי שמעון בן לקיש על עצמו: אמר רבי אבהו (במקבילה: ' רבי אבון ' - מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : טעמא דרבי יודה בן פזי (צריך לומר כמו במקבילה: ' דרבי שמעון בן לקיש ') : – הטעם (המקור בכתוב) של רבי שמעון בן לקיש: נאמר בקורבן הפסח: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר" (שמות יב,ח) - לא גידים – גזירת הכתוב היא שיש לאכול מקורבן הפסח רק את הבשר, אבל לא חלקים אחרים כמו הגידים, אפילו הם ראויים לאכילה, שאינם בכלל בשר הפסח, ולכן כאן לעניין מינוי על הפסח רבי שמעון בן לקיש אינו דן גיד רך כבשר. ודווקא לעניין פסח נתמעטו גידים מפני שכתוב "בשר", ולכן אין להשוות בין עניין זה ובין עניינים אחרים . עד כאן המקבילה בירושלמי פסחים. הסוגיה מקורה בפסחים והועתקה לסנהדרין, כיוון שהציעו כאן בעניין בן סורר ומורה בעיה בגידים רכים ופשטו את הבעיה בהצעת מחלוקת האמוראים בעניין פסח. ב בבלי פסחים פד,א אמרו: איתמר: גידים שסופם להקשות (ועכשיו רכים הם עדיין) - רבי יוחנן אמר: נמנים עליהם בפסח, ריש לקיש אמר: אין נמנים עליהם בפסח. - רבי יוחנן אמר: נמנים עליהם בפסח, בתר השתא אזלינן (וכיוון שעכשיו ראויים הם לאכילה דינם כבשר). ריש לקיש אמר: אין נמנים עליהם בפסח, בתר בסוף אזלינן. מסורת הבבלי, שרבי יוחנן וריש לקיש חולקים בגידים שסופם להקשות האם נמנים עליהם או שלא, אבל גידים רכים הכול מודים שנידונים כבשר. אבל מסורת הירושלמי, שרבי יוחנן וריש לקיש חולקים בגידים רכים. לכן מתרץ רבי יודה בן פזי בירושלמי את רבי יוחנן למה נמנים על גידים ואין לוקים על עור הראש של עגל רך: "שנייא היא תמן (בעור הראש), שהוא עור ועור סופו להקשות" (אבל גידים נשארים רכים), ומקשה על רבי שמעון בן לקיש: "כל שכן מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש! מה אין תמן שסופו להקשות - הוא עבד ליה בשר, כאן שאין סופו להקשות - לא כל שכן?!" ("מקורות ומסורות", מועד ב, עמוד תקיח). • • •

במשנה שנינו: "אכל בחבורת מצוה, אכל בעיבור החודש, אכל מעשר שני בירושלם - אינו נעשה בן סורר ומורה ". מביאים מדרש הלכה: מניין למדים שבמקרים אלה אינו נעשה בן סורר ומורה? - נאמר בפרשת בן סורר ומורה: " כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ, וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם " (דברים כא,יח), 'ואיננו שומע בקולם' – "וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ: בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ, זוֹלֵל וְסֹבֵא" (דברים כא,כ) - יָצָא – מן הכלל, זה שהוא שומע בקול אביו שבשמים (כינוי לאלוהים) – כיוון שבמקרים אלה שאכל אכילת מצווה הוא שומע בקול אביו שבשמים, אין לקרוא בו "אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו", ולכן אינו נעשה בן סורר ומורה . כאן התחלת מקבילה בירושלמי מועד קטן ב,ג.

אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : אם הזכירוך לבולי, יהיה ה ירדן בעל גבולך – מי שעלה שמו על ידי השלטונות הרומיים כמועמד לבולי (מועצת העיר), מוטב לו שיחצה את הירדן וירד לחוץ לארץ, כדי להשתמט מהמשרה, שאם לא כן, סופו להתרושש מחמת חובותיו לשלטונות ובשל אחריותו לגביית המיסים . אמר רבי יוחנן: קובלין לרשות להיפטר מבולי – מי שהזכירו אותו לבולי רצוי לו לקבול (להתלונן) לרָשות (לשלטון) ולדון בפניו, כדי להסתלק מהחובה לשמש בבולי . ב בראשית רבה עו,ו נאמר: ...זו מלכות הרשעה (מלכות רומי) שמכנסת עין רעה בממונו של אדם. פלן עתיר נעבדיניה ארכונטס; פלן עתיר נעבדיניה בוליוטיס (פלוני עשיר נעשהו ארכון, פלוני עשיר נעשהו חבר בולי - תוארי השררה לעשירים היו מכניסים ממון רב לאוצר מלכות רומי). במאה השלישית ובמאה הרביעית למניינם הטיל השלטון הרומי על האמידים שבערים את האחריות לגביית המיסים ולביצוע עבודות הכפייה המוטלים על כלל התושבים, וכן את החובה לשמש בתפקידים של הנהגה ופיקוח בערים מטעם השלטון (ליטורגיות). האחריות לביצוע תפקידים קשים אלה כלפי השלטון היתה כרוכה בשעבוד נכסים, והביאה לידי התרוששות. הליטורגיות שהוטלו על בעלי האמצעים, וכפייתם של אלה לשמש בולאות כדי לספק בממונם ובגופם את השירותים הציבוריים של הערים ושל המלכות והצבא, כפו עליהם לנטוש את נחלותיהם ולצאת אל מעבר לירדן. המועקה הכלכלית, שנבעה מכובד המיסים הרגילים והמיוחדים, גרמה בריחת אנשים מהארץ, שנטשו את נכסיהם ויצאו לחוץ לארץ להימלט מן התשלומים והקנסות שלא יכלו לעמוד בהם ("תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד"). במשך המאה השלישית למניינם הלכה וגברה מידת הטל המיסים, וכתוצאה ישירה מזה התפשטה תופעת הבריחה כדי להתחמק ממעמסה זו. רבי יוחנן יעץ למי שנתמנה כחבר הבולי (מועצת העירייה), שהיתה אחראית לגביית המיסים באזור, שיברח אפילו לחוץ לארץ, למרות חומר האיסור שביציאה מן הארץ. מעמסת המיסים חלה בעיקר על אנשים אמידים בעלי אחוזות, שבגלל עושרם הוזכרו לבולי כדי לשאת באחריות המיסים וגבייתם ("בר אילן" ט). אמר רבי יוחנן: לווין בריבית לחבורת מצוה ולקידוש החודש – מי שאין להם צורכי סעודה, מותר להם ללוות כסף אפילו בריבית, כדי לקנות צורכי סעודה ולהשתתף בסעודה של חבורת מצווה או בסעודה של קידוש החודש (סעודת ראש חודש) . ומספרים: רבי יוחנן הוה עליל (במקבילה: 'נחת' - יורד. ובקטע גניזה: 'קריץ' - משכים) לכנישתא בצפרא ומלקט פירורין ואכיל ואמר – רבי יוחנן היה נכנס לבית הכנסת בבוקר (לאחר שעשו שם בלילה את הסעודה של קידוש החודש) ומלקט פירורים (שנשארו מהסעודה) ואוכל ואומר : יהא חלקי עם מאן דקדש ירחא (במקבילה: 'עם אילין דאכלון'. ובקטע גניזה: 'עם אילין דקדשון ירחה') הכא רומשית – יהיה חלקי (הלוואי ויהיה לי שכר) עם מי שקידש את החודש כאן ערבית (בערב, מפני שסעודת ראש חודש סעודת מצווה היא, ויש שכר הרבה למשתתפים בסעודה זו) . עד כאן המקבילה בירושלמי מועד קטן. סוגיה זו הובאה בסנהדרין אגב האזכור של 'חבורת מצוה' במימרה השלישית של רבי יוחנן, נושא שנדון גם במשנת סנהדרין, ואפשר שהמימרה הראשונה והמימרה השנייה של רבי יוחנן הובאו בהעתקת יתר ממועד קטן. ונשאלת השאלה (עיקר הקושי מתמקד בסוגיית מועד קטן, ולא במקבילתה): האם שלוש המימרות של רבי יוחנן הובאו כאן (במועד קטן) מפני שכולן מיוחסות לאותו חכם, אף על פי שאין שום קשר ענייני ביניהן (ותופעה זו מצויה בהרבה מקומות באגדות הירושלמי), או שמא לפנינו גוף זר, שטרם מצאנו לו הסבר? וצריך עיון ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמוד 257). סוגיה זו הובאה בסנהדרין גם אגב האזכור של 'קידוש החודש' במימרה השלישית של רבי יוחנן, נושא שנדון גם במשנת סנהדרין ('סעודת ראש חודש', '(סעודת) עיבור החודש' ו'(סעודת) קידוש החודש' כולם דבר אחד הם). חבורת מצוה חבורות המצווה עשו מעשי גמילות חסדים והביאו עימן צורכי סעודה לסעודות שנערכו באירועים שונים: בית המשתה - בשבעת הימים שלאחר הנישואין היו עורכים סעודות בבית הבעל ומברכים ברכות חתנים. בית האבל - בבית האבל היו עורכים בשבוע האבל סעודות למנחמים. בסעודות שתו כוסות יין ואמרו ברכות לניחומי אבלים. חבורות המצווה היו דואגות לניחומי האבלים, והיו מביאות עימן צורכי סעודה, כדי להקל על האבלים שהוצאותיהם לסעודות היו מרובות. סעודת אירוסין - כשהחתן היה מקדש את הכלה היו עושים סעודת אירוסין בערב בבית אבי הכלה ומברכים ברכות אירוסין. סעודת נישואין - כשהחתן היה מכניס את הכלה לביתו היו עושים סעודת נישואין בערב בבית החתן, שהיו נוכחים בה החברים, השושבינים ומוזמנים אחרים. הסעודה הסתיימה בברכות חתנים. שבוע הבן - בשבוע שנולד בן היו מתכנסים כל ערב עד עריכת ברית המילה ועושים סעודות. סעודת ראש חודש ב ירושלמי ראש השנה ד,ד ו תעניות ד,ד אמרו: אמר רבי חייה בר בא: רבי יוחנן מפקד לאילין דכנישתא דכופרא (רבי יוחנן ציוה את אלה האנשים של בית הכנסת של כופרא, פרבר של טבריה): סכון מיעול עד דו איממא (ראו להיכנס לבית הכנסת לסעודת ראש חודש בעוד שהוא יום) ואתון אמרין: 'זמנו' ו'עיבורו' (ואתם אומרים בברכת קידוש ירחים לאחר סעודת ראש חודש: "מקודש בזמנו, מקודש בעיבורו"). וב בבלי סנהדרין ע,ב אמרו (בעניין סעודת עיבור החודש): אמר רבי חייא בר אבא לבניו: הקדימו ועלו (בעוד יום לפני שקיעת החמה), הקדימו וצאו (למחר קודם הנץ החמה), כדי שישמעו בכם בני אדם (ויתפרסם ראש החודש). נהגו לעשות סעודות חגיגיות בכל ראש חודש, כדי לפרסם את ראש החודש. הסעודות נערכו בחבורות בבתי הכנסת (או באחד החדרים הסמוכים להם) בליל שלושים ואחד לחודש היוצא. נכנסו לסעודה מבעוד יום, והמשיכו את הסעודה בלילה. אחרי ברכת המזון בירכו על היין, ובירכו ברכה מיוחדת מעין קידוש הנקראת 'קידוש ירחים' (ראה מסכת סופרים יט,ז). ב ירושלמי פסחים א,א אמרו: רבי ירמיה בעי: בתי כנסיות ובתי מדרשות מהו שיהו צריכים בדיקה (של חמץ לפני הפסח)? - מה צריכה ליה? שכן מכניסים לשם (חמץ) באבריות ובראשי חודשים (הבראות (סעודות) שבראשי חודשים ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמודים 1185-1186)). סעודת ראש חודש נזכרת גם בירושלמי מגילה א,ג, בירושלמי ברכות ו,א ופסחים ב,ו ("אברייתא"), ובירושלמי ברכות ו,ד ("ריש ירחא"). אברייתא (בארמית) = אבריות (בעברית). 'סעודת ראש חודש', '(סעודת) עיבור החודש' ו'(סעודת) קידוש החודש' כולם דבר אחד הם. סעודת ראש חודש נקראת עיבור החודש, משום שאכלו אותה בראש חודש ביום העיבור (ב יום השלושים ואחד לחודש שעבר) ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמודים 1185-1186). סעודות מצווה וסעודות אחרות נערכו בחדרים או באולמות מיוחדים, שיוחדו למטרה זו בבנייני בתי הכנסת ובתי המדרש של תקופת המשנה והתלמוד ("כתובות יהודיות מתקופת המשנה והתלמוד באיזור קצרין שבגולן", "תרביץ" נג, עמוד 534). • • •

במשנה שנינו: "אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים - אינו נעשה בן סורר ומורה ". מביאים מדרש הלכה: מניין למדים שבמקרים אלה אינו נעשה בן סורר ומורה? - נאמר בפרשת בן סורר ומורה: " כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ, וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם " (דברים כא,יח), 'ולא ישמע בקולם' – "וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ: בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ , זוֹלֵל וְסֹבֵא" (דברים כא,כ) - יָצָא – מן הכלל, זה – האוכל נבילות וטריפות ושקצים ורמשים, ש אפילו בקול אביו שבשמים אינו שומע – כיוון שבמקרים אלה שאכל אכילת עבירה איננו שומע אפילו בקול אביו שבשמים, אין לקרוא בו "אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ" - איננו שומע בקול הוריו דווקא, ולכן אינו נעשה בן סורר ומורה . ב בבלי סנהדרין ע,ב אמרו: "אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים - אינו נעשה בן סורר ומורה"... וטעמא מאי? - אמר קרא: "איננו שומע בקולנו" (דברים כא,כ) - בקולנו ולא בקולו של המקום (ואם עובר על דבר תורה - הרי אינו שומע גם בקולו של ה'). • • •