אור לישרים על תלמוד ירושלמי סנהדרין ו:ג

משנה רחוק מבית הסקילה עשר אמות, אומרים לו – ליוצא להיסקל : " התוודה – על עוונותיך , שכן דרך כל המומתים מתוודים – על עוונותיהם , שכל המתוודה יש לו חלק לעולם הבא " . שכן מצינו בעכן שאמר לו יהושע: " וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל עָכָן: בְּנִי, שִׂים נָא כָבוֹד לַי'י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתֶן לוֹ תוֹדָה, וְהַגֶּד נָא לִי מֶה עָשִׂיתָ, אַל תְּכַחֵד מִמֶּנִּי. וַיַּעַן עָכָן אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמַר: אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי לַי'י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי" (יהושע ז,יט-כ) – ה"תודה" אינה אלא וידוי . ומניין שנתכפר לו וידויו – שנתכפרו לעכן עוונותיו על ידי שהתוודה ? שנאמר: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ: מֶה עֲכַרְתָּנוּ! יַעְכֳּרְךָ י'י בַּיּוֹם הַזֶּה" (יהושע ז,כה) - היום הזה אתה עכור (נשחת, נשמד) , אין אתה עכור לעתיד לבוא – מכאן שכל המתוודה יש לו חלק לעולם הבא . ואם אינו יודע להתוודות – שאינו זוכר שאר חטאיו, - אומרים לו: " אמור: תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי " . רבי יהודה אומר: אם יודע הוא שהוא מוזמם – שעדיו זממו להורגו והעידו עליו עדות שקר , יאמר: " תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי, חוץ מן העוון הזה " – שאני יוצא להיסקל עליו, שעל עוון זה איני צריך כפרה, לפי שלא עשיתיו . אמרו לו – החכמים לרבי יהודה : אם כן – אם מותר לנידון למיתה להתוודות בלשון זה ולומר "חוץ מן העוון הזה" , יהו כל אדם – אף הנידונים על פי עדות אמת, אומרים כן, כדי לנקות את עצמן – שיהיו זכאים בעיני הבריות, ויוציאו על ידי כך לעז על הדיינים ועל העדים. לפיכך משתקים אותו אם הוא אומר כך . • • •

תלמוד סיפור משפטו של עכן במשנה שנינו: "רחוק מבית הסקילה עשר אמות , אומרים לו: התוודה, שכן דרך כל המומתים מתוודים, שכל המתוודה יש לו חלק לעולם הבא. שכן מצינו בעכן " כול'. בקשת יהושע מה' את (אתה) מוצא, שכשמעל עכן בחרם – לקח מן ההקדש לה', שבכיבוש יריחו הקדיש יהושע לה' את השלל של העיר, התחיל יהושע מפייס (מפתה, משכנע) לפני הקב"ה ואומר (בקטע עסיס: 'מפייס להקב"ה, אמר לפניו') : רבונו של ה עולם (קריאת פנייה אל אלוהים) , הודיעיני מי זה האיש – שמעל בחרם . אמר לו הקב"ה – ליהושע : (בקטע עסיס ובקטע גניזה (ליקוט אגדות) נוסף 'מה, יהושע!') איני מפרסם (מודיע ברבים, מגלה) כל ברייה – ואפילו החוטאים איני מפרסם , ולא עוד אלא (לא זו בלבד אלא גם) נמציתי (נמצאתי) אומר לשון הרע – ואסור לומר לשון הרע , אלא לך והעמֵיד את ישראל לשבטיו והפל עליהן גורלות, ו מיד אני (צריך לומר כמו בקטע עסיס ובקטע גניזה (ליקוט אגדות): ' אתה ') מוציאו (בקטע עסיס ובקטע גניזה (ליקוט אגדות) נוסף 'מתוכן') – מוציא מתוך ישראל את האיש שמעל בחרם, שעל ידי הטלת הגורלות יתגלה המועל (גורל הוא חפץ של אבן או של עץ שמטילים להכריע על פיו בדבר מסופק או בבחירה) . הדה היא דכתיב: – זאת היא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב): " וַיֹּאמֶר י'י אֶל יְהוֹשֻׁעַ:... וְנִקְרַבְתֶּם בַּבֹּקֶר לְשִׁבְטֵיכֶם, וְהָיָה הַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנּוּ י'י יִקְרַב לַמִּשְׁפָּחוֹת, וְהַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנָּה י'י תִּקְרַב לַבָּתִּים, וְהַבַּיִת אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנּוּ י'י יִקְרַב לַגְּבָרִים. וְהָיָה הַנִּלְכָּד בַּחֵרֶם יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ, אֹתוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, כִּי עָבַר אֶת בְּרִית י'י וְכִי עָשָׂה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל. וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיַּקְרֵב אֶת יִשְׂרָאֵל לִשְׁבָטָיו , וַיִּלָּכֵד שֵׁבֶט יְהוּדָה. וַיַּקְרֵב אֶת מִשְׁפַּחַת יְהוּדָה, וַיִּלְכֹּד אֵת מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי, וַיַּקְרֵב אֶת מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי לַגְּבָרִים, וַיִּלָּכֵד זַבְדִּי. וַיַּקְרֵב אֶת בֵּיתוֹ לַגְּבָרִים, וַיִּלָּכֵד עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶּן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה " (יהושע ז,י-יח) – ה' ציווה את יהושע להפיל גורל בין השבטים שיגלה את שבטו של החוטא, ואחר כך להפיל גורל בין המשפחות שיגלה מה היא משפחת החוטא, ואחר כך להפיל גורל בין בתי האב (יחידות משפחה קטנות יותר) שיגלה את בית החוטא, ואחר כך להפיל גורל בין הגברים שיגלה את האיש החוטא . דברי עכן ליהושע "וַיִּלָּכֵד עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶּן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה" (יהושע ז,יח) - אמר לו עכן – ליהושע : מה?! (בתמיהה. - בקטע עסיס: 'מה זה, יהושע?!') בגורל אתה תופשׂיני?! לית בכל ההן דרא כשר אלא את (אתה) ופינחס – אין בכל הדור הזה כשר (הגון, ישר) אלא אתה ופינחס (האנשים הכשרים היחידים בדור הזה הם אתה ופינחס) . אסקון ניבזין ביניכון – העלו (הטילו) גורלות ביניכם (בין יהושע ופינחס)! (מקור המילה 'ניבזין' באכדית. גם בארמית שומרונית 'נבז' פירושו גורל) . פנטוס דמיתפיס חד מינכון – בכל הדרכים (בכל האופנים) נתפס אחד מכם (הגורל מוכרח ללכוד אחד מכם ויהיה מי שיהיה. ולכן אין תפיסתי בגורל ראיה שחטאתי. - מקור המילה 'פנטוס' ביוונית) . ולא עוד אלא (לא זו בלבד אלא גם) למשה רבך לית מידמוך אלא תלתין יומין או ארבעין יומין – למשה רבך אין משמת אלא שלושים ימים או ארבעים ימים (לא עבר זמן רב משמת משה) . לא כן אלפן משה רבן: – (וכי) לא כך לימדנו משה רבנו: "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת " (דברים יז,ו) ?! (בתמיהה) שריתה טעי – התחלת לטעות (בתוך זמן מועט שמת משה, אתה טועה ועושה שלא כמו שלימד משה, שהוא לימד שממיתים אדם על פי שני עדים ולא על פי גורל.- הטענה הראשונה של עכן היא הגיונית: הגורל אינו יכול להוכיח אשמה. והטענה השנייה היא משפטית: אף אם הגורל יכול להוכיח אשמה, אין להעניש על פיו) . חששו של יהושע באותה שעה צפה יהושע ברוח הקודש – ראה מראש את העתיד באמצעות ההשראה האלוהית, שהוא מחלק (בקטע עסיס ובקטע גניזה (ליקוט אגדות): 'שהוא עתיד לחלק') לישראל את הארץ בגורל – כמו שנאמר בבמדבר כו,נה: "אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ, לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ" . הדא היא דכתיב: – זאת היא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב בחלוקת הארץ לשבטים): "וַיַּשְׁלֵךְ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ גּוֹרָל בְּשִׁלֹה לִפְנֵי י'י, וַיְחַלֶּק שָׁם יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָאָרֶץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמַחְלְקֹתָם " (יהושע יח,י) . אמור (צריך לומר כמו בקטע עסיס ובקטע גניזה (ליקוט אגדות): ' אמר: ') מעתה, אנו מוציאין שם רע (מדברים רעות) על הגורלות – שכיוון שביקש עכן לפסול את הגורלות שהוטלו למצוא את מי שמעל בחרם, יימצאו רבים בעם שיסברו שאין בגורלות כל הוכחה, ולא יוכל יהושע לחלק את הארץ באמצעות גורלות . ולא עוד אלא (לא זו בלבד אלא גם) שאם נתקיימו עכשיו – אם יתקיימו הגורלות שהוטלו למצוא את מי שמעל בחרם, וימיתו את עכן על פי הגורלות, - יהו כל ישראל אומרים: בדיני נפשות נתקיימו, כל שכן בדיני ממונות – בוודאי ובוודאי שיש לקיים את הגורלות שיוטלו לחלק את הארץ, שהרי דיני ממונות קלים מדיני נפשות ; ואם בטלו עכשיו – אם לא יתקיימו הגורלות שהוטלו למצוא את מי שמעל בחרם, ולא ימיתו את עכן על פי הגורלות, - יהו כל ישראל אומרים: בדיני נפשות בטלו – על אף שמשום החומרה של דיני נפשות, אין לחשוד ביהושע שהטיל את הגורל שלא כראוי , כל שכן בדיני ממונות – בוודאי ובוודאי שאין לקיים את הגורלות שיוטלו לחלק את הארץ, שמשום הקולה של דיני ממונות, יש לחשוד ביהושע שיטיל את הגורל שלא כראוי (על פי "יפה מראה") . וידויו של עכן על חטאו באותה שעה התחיל יהושע מפייס (מפתה, משכנע) לעכן ומשבע ליה (בקטע עסיס: 'ומשביע לו') – משביע אותו (גורם לו להישבע) באלהי ישראל – שיודה על חטאו, כדי למנוע הוצאת לעז על הגורלות, ואומר לו: "בְּנִי, שִׂים נָא כָבוֹד לַי'י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתֶן לוֹ תוֹדָה, וְהַגֶּד נָא לִי מֶה עָשִׂיתָ, אַל תְּכַחֵד מִמֶּנִּי " (יהושע ז,יט) – כבד את ה' על ידי שתודה באשמתך ותתוודה (יש בלשון "תודה" גם הודאה וגם וידוי), כי בני ישראל ייווכחו לדעת שהגורל שהטילו לפני ארון ה' גילה באמת את החוטא, ואמור מה עוונך (הגורל גילה מי הוא החוטא, אבל לא את פרטי החטא) ואל תסתיר. - "בני" הוא לשון חיבה, ו"נא" ("שים נא", "והגד נא") הוא לשון בקשה, ומכאן שפייס יהושע את עכן. "שים נא כבוד לה' אלוהי ישראל" נדרש כלשון השבעה באלוהי ישראל . "וַיַּעַן עָכָן אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמַר: אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי... " (יהושע ז,כ) - מהו – מה פירוש "אמנה"? קושטא – אמת (נכון הדבר. והוא לשון הודאה) . "...אָנֹכִי חָטָאתִי לַי'י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי " (שם) – מה שמפורש בפסוק הבא, שלקח חפצים מן השלל. - ויש לתמוה על כפל הלשון "כזאת וכזאת": - אמר ליה: – אמר לו (יהושע לעכן): מה?! (בתמיהה) אנא בעי מינך חדא – אני מבקש ממך אחת (הודאה בדבר אחד) , ואת אמרת (צריך לומר כמו בקטע עסיס ובקטע גניזה (ליקוט אגדות): ' אמר ') לי תרתי?! (בתמיהה) – ואתה אומר לי שתיים (שתי הודאות)?! אמר ליה: – אמר לו (עכן ליהושע): אני הוא שמעלתי בחרם מדין ובחרם יריחו – מעלתי לא בחרם יריחו בלבד אלא גם בחרם מדין (ראה בסמוך). וזהו "כזאת וכזאת" - שתי מעילות בחרם . אמר רבי תנחומא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) : בארבעה חרמים מעל – עכן : בחרם כנעני מלך ערד – במלחמה עם מלך ערד נאמר: "וַיִּתֵּן (ה') אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם (ישראל) אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם" (במדבר כא,ג), ועכן מעל באותו חרם , בחרם סיחון ועוג – במלחמה בעוג נאמר: "וַנַּחֲרֵם אוֹתָם כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ לְסִיחֹן" (דברים ג,ו), שהחרימו לה' את השלל מעוג כשם שהחרימו את השלל מסיחון, הרי שגם השלל מסיחון החרימו לה', ומכיוון שהכתוב אומר: "וַנַּחֲרֵם אוֹתָם כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ לְסִיחֹן", חושב אותם לחרם אחד, ועכן מעל באותו חרם , בחרם מדין – לא מצינו במלחמת מדין חרם, ואולי: "וַיָּבִאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן... אֶת הַשְּׁבִי וְאֶת הַמַּלְקוֹחַ וְאֶת הַשָּׁלָל..." (במדבר לא,יב), ומזה הרימו מכס לה', ולפני הרמת המכס היה אסור ליהנות מן השלל, ואילו עכן לקח מן השלל לעצמו לפני הרמת המכס , בחרם יריחו – בכיבוש יריחו נאמר: "וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם, הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ לַי'י... וְכֹל כֶּסֶף וְזָהָב וּכְלֵי נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל קֹדֶשׁ הוּא לַי'י" (יהושע ו,יז; שם יט) . וידויו של עכן כיפר על חטאו ומניין שכיפר לו – לעכן, ווידויו – על חטאו ? שנאמר – בייחוסי בני זרח בן יהודה : "וּבְנֵי זֶרַח, זִמְרִי וְאֵיתָן וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וָדָרַע (ויש גרסה: וְדַרְדַּע), כֻּלָּם חֲמִשָּׁה " (דברי הימים א ב,ו) – להלן באה דרשה על המילים "כֻּלָּם חֲמִשָּׁה" להוכיח שנתכפר לעכן חטאו על ידי וידויו ויש לו חלק לעולם הבא (והקדימו לדרשה זו דרשות על שני שמות מהחמישה) . דורשים אחדים מהשמות הפרטיים כתארים לעכן בן כרמי שנזכר בפסוק שאחריו: "וּבְנֵי כַּרְמִי (בן זבדי בן זרח), עָכָר (הוא עכן, שהאותיות למנ"ר עשויות להתחלף זו בזו) עוֹכֵר יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מָעַל בַּחֵרֶם" (דברי הימים א ב,ז). רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: "זִמְרִי" זה עכן שעשה מעשה (בקטע גניזה (ליקוט אגדות): 'כמעשה') זמרי – שבעל עכן נערה המאורסה (בבלי סנהדרין מד,א), והרי זה כמעשה זמרי שבא על המדיינית האסורה לו (במדבר פרק כה) . רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר: "הֵימָן" זה עכן - " וַיַּעַן עָכָן אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמַר: אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי" (יהושע ז,כ) – פירוש שמו של הימן מלשון מהימן (בארמית) - נאמן. - המילה "אומנה" שאמר עכן רומזת במשמעותה לשם הימן . "כֻּלָּם חֲמִשָּׁה" – כל בני זרח הם חמישה; ויש לתמוה: - וכי איני יודע (בקטע עסיס ובקטע גניזה (ליקוט אגדות): 'וכי אין אנו יודעין') שהן חמשה?! (בתמיהה) – והרי הכתוב פירט את שמות חמישה הבנים! ומדוע אמר הכתוב "כֻּלָּם חֲמִשָּׁה"? אלא מלמד – דבר (כתוב) זה מורה, שאף עכן יש לו חלק (בקטע גניזה (ליקוט אגדות) נוסף 'עמהם') לעתיד לבוא (בקטע עסיס: 'לעולם הבא עמהם') – כל החמישה יש להם חלק לעולם הבא, ובכללם עכן, שלפי הדרשות שלפני כן הוא זמרי או הימן, שניים מהחמישה שנמנו בכתוב זה, מפני שכיפר לעכן וידויו . סיפור משפטו של עכן נמסר בירושלמי בסתם, ובבבלי הוא ברייתא, אולם בירושלמי לא הוצעו הדברים ב"תני", ויש בהם מונחים תנאיים ויש בהם מונחים ולשונות בארמית. ב תוספתא סנהדרין ט,ה שנו: הרוגי בית דין יש להם חלק לעולם הבא, מפני שהם מתוודים על כל עוונותיהם. רחוק מבית הסקילה עשר אמות אומרים לו: "התוודה!"... וכן הוא אומר: "ובני זרח, זמרי ואיתן והימן וכלכל ודרדע, כולם חמישה" - וכי אין אנו יודעים שכולם חמישה?! אלא מלמד שאף עכן הוא עימהם לעולם הבא. ב בבלי סנהדרין מג,ב אמרו: תנו רבנן: בשעה שאמר לו הקב"ה ליהושע: "חטא ישראל" (יהושע ז,יא), אמר לפניו: ריבונו של עולם, מי חטא? אמר לו: וכי דילטור (מלשין) אני? לך והטל גורלות. הלך והטיל גורלות. נפל הגורל על עכן. אמר לו (עכן): יהושע, בגורל אתה בא עליי? אתה ואלעזר הכוהן שני גדולי הדור אתם, אם אני מפיל עליכם גורל - על אחד מכם הוא נופל. אמר לו יהושע: בבקשה ממך, אל תוציא לעז על הגורלות, שעתידה ארץ ישראל שתיחלק בגורלות, שנאמר: "אך בגורל ייחלק את הארץ" (במדבר כו,נה). "ותן לו תודה" (יהושע ז,יט) - אמר רבינא: שחדיה במילי: כלום נבקש ממך אלא הודאה? תן לו הודאה והיפטר (מעונש לעולם הבא). מיד: "ויען עכן את יהושע ויאמר: אומנה אנוכי חטאתי לה' אלוהי ישראל, וכזאת וכזאת עשיתי" (יהושע ז,כ). אמר רבי יוסי בר חנינא: מלמד שמעל עכן בשלושה חרמים, שניים בימי משה ואחד בימי יהושע, שנאמר: "וכזאת וכזאת עשיתי". רבי יוחנן משום רבי אלעזר ברבי שמעון אמר: חמישה, ארבעה בימי משה ואחד בימי יהושע, שנאמר: "אנוכי חטאתי... וכזאת וכזאת עשיתי". וב בבלי סנהדרין מד,ב אמרו: תנו רבנן: מניין שכיפר לו וידויו? - שנאמר: "ויאמר לו יהושע: מה עכרתנו! יעכרך ה' ביום הזה" (יהושע ז,כה) - היום הזה אתה עכור, ואי אתה עכור לעולם הבא. כתוב: "ובני זרח, זמרי ואיתן והימן וכלכול ודרדע, כולם חמישה" (דברי הימים א ב,ו). מאי "כולם חמישה"? - אמר רבי יוחנן: כולם חמישה הם לעולם הבא. כתוב "זמרי" וכתוב "עכן". - רב ושמואל. חד אמר: עכן שמו, ולמה נקרא שמו זמרי? שעשה מעשה זמרי. וחד אמר: זמרי שמו, ולמה נקרא שמו עכן? שעיכן (סיבב, גלגל) את ישראל. דברי עכן ליהושע - בבבלי: יהושע ואלעזר הכוהן. ובירושלמי: יהושע ופינחס. וידויו של עכן על חטאו - בבבלי: חמישה חרמים, כי מנו חרם סיחון וחרם עוג שניים. ובירושלמי מנו אותם אחד. ב ויקרא רבה ט,א נאמר: "ובני זרח, זמרי ואיתן והימן וכלכול ודרדע, כולם חמישה" (דברי הימים א ב,ו). "זמרי" - רבי יהושע בן לוי אמר: זה עכן שעשה כמעשה זמרי. רבי שמואל בר נחמן אמר: שנזדמרו ישראל על ידיו (שנקצצו ישראל בגלל חטאו של עכן, שנהרגו מהם כשלושים ושישה איש במלחמת העי). "איתן" זה אבינו אברהם... "הימן" זה משה... "וכלכול" זה יוסף... "ודרדע" זה דור המדבר... "כולם חמישה" - וכי אין אנו יודעים שכולם חמישה?! אלא מלמד שאף עכן עימהם לעתיד לבוא / אלא כולהם בני חיי העולם הבא. ב במדבר רבה כג,ו נאמר: ...באותה שעה אמר לו עכן: למה תפיל גורלות ביני ובין בני ביתי? אני אפיל הגורל בינך ובין פינחס, אם לא יעלה הגורל על שניכם אף אני מאמין. - באותה שעה אמר יהושע: "בני, שים נא כבוד לה' אלוהי ישראל ותן לו תודה, והגד נא לי מה עשית, אל תכחד ממני" (יהושע ז,יט)... מה עשה עכן? עמד והשמיע קולו לכל הקהל והסו כל הקהל לפניו, ואמר ליהושע: "אמנה אנכי חטאתי לה' אלוהי ישראל, וכזאת וכזאת עשיתי" (יהושע ז,כ) - לא זאת בלבד, אלא כבר מעלתי באחרות (ולא עשו מזה כל עניין, ויהושע בלבד הוא שנטפל אליו בעניין זה)... "ויאמר יהושע: מה עכרתנו! יעכרך ה' ביום הזה" (יהושע ז,כה) - ביום הזה אתה עכור, ואי אתה עכור לעולם הבא ויש לך חלק בו. ב בראשית רבה פה,יד נאמר: "ואחר יצא אחיו (זרח) אשר על ידו השני" - כמה ידות כתוב כאן? רבי יודן אמר: ארבע, כנגד ארבעה חרמים שעתיד לפשוט את ידו בהם (עכן בן כרמי... בן זרח): חרם עמלק (ממלחמת יהושע בעמלק, ועכן פשט ידו באותו חרם), וחרם סיחון ועוג, וחרם יריחו, וחרם כנענים. • • •

הריגה על פי עדים זוממים ושקרנים במשנה שנינו: "ואם אינו יודע להתודות - אומרים לו: אמור: תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי. רבי יהודה אומר: אם יודע הוא שהוא מוזמם, יאמר: תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי, חוץ מן העוון הזה. אמרו לו: אם כן, יהו כל אדם אומרים כן, כדי לנקות את עצמן ". מביאים ברייתא: מעשה באחד שהיה יוצא ליהרג – שנגמר דינו למיתה . אמרו לו: " אמור: תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי " . אמר – הנידון : " תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי, חוץ מן עון זה – שאני יוצא להיהרג עליו, שעל עוון זה איני צריך כפרה, לפי שלא עשיתיו . אם עשיתיו - אל ימחול (בתוספתא: 'יימחל') לי – עוון זה , ובית דין ישראל – שפסק על פי העדים שהעידו לפניו, יהא נקי – מאשמה במיתתי" (הגרסה בתוספתא: 'ויהא בית דין של ישראל נקי'. ונראה שהגרסה העיקרית כמו בקטע עסיס: ' ובית דין וכל ישראל יהיו נקיים ' ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 73) . וכשבא דבר אצל חכמים – כששמעו מעשה זה, זלגו עיניהם (בקטע עסיס: 'זלגו דמעותיהן') . אמרו – החכמים : " להחזירו – את הנידון לבית הדין, מפני שאמר כך, - אי איפשר, שאין לדבר סוף – מפני שכך יצילו הנידונים את עצמם , אלא הרי דמו תלוי בצואר עדים " – העדים שהעידו שקר הם האשמים במותו . ב תוספתא סנהדרין ט,ה שנו: רחוק מבית הסקילה עשר אמות אומרים לו: "התוודה!". ומעשה באחד שיצא ליסקל. אמרו לו: "התוודה!". אמר: "תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי, ואם עשיתי כן - אל יימחל לי, ויהא בית דין של ישראל נקי". וכשבא דבר לפני חכמים זלגו עיניהם דמעות. אמרו להם: "להחזירו - אי איפשר, ואין לדבר סוף, אלא הרי דמו תלוי בצוואר עדיו". ב בבלי סנהדרין מד,ב אמרו: תנו רבנן: מעשה באחד שיצא ליהרג, אמר: "אם יש בי עוון זה (שאני נידון עליו) - לא תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי, ואם אין בי עוון זה - תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי, ובית דין וכל ישראל מנוקים, והעדים לא תהא להם מחילה לעולם". וכששמעו חכמים דבר זה, אמרו: "להחזירו - אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה (שכבר נגמר הדין). אלא: ייהרג, ויהא קולר תלוי בצוואר עדים".

( "רחוק מבית הסקילה ארבע אמות" כול'. ) ומביאים ברייתא: אמר רבי יהודה בן טבאי (אחד מחכמי הזוג השלישי בימי הבית השני) : אראה בנחמה – נוסח שבועה (לשון "סגי נהור" במקום: אַל אראה בנחמה): לא אזכה לראות בנחמת ישראל לעתיד (כוונת האומר שהדבר שעליו הוא מעיד אכן התרחש), אם לא הרגתי עד זומם – דן עד זומם יחיד להריגה , שהיו אומרים – הצדוקים : עד שייהרג – אין עדים נענשים בעונש הריגה כעדים זוממים אלא אם כן יוזמו לאחר שייהרג הנידון על פי עדותם , שנאמר: "נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ" (ויקרא כד,יח) (צריך לומר: "נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ" (דברים יט,כא), שנאמר בעניין עדים זוממים) – עונש הזוממים יהיה מידה כנגד מידה: עונש נטילת נפש תמורת נטילת נפשו של הנידון. מפסוק זה למדו הצדוקים שעדים זוממים נהרגים אם נהרג הנידון. - יהודה בן טבאי הרג עד זומם יחיד שהוזם לאחר שנגמר דינו של הנידון ליהרג על פי עדותו, בשביל לשלול את דעתם של הצדוקים שהיו בימיו, שיהודה בן טבאי סבר כמו החכמים (הפרושים) שהיו אומרים שעדים נענשים בעונש הריגה כעדים זוממים אם יוזמו לאחר שייגמר דינו של הנידון על פי עדותם . אמר לו שמעון בן שטח (אחד מחכמי הזוג השלישי בימי הבית השני) – ליהודה בן טבאי : אראה בנחמה אם לא מעלים עליך (חושבים לך) כאִילּוּ שפכת דם נקי – שאסור היה לך להרוג את העד הזומם, מפני שאין אחד מן העדים נעשה זומם עד שיהו שניהם זוממים, ובמקרה הזה לא היו שני העדים זוממים . באותה שעה קיבל עליו (הסכים, התחייב) – יהודה בן טבאי, שלא יורה – הלכה, אלא מפי (בקטע עסיס: 'על פי') שמעון בן שטח – כדי שלא יטעה שוב . ברייתא זו נערכה כאן אגב מה ששנינו במשנתנו: "אם יודע הוא שהוא מוזמם". ומן הטעם הזה נערכו כאן שלושת הסיפורים הבאים. ובכתב יד ליידן מופיעה בטעות לפני מעשה זה פסקה מהמשנה הלכה ג: "רחוק מבית הסקילה ארבע אמות", ואין לה שייכות כאן, והיא מפסיקה בין שתי הברייתות ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 74). ב משנה מכות א,ו שנינו: אין העדים הזוממים נהרגים עד שייגמר הדין (עד שייגמר על פיהם הדין של העומד בדין ליהרג ואחר כך יוזמו). שהרי הצדוקים אומרים: עד שייהרג (שאין נהרגים עד שייהרג הנידון), שנאמר: "נפש תחת נפש" (כך תפסו רוב עדי הנוסח דרך שגרה. נוסח אחר ונכון (בכתב יד מינכן של הבבלי) כאן ולהלן: "נפש בנפש" (דברים יט,כא), שנאמר בפרשת עדים זוממים). אמרו להם חכמים (לצדוקים): והלא כבר נאמר: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט,יט), והרי אחיו קיים! (שהלשון "כאשר זמם לעשות לאחיו" משמע שאחיו, שהוא הנידון, קיים ולא נהרג ועדיין לא עשה לו כלום. - בכך דחו החכמים את דברי הצדוקים) ואם כן, למה נאמר: "נפש תחת נפש"? (מה בא פסוק זה ללמדנו?) יכול משעה שקיבלו (הדיינים) עדותם (והוזמו קודם שנגמר הדין) ייהרגו! תלמוד לומר: "נפש תחת נפש", הא (הרי ש-) אינם נהרגים עד שייגמר הדין (שמאותה שעה חשוב הנידון כהרוג, והרי זה "נפש בנפש"). ב תוספתא סנהדרין ו,ו שנו: לעולם אין העדים נעשים זוממים עד שייגמר הדין (אין עדים נענשים כעדים זוממים עד שייגמר הדין על פיהם, וכפי שייגמר כך ייענשו, אם יבואו אחרים אחר כך ויזימום), לא לוקים ולא משלמים ולא נהרגים עד שייגמר הדין. לעולם אין אחד מן העדים נעשה זומם עד שיהו שניהם זוממים, ואין לוקה עד שיהו שניהם לוקים, ואין נהרג עד שיהו שניהם נהרגים, ואין משלם עד שיהו שניהם משלמים. אמר רבי יהודה בן טבאי: אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם, בשביל לעקור מליבם של ביתוסים שהיו אומרים: עד שייהרג הנידון. אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא שפכתה דם נקי, שהרי אמרה תורה: "על פי שניים או על פי שלושה עדים יומת המת" (דברים יז,ו) - מה עדים - שניים, אף זוממים - שניים (ויהודה בן טבאי הרג עד אחד שזמם). באותה שעה קיבל עליו יהודה בן טבאי שלא יהא מורה הלכה אלא על פי שמעון בן שטח. ב מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דכספא פרשה כ נאמר: כבר הרג שמעון בן שטח עד זומם. אמר לו יהודה בן טבאי: אראה בנחמה, אם לא שפכת דם נקי, ואמרה תורה: הרוג על פי עדים (כשרים), הרוג על פי זוממים (ששיקרו בעדותם כלפי הנידון), מה עדים - שניים, אף זוממים - שניים. במכילתא אנו מוצאים נוסח מקורי קצר ופשוט, והוא עובד והורחב במקבילה שבתוספתא. במהלך עיבוד זה הוחלפו השמות שמעון בן שטח ויהודה בן טבאי ("מחקרי לשון ומינוח בספרות התלמודית", עמוד 343). ב בבלי מכות ה,ב אמרו: תניא: אמר יהודה בן טבאי: אראה בנחמה, אם לא הרגתי עד זומם, להוציא מליבם של צדוקים שהיו אומרים: אין העדים זוממים נהרגים עד שייהרג הנידון. אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה, אם לא שפכת דם נקי, שהרי אמרו חכמים: אין העדים זוממים נהרגים עד שיוזמו שניהם, ואין לוקים עד שיוזמו שניהם, ואין משלמים עד שיוזמו שניהם. מיד קיבל עליו יהודה בן טבאי שאינו מורה הוראה אלא לפני / בפני שמעון בן שטח.

ומספרים: שמעון בן שטח היו ידיו חמומות – היה ממהר לפעול ולחרוץ משפט ולהרוג את החייבים מיתה, שלא היה מתון בדין לעיין בו היטב כדי לדון דין אמת (ובזה עבר על מה שהזהירו אנשי כנסת הגדולה: "הוו מתונים בדין" (אבות א,א), ובמידה שמדד בה מדדו לו, כל שכן שהקב"ה מדקדק עם חסידיו אפילו כחוט השערה ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 74)), ומשום כך היו שרצו לנקום בו . אתא (צריך לומר: 'את ת ') סיעת ליצנין (בקטע עסיס: 'חדה סיעה דליצנין') אמרי ן : – באה קבוצה אחת של ליצנים (אנשים בלתי מוסריים) ואמרו (זה לזה): הבו עיצה – תנו עיצה , ניסהוד על בריה וניקטליניה – שנעיד על בנו (של שמעון בן שטח שעבר עבירה שעונשה מיתה) ונהרוג אותו (נגרום בעדותנו שיוציאו אותו להריגה) . (צריך להוסיף כמו בקטע עסיס: ' אזלון ') אסהידו (הוא לשון בבלי, וצריך לומר כמו בקטע עסיס: 'אסהדון') עלוי – הלכו והעידו עליו (על בנו) , ונגמר דינו ליהרג (מן הסתם לא היה שמעון בן שטח בהרכב בית הדין שדן את בנו, אבל בית הדין דן על פי דרכו השיפוטית של שמעון בן שטח) . מי נפק למיתקטלא (בקטע עסיס: 'מקטליניה') אמרי ן ליה: – משיצא (בנו) להיהרג, אמרו לו (העדים לשמעון בן שטח): מרי ש ( י ) קרין אנן – בעלי שקרים (עדי שקר) אנחנו . בעא אבוי מחזרתיה – ביקש אביו (שמעון בן שטח) להחזירו (את בנו לבית הדין) . אמר ליה: – אמר לו (בנו): אבא, אם ביקשתה לבוא (נראה שצריך לומר: 'לב י א' =להביא) תשועה (בקטע עסיס נוסף 'לישראל') על ידך – על פי דרכך השיפוטית , עשה אותי כאסקופה (כמפתן התחתון שבפתח הבית, שכל הנכנסים לבית דורכים עליו) – בזה אותי והתעלל בי! (כלומר, הרוג אותי! - הבן ביקש למנוע מאביו להחזיר את הדין, כדי שלא יאמרו על אביו, שמאהבת בנו החזיר את הדין בניגוד להלכה, שהרי שנו בתוספתא סנהדרין ו,ה: "עדים שהעידו לטמא ולטהר, לקרב ולרחק, לאסר ולהתיר, לפטור ולחייב, עד שלא נחקרה עדותם ואמרו: "מבודים (מוטעים, מרומים) אנו" - הרי אלו נאמנים, משנחקרה עדותם ואמרו: "מבודים אנו" - אין נאמנים". - נראה שבעקבות המעשה הזה אמר שמעון בן שטח: "הווי מרבה לחקור את העדים, והווי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר" (משנה אבות א,ט)) . בבבלי סנהדרין מד,ב נזכר "מעשה דבעיא מכסא" (המוכס) כדוגמה למעשה באדם אחד שיצא ליהרג והעדים שהעידו עליו חזרו בהם מעדותם ונתנו טעם לדבריהם, שהסבירו מדוע שיקרו. לא נתבאר בבבלי מהו המעשה דבעיא מיכסא. רש"י מפרש את המעשה בסיפור ארוך ומרובה באירועים. רב נסים גאון בהקדמתו לספרו "ספר המפתח למנעולי התלמוד" מזכיר את מעשה בעיא מיכסא כדוגמה למעשים אשר אינם מבוארים בתלמוד שלנו, אבל הם מבוארים בתלמוד ארץ ישראל. בספרו "חיבור יפה מהישועה" סיפר את כל המעשה כפי שהוא מסופר בירושלמי סנהדרין ו,ד (בשינויים קלים). נראה לומר שהסיפור הנמצא ברש"י אינו מבוסס על מסורת זו של הסיפור בירושלמי וכפי שסיפרו רב נסים גאון. רש"י לא הזכיר את המקור מן הירושלמי למרות שהדבר נתבקש מאליו. ועוד, שני הסיפורים, למרות קווים מקבילים שבהם, הם סיפורים שונים מבחינת תוכנם והרכב עלילותיהם ובעיקר הלקח שיש להפיק מהם. הסיפור שבירושלמי הוא סיפור פשוט במבנהו, ועיקרו שאין להרהר אחר מידת דינו של הקב"ה ובסופו של דבר הצדיק מקבל שכרו והרשע בא על עונשו (אלא שהצדיק נענש על עבירות קלות שעשה בחייו והרשע מקבל שכר על מעשים טובים שקיים). ואילו סיפורו של רש"י הוא סיפור ארוך, וממנו משתלשל סיפור נוסף. על פי הקשר הסוגיה, רש"י מכוון את הקורא לסופו, למעשה בשמעון בן שטח שעשה דין במכשפות, ולמעשה בבנו, שגם כשהעלילו עליו והוציאוהו להורג, לא מנע בעדם. נראה שלרש"י היתה אפוא מסורת אחרת שבה סופר סיפור זה. ואכן נמצא המקור לכך במסורתם של הגאונים. בקובץ של תשובות גאונים נמצא הסיפור הזה כפי שסיפרו רש"י. קובץ התשובות זוהה כתשובותיו של רב פלטוי, גאון פומבדיתא במאה התשיעית. בסיפורו של הגאון מופיע המעשה הראשון שנחלפה מיטתו של החכם בזו של המוכס וכן הסיפור השני בשמעון בן שטח והמכשפות. ואין ספק כי זהו המקור למסורתו של רש"י ("על מעשים שנרמזו בתלמוד ונתפרשו ברש"י ובמקורות אחרים", "מעשה סיפור - מחקרים בסיפורת היהודית, כרך ב", עמודים 158-161).

("בית הסקילה היה גבוה" כול'.) ומספרים עוד: מעשה – בימי דוד המלך, בחסיד אחד שהיה מהלך בדרך וראה שני בני אדם נזקקין (מזדווגים) לכלבה – ועונשם מיתה . אמרין: – אמרו (שני בני האדם): נן ידעין דו גברא חסידה (צריך להוסיף כמו בקטע עסיס: ' והוא ') אזיל ומסהיד עלן ומרן דוד קטיל לן – אנחנו יודעים שהוא אדם חסיד והוא הולך ומעיד עלינו (מה שראה) ואדוננו דוד (המלך שישמע את עדותו) הורג אותנו (יוציא אותנו להורג על פי עדותו של החסיד, שיש למלך רשות להרוג שלא על פי שני עדים אם יש בכך משום צורך השעה או במקרה של פריצות) , אלא ניקדמיה וניסהוד עלוי – (אין עצה) אלא שנקדים אותו (את החסיד לפני שיעיד עלינו) ונעיד עליו (בפני דוד המלך שעבר עבירה שעונשה מיתה) . (צריך להוסיף כמו בקטע עסיס: ' אזלון ') אסהידו (צריך לומר כמו בקטע עסיס: 'אסהדון') עליה (צריך לומר: ' עלוי ') – הלכו והעידו עליו , ונגמר דינו ליהרג – על פי עדות השקר שהעידו עליו . הוא – מעשה זה הוא שדוד אמר (צריך לומר כמו בקטע עסיס: ' אומר ') : "הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי, מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי" (תהילים כב,כא) – אנא הצל את נפשי מאויביי . ויש לדרוש את הכתוב: "מֵחֶרֶב" - מחרב אוריה – דוד ביקש מה' שלא ייענש על שהרג את אוריה החיתי, שדוד לקח את אשתו של אוריה לאישה והרג אותו בחרב בני עמון , "מכֶּלֶב" - מכלבו של חסיד – דוד ביקש מה' שלא ייענש על שהרג את החסיד שמסופר עליו כאן, ששני בני אדם שנזקקו לכלבה העידו שקר על החסיד ודוד דן אותו ליהרג על פי עדותם (דוד ביקש כך לאחר שנודע לו שהחסיד נהרג על פי עדות שקר) . בכתב יד ליידן מופיעה בטעות לפני מעשה זה פסקה מהמשנה הלכה ד: "בית הסקילה היה גבוה" כול', והיא מפסיקה את רצף המעשים ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 75).

ומספרים עוד: רבי יודה בן פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) סלק לעיליתא דבי מדרשא – עלה לעלייה של בית המדרש, וראה שני בני אדם נזקקין (מזדווגים) זה לזה – ועונשם מיתה . אמרו ן ליה: – אמרו לו: רבי, הב דעתך דאת חד ואנן תרי ין – תן דעתך (היזהר שלא תגלה את המעשה שעשינו), שאתה אחד ואנחנו שניים (ואי אפשר לדון אותנו ליהרג על פי עדותך שתעיד עלינו, בעוד שאפשר לדון אותך ליהרג על פי עדותנו שנעיד עליך שקר) . • • •