אור לישרים על תלמוד ירושלמי סנהדרין ו:ו

כל הנסקלין נתלין – לאחר הסקילה ; דברי רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) . וחכמים אומרים: אינו נתלה, אלא המגדף – המקלל את שם ה', והעובד עבודה זרה. האיש תולין אותו פניו כלפי העם, והאשה פניה כלפי העץ; דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: האיש נתלה, ואין האשה נתלית. אמר רבי אליעזר – לחכמים : מעשה בשמעון בן שטח (אחד מחכמי הזוג השלישי בימי הבית השני) שתלה נשים – שהיו מכשפות, באשקלון (עיר נמל בגבול הדרומי של ארץ ישראל) – והרי ראיה לדבריי שאף האישה נתלית . אמרו לו – חכמים לרבי אליעזר : שמונים נשים תלה – ביום אחד , ואין דנין – בבית דין אחד, שנים ביום אחד – אלא הוראת שעה היתה ואין למדים ממנה .

( "כיצד תולין אותו" כול'. ) (בכתב יד ליידן מופיעה כאן בטעות פסקה מהמשך המשנה הלכה ד) חייבי סקילה הנתלים במשנה שנינו: "כל הנסקלין נתלין; דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: אינו נתלה, אלא המגדף והעובד עבודה זרה". מציעים את טעמיהם של רבי אליעזר ושל החכמים. מה טעמא דרבי ליעזר? – מה הטעם של רבי אליעזר? מה ה מגדף – המקלל את שם ה', - על ידי (מכיוון) שנסקל – שנאמר: "וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת, רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה" (ויקרא כד, טז), נתלה – שנאמר: "קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי" (דברים כא,כג), ויש לדרוש את הכתוב: קללת שם ה' היא עבירה שמחייבת עונש תלייה , אף אני אביא (אוסיף, ארבה) שאר כל הנסקלין שיהו (שיהיו) נתלין. מה טעמא (צריך לומר כמו בקטע עסיס: ' טעמון ') דרבנ י ן? – מה טעמם של החכמים? מה המגדף - על ידי שפשט ידו בָּעיקר (פגע לרעה באלוהים) נתלה, אף אני ארבה שאר כל הפושטין ידיהן בעיקר – העובדים עבודה זרה, להיות (בקטע עסיס: 'שיהיו') נתלין. ב ספרי דברים פסקה רכא נאמר: יכול יהו כל הנסקלים נתלים! תלמוד לומר: "כי קללת אלוהים תלוי" - אחר שריבה הכתוב מיעט. הרי אנו למדים אותו מן המגדף: מה מגדף מיוחד שפשט ידו בעיקר והרי הוא נתלה, כך כל הפושט ידו בעיקר הרי הוא נתלה. רבי אליעזר אומר: מה מגדף מיוחד שהוא נסקל והרי הוא נתלה, כך כל הנסקלים נתלים. ב בבלי סנהדרין מה,ב אמרו: תנו רבנן: "והומת ותלית" - יכול כל המומתים נתלים! תלמוד לומר: "כי קללת אלוהים תלוי" - מה מקלל זה - שבסקילה, אף כל - שבסקילה; דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: מה מקלל זה - שכפר בעיקר, אף כל - שכפר בעיקר. טעמיהם של רבי אליעזר ושל החכמים המובאים בברייתא בספרי ובבבלי עובדו בירושלמי לסוגיה סתמית. • • •

מעשה בשמעון בן שטח שתלה שמונים נשים באשקלון כאן התחלת מקבילה בירושלמי חגיגה ב,ב. מציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: יהודה בן טבאי (אחד מחכמי הזוג השלישי בימי הבית השני) נשיא. אית תניי תני: – [ו]יש תנא [ש]שונה: שמעון בן שטח (אחד מחכמי הזוג השלישי בימי הבית השני) נשיא. לפי הברייתא בתוספתא חגיגה ב,ח, לדעת רבי מאיר היה יהודה בן טבאי נשיא ושמעון בן שטח אב בית דין, ולדעת רבי יהודה היה שמעון בן שטח נשיא ויהודה בן טבאי אב בית דין.

ומציעים סיוע לשני המקורות התנאיים הסותרים: מאן דמר: – מי שאומר: יהודה בן טבאי נשיא - עובדא דאלכסנדריאה מסייע ליה – המעשה (סיפור המעשה) של אלכסנדריה (המסופר להלן) מסייע לו . [ומן דמר: – ומי שאומר: שמעון בן שטח נשיא - עובדה דאשקלון מסייע ליה – המעשה (סיפור המעשה) של אשקלון (המסופר להלן) מסייע לו . יהודה בן טבאי ועובדא דאלכסנדריה יהודה בן טביי הוון בני ירושלם בעיין ממניתיה נשיא ולא קבל עלוי – היו בני ירושלים רוצים למנות אותו נשיא ולא קיבל עליו . ערק ואזל ליה לאלכסנדריה – ערק (ברח) והלך לו לאלכסנדריה (שבמצרים) .] (החיסרון במסירה שלפנינו על ידי השמטת הסופר הושלם על פי קטע עסיס) והוון – והיו בני ירושלם כותבין: " מירושלם הגדולה לא ל כסנדריאה הקטנה. עד מתי בעלי שרוי בתוכך (כך נוסח הבבלי בסיפור דומה על יהושע בן פרחיה, ושמא גרסתנו הושפעה משם. אבל בקטע עסיס ובמקבילה: 'עד מתי ארוסי יושב אצלכם') ואני יושבת עגומה (עצובה) בביתי? " (שמא אין עגומה אלא עגונה, בחילוף מ-נ) [פרש מייתי ליה (במקבילה אין מילה זו) גו אסרטה (הגרסה 'גו אסרטה' (ברחוב, בדרך) קשה, שהפועל 'פרש' משמש לשון הפלגה בים. לכן נראה שהגרסה העיקרית היא במקבילה: 'גו אילפא ') – פרש (הפליג יהודה בן טבאי בים) לבוא (לירושלים) באונייה (ולקבל עליו את הנשיאות) . אמר – יהודה בן טבאי בדרך חזרה מאלכסנדריה : דכירה מרתה דבייתה דיאות קבלתן – זכורה (לטובה) בעלת הבית שיפה קיבלה (אירחה) אותנו (באלכסנדריה) , וחסידה הוות (ההמשך מלמד שהעיקר כנוסח שבמקבילה: ' מה הוות חסירה? ') – מה היתה חסירה? (שאין בה שום חיסרון) . אמר ליה חד מן תלמידוי: – אמר לו (ליהודה בן טבאי) אחד מתלמידיו (שהיה סבור שהתכוון רבו לומר שאין בה שום חיסרון במראה): חדא עיינה הוות שוורה – עינה האחת (של בעלת הבית) היתה בולטת (הרי שיש בה חיסרון במראה) . אמר ליה: – אמר לו (יהודה בן טבאי): אית גבך תרתיי – יש אצלך שתיים (יש בך שתי עבירות) . חדה דאסתכלת בה – אחת, שהסתכלת בה (וראית שעינה בולטת) , וחדה דחשדתני דאיסתכלית בה – ואחת, שחשדת בי שהסתכלתי בה (שהרי היית סבור שהתכוונתי לומר שאין בה שום חיסרון במראה) . מה אמרית? – מה אמרתי? יאה בריואה?! – יפה במראה?! (וכי התכוונתי לומר שאין בה שום חיסרון במראה?! והרי ודאי לא הסתכלתי בה!) לא אמרית אלא יאה בעובדה – לא אמרתי אלא נאה במעשה (התכוונתי לומר שאין בה שום חיסרון במעשה, שכן אירחה אותנו יפה) . ואקפד עלוי ומית – והקפיד (יהודה בן טבאי) עליו ומת (התלמיד. במקבילה: 'וכעס עלוי ואזל'. - 'אזל' משמשת בירושלמי לשון נקייה ל'מת'. - ממעשה זה מוכח שיהודה בן טבאי היה נשיא) .] (החיסרון במסירה שלפנינו על ידי השמטת הסופר הושלם על פי קטע עסיס) אפשר שיהודה בן טבאי עזב את ירושלים מסיבות מדיניות: הוא סירב לשמש כנשיא פרושי במוסד שיש בו רוב של צדוקים, או שחשש מעימות עם ינאי המלך. אפשר ששינוי המצב המדיני בארץ עם עלייתה של שלומציון המלכה לכס המלוכה והפיכת הפרושים לרוב בהנהגה הדתית היו הגורם לחזרתו. אפשר שכותב המכתב מירושלים היה שמעון בן שטח, בן זוגו של יהודה בן טבאי, וכינה את יהודה בן טבאי "ארוסי", משום שדימה את היחס שבין נשיא ואב בית דין ליחס שבין איש ואשתו, וכיוון שבאותה שעה יהודה בן טבאי נתמנה נשיא אך עדיין לא שימש נשיא נתכנה "ארוסי" ולא "בעלי". יש בבבלי סוטה מז,א וסנהדרין קז,ב סיפור על יהושע בן פרחיה (אחד מחכמי הזוג השני) הדומה לסיפור על יהודה בן טבאי בירושלמי, וכן יש שם סיפור על תלמידו של יהושע בן פרחיה הדומה לסיפור על תלמידו של יהודה בן טבאי בירושלמי.

ומאן דמר: – ומי שאומר: שמעון בן שטח נשיא - עובדא דאשקלון מסייע ליה – המעשה (סיפור המעשה) של אשקלון מסייע לו . שני תלמידים באשקלון ובן המוכס תרין (בקטע עסיס: 'עובדה הוה בתרין') תלמידין (במקבילה: 'חסידין') הוו ן – שני תלמידים היו באשקלון, אכלין כחדא ושתין כחדא ולעיין באורייתא כחדא – אוכלים כאחת ושותים כאחת ויגעים בתורה כאחת . מית (בקטע עסיס ובמקבילה: 'דמך') חד מינון ולא אתגמל (צריך להוסיף כמו בקטע עסיס ובמקבילה: ' ליה ') חסד – מת אחד מהם ולא נגמל לו חסד (אף לא אחד ליווה את התלמיד לקבורה) . מית בר מעיין (בקטע עסיס ובמקבילה כאן ולהלן: 'בריה דמעיין') מוכס (גובה מיסים) ובט ( י ) לת כל מדינתא מיגמליניה חסד – (באותו הזמן) מת בנו של מעיין המוכס (שהיה רשע) ובטלה כל העיר (ממלאכה) לגמול לו חסד (ללוות את בנו של המוכס לקבורה) . שרי ההוא תלמידא בכי (בקטע עסיס: 'מצטער') – התחיל אותו החסיד לבכות (על שהתלמיד לא עשו לו כבוד במותו ובנו של המוכס עשו לו כבוד במותו), ואמר: ווי (מילת קריאה לצער) , דילמא לית לשונאי ישראל כלום?! (בתמיהה) – שמא אין לשונאיהם של ישראל (לשון נקייה, והכוונה לישראל) כלום (אין להם כל זכות, שהרי עשו כבוד לבנו של המוכס ולא לתלמיד)?! איתחמי ליה בחילמיה ואמר: – נראה לו (בעל החלום) בחלומו ואמר: לא תיבזי בני מריך – לא תבזה את בני אדוניך (את עם ישראל) . דין עבד חד ('חד א ') זכו ואזל בה – וזה (בנו של המוכס) עשה מצווה אחת והלך (מת) בה (במצווה הזאת שעשה, ושכרו היה שעשו לו כבוד במותו. - נראה שהמוכס שגר באשקלון עסק בחכירת מיסי המכס בנמל) , ודין עבד חד ('חד א ') חובה ואזל בה – זה (אותו התלמיד) עשה עבירה אחת והלך (מת) בה (בעבירה הזאת שעשה, ועונשו היה שלא עשו לו כבוד במותו. - בקטע עסיס ובמקבילה הסדר הפוך, וכמו שהוא בהמשך) . ומה חובה עבד (צריך להוסיף כמו בקטע עסיס: ' ההוא תלמידא ') ? – ומה עבירה עשה אותו התלמיד? (מדוע נענש?) חס (צריך להוסיף כמו בקטע עסיס ובמקבילה: ' ליה ') – חס (חלילה) לו! (לא ייתכן, בשום פנים לא) , דלא עבד חובה מן יומוי – שלא עשה עבירה מימיו , אלא זימנא חדא – פעם אחת, הקדים תפילין של ראש לתפילין של יד – שהיא עבירה קלה, שצריך להניחן כסדר מצוותן, של יד תחילה ואחר כך של ראש . ומה זכו עבד בר מעיין מוכס? – ומה מצווה עשה בנו של מעין המוכס? חס ליה – חס (חלילה) לו! , דלא עבד זכו מן יומוי – שלא עשה מצווה מימיו , אלא זימנא חדא עבד אריסטון לבולבוטייא ולא אתון – פעם אחת עשה סעודה לחברי מועצת העיר ולא באו (בקטע עסיס: 'ולא אכלוניה', ובמקבילה: 'ולא אתון אכלוניה'. ונראה שהנוסח במקבילה הוא הרכבה של הנוסחים כאן ובקטע עסיס) . אמר: ייתון מסכיני (צריך לומר כמו בקטע עסיס ובמקבילה: 'מסכינייא') וייכלוניה – יבואו העניים ויאכלו אותו (את האריסטון) , דלא ליקלקל (צריך לומר: 'נקלקל') – (כדי) שלא יתקלקל (האריסטון. - בקטע עסיס: 'דלא יטלק' - שלא ייזרק, שלא יושלך לאשפה) . - ומציעים מסורת חלופית עלומת שֵׁם: ואית דמרין: – ויש שאומרים: הוה סגי (לשון בבלי. ובקטע עסיס: 'מהלך') באורחא (בקטע עסיס: 'בשוק') והוה תחות (בקטע עסיס נוסף 'בי') שיחיה חד ע י גול – היה (בנו של המוכס) מהלך בדרך והיה תחת בית שחיו כיכר (של לחם) אחד , ונפל (בקטע עסיס נוסף 'מיניה') ונסתיה חד מסכן – ונפל (הכיכר ממנו) ולקח אותו עני אחד , ולא מר ליה מידי (לשון בבלי. ובקטע עסיס ובמקבילה: 'כלום') – ולא אמר לו (בנו של המוכס לעני) כלום , בגין דלא מסמקא אפוי – בשביל שלא להאדים את פניו (שלא לבייש את העני. - בקטע עסיס סדר המסורות על מה שעשה בנו של המוכס הפוך) . וחמא ההוא תלמידא (בקטע עסיס: 'לבתר יומין חמא לההוא חסידה חבריה מטייל'. ובמקבילה: 'בתר יומין חמא ההוא חסידא לחסידא חבריה מטייל') גו גנין גו פרדיסין גו מבועין דמיא – לאחר ימים (כעבור כמה ימים) ראה (התלמיד בחלומו) את אותו התלמיד (חברו שמת) מטייל (הולך) בגנים, בפרדסים, במעיינות מים (וזה היה שכרו של התלמיד שמת על כל המצוות שעשה כל ימיו) . וחמא לבר מעיין מוכס – וראה (התלמיד בחלומו) את בנו של מעין המוכס, קיים על גיף נהרא – עומד על שפת הנהר (בקטע עסיס ובמקבילה: 'לשונו שותת (יורד מפיו) על פי הנהר' (כדי לשתות מים מן הנהר)) , בעי ממטי מיא ולא מטי – רוצה להגיע (בלשונו) למים ולא מגיע (וזה היה עונשו של בנו של המוכס על כל העבירות שעשה כל ימיו) . וחמא למרים בת עלי בצלים תלייא בחיטי ביזייא – וראה (התלמיד בחלומו) את מרים בת עלי בצלים (כך כינויה) תלויה בפטמות השדיים (שלה. לפי כמה מקורות, זה עונש מידה כנגד מידה על שהיתה יושבת בשוק ומיניקה בניה בגלוי והיתה מביאה בני אדם לידי חטא שראו את דדיה) , ומציעים מסורת חלופית עלומת שֵׁם: ואית דמרין: – ויש שאומרים: תירעת (צריך לומר כמו בקטע עסיס ובמקבילה: ' צירא דתרעא ד- ') גיהנם קביעה גו אודנה – (ראה התלמיד בחלומו) הציר של שער הגיהינום קבוע באוזנה (של מרים. אוזנה שימשה חור לציר השער, והשער היה מסתובב על אוזנה בכניסת הנשמות לגיהינום. לפי כמה מקורות, זה עונש מידה כנגד מידה על שהיטתה אוזנה לשמוע לשון הרע) (כאן מוצעת המסורת הראשונה בסתם והמסורת השנייה על ידי 'ואית דמרין', אולם במקבילה וכן בקטע עסיס שתי המסורות מיוחסות לחכמים נקובי שם ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 56, הערה 195)) . אמר לון: – אמר (אותו התלמיד) להם: [למה? – מדוע נענשה מרים כך? אמרון ליה: – אמרו לו: בגין דהו ו ת ציימה ומפרסייה למגירתה – שהיתה צמה ומגלה לשכנותיה (שהיא מתענה. - השורש 'פרסי' בארמית הגלילית נדיר ביותר, ועל פי רוב שינוהו המעתיקים ל'פרסם'. שורש זה מופיע בארמית הגלילית בירושלמי כאן ("קטעי בראשית רבה מן הגניזה", עמוד 155, הערה 28)) . ומציעים מסורת חלופית עלומת שֵׁם: ואית דאמרין: – ויש שאומרים: דהו ו ת ציימה חד יום ומקזה לה תריי – שהיתה צמה יום אחד ומקזזת אותו שניים (מנכה יום אחד שבו צמה כנגד שני ימים שבהם התענגה, שלא צמה אלא כדי להתענג בימים שלא צמה. - לפי זה היתה "פרוש קיזאי" שנזכר בירושלמי ברכות ט,ה וסוטה ה,ה. היא חשבה שאפשר לכפר במצוות על עבירות ואפשר לנכות תמיד אחד נגד השני) . אמר לון: – אמר להם: ] (החיסרון במסירה שלפנינו מחמת שוויון סופות הושלם על פי קטע עסיס) עד אימת כדין? (בקטע עסיס ובמקבילה: 'עד אימת היא כן?') – עד מתי היא כך? (עד מתי תיענש מרים כך?) אמרון ליה: – אמרו לו: עד דייתי שמעון בן שטח ו נסבין (בקטע עסיס ובמקבילה: 'ואנן מרימין') לה מן גוא אודנה ויהבין לה (בקטע עסיס: 'ונן קבעינן ליה'. ובמקבילה: 'וקבעין ליה') גו אודניה – עד שיבוא שמעון בן שטח ואנחנו נוטלים אותו (את הציר של שער הגיהינום) מתוך אוזנה (של מרים) ונותנים אותו בתוך אוזנו (של שמעון בן שטח. - סתם המעשה כאן כמסורת השנייה לעיל) . אמר לון: – אמר להם: ומה הוא סורחניה? – ומה הוא סרחונו (פשעו של שמעון בן שטח)? אמרון ליה: – אמרו לו: דנדר על נפשיה ואמר: – שנדר (נשבע שמעון בן שטח) על עצמו ואמר: אי (צריך לומר כמו במקבילה: 'אי ן ') איתעביד נשייא, קטלי (בקטע עסיס: 'אנא קטיל'. ובמקבילה: 'אנא מקטל') לכל חרשייא – אם איעשה נשיא, אני הורג את כל המכשפים . והיידן עביד ליה (צריך לומר: ' והיידן ליה עביד ' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד פ, הערה 232). ובקטע עסיס: 'והיידליה [את]עבד') נשי י א ולא קטלון – והרי הוא נעשה נשיא ולא הרג אותם (את המכשפים) , אלא (מילה זו שייכת להלן) תומנין נשים במערת אשקלון (במקבילה: 'והא אית תמנין נשין חרשיין יהיב(י)ן גו מערתא דאשקלון') מחבלין עלמא – והנה יש שמונים נשים מכשפות נתונות (נמצאות) במערה של אשקלון ומשמידות את העולם (בקטע עסיס אין המילים 'תומנין נשים...') . זיל ומר ליה (בקטע עסיס ובמקבילה: ' אלא איזיל אמור ליה') – אלא לֵךְ ואמור לו (לשמעון בן שטח)! (מכיוון שהתלמיד היה באשקלון, אמרו לו ללכת ולומר לשמעון בן שטח שיהרוג את הנשים המכשפות באשקלון) . אמר לון: – אמר להם: גברא רבא הוא ולית הוא מהימנתי – איש גדול הוא ואין הוא מאמין לי . אמרון ליה: – אמרו לו: עינוון הוא סגי ומהימנת ( י ) ך – עניו הוא מאוד ומאמין לך . ואין לית מהימנת ( י ) ך – ואם אין מאמין לך, - אפיק עינ ( י ) ך ויבה גוא ידך – הוצא את עינך (ממקומה) ותן אותה בידך! (אם תעשה את הסימן הזה לפניו, יאמין לך) . אפיק עינ ( י ) ה ויהב ('ויהב ה ') גו ידיה – הוציא את עינו (ממקומה) ונתן אותה בידו . אמרון: (צריך לומר כמו בקטע עסיס: ' אמרון ליה: חזרה ') – אמרו לו: החזר אותה (את העין למקומה)! חזרת ואשתוות לחבירתה – חזרה (העין למקומה) והשתוותה לחבירתה (לעין השנייה). - כל זה אירע לאותו התלמיד בחלומו . אזל ומר ליה – הלך (אותו התלמיד) ואמר לו (לשמעון בן שטח את המעשה. - בקטע עסיס ובמקבילה: 'אזל ותנה ליה עובדא' - הלך וסיפר לו את המעשה) . בעא מיעבד סימנ ( י ) ה קומוי – רצה (התלמיד) לעשות את הסימן (שאמרו לו) לפניו . אמר ליה: – אמר לו (שמעון בן שטח): לית את צריך – אין אתה צריך (לעשות את הסימן) . אנא ידע דת גברא חסידא – אני יודע שאתה איש חסיד (ואני מאמין לך) . אף על פי כן, בליבי חשבית, בפומי לא אמרית – אף על פי שבליבי חשבתי (בליבי הרהרתי את השבועה, שאם אני נעשה נשיא, אני הורג את המכשפים), בפי לא אמרתי (בשפתיי לא פירשתי את השבועה) . שמעון בן שטח ועובדא דאשקלון והוה – והיה יום סגריר (יום גשום וקר. - בקטע עסיס ובמקבילה: 'מיד הלך לו / עמד שמעון בן שטח ביום סגריר') . נטל תמנין גוברין בחירין לבושין ('לב י שין') מאנין נקיין – לקח (שמעון בן שטח) שמונים אנשים מובחרים לבושים בגדים נקיים , ונסב עמון תמנין קידרין חדתין – ולקח עימם שמונים סירים חדשים (נוסח זה קשה, שהרי עדיין לא לבשו את הבגדים, ראה המשך המעשה. והנכון כנוסח קטע עסיס והמקבילה: ' ונסב עמיה תמניין גוברין בחירין, ויהב בידיהון תמניין לבושין נקיין ויבונון גו קידרין חדתין וכפונון על רישיהון ' - ולקח עימו שמונים אנשים מובחרים, ונתן בידיהם שמונים בגדים נקיים ונתנו אותם (את הבגדים) בתוך סירים חדשים וכפו (הפכו) אותם (את הסירים) על ראשיהם (שלא יירטבו הבגדים בגשם). - כאן נפסק קטע עסיס) . אמר לון: – אמר להם (שמעון בן שטח): כד נא צפר, לבשון מניכון – כאשר אני שורק (פעם אחת), לִבשו בגדיכם (הבגדים הנקיים שבתוך הסירים) . וכד נא צפר תיניינות, עולו – וכאשר אני שורק שנית (פעם שנייה), היכנסו (כולכם כאחת למערה שבה נמצאות המכשפות) . כיון דעאל – כיוון שנכנס (שמעון בן שטח) למערת אשקלון, אמר – לנשים המכשפות : אוים, אוים (ברכת שלום / מילת קריאה שהמכשפים קוראים לבני אומנותם) , פתחון לי – פִּתחו לי (את השער)! , מן דידכון (במקבילה: 'דידכן') אנא – משלכן אני (אני מכשף כמותכן) . כיון דכנס (צריך לומר: ' דעל ') – כיוון שנכנס , חדא אמרה מה דאמרה ומייתי א פיתא – אחת (מהנשים המכשפות) אמרה מה שאמרה (בלשון כשפים) ומביאה פת , וחדא אמרה מה דאמרה ומייתי א תבשילא – ואחת אמרה מה שאמרה ומביאה תבשיל , וחדא אמרה מה דאמרה ומייתי א חמרא – ואחת אמרה מה שאמרה ומביאה יין . אמרן ליה: – אמרו לו (הנשים המכשפות): מה אי (אית) בך עבד? – אתה, מה יש בך (מה יש בכוחך, מה אתה יכול) לעשות? אמר לון: – אמר להן: אי (אית) בי עביד נא (שתי מילים אלו אינן במקבילה) צפר תרי זימנין ומעי ( י ) ל להכא תומנין גוברין בחירין לבושין ('לב י שין') מאנין נקיים, חדי ומחדי לכון – יש בי (יש בכוחי, אני יכול) לשרוק שתי פעמים ולהכניס לכאן שמונים אנשים מובחרים לבושים בגדים נקיים, לשמוח ולשמח אתכן . אמרן ליה: – אמרו לו: לון (במקבילה: 'כן') נן בעיין – אותם אנחנו רוצות (לראות) . כיון דצפר, לבשו מנין נקיים – כיוון ששרק (שמעון בן שטח פעם אחת), לבשו (האנשים) בגדים נקיים . כיון דצפר תיניינו, עלו כולהו ן כהדא (צריך לומר: 'כ ח דא') – כיוון ששרק שנית (פעם שנייה), נכנסו כולם כאחת (למערה) . רמז לון: – רמז להם (שמעון בן שטח לאנשים): כל חד מינכון יטול חדא ויטלטלינה מארעא – כל אחד מכם ייטול אחת (מהנשים המכשפות) ויטלטל (ירים) אותה מהארץ , ולא מצלח ('מצלח ה ') מה דו (צריך לומר: 'ד י ') עבדה – ולא מצליחה מה שהיא עושה (שאין ביכולת המכשף לעשות מעשי כישוף אלא כשהוא עומד על הארץ) . והוה אמר לההיא דאייתת פיתא: אייתי פיתא, ולא מתייא – והיה (שמעון בן שטח) אומר לאותה שהביאה פת: הביאי פת!, ולא מביאה . והוא אמר: אייתי לצליבא – והוא אומר (לה): הביאי את הקורה (כדי לתלות אותה. - מנהג הרומאים היה שהפושע שהורשע עצמו היה צריך לשאת את האמצעי להוצאתו להורג) . אייתי תבשילא, ולא מתייא – (והיה אומר לאותה שהביאה תבשיל:) הביאי תבשיל!, ולא מביאה . והוא אמר: אייתי לצליבה – והוא אומר (לה): הביאי את הקורה . אייתי חמר, ולא מתייא – (והיה אומר לאותה שהביאה יין:) הביאי יין!, ולא מביאה . והוא אמר: אייתי לצליבא – והוא אומר (לה): הביאי את הקורה . כן עבד לכולהי ('לכולהי ן ') – כך עשה לכולן (לכל הנשים המכשפות. - ממעשה זה מוכח ששמעון בן שטח היה נשיא, שכן נאמר בו שהוא נעשה נשיא) . ומציעים מקור תנאי שהוא מעין סיכום של האמור לפני כן: היינו (אין 'היינו' אלא 'האינו' = 'ההינו' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 402, הערה 623). ובמקבילה: 'הדא היא') דתנינן: – זה (הסיפור על תליית המכשפות) הוא (המשנה) ששנינו (משנה סנהדרין ו,ד, שנחלקו בה רבי אליעזר וחכמים האם האישה נתלית): שמונים נשים תלה שמעון בן שטח באשקלון – נוסח זה הוא ניסוח אחר של המשנה, ולא הבאה מילולית. נוסח המשנה הוא: אמר רבי אליעזר: מעשה בשמעון בן שטח שתלה נשים באשקלון – והרי ראיה לדבריי, שאף האישה נתלית . אמרו לו – חכמים לרבי אליעזר : שמונים נשים תלה – משם אין ראיה, שהרי דן שמונים נשים ביום אחד , ואין דנין – בבית דין אחד, שנים ביום אחד – לפי שאי אפשר להפך בזכותו של כל אחד ואחד . אלא שהשעה צריכה לכן – שהיו בנות ישראל פרוצות בכשפים, ועשה סייג לצורך שעה ודן את כולן ביום אחד, ואין למדים ממעשה זה (ארבע המילים האחרונות אינן מן המשנה אלא מן ספרי דברים) . ב ספרי דברים פסקה רכא נאמר: "וכי יהיה באיש חטא משפט מוות והומת" - האיש נתלה, ואין האישה נתלית. רבי אליעזר אומר: אף האישה נתלית. אמר להם רבי אליעזר: והלא שמעון בן שטח תלה נשים באשקלון! אמרו לו: שמונים נשים תלה, ואין דנים שניים ביום אחד, אלא שהשעה צריכה היתה ללמד אחרים.