אור לישרים על תלמוד ירושלמי סנהדרין ז:יג

משנה המכשף – שנשנה בהלכה ד שהוא חייב סקילה, - העושה מעשה – של ממש וגורם שינוי במציאות , לא האוחז את העינים (עושה מעשה כישוף המיוסד על הטעיית חוש הראייה) – שנראה לבני אדם כאילו הוא עושה ואינו עושה כלום ('האוחז' - הסוגר) . רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) אומר משם רבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני) : שנים לוקטין – בכישוף, קישואין, אחד לוקט - פטור, ואחד לוקט - חייב: – יש שאחד לוקט והוא פטור, ואחד לוקט וחייב, כיצד? העושה מעשה - חייב, והאוחז את העינים - פטור – הלוקט ממש - חייב סקילה, וזה שאינו אלא מראה כאילו הוא לוקט - פטור מסקילה . • • •

תלמוד המכשף במשנה שנינו: "המכשף - העושה מעשה" כול'. "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה" (שמות כב,יז) – לא תשאיר בחיים אישה העושה מעשי כישוף, - אחד האיש ואחד האשה – האיסור והעונש כוללים גם אנשים וגם נשים , אלא שלימדתך התורה דרך ארץ, מפני שרוב הנשים כשפניות – בתורה נאמר "מכשפה" בלשון נקבה, ולא נאמר "מכשף" בלשון זכר (כבשאר מצוותיה של התורה שנאמרו בלשון זכר), כי בתורה נכתבו הדברים על פי דרכו של עולם, ולפי המצוי רוב הנשים היו עוסקות בכשפים . ב מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי כב,יז נאמר: "מכשף" (דברים יח,י), "מכשפה" (שמות כב,יז) - משמע תפס את הזכר ותפס את הנקבה (הכתוב הזכיר הן את הזכר הן את הנקבה). ומפני מה נקראו כשפים על שום נשים? (מדוע הקפיד הכתוב לתפוס כאן לשון נקבה ולא להסתפק בלשון זכר כבשאר מצוותיה של תורה?) לפי שרוב כשפים בנשים (רוב הכשפים נעשים על ידי הנשים). ב בבלי סנהדרין סז,א אמרו: תנו רבנן: "מכשפה" - אחד האיש ואחד האישה. ומה תלמוד לומר: "מכשפה"? מפני שרוב נשים מצויות בכשפים. הדיבור במכילתא "לפי שרוב כשפים בנשים" היה נראה סתום ממבט ראשון. הן הבבלי הן הירושלמי התייחסו לסתמיות סגנונית זו כל אחד כדרכו, ופישטו ואמרו: "מפני שרוב נשים מצויות בכשפים", "מפני שרוב הנשים כשפניות" ("מעשה באחיזת עיניים", "דרכי דניאל: מחקרים במדעי היהדות", עמוד 124). מביאים מחלוקת תנאים בעניין מיתתו של המכשף. אמר רבי לעזר: מכשף בסקילה. מה טעמא דרבי לעזר? – מה הטעם של רבי לעזר (שמיתתו של המכשף בסקילה)? נאמר כאן: "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה" (שמות כב,יז) , ונאמר להלן – במעמד הר סיני : " לֹא תִגַּע בּוֹ יָד, כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה, אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה" (שמות יט,יג) – אסור לאדם או לבהמה לנגוע בהר סיני אפילו בידו, והעובר על האיסור יומת ברגימת אבנים או ביריית חיצים, ובין בהמה ובין אדם חייבים מיתה . מה "לֹא יִחְיֶה" שנאמר להלן - בסקילה, אף כאן – אף "לא תחיה" שנאמר כאן, - בסקילה (במקבילות שבמדרשי ההלכה ובבבלי מובאת דעה זו וטעמה בשמו של רבי עקיבא. אפשר שהשם רבי לעזר שנזכר בירושלמי הוא שיבוש של שם התנא רבי אליעזר) . מה טעמון דרבנין? – מה טעמם של החכמים (שמיתתו של המכשף בסייף)? נאמר כאן: "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה" (שמות כב,יז) , ונאמר להלן – בדיני מלחמה בערי האויב : "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה" (דברים כ,טז) – כל התושבים משבעת העמים בארץ כנען שציווה ה' להשמידם - חייבים מיתה . מה "לֹא תְחַיֶּה" שנאמר להלן - מיתה בחרב – בהרג בסייף (ראה דברים כ,יג: "וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ (הזכרים שבעיר שכבשת) לְפִי חָרֶב") , אף "לֹא תְחַיֶּה" שנאמר כאן - מיתה בחרב – ולא בסקילה (במקבילות שבמדרשי ההלכה ובבבלי מובאת דעה זו וטעמה בשמו של רבי ישמעאל או בשמו של רבי יוסי הגלילי) . אמר רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) : מן הדבר הזה – שלהלן, אני מכריעו – אני מנצח את רבי לעזר, שאמר שמכשף בסקילה . מוטב שילמד "לֹא תְחַיֶּה" מ"לֹא תְחַיֶּה" – מוטב ללמוד גזירה שווה ממילים שוות לגמרי , ואל יוכיח "לֹא יִחְיֶה" – אין ללמוד "לא תחיה" מ"לא יחיה", שאין המילים שוות לגמרי . מה טעמא דרבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) ? – מה הטעם של רבי יהודה (שמיתתו של המכשף בסקילה)? נאמר כאן: "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה" (שמות כב,יז) , ונאמר להלן – בסמוך לכתוב בעניין מכשף : "כָּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת" (שמות כב,יח) – השוכב עם בהמה - חייב מיתה. שאין - ויש ללמוד מסמיכות הכתובים, אף קשר ביניהם . מה מיתת הבהמה - בסקילה – השוכב עם בהמה דינו בסקילה (ראה ירושלמי לעיל ז,ד) , אף כאן - בסקילה – המכשף דינו בסקילה (במקבילות שבמדרשי ההלכה ובבבלי מובאת דעה זו וטעמה בשמו של רבי יוסי הגלילי או בשמו של בן עזאי) . אף על פי שסתם התלמוד מציע את הדברים ב"מה טעמא דרבי לעזר", ב"מה טעמון דרבנין" וב"מה טעמא דרבי יהודה", נראה מאריכות הדברים ומדברי רבי עקיבא שבאמצעם, שיש כאן ברייתא שהתלמוד השגיר בה את המונחים שלו. לברייתא זו ישנן שתי מקבילות בלשונות אחרים בשתי המכילתות ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמודים מו-מז). ב מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דנזיקין פרשה יז נאמר: "מכשפה לא תחיה" - אחד איש ואחד אישה. רבי ישמעאל אומר: נאמר כאן: "לא תחיה", ונאמר להלן: "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ,טז). מה להלן - בסייף, אף כאן - בסייף. רבי עקיבא אומר: נאמר כאן: "לא תחיה", ונאמר להלן: "אם בהמה אם איש לא יחיה" (שמות יט,יג). מה להלן - בסקילה, אף כאן - בסקילה. אמר לו רבי ישמעאל: אני דן "לא תחיה" מ"לא תחיה", ואתה משיבני מ"לא יחיה" על "לא תחיה"! רבי יוסי הגלילי אומר: נאמר: "מכשפה לא תחיה", ונאמר: "כל שוכב עם בהמה מות יומת" (שמות כב,יח). סמכו לו, מה זה - בסקילה, אף זה - בסקילה. רבי יהודה בן בתירה אומר: הרי הוא אומר: "ואיש או אישה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו, באבן ירגמו אותם" (ויקרא כ כז) - והלא אוב וידעוני בכלל מכשפים היו, ולמה יצאו? להקיש אליהם ולומר לך: מה אלו - בסקילה, אף כל מכשפים - בסקילה. דעת רבי לעזר בירושלמי היא דעת רבי עקיבא במכילתא דרבי ישמעאל. דעת החכמים בירושלמי היא דעת רבי ישמעאל במכילתא דרבי ישמעאל. דעת רבי יהודה בירושלמי היא דעת רבי יוסי הגלילי במכילתא דרבי ישמעאל. ב מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי כב,יז נאמר: "לא תחיה" - רבי יוסי הגלילי אומר: נאמר כאן: "לא תחיה", ונאמר להלן: "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ,טז). מה "לא תחיה" האמור להלן - בסייף, אף כאן - בסייף. ורבי עקיבה אומר: נאמר כאן: "לא תחיה", ונאמר להלן: "אם בהמה אם איש לא יחיה" (שמות יט,יג). מה "לא יחיה" האמור להלן: סקילה, אף כאן - סקילה. אמר לו רבי יוסי הגלילי: עקיבה, אני דן "לא תחיה" מ"לא תחיה", ואתה דן "לא תחיה" מ"לא יחיה"! אמר לו: אתה דנו מן הגויים שאין להם מיתה אלא בסייף, ואני דנו מישראל שיש להם מיתות הרבה. בן עזאי אומר: "כל שוכב עם בהמה מות יומת" (שמות כב,יח) - נתנו עניין לו, מה זה - בסקילה, אף זה - בסקילה. רבי יהודה בן בתירה אומר: הרי הוא אומר: "ואיש או אישה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו, באבן ירגמו אותם" (ויקרא כ כז) - והלא אף זה בכלל מכשף היה, ולמה יצא? להקיש אליו: מה זה - בסקילה, אף זה - בסקילה. ב בבלי סנהדרין סז,א-ב אמרו: תנו רבנן: רבי יוסי הגלילי אומר: נאמר כאן: "מכשפה לא תחיה", ונאמר להלן: "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ,טז). מה להלן - בסייף, אף כאן - בסייף. רבי עקיבא אומר: נאמר כאן: "מכשפה לא תחיה", ונאמר להלן: "אם בהמה אם איש לא יחיה" (שמות יט,יג). מה להלן - בסקילה, אף כאן - בסקילה. אמר לו רבי יוסי הגלילי: אני דנתי "לא תחיה" מ"לא תחיה", ואתה דנת "לא תחיה" מ"לא יחיה"! אמר לו רבי עקיבא: אני דנתי ישראל מישראל, שריבה בהם הכתוב מיתות הרבה, ואתה דנת ישראל מגויים, שלא ריבה בהם הכתוב אלא מיתה אחת (בסייף). בן עזאי אומר: נאמר: "מכשפה לא תחיה", ונאמר: "כל שוכב עם בהמה מות יומת" (שמות כב,יח). סמכו עניין לו, מה שוכב עם בהמה - בסקילה, אף מכשף - בסקילה. אמר לו רבי יהודה: וכי מפני שסמכו עניין לו אתה מוציא זה לסקילה? אלא אוב וידעוני בכלל מכשפים היו, ולמה יצאו? להקיש אליהם לומר לך: מה אוב וידעוני - בסקילה, אף מכשף - בסקילה. דעת רבי לעזר בירושלמי היא דעת רבי עקיבא במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי ובבבלי. דעת החכמים בירושלמי היא דעת רבי יוסי הגלילי במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי ובבבלי. דעת רבי יהודה בירושלמי היא דעת בן עזאי במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי ובבבלי. הירושלמי שואל "מה טעמון דרבנין?" מבלי שהוזכרה דעה זו של חכמים החולקים על רבי אלעזר (=רבי אליעזר?). שתי הדעות הללו הן כנראה מחכמי דור רבותיו של רבי עקיבא (רבי אליעזר ורבי יהושע), ורבי עקיבא מכריע כאחרון. הושמט הדו-שיח המאפיין את דיוני התנאים: אני דנתי, אתה דנת. הדעה האחרונה (הראיה מאוב וידעוני) הושמטה; רבי יהודה ולא רבי יהודה בן בתירה; 'חרב' ולא 'סייף' ("מעשה באחיזת עיניים", "דרכי דניאל: מחקרים במדעי היהדות", עמוד 123). • • •

מעשי כשפים מציעים מעשה: דלמא: – מעשה: רבי ליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) ורבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני) ורבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) עלון למיסחי בהדין דימוסין דטיבריא – נכנסו לרחוץ בבית המרחץ הציבורי הזה של טבריה . חמתון חד מיניי – ראה אותם מין (יהודי נוצרי, משומד, כופר) אחד . אמר מה דמר ותפשיתון כיפה (צריך לומר: 'ותפשתון כיפתה') – אמר (המין) מה שאמר (אמר נוסח כישוף) ותפשה אותם (את החכמים) הכיפה (המבנה הקמור של אחד מחדרי בית המרחץ, בשל הכישוף שאמר המין, ולא יכלו לזוז) . אמר רבי ליעזר לרבי יהושע: מה ('מה' משמשת כנראה בסיפורי התנאים במשמעות 'הוֹי'. ואולם ייתכן שיש כאן לשון קצרה תחת "מה זה", והיא שאלה מליצית להבעת תמיהה ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד עו, הערה 195)) , יהושע בן חנינה, חמי מה דאת עבד – ראה מה שאתה עושה (להינצל מהכישוף של המין)! . מי נפיק אהן מינייא אמר רבי יהושע מה דמר ותפש יתיה תרעא – משיצא המין הזה (מבית המרחץ) אמר רבי יהושע מה שאמר ותפש אותו (את המין) השער (של בית המרחץ, בשל הכישוף שאמר רבי יהושע. - רבי יהושע למד את סודות הכישוף כדי שהחכמים יוכלו להתמודד עם יריביהם) . והוה כל מאן דעליל הוה יהיב ליה חד מרתוקה, וכל מאן דנפיק הוה יהיב ליה בנתיקה (צריך לומר: ' מרתוקה ') – והיה כל מי שנכנס היה (השער) נותן לו (למין) מכה אחת, וכל מי שיוצא היה נותן לו (למין) מכה (המין ספג חבטות מהשער הנפתח והנסגר על ידי הנכנסים לבית המרחץ והיוצאים ממנו) . אמר לון – אמר להם (המין לחכמים) : שרון מה דעבדתון – התירו את מה (הסירו את הכישוף) שעשיתם (כדי שאוכל ללכת)! . אמרין ליה – אמרו לו (החכמים למין) : שרי ואנן שריי – התר (הסר תחילה את הכישוף שעשית) ואנחנו מתירים (מסירים את הכישוף שעשינו) . שרון אילין ואילין – התירו (את הכישוף) אלה ואלה (המין והחכמים) . מן דנפקון אמר רבי יהושע לההוא מינייה – משיצאו (החכמים מבית המרחץ) אמר רבי יהושע למין ההוא : הא (הדא) מה דאת חכם? – זאת מה שאתה יודע (לעשות)? . אמר – אמר (להם המין) : ניחות לימא – נרד לים (כינרת, ושם אראה לכם מה אני יודע לעשות עוד) . מן דנחתין (צריך לומר: 'דנחתון') לימא אמר ההוא מינייא מה דאמר ואיתבזע ימא – משירדו לים אמר המין ההוא מה שאמר ונקרע (נבקע) הים (בשל הכישוף שאמר המין) . אמר לון – אמר להם (המין לחכמים) : ולא כן עבד משה רבכון בימא?! (בתמיהה) – ולא כך עשה משה רבכם בים?! (באמירה זו הציג המין את משה רבנו כמכשף, ואת כוחותיו כשווים לאלו של משה) אמרין ליה – אמרו לו (החכמים למין) : לית את מודה לן דהליך משה רבן בגויה?! (בתמיהה) – אין אתה מודה לנו שהילך משה רבנו בתוכו (בתוך הים שנבקע)?! אמר לון – אמר להם (המין לחכמים) : אֵין – הן (אני מודה) . אמרון ליה – אמרו לו (החכמים למין) : והליך בגויה – והַלֵּךְ בתוכו (בתוך הים שנבקע, כדי להוכיח שכוחותיך שווים לאלו של משה)! . הלך בגויה – הילך (המין) בתוכו . גזר רבי יהושע על שרה דימא ובלעיה – גזר רבי יהושע על השר של הים (המלאך הממונה על הים) ובלע (הים) אותו (את המין, שהחזיר השר את מי הים למקומם וטבע המין בים) .

ומציעים מעשה נוסף: דלמא: – מעשה: רבי ליעזר ורבי יהושע ורבן גמליאל (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני) סלקון לרומי – עלו (נסעו) לרומי . עלון לחד אתר ואשכחון מיינוקיא עבדין גבשושין ואמרין – נכנסו למקום אחד ומצאו תינוקות (ילדים) עושים גבשושים (ערימות קטנות של אבנים או של עפר) ואומרים : הכין בני ארעא דישראל עבדין ואמרין – כך בני ארץ ישראל עושים ואומרים : ההן תרומה, ( ו ) ההן מעשר – זה תרומה, זה מעשר . אמרין – אמרו (החכמים) : מסתברא דאית הכא יהודאין – מסתבר שיש כאן יהודים . עלון לחד אתר ואקבלון (צריך לומר: 'ואתקבלון') בחד כיי (צריך לומר: ' ב יי') – נכנסו (החכמים) למקום אחד והתקבלו (התארחו) בבית אחד . יתבון למיכל – ישבו לאכול , והוה כל תבשיל דהוה עליל קומיהון, אי לא הוון מעלין ליה בחד קיטון, לא הוה מייתי ליה קומיהון – והיה כל תבשיל שהיה נכנס (מובא) לפניהם, אם לא היו מכניסים אותו בקיטון (חדר שינה. מקור המילה ביוונית) אחד, לא היה (בעל הבית) מביא אותו לפניהם . וחשון דילמא דאינון אכלין זבחי מתים – וחששו (החכמים) שמא הם אוכלים זבחי מתים (קורבנות לאלילים שהם מתים, שחששו שהוא מקריב מהתבשילים לעבודה זרה שיש בקיטון, והתבשילים אסורים באכילה) . אמרין ליה – אמרו לו (החכמים לבעל הבית) : מה עיסקך דכל תבשיל דאת מייתי קומינן, אִין לית את מעיל להן קיטונא, לית את מייתי לן (צריך לומר: 'ליה') קומינן? – מה עסקך (מעשיך), שכל תבשיל שאתה מביא לפנינו, אם אין אתה מכניס לקיטון הזה, אין אתה מביא אותו לפנינו? אמר לון – אמר להם (בעל הבית) : חד אבא גבר סב אית לי, וגזר על נפשיה דלא נפק מן הדא קיטונא כלום עד דייחמי לחכמי ישראל – אב אחד, איש זקן, יש לי, וגזר על עצמו שלא ייצא מן הקיטון הזה כלל עד שיראה את חכמי ישראל (כדי להציע את דבריו לפניהם, ואני מביא לפניו מהתבשילים קודם שאני מביא לפניכם) . אמרין ליה – אמרו לו (החכמים) : עול ואמור ליה – היכנס ואמור לו (לאביך) : פוק הכא לגביהון, דאינון הכא – צא כאן אצלם (אצל חכמי ישראל), שהם כאן . נפק לגבון – יצא (האב) אצלם . אמרין ליה – אמרו לו (החכמים לאב) : מה עיסקך? – מה עסקך (שגזרת על עצמך שלא תצא מן הקיטון עד שתראה את חכמי ישראל)? אמר לון – אמר להם (האב) : צלון על ברי, דלא מוליד – התפללו על בני, שאינו מוליד! . אמר רבי ליעזר לרבי יהושע: מה, יהושע בן חנניה, חמי מה דאת עביד – ראה מה שאתה עושה (להציל את הבן מהכישוף שנעשה לו שלא יוליד)! . אמר לון – אמר להם (רבי יהושע לבני הבית) : אייתון לי זרע דכיתן – הביאו לי זרע של פשתן! . ואייתון ליה זרע דכיתן – והביאו לו זרע של פשתן . איתחמי ליה (מילה זו יתירה) זרע ליה על גבי טבלה – נראה (להם שרבי יהושע) זורע אותו על גבי לוח , איתחמי מרבץ ליה – נראה (להם שרבי יהושע) מרביץ (מזלף מים) אותו , איתחמי דסלקת – נראה (להם) שעלתה (צומח הזרע) , איתחמי מיתלש בה – נראה (להם שרבי יהושע) תולש בה (את הצמח) , עד דאסק חדא איתא בקלעיתא דשערה – עד שהעלה (יצר רבי יהושע בכישוף) אישה אחת במקלעת שערה (היא המכשפה שעשתה בכשפיה שלא יוליד הבן. - כשהמכשפים נתפסים בשערם הם נעשים כפופים לתופס אותם ותש כוחם. בדרך זו ניתן להתגבר על המכשפים ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 84)) . אמר לה – אמר לה (רבי יהושע לאישה) : שריי מה דעבדתין – התירי מה (הסירי את הכישוף) שעשית (לאותו אדם שלא יוליד)! . אמרה ליה – אמרה לו (האישה) : לי נא שרייה – אין אני מתירה (איני מסירה את הכישוף) . אמר לה – אמר לה (רבי יהושע) : דלא כן, אנא מפרסם ליך – שאם לא כך (אם אין את מסירה את הכישוף), אני מפרסם אותך (אגלה ברבים את שמך כמכשפה) . אמרה ליה – אמרה לו (האישה) : לי נא יכלה, דאינון מטלקין בימא – אין אני יכולה, שהם מושלכים בים (ייתכן שהכוונה ללוחות קללה שעליהם כתבה המכשפה את הקללות שהטילה על אותו אדם שלא יוליד, והשליכה אותם לים כדי שלא יימצאו לעולם. לוחות קללה שימשו בעולם היווני-רומי) . וגזר רבי יהושע על שריא (צריך לומר: 'שרא') דימא ופלטון – וגזר רבי יהושע על השר (המלאך) של הים ופלט אותם (זרק אותם מתוך הים ויכלה להתיר את הכישוף) . וצלון עלוי, וזכה למיקמה לרבי יודה בן בתירה – והתפללו (החכמים) עליו (על אותו אדם שיוליד), וזכה להעמיד (להוליד) את רבי יהודה בן בתירה (בדור הרביעי או החמישי לתנאים) . אמרו – החכמים : אִילּוּ לא עלינו לכאן אלא להעמיד הצדיק הזה – רבי יהודה בן בתירה , דיינו – מספיק לנו . אף שרבי אליעזר היה רבו של רבי יהושע בכשפים, כאמור להלן, הורה רבי אליעזר לרבי יהושע בשני המעשים לעשות כשפים ולא עשה כך בעצמו. ייתכן שהרב רצה לבחון את כוחו בכשפים של תלמידו.

אמר רבי יהושע בן חנניה: יכיל אנא נסיב קריין ואבטיחין ועביד לון איילין ו טבין, והידנון (צריך לומר: 'והידלון') עבידין איילין וטבין – יכול אני לקחת דלועים ואבטיחים ועושה אותם איילים וצבאים, והללו (האיילים והצבאים שנוצרו בכישוף) עושים (מולידים) איילים וצבאים (נראה שרבי יהושע התפאר בידיעותיו בכישוף, כדי למנוע מפשוטי העם להיגרר אחרי המינים העוסקים בכישוף, שבאמצעותו ניסו המינים להבליט את יתרונם על חכמי התורה) . אמר רבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : מהלך הוינא בהדא איסרטא דציפורי וחזית (צריך לומר כמו בקטע גניזה (ליקוט אגדות): 'וח מ ית') חד מיניי נסיב חד צריר וזרק ליה לרומא והוה נחת ומתעביד עגל – מהלך הייתי בדרך הזאת של ציפורי, וראיתי מין אחד לוקח צרור (אבן) אחד וזורק אותו לרום (לגובה) והיה (הצרור) יורד ונעשה עגל (על ידי כישוף) . ומציעים קושיה ממימרה על דברי רבי ינאי: ולא כן אמר – ולא כך אומר רבי לעזר (אמורא בדור השני) בשם רבי יוסי בר זימרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) : אם מתכנסין הן כל באי העולם (כינוי לבני האדם) אינן יכולין לבראות (לברוא) אפילו יתוש אחד ולזרוק (להכניס) בו נשמה – באמצעות החוכמה והמדע האנושיים ?! (בתמיהה) – ואם כן, כיצד ייתכן שיצר המין עגל מצרור? ומתרצים את הקושיה: נימר: – נֹאמַר: לא נסבה הוא (צריך לומר כמו בקטע גניזה (ליקוט אגדות): 'לא נסב ה הוא') מינייא חד צרור וזרקיה לרומא ונחת ואיתעביד חד (מילה זו יתירה ואינה בקטע גניזה (ליקוט אגדות)) עגל – לא לקח המין ההוא צרור אחד וזרק אותו לרום וירד ונעשה עגל , אלא לסריה קרא וגנב ליה עגל מן בקורתא ואייתי ליה – אלא לעוזרו / לרמאי (לא ברור שכך פירוש המילה 'סריה') קרא וגנב לו עגל מן הבקר (עדר הבקר) והביא לו (המין רימה והציג עגל גנוב כמי שנוצר מצרור, ואין כאן כישוף אלא אחיזת עיניים) .

אמר רבי חיננא בירבי חנניה (אין אמורא בשם זה בספרות התלמודית. וצריך לומר כמו בקטע סבונה: 'רבי חמה בירבי חנינה' - אמורא ארץ ישראלי בדור השני) : מטייל הוינא באילין גופתא דציפורין וחמית חד מיניי נסב חדא גולגלא וזרקה לרומא והיא נחתא ומתעבדא עגל – מהלך הייתי ב'גופתא' האלו של ציפורי ('גופתא' הוא מונח טופוגרפי לאיזור ליד ציפורי), וראיתי מין אחד לוקח גולגולת אחת וזורק אותה לרום (לגובה) והיא (הגולגולת) יורדת ונעשית עגל (על ידי כישוף) . אתית ואמר י ת לאבא – באתי ואמרתי לאבי (לרבי חנינה את מעשה הכישוף שראיתי) . אמר לי – אבי : אין אכלת מינה (בקטע סבונה ובקטע גניזה (ליקוט אגדות): 'מיניה') – אם אכלת ממנו (מבשר העגל), - מעשה הוא – מעשה כישוף של ממש הוא , ואילא (בקטע סבונה: 'ואין לא') – ואם לא, - אחיזת עינים הוא. בקרב הנוצרים הקדומים רווחו מאוד מעשי כשפים וקסמים, כמסופר בירושלמי כאן. בשני הסיפורים של רבי ינאי ורבי חנינה מציינים בפירוש שהמינים אינם אלא מאחזי עיניים המעמידים בלהטוטיהם פנים ומרמים את הבריות.

במשנה שנינו: "רבי עקיבה אומר משם רבי יהושע: שנים לוקטין קישואין, אחד לוקט - פטור, ואחד לוקט - חייב: העושה מעשה - חייב, והאוחז את העינים - פטור". מביאים ברייתא: אמר רבי יהושע בן חנניה: שלש מאות פרשיות היה רבי ליעזר דורש בפרשת מכשפה – היה דורש את ההלכות הנדרשות בפרשה זו ('פרשיות' = הלכות. ראה "פרשת המלך כיצד? לדרכי עריכת המשנה", "סידרא" טז, עמודים 27-28. - המספר שלוש מאות משמש בלשון חכמים כמספר של גוזמה, והכוונה להלכות מרובות, ולאו דווקא שלוש מאות) , ומכולם לא שמעתי אלא שני דברים – דברים שהם נוגדים, הפוכים, סותרים ('שני דברים' כאן ובעוד מקומות הוא ביטוי שמשמעו: דבר והיפוכו) בעניין כשפים : שנים לוקטין – בכישוף, קישואין, אחד לוקט - פטור, ואחד לוקט - חייב – הרי שני דברים הפוכים : העושה מעשה – של ממש וגורם שינוי במציאות, - חייב – סקילה , והאוחז את העינים - פטור – מסקילה . ב תוספתא סנהדרין יא,ה שנו: אמר רבי עקיבא: שלוש מאות הלכות היה רבי אליעזר שונה / דורש ב"מכשפה לא תחיה" (שמות כב,יז), ולא למדתי הימנו אלא שני דברים: שניים מלקטים קישואים, אחד לוקט - חייב, ואחד לוקט - פטור: העושה מעשה - חייב, והאוחז את העיניים - פטור. ב בבלי סנהדרין סח,א אמרו: תניא: כשחלה רבי אליעזר נכנסו חכמים אצלו... אמר:... ולא עוד אלא שאני שונה שלוש מאות הלכות, ואמרי לה: שלושת אלפים הלכות, בנטיעת קישואים (על ידי כשפים) ולא היה אדם ששאלני בהן דבר מעולם, חוץ מעקיבא בן יוסף. פעם אחת אני והוא מהלכים בדרך, אמר לי: רבי, למדני דבר אחד בנטיעת קישואים. אמרתי דבר אחד (לחשתי לחש אחד של כשפים), נתמלאה כל השדה קישואים. אמר לי: רבי, לימדתני נטיעתם, למדני עקירתם. אמרתי דבר אחד, נתקבצו כולם למקום אחד. בירושלמי: "שלוש מאות פרשיות בפרשת מכשפה". בתוספתא: "שלוש מאות הלכות ב'מכשפה לא תחיה'". בבבלי: "שלוש מאות הלכות בנטיעת קישואים". בירושלמי ובתוספתא: "שני דברים: שניים מלקטים קישואים, אחד לוקט חייב ואחד לוקט פטור". בבבלי: "דבר אחד בנטיעת קישואים ודבר אחד בעקירתם". לפי המשנה, רבי עקיבא למד מרבי יהושע. לפי הירושלמי, רבי יהושע למד מרבי אליעזר. לפי התוספתא והבבלי, רבי עקיבא למד מרבי אליעזר. בבבלי סנהדרין סח,א אמרו ביישוב הסתירה בין המשנה ובין הברייתא בבבלי, שתחילה למד רבי עקיבא מרבי אליעזר ואחר כך למד רבי עקיבא גם מרבי יהושע. לפי הירושלמי אפשר ליישב את הסתירה, שתחילה למד רבי יהושע מרבי אליעזר ואחר כך למד רבי עקיבא מרבי יהושע. ב ספרי דברים פסקה קע נאמר: "לא תלמד לעשות כתועבות הגויים ההם" (דברים יח,ט) - לעשות אי אתה למד, אבל אתה למד להבין ולהורות. וב בבלי סנהדרין סח,א אמרו: ורבי אליעזר היכי עביד הכי (מעשה כשפים)? והא אנן תנן: העושה מעשה - חייב! - להתלמד שאני. דאמר מר: "לא תלמד לעשות" (דברים יח,ט) - לעשות אי אתה למד, אבל אתה למד להבין ולהורות (אסור לעשות כשפים לשם לימוד על מנת לעשות, אבל מותר לעשות כשפים לשם לימוד על מנת להבין בעצמו ולהורות לאחרים). אמר רבי דרוסא (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) : תשע מאות פרשיות היו – תשע מאות פרשיות היה רבי אליעזר דורש בפרשת מכשפה (שלא כדברי הברייתא לעיל שהיה דורש שלוש מאות פרשיות) , שלש מאות לחיוב – הלכות שדינן שהעושה חייב מיתה, ושלש מאות לפטור – הלכות שדינן שהעושה פטור לגמרי, ושלש מאות לחיוב שהוא פטור – הלכות שדינן שהעושה חייב מלקות ופטור ממיתה . ב בבלי סנהדרין סז,ב אמרו: אמר אביי: הלכות כשפים כהלכות שבת. יש מהן בסקילה, ויש מהן פטור (מעונש) אבל אסור (מדברי חכמים), ויש מהן מותר לכתחילה. העושה מעשה (של כשפים) - בסקילה, האוחז את העיניים - פטור אבל אסור, מותר לכתחילה - כדרבי חנינא ורבי הושעיא: כל מעלי שבתא הוו עסקי בהלכות יצירה / בספר יצירה ומברי להו עיגלא תילתא ואכלי ליה. • • •