אור לישרים על תלמוד ירושלמי סנהדרין ג:ה

משנה משנה זו מפרטת את רשימת הפסולים לדון ולהעיד. הרשימה מתייחסת רק לאנשים החשודים על לקיחת ממון חבריהם שלא כדין. ואֵילּוּ הן הפסולין – לדון ולהעיד : המשחק בקובייא – משחק ידוע, והזוכה בו מקבל את המעות כפי שהתנו המשחקים ביניהם (מקור המילה 'קוביא' ביוונית) , והמלוה בריבית, ומפריחי יונים – הגורמים ליונים למרוד בבעליהם ולוכדים אותם , וסוחרי שביעית – הסוחרים בפירות שגדלו בשנה השביעית (השמיטה), שאסור לעשות בהם סחורה . אמר רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) : מתחילה לא היו קורין אותן אלא אוספי שביעית – בתחילה לא היו קוראים את הסוחרים אלא אוספי שביעית, שכן לא היו נוהגים לסחור בפירות , משרבו האנסים – כשהתרבו אנשים פרטיים הנוטלים ממון בכפייה, ונאלצו אותם אוספים גם לשלוח ידם במסחר עקב לחץ האנסים, חזרו לקרותן סוחרי שביעית (אין לשינוי השם משמעות הלכתית שכן אותם אנשים פסולים בכל מקרה בין אם רק אספו ובין אם סחרו בפירותיהם ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 317)) . אמר רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי : אימתי – פסולים כל אלו המנויים כאן ? בזמן שאין לו אומנות אלא היא – אומנות זו, שהעיסוק הקבוע באומנות זו הוא הפוסל אותם לעדות , אבל אם יש לו אומנות שלא היא – חוץ ממנה, שהם עוסקים במלאכתם וגם באומנות השלילית, - הרי זה כשר – שאם יש לו אומנות אחרת, נחלשת השפעת האומנות השלילית עליו ומשום כך אין לפוסלו לעדות (לפי התוספתא (סנהדרין ה,ב) רבי יהודה מתייחס לכל הפסולים שנשנו במשנתנו. נראה שזהו פשוטה של המשנה. ואף שרבי יהודה נקט במשנה לשון יחיד, נראה שכוונתו לכל אחד מן הפסולים שנזכרו במשנה, ואפשר שלשון יחיד בדבריו נגררה בעקבות לשון היחיד ששנתה המשנה ביחס למשחק בקוביא ומלווה בריבית ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 223)) . • • •

תלמוד הפסולים לדון ולהעיד כאן התחלת מקבילות בירושלמי ראש השנה א,ח ושבועות ז,ד. במשנה שנינו: "אֵילּוּ הן הפסולין: המשחק בקוביא והמלוה בריבית ". וב משנה ראש השנה א,ח שנינו (בעניין הלכות עדות על קידוש החודש): אלו הן הפסולין (לעדות, ובכללה גם עדות החודש): המשחק בקוביא, והמלווה בריבית, ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית. וב משנה שבועות ז,ד שנינו (בעניין החשודים על השבועה): היה אחד מהן (אחד מבעלי הדין, כלומר, הנתבע בלבד) משחק בקוביא, מלווה בריבית, מפריח יונים, וסוחר שביעית - שכנגדו (התובע) נשבע (לפי שהנתבע חשוד אף על השבועה) ונוטל. מביאים ברייתא: המשחק בקוביא זה המשחק בפסיפסין (אבנים קטנות. - מקור המילה ביוונית) – שמשמשים למשחק . אחד המשחק בפשיפשין (במקבילות: 'בפסיפסין') ואחד המשחק בקליפי (בקליפות של) אגוזים ורימונים – שמשמשים למשחק. גם זה וגם זה פסולים לדון ולהעיד . לעולם אין מקבלין אותו – את המשחק בקוביא לדון ולהעיד, עד שישבר פסיפסיו – ולא יוכל עוד לשחק בהם, (במסירה שלפנינו יש כאן השמטה מחמת הדומות של סופו של הקטע בעניין המשחק בקוביא ושל תחילתו של הקטע בעניין המלווה בריבית, ובשל כך נוצר נוסח כלאיים של שני הפסולים האלה. וצריך להשלים על פי המקבילות: ויבדק – יבדקו אותו שאינו עוד משחק בקוביא, ויחזור בו חזרה גמורה – יתחרט לגמרי על מעשיו הקודמים . - המלוה בריבית לעולם אין מקבלין אותו – את המלווה בריבית לדון ולהעיד) או יקרע שטרותיו (מילים אלו הן שריד לקטע בעניין המלווה בריבית שנשמט. וצריך לומר כמו במקבילות: עד שיקרע שטרותיו ) – על הלוואותיו בריבית, ולא יוכל עוד לגבות בהם ריבית ממי שהלווה להם, ויבדק – יבדקו אותו שאינו עוד מלווה בריבית, ויחזרו בהן (צריך לומר בלשון יחיד: ' ויחזור בו ') חזרה גמורה – יתחרט לגמרי על מעשיו הקודמים . ב תוספתא סנהדרין ה,ב שנו: המשחק בקוביא - זה המשחק בפסיפסים. אחד המשחק בפסיפסים ואחד המשחק בקליפי אגוזים ובקליפי רימונים. לעולם אין יכול לחזור בו עד שישבר את פסיפסיו ויחזור בו חזרה גמורה. המלווה בריבית אין יכול לחזור בו עד שיקרע את שטרותיו ויחזור בו חזרה גמורה. ב בבלי סנהדרין כה,ב אמרו: המשחק בקוביא - אלו המשחקים בפסיפסים. ולא פסיפסים בלבד אמרו, אלא אפילו קליפי אגוזים וקליפי רימונים. ומאימתי חזרתם? משישברו את פסיפסיהם ויחזרו בהם חזרה גמורה. - דאפילו בחינם נמי לא עבדי (שאינם משחקים בהם אפילו בלא לזכות בכסף). המלווה בריבית - אחד המלווה ואחד הלווה. ומאימתי חזרתם? משיקרעו את שטרותיהם ויחזרו בהם חזרה גמורה. - דאפילו לגוי נמי לא מוזפי (שאינם מלווים בריבית אפילו לגוי). בברייתא בבבלי נאמר "אחד המלווה ואחד הלווה". בברייתא המקבילה בתוספתא ובירושלמי חסרה תוספת זו. משפט זה הוא תוספת מאוחרת לברייתא. משפט זה נוסף לברייתא בהשראת דבריו של רבא בבבלי סנהדרין כה,א ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 252). בסוגיות הבבלי הורחבה רשימת הפסולים גם לאנשים שמעשה העבירה שלהם אינו קשור כלל לאומנות. כך למשל נאמר בבבלי סנהדרין כה,א: "אמר רבא: לווה בריבית פסול לעדות". אין אומנות של לקיחת הלוואה בריבית (שם, עמוד 237).

במשנה שנינו: "ומפריחי יונים". מביאים ברייתא: (צריך להוסיף כמו במקבילות: ' זה הממרה יונים. ') אחד הממרה (ממריד) יונים – הגורם ליונים למרוד בבעליהם ולוכד אותם, ואחד הממרה שאר בהמה חיה ועוף – גם זה וגם זה פסולים לדון ולהעיד . אין מקבלין אותן – את מפריחי היונים לדון ולהעיד, עד שישברו פגימיו (צריך לומר בלשון רבים: ' פגימיהם ' (שובכים. - מקור המילה ביוונית ובלטינית, והוראתה: מבנה ארעי מעצים המהודקים זה לזה)) – שבהם נמצאים היונים שנלכדו, ולא יוכלו עוד להמרות יונים, (צריך להוסיף על פי המקבילות: ' ויבדקו ' – יבדקו אותם שאינם עוד מפריחי יונים,) ויחזרו בהן חזרה גמורה – יתחרטו לגמרי על מעשיהם הקודמים . ב תוספתא סנהדרין ה,ב שנו: מפריחי יונים - זה הממרה את היונים. אחד הממרה את היונים ואחד הממרה שאר בהמה וחיה ועוף. לעולם אין יכול לחזור בו עד שישבר את פגימיו ויחזור בו חזרה גמורה. ב בבלי סנהדרין כה,א אמרו: מאי מפריחי יונים? - הכא (בבבל) תרגימו: אי תקדמיה יונך ליוני (מירוצי יונים). רבי חמא בר אושעיא (חכם ארץ ישראלי) אמר: ארא (אנשים המשתמשים ביוני פיתוי כדי לצוד יונים אחרות. 'ארא' היא מילה אכדית והוראתה יונה המשמשת כפיתוי). וב בבלי סנהדרין כה,ב אמרו: מפריחי יונים - אלו שממרים את היונים. ולא יונים בלבד אמרו, אלא אפילו בהמה חיה ועוף. ומאימתי חזרתם? משישברו את פיגמיהם ויחזרו בהם חזרה גמורה. - דאפילו במדבר (במקום שאין בני אדם) נמי לא עבדי. אין בידינו עדויות על קיום מרוצי יונים בתרבות היוונית-רומית, ומשום כך אין לקבל את הפירוש הבבלי "אי תקדמיה יונך ליוני" כפשט המשנה. מפריחי יונים הם כפירושו של רבי חמא הארץ ישראלי, האנשים המאמנים את יוניהם ללכוד יונים אחרות. פירושו המדויק של הביטוי "הממרה את היונים" צריך עדיין עיון ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמודים 271-272). לפי פירושנו לביטוי "הממרה (ממריד) את היונים", מפריחי יונים הם אנשים המפריחים יונים של אחרים על ידי המרדתם כדי ללכוד אותם, ולא אנשים המפריחים את יוניהם על ידי אימונם כדי ללכוד יונים של אחרים. בכל אחד משלושת הפסולים הראשונים נוסף בבבלי משפט המבאר מהי חזרה גמורה. משפט זה מנוסח בלשון ארמית, וברור שאין הוא מגופה של הברייתא אלא תוספת בבלית לברייתא ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 274).

במשנה שנינו: "סוחרי שביעית". מביאים ברייתא: (צריך להוסיף כמו במקבילות: ' זה תגר (סוחר, מוכר סחורה) שביעית. ') אי זהו תגר שביעית – שהוא פסול לדון ולהעיד ? זה שיושב ובטל כל שני שבוע – שאינו עוסק במלאכה במשך כל שאר שש השנים של שבע שנות מחזור השמיטה , כיון שבא ת (במקבילה בראש השנה: 'שהגיעה') שביעית התחיל מפשט את ידיו (שולח את ידיו, מתעסק לפרנסתו) ונושא ונותן בפירות שביעית – בשנה השביעית הוא עושה סחורה בפירות שגדלו בשנה השביעית . ולעולם אין מקבלין אותן (צריך לומר בלשון יחיד: ' אותו ') – את סוחר השביעית לדון ולהעיד, עד שתגיע שביעית אחרת – שתבוא השנה השביעית הבאה, ויבדק – יבדקו אותו באותה שנה שאינו עוד נושא ונותן בפירות שביעית, ויחזור בו חזרה גמורה – יתחרט לגמרי על מעשיו הקודמים . לפי התפיסה התנאית הפסול הוא פסול אומנות. סוחרי שביעית שונים משאר הפסולים בכך שאין סחורה בשביעית ניכרת ביותר כאומנות, שהרי אין היא נוהגת אלא אחת לשבע שנים. משום כך גם החכמים (בברייתא שהובאה בירושלמי) סבורים שאין מדובר אלא במי שיושב ובטל בשאר שני שבוע ורק כשהשמיטה מגיעה מתחיל לפשט ידיו ורגליו ונושא ונותן בפירות שביעית. בטלתו של אדם זה בשאר שני שבוע היא המוכיחה שסחורתו בשביעית היא אומנותו. בפסול זה יש דמיון בין עמדת החכמים לבין עמדתו של רבי יהודה, אלא שרבי יהודה סבור שגם בשביעית צריך שתהא זו אומנותו היחידה, כפי שמפורש בירושלמי (להלן) ("פסולי עדות", "סידרא" כג, עמוד 26). ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: שתי שביעיות – מקבלים את סוחר השביעית לדון ולהעיד רק כשיבואו שתי שנות השביעית הבאות ויבדקו אותו באותן שנים שאינו עוד נושא ונותן בפירות שביעית. רבי יוסי חולק על התנא לעיל שאמר: "עד שתגיע שביעית אחרת..." (שביעית אחת בלבד) . רבי נחמיה (תנא בדור הרביעי) אומר: חזרת ממון, לא חזרת דברים – כדי לקבל את סוחר השביעית לדון ולהעיד, הוא צריך להחזיר את הממון שהרוויח בשנה השביעית מעשיית סחורה בפירות שביעית, ואין דיו שיחזור בו בדברים בלבד, שיתחרט ויאמר שלא יוסיף בשנה השביעית לעשות סחורה בפירות שביעית , שיאמר להם: – הוא צריך שיאמר כלשון זה: הא (הנה, הרי) לכם מאתים זוז (מין מטבע) וחלקום לעניים מה שכנסתי (במקבילה בראש השנה: 'שנשתכרתי') מפירות עבירה – מה שהרווחתי בשנה השביעית מעשיית סחורה בפירות שביעית. רבי נחמיה חולק על התנא לעיל שאמר: "ויחזור בו חזרה גמורה" (חזרת דברים בלבד) . ב תוספתא סנהדרין ה,ב שנו: סוחרי שביעית - זה היושב ובטל בשאר שני שבוע, כיוון שהגיע שנת השמיטה התחיל מפשיט ידיו ורגליו ונושא ונותן בפירות עבירה. לעולם אין יכול לחזור בו עד שתגיע שמיטה אחרת וייבדק ויחזור בו חזרה גמורה. - רבי נחמיה אומר: חזרת ממון, ולא חזרת דברים. כיצד? "מאתים דינר אלו כינסתי מפירות עבירה, חלקו אותם לעניים". ב בבלי סנהדרין כה,ב אמרו: סוחרי שביעית - אלו שנושאים ונותנים בפירות שביעית. ומאימתי חזרתם? משתגיע שביעית אחרת וייבדלו / וייבדקו. - אמר רבי נחמיה: לא חזרת דברים אמרו, אלא חזרת ממון. כיצד? אומר: "אני פלוני בר פלוני כנסתי מאתים זוז מפירות שביעית, והרי הם נתונים במתנה לעניים". בתוספתא ובבבלי אין דברי רבי יוסי שבירושלמי. בבבלי הנוסח הוא "אמר רבי נחמיה" ולא "רבי נחמיה אומר" כפי שהוא בתוספתא ובירושלמי, ונראה שבכך מבטא הבבלי את דעתו שרבי נחמיה אינו חולק על תנא קמא אלא מפרש אותו. משמעות זו עולה גם מנוסח דברי רבי נחמיה בבבלי: "לא חזרת דברים אמרו", רוצה לומר, רבי נחמיה מפרש את מה שאמרו ואינו חולק עליהם. אבל מלשון התוספתא והירושלמי נראה שרבי נחמיה בא לחלוק על תנא קמא ולא לפרש אותו. מלשונו של רבי נחמיה "לא חזרת דברים" נראה שלדעת תנא קמא די בחזרת דברים, מעין וידוי. אלא שבשלושת הראשונים מצטרף הווידוי למעשה: שבירת הפסיפסין, קריעת השטרות, שבירת הפיגמין; ואילו בסוחרי שביעית, שאין בהם מעשה המבטא את חזרתם, יש צורך להמתין לשביעית אחרת כדי שייבדקו אם אכן חזרו בהם. רבי נחמיה סבור שבסוחרי שביעית אין די בכך אלא הם צריכים גם חזרת ממון. בהגדרת סוחרי שביעית חסר בברייתא שבבבלי התנאי שסוחרים אלה יהיו בטלים בשאר שני שבוע, תנאי הנזכר בתוספתא ובירושלמי. נראה שהבדל זה הוא תוצאה של ההבדל העקרוני בתפיסת פסולי העדות בין המקורות התנאיים והתוספתא בכללם, וכן הירושלמי, לבין תפיסת הבבלי. לפי המקורות התנאיים הדבר הפוסל את האנשים הללו לעדות היא אומנותם השלילית המשפיעה על אישיותם, ולא מעשה עבירה חד פעמי. סוחרי השביעית אינם עוסקים באומנות השלילית אלא בשנה השביעית. משום כך קבעה התוספתא שאין זו נחשבת לאומנותם הקבועה אלא כשהם יושבים ובטלים בשאר שני שבוע. הבבלי סבור שמעשה העבירה הוא הפוסל. לפי זה אין כל משמעות לשאלה מה עושים סוחרי השביעית בשנים האחרות, שכן מעשה העבירה שלהם בשביעית אינו מותנה במעשיהם בשאר השנים. משום כך נאלץ הבבלי להשמיט תנאי זה ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמודים 275-276). ומביאים ברייתא נוספת: הוסיפו – החכמים, עליהן – על הפסולים להעיד שנמנו במשנה : הרועין – שסתמם שהם רועים את בהמותיהם בשדות של אחרים, והם חשודים על הגזל, והחמסנין – הנוטלים חפצים שלא מרצון הבעלים אף שמשלמים להם, והגזלנין וכל החשודין על הממון – שהם חשודים שהם גוזלים ממון של אחרים, - עדותן – שהעידו, בטילה. ומצמצמים את תחולת הקביעה: אמר רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : ובלבד ברועין בהמה דקה – רק רועי בהמה דקה (צאן) פסולים לעדות, שאינם יכולים למנוע מבהמותיהם רעייה בשדות של אחרים, אבל רועי בהמה גסה (בקר) כשרים לעדות, שהם יכולים למנוע מבהמותיהם רעייה בשדות של אחרים . ב תוספתא סנהדרין ה,ה שנו: הוסיפו עליהם: הרועים והגזלנים והחמסנים וכל החשודים על הממון - עדותם פסולה. ב בבלי סנהדרין כה,ב אמרו: תנא: הוסיפו עליהם הגזלנים והחמסנים. תנא: ועוד הוסיפו עליהם הרועים והגבאים (שגובים את מיסי המלכות ולוקחים יותר מן הקצוב לפי החוק) והמוכסים (שנוטלים מכס מעוברי דרכים שלא כדין). אמר רבא: רועה שאמרו - אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה. - ומי אמר רבא הכי? והא אמר רבא: רועה בהמה דקה בארץ ישראל - פסול, בחוצה לארץ - כשר. רועה בהמה גסה - אפילו בארץ ישראל כשר! - ההוא במגדלים איתמר (הבבלי מצמצם את דבריו של רבא במימרה השנייה ביחס למגדלי בהמה דקה בארץ ישראל רק לאיסור גידול בלבד ולא לפסול עדות). חסרונם של הגבאים והמוכסים מהברייתא בתוספתא סנהדרין וכן בירושלמי אפשר שהוא קיצור, והם כלולים בכלל "כל החשודים על הממון". אבל אפשר שבזמנה של הלכה זו בתוספתא ובירושלמי לא היו כל הגבאים והמוכסים חשודים על לקיחת ממון שלא כדין, ולכן לא נכללו ברשימת הפסולים לעדות. לפי התוספתא הוסיפו החכמים על הרשימה שבמשנה את הגזלנים והחמסנים. משמע שתחילה הם לא היו כלולים ברשימת הפסולים. דבר זה תמוה מאוד: הייתכן שהמשחק בקוביא והמלווה בריבית וכו' ייפסלו, אבל גזלנים וחמסנים לא ייפסלו? וכך אכן שואל הבבלי: "גזלן דאורייתא הוא?!". אפשר ליישב תמיהה זו גם בדרך אחרת (מתשובת הבבלי). ייתכן שכשהתוספתא שנתה גזלנים וחמסנים היא לא התכוונה לאדם שפרנסתו היא על הגזל ועל החמס אלא לאדם שנכשל בגזל ובחמס אפילו פעם אחת. אנשים אלו לא היו כלולים ברשימת הפסולים בשלב הראשון, ונוספו רק בשלב השני ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמודים 286-288). הוסיפו לרשימת הפסולים את הרועים משום שנחשדו על הגזל כפי שעולה מלשון התוספתא בסנהדרין. כאן הכוונה לרועים כבעלי אומנות כמו כל הפסולים שנשנו במשנה בסנהדרין. לא נאמר שפסול הרועים הוא דווקא בארץ ישראל ודווקא ברועי בהמה דקה. מסתימת הלשון נראה שכל הרועים חשודים על הגזל (שם, עמודים 291-292). המימרה הראשונה של רבא מתייחסת ישירות להוספת הרועים לרשימת הפסולים ("רועה שאמרו"). המימרה השנייה מנוסחת כמימרה עצמאית. מימרת רבי אבהו בירושלמי "ובלבד ברועין בהמה דקה" תואמת בבסיסה את מימרת רבא השנייה. כדי לתאם בין שתי המימרות של רבא מעמיד הבבלי את דברי רבא במימרה השנייה במגדלי בהמה. תירוץ זה מביא לידי ביטוי ברור את ההבדל בין גזירת הגידול שנאסרה רק בבהמה דקה בארץ ישראל מחמת פגיעה ביישוב ארץ ישראל, לבין פסול רועים החל הן על רועה בהמה דקה הן על רועה בהמה גסה, הן בארץ הן בחוץ לארץ, מחמת שהוא חשוד על הגזל (שם, עמוד 300). • • •

מאן תנא מפריחי יונים? כאן המשך המקבילות בירושלמי ראש השנה א,ח ושבועות ז,ד. מקורה של הסוגיה להלן בראש השנה והועתקה לסנהדרין ולשבועות. מציעים זיהוי של התנא ששנה מקור תנאי עלום שֵׁם: אמר רב הונא (גדול אמוראי בבל בדור השני) : מאן תנא – מי שנה, מפריחי יונים? – מי החכם ששנה את המשנה במסכת ראש השנה שרשימת הפסולים לעדות שבה כוללת גם מפריחי יונים? רבי ליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) – המשנה במסכת ראש השנה נסתמה כרבי אליעזר , ומביאים מקור לדברי רבי אליעזר: דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה עדויות ב,ז): מפריחי יונים פסולין מן העדות – דבר זה אמרו לפני רבי עקיבא משמו של רבי אליעזר (בתוספתא עדויות א,יא שנו: "מפריחי יונים... רבי אליעזר מכשיר, וחכמים פוסלים". הרי שנחלקו רבי אליעזר וחכמים בדבר. אלא שלפי מסורת משנתנו המחלוקת מוחלפת, שלדעת החכמים מפריחי יונים כשרים לעדות. נראה שהמסורת בתוספתא החליפה את דעות רבי אליעזר וחכמים כדי שהמשנה תהיה כדעת חכמים) . אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) קומי – לפני רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : עוד הדא דסנהדרי ן – גם זאת (המשנה) של סנהדרין, כרבי (בכתב יד אשכנזי בראש השנה: 'דרבי') ליעזר? – האם גם משנתנו במסכת סנהדרין, ששנתה מפריחי יונים בכלל הפסולים לעדות, נסתמה כרבי אליעזר? (מכלל, שסוגייתנו אמורה בראש השנה) אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסי לרבי מנא): דברי הכל היא הכא – כאן (המשנה במסכת סנהדרין שנויה לפי דעת הכול, גם לדעת החכמים החלוקים על רבי אליעזר (בניגוד למשנה במסכת ראש השנה ששנויה רק לפי דעת רבי אליעזר. - אמר במקבילה בראש השנה "הכא" על המשנה במסכת סנהדרין, לפי שאנו עסוקים בה כעת, וזה רגיל בירושלמי) . צריך להוסיף כמו במקבילה בראש השנה: ושואלים: מהו – מה פירוש, דברי הכל היא הכא? – כיצד ניתן לומר שהמשנה במסכת סנהדרין דברי הכול היא? והרי רבי אליעזר הוא שסבור שמפריחי יונים פסולים לעדות, אבל החכמים החלוקים על רבי אליעזר סבורים שהם כשרים לעדות! (כאן ובשבועות נשמטו מילים אלו מחמת דמיון סופות) ומשיבים: אמר רבי יוסי: יודעין היינו (צריך לומר כמו במקבילה בשבועות: ' היו ') שפסול מעדות ממון – הכול היו יודעים דבר זה, שמפריחי יונים פסולים לעדות ממון, שלדעת הכול מפריחי יונים פסולים לעדות ממון, שכיוון שמפריחי יונים חשודים על הממון, הם חשודים להעיד שקר בעדות ממון, ודבר זה לא היו צריכים להעיד כשאמרו דבר זה לפני רבי עקיבא משמו של רבי אליעזר . מה בא להעיד? – מה הדבר שהיו צריכים להעיד כשאמרו דבר זה לפני רבי עקיבא משמו של רבי אליעזר? אלא (במקבילה בראש השנה אין מילה זו) כשם שפסול מעדות ממון, כך פסול מעדות נפשות – הדבר שהיו צריכים להעיד הוא שמפריחי יונים פסולים אף לעדות נפשות, כמו שהם פסולים לעדות ממון, ואף על פי שעדות נפשות חמורה מעדות ממון ולא היה לנו לומר שהם חשודים להעיד שקר בעדות נפשות. - הרי שבעדות ממון מפריחי יונים פסולים לדעת הכול, ולכן המשנה במסכת סנהדרין העוסקת בעדות ממון היא דברי הכול. אבל בעדות נפשות חלוקים רבי אליעזר והחכמים, רבי אליעזר פוסל והחכמים מכשירים . ועידי החודש כעידי נפשות אינון – הם (לדבר זה דין עדות החודש כדין עדות נפשות, וגם בה נחלקו רבי אליעזר והחכמים, משום שעדות החודש אינה עדות בענייני ממון שהם חשודים עליו. הרי שרבי אליעזר שסבור שמפריחי יונים פסולים אף לעדות נפשות הוא שסבור שהם פסולים לעדות החודש, ולכן המשנה במסכת ראש השנה העוסקת בעדות החודש היא כרבי אליעזר, כמו שאמר רב הונא לעיל) . כשמעמידים משנה כחכם יחיד, דרכו של האמורא רבי יוסי להעמיד אותה כדברי הכול. הלשון "יודעין היו... ומה בא להעיד?..." נאמר כאן ובמקומות אחרים שבהם הובאה הלכה שהעיד עליה חכם. מפשט לשונה של משנת עדיות לא נראה שהעדות התייחסה לדיני נפשות דווקא שהרי פרט זה לא נאמר שם כלל. הערה: כמו כן לא ברור לפי זה, מה מעמדם של שאר הפסולים שנשנו ברשימה לדעת החכמים ביחס לעדות נפשות: האם גם הם כשרים לעדות נפשות ולעדות החודש, והכללתם במשנת ראש השנה היא רק לשיטת רבי אליעזר, או שחכמים מודים שהם פסולים גם לעדות נפשות? לפי האפשרות הראשונה תמוה הדבר שהעדות במסכת עדיות ביחס לשיטת רבי אליעזר התייחסה רק למפריחי יונים ולא לשאר. לפי האפשרות השנייה לא ברור מדוע יהיה דינם שונה לדעת החכמים מדינו של מפריח יונים. נראה שרבי יוסי העדיף לפרש את משנתנו (בסנהדרין) כדברי הכול, ולכן נדחק בפירושה של המסורת במשנת עדיות. פשטותם של דברים היא שמשנתנו אכן סתמה בפסול מפריחי יונים כדעת רבי אליעזר ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 218). ומציעים קושיה ממקור תנאי (על רב הונא שהעמיד את המשנה במסכת ראש השנה כרבי אליעזר): דתנינן: (במקבילה בראש השנה: 'והא תני:'. וצריך לומר כאן ובמקבילות: 'ו הא תנינן: '. במקבילה בשבועות נוסף 'תמן') – והרי שנינו (בסופה של המשנה ראש השנה א,ח): זה הכלל: כל עדות שאין ה אשה כשירה לה ( ן ) – כגון עדות ממון ועדות נפשות , אף הן – כל הפסולים שנמנו במשנה, אינן כשירין לה! – ויש לדייק מהכלל הזה, שעדות שהאישה כשירה לה (כגון להעיד על אישה שמת בעלה כדי להתיר אותה להינשא, או להעיד על סוטה שנטמאה כדי שלא להשקותה את המים המאררים, או להעיד על חלל שנמצא שראתה את ההורג שהיכהו כדי שלא להביא עגלה ערופה), אף הם כשירים לה (כך שנו בתוספתא סנהדרין ה,ב, ראה להלן) . ויש לשאול: מאן תניתה? – מי שנה אותה (את סופה של המשנה במסכת ראש השנה)? רבנין – החכמים (הכלל שבסופה של המשנה אינו כרבי אליעזר, שהרי רבי אליעזר סבור שמפריחי יונים פסולים לכל עדות, ואף לעדות שהאישה כשירה לה, ואם כן, לא ייתכן להעמיד את סופה של המשנה אלא כחכמים החלוקים על רבי אליעזר. - דעת רבי אליעזר היא, שהפסולים לעדות אינם כשירים להעיד על אישה שמת בעלה (משנה יבמות טז,ז), אבל הם כשירים להעיד על סוטה שנטמאה (משנה סוטה ו,א-ב) ולהעיד על חלל שנמצא שראו את ההורג שהיכהו (משנה סוטה ט,ח, ולא נחלק בה רבי אליעזר). עדות שהאישה כשירה לה כוללת גם עדות על אישה שמת בעלה, ולכן הכלל שבסופה של המשנה, שלפיו הפסולים לעדות כשרים לעדות שהאישה כשרה לה, אינו כרבי אליעזר, שכן לדעתו הם פסולים להעיד על אישה שמת בעלה) . - מעתה יש לתמוה: רבנין כרבי ליעזר?! – החכמים כרבי אליעזר?! מודין (צריך לומר: 'מודיין') ליה ופליגין (במקבילה בראש השנה: 'פליגין' בלי וי"ו) עלוהי?! – מודים לו או חלוקים עליו? (אם סופה של המשנה במסכת ראש השנה הוא כחכמים, אם כן, גם ראשה של המשנה הוא כחכמים, שהרי סופה של המשנה כולל כלל על ראשה. ומעתה קשה, החכמים כרבי אליעזר?! האם החכמים מודים לרבי אליעזר וסבורים שמפריחי יונים פסולים לעדות, או שהחכמים חלוקים על רבי אליעזר וסבורים שמפריחי יונים כשירים לעדות?! אתמהא! - יש לפרש וי"ו של 'ופליגין': או) ומתרצים: רבי הונא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי שעלה מבבל) אמר בשם רב הונא (גדול אמוראי בבל בדור השני) אמר (מילה זו יתירה ואינה במקבילות) : כולא כרבי ליעזר – כולה כרבי אליעזר (כל המשנה במסכת ראש השנה, לא רק תחילתה אלא גם סופה, היא כרבי אליעזר, שרבי אליעזר סבור שמפריחי יונים פסולים לכל עדות שאין האישה כשירה לה, כגון עדות ממון ועדות נפשות, אבל הם כשירים לעדות שהאישה כשירה לה, אבל החכמים סבורים שמפריחי יונים פסולים רק לעדות ממון, ולכן המשנה במסכת ראש השנה היא כרבי אליעזר. ומה שהיסקנו מסופה של המשנה שמפריחי יונים כשירים לעדות שהאישה כשירה לה אינו כולל עדות על אישה שמת בעלה, שאין הדברים אמורים אלא באותן עדויות שהאישה כשירה לה לדעת רבי אליעזר, כגון להעיד על סוטה שנטמאה או להעיד על חלל שנמצא שראו את ההורג שהיכהו) . פירושה של הסוגיה "אמר רב הונא: מאן תנא מפריחי יונים?..." הוא על פי "אוצר לשונות ירושלמיים" עמודים 1467-1469. ב תוספתא סנהדרין ה,ב שנו: המשחק בקוביא... המלווה בריבית... מפריחי יונים... סוחרי שביעית... במה דברים אמורים (שהם פסולים)? - בקידוש החודש... בדיני ממונות ובדיני נפשות. אבל עדות שהאישה כשירה לה - הם כשירים לה. ומציעים קשר בין שתי מחלוקות תנאים (בעקבות דבריו של רבי יוסי לעיל שרבי אליעזר והחכמים נחלקו בדין מפריחי יונים לעדות נפשות): ואתייא (צריך לומר כמו במקבילות: 'ואתיי ן ') אילין פלוגתא (במקבילות כאן ולהלן: 'פלוגוותא') כאילין פלוגתא – ובאות (הולכות) המחלוקות האלה (חילוקי הדעות של התנאים שנחלקו להלן בעניין עד זומם) כמחלוקות האלה (חילוקי הדעות של התנאים שנחלקו לעיל בעניין מפריחי יונים) . ומביאים מקור לדעות בעניין עד זומם: דתני: – ששונה [התנא]: עד זומם פסול מכל עדיות (במקבילה בראש השנה: 'בכל עדות') שבתורה – אפילו נמצא זומם בעדות ממון, פסול אף לעדות נפשות, ואף על פי שעדות נפשות חמורה מעדות ממון ולא היה לך לומר שהוא חשוד להעיד שקר בעדות נפשות ; דברי רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) . אמר רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) : במה דברים אמורים – שהוא פסול בכל עדות ? (במקבילות: 'אימתי?') בזמן שנמצא זומם בעדות נפשות – שכיוון שעדות נפשות חמורה מעדות ממון, יש לך לומר שהוא חשוד להעיד שקר גם בעדות ממון . אבל אם נמצא זומם בעדות ממון - אין פסול אלא מאותה (במקבילה בשבועות: 'לאותה') עדות בלבד – הוא פסול רק לעדות ממון, אבל כשר לעדות נפשות, שכיוון שעדות נפשות חמורה מעדות ממון, אין לך לומר שהוא חשוד להעיד שקר בעדות נפשות . ותייא דרבי יוסי כרבנין ודרבי מאיר כרבי ליעזר – ובאה (הולכת) [השיטה] של רבי יוסי (המכשיר עד שהוזם בעדות ממון לעדות נפשות) כחכמים (שסבורים שמפריחי יונים החשודים על הממון פסולים רק לעדות ממון), ושל רבי מאיר (הפוסל עד שהוזם בעדות ממון לעדות נפשות) כרבי אליעזר (שסבור שמפריחי יונים פסולים אף לעדות נפשות) . עד כאן המקבילות בירושלמי ראש השנה ושבועות. ב תוספתא מכות א,יא שנו: עד זומם פסול מכל עדיות שבתורה; דברי רבי יהודה. - אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים? בזמן שהוזם לעדות נפשות. אבל לא הוזם אלא לעדות ממון - אינו פסול אלא לאותה העדות בלבד. ב בבלי סנהדרין כז,א-ב אמרו: עד זומם פסול (להעיד) לכל התורה כולה; דברי רבי מאיר. - אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים? - שהוזם בדיני נפשות. אבל הוזם בדיני ממונות - כשר לדיני נפשות. ...הכא סתם לן תנא כרבי מאיר. - והיכא סתם לן? ...אלא הכא סתם לן: זה הכלל: כל עדות שאין האשה כשירה לה - אף הם אינם כשירים לה. מני? אילימא רבי יוסי - והאיכא עד זומם דממון דכשר לדיני נפשות ואישה פסולה לה! (ההנחה היא שאם רבי יוסי הכשיר בדיני נפשות עד שהוזם בדיני ממונות הוא הדין גם ביחס לפסולי המשנה שהם כשירים לדיני נפשות) אלא לאו, רבי מאיר היא. דברי רבי מאיר בירושלמי ובבבלי הם דברי רבי יהודה בתוספתא. לפנינו הבדל בין מסורת התוספתא לבין מסורת התלמודים. בבבלי לא נזכר בשום מקום שפסול מפריחי יונים הוא רק בשיטת רבי אליעזר וממילא גם לא נזכרה מחלוקת חכמים ורבי אליעזר בפרט זה. הבבלי גם לא הכריע כדעת רבי מאיר מן העובדה שבמשנת ראש השנה נפסלים החשודים על הממון גם לעדות החודש, ומכאן שלא ראה את עדי החודש כעדי נפשות כדברי הירושלמי. הבבלי הכריע כדעת רבי מאיר מן הסיפא של משנת ראש השנה, שממנה למד כי החשודים על הממון פסולים גם לדיני נפשות. בירושלמי לפי רבי אליעזר גם שאר הפסולים הכלולים במשנת ראש השנה פסולים גם לדיני נפשות. לא נאמר במפורש בירושלמי האם לדעת החכמים גם שאר הפסולים, משחק בקוביא, מלווה בריבית וסוחרי שביעית, כשרים בדיני נפשות. ההיגיון הפשוט אומר שאם חכמים סבורים כרבי יוסי, שעד שהוזם בדיני ממונות כשר לדיני נפשות, כי אז כל החשודים על הממון הפסולים לדיני ממונות יהיו כשרים בדיני נפשות. לפי זה, כשם שחכמים חולקים על רבי אליעזר במפריחי יונים ומכשירים אותם לדיני נפשות, כך חולקים הם עליו בשאר הפסולים ומכשירים אותם לדיני נפשות. אבל מלשון המשנה בעדיות נראה שחכמים חולקים על רבי אליעזר רק במפריחי יונים, ומכאן שלדעתם שאר הפסולים נפסלו גם לדיני נפשות, אף שהם חשודים רק על הממון. גם מדברי רב הונא בתחילת הסוגיה עולה שמחלוקת רבי אליעזר וחכמים היא רק במפריחי יונים. קשה להבין כיצד ניתן ליישב פרט זה עם הקביעה של הירושלמי שחכמים הם בשיטת רבי יוסי שעד שהוזם בדיני ממונות כשר בדיני נפשות. ואולי סבור הירושלמי שלפי החכמים יש להבדיל בין עד שהוזם בדיני ממונות שכשר לדיני נפשות, לבין החשודים על הממון שאומנותם בכך ולכן פסלום חכמים גם בדיני נפשות, למעט מפריחי יונים הפסולים לדיני ממונות אבל כשרים לדיני נפשות. אלא שהבחנה זו נראית שרירותית וקשה לאמצה. נראה שיש לאמץ את האפשרות הקודמת, והירושלמי אכן מוציא את משנת עדיות מפשוטה ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמודים 484-485). • • •

סוחרי שביעית לדעת רבי יהודה כאן התחלת מקבילה בירושלמי שביעית ז,ד. במשנה שנינו: "רבי שמעון אומר: מתחילה לא היו קורין אותן אלא אוספי שביעית, משרבו האנסין חזרו לקרותן סוחרי שביעית. אמר רבי יודן (יהודה) : אימתי? בזמן שאין להן (הנוסח הנכון במשנה: 'שאין לו אומנות') אלא היא, אבל יש לו אומנות שלא היא - הרי זה כשר". באיזה פרק זמן אמר רבי יהודה שאם יש לו אומנות אחרת הרי הוא כשר? האם בשביעית או בכל השנים? - מדגימים את דברי רבי יהודה: היך עבידא? – איך עשוי [הדבר]? (כיצד?) היה יושב ובטל ממלאכתו כל שני שבוע – לא היה עוסק במלאכה במשך כל שאר שש השנים של שבע שנות מחזור השמיטה , כיון שבאת שביעית התחיל פושט את ידיו (שולח את ידיו, מתעסק לפרנסתו) ונושא ונותן בפירות שביעית – בשנה השביעית הוא עושה סחורה בפירות שגדלו בשנה השביעית , אם יש עמו מלאכה אחרת – אם בשנה השביעית הוא עושה סחורה בפירות שביעית בנוסף לעיסוקו במלאכה אחרת, - כשר – לדון ולהעיד , ואם לאו - פסול. אבל אם היה עסוק במלאכתו כל שני שבוע, כיון שבאת שביעית התחיל מפשט את ידיו ונושא ונותן בפירות שביעית, אף על פי שאין עמו מלאכה אחרת – אף אם בשנה השביעית אינו עוסק במלאכה אחרת בנוסף למסחר בפירות שביעית, - כשר. לפי הירושלמי רבי יהודה מוסב רק סוחרי שביעית שנזכרו בסוף הרשימה בסמוך לדברי רבי יהודה. לפי הירושלמי הפסול הוא בגלל אומנותו של האדם ולא בגלל מעשה העבירה כשלעצמו, שהרי מעשה העבירה בסחורה בפירות שביעית אינו מותנה בשאלה האם יש לו אומנות אחרת אם לאו. מדוע לפי הירושלמי מצריך רבי יהודה רק בסוחרי שביעית שלא תהיה להם אומנות אחרת? נראה שזהו טעמו של דבר. בעוד ששאר הפסולים עוסקים באומנותם כל השנים, סוחרי שביעית אינם סוחרים בפירות שביעית אלא אחת לשבע שנים, ולא ניכר הדבר שזו אומנותם אלא אם כן אין להם אומנות אלא היא ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 238). רבי בא בר זבדא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי לעזר (אמורא בדור השני) : הלכה כרבי יודה דמתניתא (צריך לומר כמו במקבילה: 'דמתנית ן ') – הלכה כרבי יהודה של משנתנו (משנת רבי. - רבי יהודה חולק על חכמים שפוסלים סוחר שביעית שהיה יושב ובטל כל שני שבוע אף על פי שיש עימו מלאכה אחרת בשביעית) . ומציינים: איקלס – נתקלס (קילסו ושיבחו את) רבי בא בר זבדא דמר שמועה משום דזעיר מיניה – שאמר (רבי בא בר זבדא) שמועה משם (רבי אבהו שהוא) קטן (צעיר) ממנו (רבי אבהו היה תלמידו של רבי אלעזר, בעוד שרבי בא בר זבדא היה חברו של רבי אלעזר, וכאן מסר רבי בא בר זבדא הלכה משמו של רבי אבהו משמו של רבי אלעזר, ועל כך שיבחוהו) .

ומביאים דעה חולקת בהבנת דברי רבי יהודה: תני רבי חייה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) לחומרא – שונה רבי חייא לחומרה (רבי חייא שונה את דברי רבי יהודה שבמשנתנו בנוסח אחר שלפיו רבי יהודה מחמיר בתנאים שבהם הוא מכשיר סוחר שביעית. - רבי חייא שנה בכמה מקומות דעת תנא בנוסח אחר ממשנתנו ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 31)) . ומדגימים את דברי רבי יהודה לפי רבי חייא: היך עבידא? – איך עשוי [הדבר]? (כיצד?) היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע, (יש כאן השמטה מחמת הדומות, וצריך להשלים כמו בקטע גניזה (קטע רבינוביץ) במקבילה וכמו שהשלים מגיה במסירה שלפנינו במקבילה על פי כתב יד רומי, וכן הוא בהבאת הירושלמי בר"ש בפירושו למשנת שביעית ז,ד וב"אור זרוע" ובר"מ המאירי: כיון שבאת שביעית התחיל מפשט ידיו ונושא ונותן בפירות שביעית, אם יש עמו מלאכה אחרת - כשר, ואם לאו - פסול. אבל אם היה בטל ממלאכתו כל שני שבוע, ) כיון שבאת שביעית התחיל מפשט ידיו ונושא ונותן בפירות שביעית, אף על פי שיש עמו מלאכה אחרת - פסול (ר"ש ו"אור זרוע" מצטטים את הירושלמי ממסכת שביעית. מן ר"מ המאירי נראה שהוא מצטט את ירושלמי סנהדרין) . ומציינים: לא בדא (בהדא) – לא בזאת (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי במקבילה: אמר ) רבי בא בר זבדא בשם רבי אבהו שאמר בשם רבי לעזר: הלכה כרבי יהודה דמתניתין (צריך לומר כמו במקבילה: 'דמתניתן') – פסיקת ההלכה כרבי יהודה של משנתנו לא תחול בזה (לא על פי מסורת זו ששנה רבי חייא פסק רבי אלעזר הלכה כרבי יהודה) . בסוגיה זו מובאים שני הסברים לדברי רבי יהודה, האחד מסתם הירושלמי והשני בשם רבי חייא. לפי ההסבר הראשון רבי יהודה מכשיר סוחר שביעית באחד משני תנאים: א. יש לו מלאכה בשאר שני שבוע. ב. יש לו מלאכה אחרת בשביעית. רק סוחר שביעית הבטל בשאר שני שבוע וגם אין לו מלאכה אחרת בשביעית - פסול לעדות. בכך רבי יהודה חולק על דעת החכמים, כמו שנתבארה בברייתא שהובאה לפני כן בירושלמי מן התוספתא, ועל פיה חכמים פוסלים סוחר שביעית גם אם יש לו אומנות אחרת בשביעית, ובלבד שהוא יושב ובטל כל שני שבוע. לדעת רבי חייא, רבי יהודה סובר שכדי להכשיר סוחר שביעית לעדות צריך שני תנאים. הראשון - שתהיה לו מלאכה בשאר שני שבוע, והשני - שגם בשנה השביעית תהיה לו מלאכה נוספת ("פסולי עדות", "סידרא" כג, עמודים 27-28). ב תוספתא סנהדרין ה,ב שנו: ובכולם (בכל הפסולים שנשנו במשנתנו) היה רבי יהודה אומר: בזמן שיש להם אומנות אחרת - הרי אלו פסולים (יש להגיה: 'הרי אלו כשרים', או שיש להגיה: 'בזמן שאין להם אומנות אחרת'). חזרו בהם - הרי אלו כשרים. - וחכמים אומרים: אף בזמן שיש להם אומנות אחרת - הרי אלו פסולים. רבי יהודה מציין שתי אפשרויות להכשיר את פסולי העדות שנשנו במשנה. א. בזמן שיש להם אומנות אחרת. ב. כשהם חזרו בהם. חכמים חולקים על האפשרות הראשונה אבל מסכימים עם האפשרות השנייה ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמודים 222-223). ב בבלי סנהדרין כו,ב אמרו: אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: הלכה כרבי יהודה. יש הבדל בין התוספתא, הירושלמי והבבלי בשאלה לאלו מהפסולים התייחס רבי יהודה. לפי התוספתא רבי יהודה דיבר על כל הפסולים שנזכרו במשנה, לפי הירושלמי רק על הפסול האחרון - סוחרי שביעית, ולפי הבבלי (כד,ב) על הפסול הראשון - משחק בקוביא. אין חובה להניח שרבי אבהו או רבי אלעזר פירשו את דברי רבי יהודה כפירוש הבבלי דווקא. מאידך גיסא אין לקבוע האם רבי אלעזר פירש את דברי רבי יהודה כפירוש התוספתא, ולפי זה כל הפסולים שנשנו במשנתנו אינם פסולים אלא כשאין להם אומנות אחרת, או שמא פירש אותם כפירוש הירושלמי ורק סוחר שביעית אינו פסול אלא כשאין לו אומנות אחרת. בירושלמי (להלן) אומר רבי יוסי בירבי בון שהפסיקה היא כרבי יהודה מפני שהמלכות אונסת. לפי זה ברור שלפחות לדעת רבי יוסי בירבי בון, רבי אלעזר פירש את רבי יהודה כמוסב על סוחרי שביעית בלבד ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמודים 404-405). ב משנה שביעית ז,ד שנינו: צדי (ציידי) חיה, עופות ודגים שנתמנו (שנזדמנו) להם מינים טמאים - מותרין למוכרן. רבי יהודה אומר: אף מי (שאינו צייד) שנתמנה לו (מין טמא) לפי דרכו (דרך אגב) - לוקח ומוכר, ובלבד שלא תהא אומנותו לכך (אלא יש לו אומנות אחרת לפרנסתו). וחכמים אוסרין (למי שאינו צייד ליקח ולמכור, אף על פי שאין אומנותו לכך). ומציעים בעיה: תמן – שם (יש כאן השמטה מחמת הדומות, וצריך להשלים כמו שכתב הסופר במסירה שלפנינו במקבילה, וכן הוא בהבאת הירושלמי ב"אור זרוע" ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 433, הערה 9): אמר רבי בא בר זבדא בשם רבי אבהו שאמר בשם רבי לעזר: הלכה כרבי יודה דמתניתן. ואיקלס ) רבי בא בר זבדא דמר שמועה משום זעיר מיניה (במסירה שלפנינו במקבילה נמחקו המילים "תמן ... דמתניתן" על ידי מגיה שלא בצדק) . אוף הכא כן? – (האם) גם כאן כך? (האם כשם שפסק רבי אלעזר במשנת סנהדרין כרבי יהודה, שסוחרי השביעית הפסולים הם רק אלו שאין להם אומנות אלא היא, כך יפסוק כרבי יהודה גם בעניין אדם שנתמנו לו חיה, עופות ודגים טמאים?)

כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי שביעית ד,ב. ודוחים את הבעיה בהצעת הבחנה בין שני העניינים: אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : תמן – שם, - אין ה מלכות אונסת – בצדי חיה, עופות ודגים טמאים לא הקלנו כרבי יהודה משום שלא שייך הטעם שהמלכות אונסת , ברם הכא – אבל כאן, - המלכות אונסת – בסוחרי שביעית הקלנו כרבי יהודה מפני שהמלכות אונסת לצורך גביית הארנונא, כלומר, רבי אלעזר פסק כרבי יהודה כדי להקל על הלחץ הכלכלי של המלכות בשביעית (הפירוש של שאלת הירושלמי והתשובה הוא כדברי רבי שמחה ברבי שמואל משפירא, שהובא בראבי"ה וב"אור זרוע". כך פירש גם ב"ספר ניר". - "תמן" ו"הכא" בתשובה הפוכים מ"תמן" ו"הכא" בשאלה. - הארנונא היא מס שנגבה לצורך החזקת החיילים הרומיים החונים בארץ ולקיום הפקידות. מס זה נגבה מיבול השדה, מהמקנה וממוצרים מוגמרים) . עד כאן המקבילה בירושלמי שביעית ז,ד. הקטעים "היך עבידא?...", "רבי בא בר זבדא...", "איקלס...", "תני רבי חייה...", "היך עבידא?...", "לא בדא רבי בא בר זבדא..." מקורם בסנהדרין והועברו לשביעית ז,ד (ראה "בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמודים 328-330). מקומה המקורי של הפסקה "תמן... אוף הכא כן? - אמר רבי יוסי בירבי בון:..." איננו בסנהדרין, וגם לא בשביעית ד,ב, אלא בשביעית ז,ד ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 327). • • • חרישה בשביעית וקידוש השם כאן המשך המקבילה בירושלמי שביעית ד,ב. ב משנה שביעית ד,ב שנינו: שדה שנתקווצה (שחרשוה בשביעית כדי לעקור את קוציה ממנה) - תיזרע מוצאי שביעית; שניטייבה (שדה שחרשוה בשביעית כדי לשפר את מצב השדה, בנוסף לחרישת קיווץ) או שנידיירה (שעשה אותה דיר לצאנו כדי שתזדבל) - לא תיזרע מוצאי שביעית (קנס הוא שקנסוהו). מעירים: בראשונה כשהיתה המלכות אונסת – כשמלכות רומי היתה מכריחה את היהודים לשלם מיסי ארנונא מבלי להתחשב במצבם הכלכלי , הורי – הורה רבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) שיהו חורשין חרישה הראשונה – רבי ינאי התיר שיחרשו בשביעית לאחר רדת הגשמים חרישה ראשונה, והיא חרישת קיווץ, שתפקידה לעקור את הקוצים ושאר עשבי הבר שנבטו בשדה לאחר רדת רביעה ראשונה, ועל ידי כך למנוע את פיזור זרעיהם בשדה, דבר העלול לפגוע ביבול השנה השמינית. חרישה זו באה להבטיח יבול נאות בשנה השמינית, ובכך להניח את דעתה של המלכות הרומית, שיהא בידה לגבות בשנה השמינית מיסי ארנונא מוגדלים, כפיצוי על אובדן ההכנסה בשנת השמיטה ("תלמוד ירושלמי מסכת שביעית"). - המשבר בקיסרות הרומית שהתרחש בשנים 235-284 לספירה התבטא בארץ ישראל בהכבדה בעול המיסים, במיוחד במיסים דוגמת הארנונה לצורכי הצבא . משפט זה אינו מקורי בסנהדרין ומקומו במקבילה בשביעית ד,ב על המשנה שם ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 328). ב בבלי סנהדרין כו,א אמרו: "אמר רבי שמעון: מתחילה לא היו קורין אותם אלא אוספי שביעית, משרבו האנסים חזרו לקרותם סוחרי שביעית". מאי קאמר? ...בתחילה היו אומרים: אחד זה ואחד זה פסולים; משרבו האנסים, ומאן נינהו? ארנונא, כדמכריז רבי ינאי: פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא, חזרו לומר: אוספים - כשרים, סוחרים - פסולים. הארנונא היא מס שנגבה לצורך החזקת החיילים הרומיים החונים בארץ ולקיום הפקידות. מס זה נגבה מיבול השדה, מהמקנה וממוצרים מוגמרים. הלשון "משרבו האנסים" אינה מתאימה לתאר באמצעותה את גזירת הארנונא. צירוף זה "משרבו האנסים" מכוון על פי פשט לשונו להתרבות אנשים פרטיים הנוטלים ממון בכפייה ולא לגזירה שמטילה המלכות ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 318). אין לזהות בין ההיתר לזרוע מפני הארנונא לבין הכשרם של אוספי שביעית מפני האנסים ולא הובאו הדברים (היתרו של רבי ינאי) אלא כדוגמה בלבד (שם, עמוד 322). נראה לשער שלדעת הבבלי חובת תשלומי הארנונא היא חובה שנתית קבועה, והיתר חרישה בלבד אין די בו כדי למלא חובה זו, ולכן הבינו שהיתרו של רבי ינאי כלל גם זריעה (שם, עמוד 325). רבי ינאי התיר רק חרישה, מלאכה שהוגדרה קרוב לזמנו כאיסור דרבנן, ולא התיר זריעה שהיא איסור תורה (שם, עמוד 324, הערה 51). ומספרים: חד משומד (צריך לומר: 'משמד') – משומד אחד (מי שהמיר את דתו מהיהדות לדת אחרת) הוה איעבר בשמיעתא (צריך לומר: 'בשמי ט תא'. במקבילה חסרה מילה זו, והתיקון על פי ספר "העיטור") – היה עובר בשמיטה . חמתון רמיין קובעת ( י ) ה – ראה אותם (את החורשים בשנה השביעית) משליכים רגבי אדמה . אמר לון: – אמר להם (המשומד לחורשים בלעג): האסטו שרה מררה (צריך לומר כמו במקבילה: ' שרא לכון מרדי ') – אומנם התיר (רבי ינאי) לכם לחרוש , שרא לכון מירמא קובעת (צריך לומר: ' מירמי קובעתה ') ?! – (וכי) התיר לכם להשליך רגבי אדמה?! (פירשנו 'קובעתה' לפי DJPA ערך 'קובעה')

ומציעים קושיה על דעת רבי ינאי ממימרה אמוראית (לפי הגרסה המייחסת את המימרה לרבי ינאי, מציעים סתירה מדבריו של רבי ינאי על עצמו): אמר רבי יעקב בר זבדי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) : קשי י תה קומי – הקשיתי אותה (את הקושיה) לפני רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : לא כן אמר – (וכי) לא כך אומר רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בשם ( ו ) רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) שאמר בשם רבי ינאי; רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי יוחנן שאמר בשם רבי שמעון בן יהוצדק (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) – רבי זעירא ורבי ירמיה נחלקו בשם מי אמר רבי יוחנן את המימרה : נמנו (נספרו קולותיהם בהצבעה לשם החלטה בעניין מסוים) בעליית בית נתזה – שם אדם או שם משפחה, שבעליית ביתם נמנו כך (בתלמודים נזכרת עליית הבית כמקום לוועד חכמים בעניינים חשובים שיש בהם צורך של עיון וחשיבה), בלוד על (צריך להוסיף כמו במקבילה: ' כל ') התורה: מניין אם אמר (במקבילה ובקטע ששון: 'יאמר') גוי לישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים - יעבור ואל ייהרג – חייב לעבור על המצווה ואסור לו ליהרג (למסור את הנפש) ? (ולמדו מן הכתוב שסכנת נפש דוחה את המצוות) ומצמצמים את תחולת הקביעה למקרה מסוים: הדא דתימר (צריך לומר כמו בקטע ששון: 'דתמר' - דת מר, דאת אמר) – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שיעבור ואל ייהרג) - בינו לבין עצמו – במקרה שהיהודי נאנס לעבור כשהוא ביחידות ואין איש אחר עימו ; אבל ברבים – במקרה שהיהודי נאנס לעבור בפני בני אדם מרובים, - אפילו על מצוה קלה אל ישמע לו – אלא ייהרג ואל יעבור , כגון פפוס ולוליינוס אחיו – שנתפסו על ידי חיילי טריינוס, שנתנו להן מים בכלי זכוכית צבועה – בגוון אדום, והמים נראו כמו יין, כדי שהציבור יחשוב שהם שותים יינם של גויים, ולא קיבלו מהן – לא הסכימו לשתות, ונהרגו ולא עברו, משום שהדבר היה ברבים, וברבים אסור לעבור אפילו על עבירה של מראית העין, מפני חילול ה'. - קשה על רבי ינאי מן המימרה של רבי יוחנן, כיצד התיר רבי ינאי לחרוש חרישה ראשונה בשביעית מפני גזירת המלכות, והרי בפני רבים אין לעבור אפילו על מצווה קלה! . ומתרצים את הקושיה: אמרין: – אומרים: לא אתכוון משמדתהון אלא מגבי ארנונין – לא התכוון לשמד אותם אלא לגבות ארנונא (השלטון הזר לא התכוון בגזירתו להעביר את היהודים על דתם ולהכריח אותם שיעברו על מצוות השביעית, אלא התכוון להבטיח את גביית הארנונא, ולכן התיר רבי ינאי לחרוש חרישת קיווץ בשביעית, שמונעת השתבשות השדה בקוצים ובעשבים רעים, ומבטיחה יבול נאות בשנה השמינית, שממנו גבה השלטון הרומי את הארנונא) . ושואלים: כמה הן רבים – שבפניהם אין לעבור אפילו על מצווה קלה ? ומשיבים: רבנ י ן דקיסרין אמרין: – חכמי קיסריה אומרים: עשרה – בפני עשרה אנשים מישראל , דכתיב: – שכתוב: " וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב,לב) – תשמרו את המצוות, כדי שלא תחללו את שמו של ה', ושיהיה ה' מקודש בתוך עם ישראל. מכאן למדים חובת קידוש השם, שבשעת גזירת המלכות על ישראל לעבור על אחת מכל המצוות, ייהרג ואל יעבור, אם נאנס לעבור בתוך עשרה מישראל (ממקומות אחרים למדו ש"בני ישראל" הם לפחות עשרה) . הדרשה '"וחי בהם" ולא שימות בהם' איננה מופיעה כלל בתלמוד הירושלמי. אומנם ברור שעצם העיקרון ידוע לירושלמי, אך בגרסתו על אודות ההחלטות המפורסמות הנוגעות לגזירות הדריאנוס אין הפסוק ואין הדרשה מוזכרים (בניגוד לבבלי סנהדרין עד,א) ("'מה הוה ליה מימר? וחי בהם'", "קדושת החיים וחירוף הנפש", עמוד 77). בירושלמי שביעית ד,ב (ומשם הועתק גם בירושלמי סנהדרין ג,ג) אין כל תשובה לשאלת 'מניין אם אמר גוי לישראל...', ושאלה זו גם משבשת את המשפט: הרי אף פעם לא הובאה שאלה בסגנון 'נמנו'. אולם מצאתי מקרה אחד של 'נמנו' עם 'מניין', אך שם מוצעת גם תשובה: ירושלמי יבמות א,א = ירושלמי סוטה ב,ה = ירושלמי קידושין ג,ה. אומנם מופיעה תשובה (וחי בהם וכו') בנוסח הירושלמי בכתב ידו של רבי שלמה סיריליו. אך מחד גיסא אין תשובה זו (או אחרת) בכתב יד ליידן או בכתב יד וטיקן, ולא היתה לפני רבי אליהו מפולדא או הגר"א, ומאידך גיסא ידועה החופשיות שבה נהג הר"ש סיריליו בהכנת כתב יד זה. לכן אפשר שיש לתקן את הנוסח ולהשמיט את התיבה 'מניין', וכפי שעשה הגר"א בהגהותיו לירושלמי שביעית (שם, הערה 14). ההחלטה בעליית בית נתזה בלוד מצטרפת לשורה של מקורות המעידים על הכרעות מהותיות שנפלו בלוד בימים שקדמו למרד בר כוכבא. ייתכן שהדיון הוא על רקען של הרדיפות בעקבות מרד התפוצות בימי טריאנוס, או של הקודמות למרד בר כוכבא ("קדושת החיים וחירוף הנפש בעקבות מרד בר כוכבא", "קדושת החיים וחירוף הנפש", עמוד 86). פפוס ולוליינוס בכמה מסורות בדברי חז"ל מסופר על האחים פפוס ולוליינוס מהעיר לטקיה ("לודקיא" או "לוד" בלשון התלמוד) שהוצאו להורג על קידוש השם במאורעות של מרד התפוצות (בשנים 115-117 לספירה) שדוכא על ידי לוסיוס קוויטוס שר צבאו של טריינוס קיסר.

ומספרים: רבי בינא (במקבילה: 'רבי אבונא') זעירא (אמורא בדור הרביעי או החמישי) חמוניה פרי חורי חמרא בש ו בתא – ראו אותו רץ אחרי חמור (טעון משא לצורך השלטון הרומאי) בשבת (לזרזו בהליכתו, ואסור לחמר אחר בהמה טעונה משא בשבת) . ומספרים עוד: רבי יונה ורבי יוסי (גדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) הורון למפי לארטיקנס (צריך לומר כמו במקבילה: 'לאר סקי נס') בשובתא – הורו (פסקו והתירו) לאפות (לחם) עבור אורסיקינוס בשבת (בשביל צבאו. - אורסיקינוס היה מצביא רומי שנשלח על ידי גאלוס, שליט מזרח האימפריה הרומית, לדכא את מרד יהודי ארץ ישראל בשלטון הרומי בשנים 351-352 לספירה) . ומציעים קושיה על דעת רבי יונה ורבי יוסי ממימרה אמוראית: אמר רבי מני (במקבילה ובקטע ששון: 'רבי מנא' - השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : קשי י תה קומי – הקשיתי אותה (את הקושיה) לפני רבי יונה אבא – רבי יונה היה אביו של רבי מנא : ולא כן אמר – ו(כי) לא כך אומר רבי זעירא בשם רבי יוחנן שאמר בשם רבי ינאי; רבי ירמיה בשם רבי יוחנן שאמר בשם רבי שמעון בן יוצדק: נמנו בעליית בית נתזה וכול' – כאמור לעיל ?! – קשה על רבי יונה ורבי יוסי מן המימרה של רבי יוחנן, כיצד התירו רבי יונה ורבי יוסי לאפות בשבת מפני גזירת המלכות, והרי בפני רבים אין לעבור אפילו על מצווה קלה אלא ייהרג ואל יעבור! ומתרצים את הקושיה: [ אמרין: – אומרים:] לא אתכוון משמדתהון אלא איתכוון מיכול פיתא חמימא – לא התכוון לשמד אותם (אורסיקינוס לא התכוון להעביר את ישראל על המצוות) אלא התכוון לאכול פת חמה (בשבת, ולכן התירו רבי יונה ורבי יוסי לאפות לחם עבור אורסיקינוס בשבת. - באופן דומה יש לתרץ את מה שיש להקשות על רבי בינא זעירא שסיפרו עליו לעיל) . ושואלים: כמה הן רבים? ומשיבים: רבנ י ן דקיסרי ן אמרי ן : – חכמי קיסריה אומרים: עשרה, דכתיב: – שכתוב: "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב,לב) (שאלה ותשובה אלו הן חזרה על הנאמר לפני כן, כמו שבקושיה על דעת רבי יונה ורבי יוסי חזרו על הנאמר לפני כן בקושיה על דעת רבי אמי, אלא שבסנהדרין קיצרו הסופרים בקושיה זו) . ב תוספתא שבת טו,יז שנו: אין לך כל דבר שעומד בפני פיקוח נפש, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. במה דברים אמורים? שלא בשעת השמד; אבל בשעת השמד - אפילו מצווה קלה שבקלות אדם נותן נפשו עליה, שנאמר: "ולא תחללו את שם קודשי" וגו' (ויקרא כב,לב), ואומר: "כל פועל ה' למענהו" (משלי טז,ד) (ואף האדם וחייו לא נוצרו אלא לכבוד ה' ולקדש את שמו). ב בבלי סנהדרין עד,א-ב אמרו: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד: כל עבירות שבתורה, אם אומרים לאדם: עבור ואל תיהרג - יעבור ואל ייהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: לא שנו (שמותר לעבור על המצוות מפני סכנת מוות) אלא שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד (שגזרה המלכות להעביר את ישראל על דתם) - אפילו מצווה קלה ייהרג ואל יעבור. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אפילו שלא בשעת השמד, לא אמרו (שרשאי לעבור) אלא בצנעא, אבל בפרהסיא - אפילו מצווה קלה ייהרג ואל יעבור. וכמה פרהסיא? - אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: אין פרהסיא פחותה מעשרה בני אדם. פשיטא, ישראלים בעינן, דכתיב: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב,לב). והא אסתר (שנבעלה לאחשוורוש בעבירה) פרהסיא הוואי! (ומדוע לא מסרה נפשה?) - ...רבא אמר: הנאת עצמם שאני (דבר שהגויים עושים שלא כדי להעביר על הדת אלא לצורך הנאתם, אין בו חובת מסירות נפש אף בפרהסיא). לפי הירושלמי, בשעת השמד ("אתכוון משמדתהון"), לא אמרו שיעבור ואל ייהרג אלא בצנעה, אבל בפרהסיא - אפילו מצווה קלה ייהרג ואל יעבור, אבל שלא בשעת השמד ("לא אתכוון משמדתהון"), אפילו בפרהסיא - יעבור ואל ייהרג. וזה כרבא בבבלי, ושלא כרב דימי ושלא כרבין בשם רבי יוחנן בבבלי.

רבי אבינא (אמורא בבלי בדור השלישי) בעא (צריך להוסיף כמו במקבילה: ' קומי ') – שאל לפני רבי אמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : גוים מהו שיהו מצווין על קידוש השם – לגבי אחת משבע מצוות בני נח ? אמר ליה: – אמר לו (רבי אמי לרבי אבינא): "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב,לב) – מכאן למדים חובת קידוש השם, ויש ללמוד מהמילים "בתוך בני ישראל": - ישראל מצווין על קידוש השם, ואין הגוים מצווין על קידוש השם. ומציעים מקור חלופי (פסוק עם דרשה) במקום המקור שהוצע לפני כן: רבי ניסי (במקבילה ובקטע ששון: 'רבי נסא' - אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי לעזר (אמורא בדור השני) שמע לה מהדא: – שומע (לומד) אותה מזאת (מדרשה): כתוב (בפרשה המספרת שאלישע ריפא את נעמן שר צבא ארם מצרעתו): "לַדָּבָר הַזֶּה יִסְלַח י'י לְעַבְדֶּךָ , בְּבוֹא אֲדֹנִי בֵית רִמּוֹן לְהִשְׁתַּחֲוֹת שָׁמָּה, וְהוּא נִשְׁעָן עַל יָדִי, וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי בֵּית רִמֹּן, בְּהִשְׁתַּחֲוָיָתִי בֵּית רִמֹּן, יִסְלַח נא י'י לְעַבְדְּךָ בַּדָּבָר הַזֶּה " (מלכים ב ה,יח) – לאחר שנרפא נעמן מצרעתו והודה בה' ולא רצה לעבוד לאלוהים אחרים, ביקש סליחה מה' אם יהיה מוכרח לעשות מעשה הנראה כפולחן לעבודה זרה, שכשיבוא אדונו מלך ארם להשתחוות בבית מקדש של האל רימון, והוא ילווה את אדונו ואדונו יישען על ידו בשעת ההשתחוויה, ייאלץ גם הוא להשתחוות; ויש ללמוד מכאן: - ישראל מצווין על קידוש השם, ואין הגוים מצווין על קידוש השם – נעמן היה מסתכן בנפשו אם לא היה הולך עם אדוניו להשתחוות לעבודה זרה, ואלישע לא מיחה בו שלא יילך עם אדוניו להשתחוות לעבודה זרה, אף שזו אחת משבע מצוות בני נח. מכאן שאין גוי מצווה על קידוש ה' לגבי אחת משבע מצוות בני נח . ב בבלי סנהדרין עד,ב אמרו: בעו מיניה מרבי אמי: בן נח מצווה על קדושת השם או אין מצווה על קדושת השם? - ...אמר רב אדא בר אהבה: אמרי בי רב: כתיב: "לדבר הזה יסלח ה' לעבדך, בבוא אדוני בית רימון להשתחוות שמה, והוא נשען על ידי, והשתחוויתי" (מלכים ב ה,יח)...

ומספרים: רבי בא בר זמינא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) הוה מחיט (במקבילה ובקטע ששון: 'מחייט') גבי חד בר נש – היה תופר אצל אדם אחד (במקבילה ובקטע ששון: 'חד ארמאי' - גוי אחד), ברומי (בירת האימפריה הרומאית, או יישוב בגליל התחתון) . אייתי ליה – הביא לו (הגוי) בשר נבילה. אמר ליה: – אמר לו (הגוי): אכול – מבשר הנבילה! . אמר ליה: – אמר לו (רבי בא בר זמינא): לי נא אכיל – אין אני אוכל . אמר ליה: – אמר לו (הגוי): אכול, דלא (בקטע ששון: 'די לא') כן אנא קטיל לך – אכול! שאם לא כן, אני הורג אותך . אמר ליה: – אמר לו (רבי בא בר זמינא): אין בעית מיקטול - קטול, דלי נא אכיל בשר נבילה – אם רצית (אם אתה רוצה) להרוג (אותי) - הרוג, שאין אני אוכל בשר נבילה . אמר ליה: – אמר לו (הגוי): מאן מודע לך דאִילּוּ אכלתה (במקבילה: 'אכלת') הוינא קטלין (צריך לומר כמו במקבילה ובקטע ששון: ' קטיל ') לך? – מי מודיע (הודיע) לך שאילו אכלת הייתי הורג אותך? או (צריך לומר: ' אִן ' ("אוצר לשונות ירושלמיים")) יהודי י - יהודי י , או (צריך לומר: ' אִן ') ארמאי - ארמאי – אם יהודי - יהודי, אם גוי - גוי! (אם יהודי אתה - הֱיֵה יהודי ואל תאכל בשר נבילה, ואם גוי אתה - הֱיֵה גוי ותאכל, שכל אחד חייב להחזיק בדת אבותיו (ראה "יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמודים 64-65). - הגוי לא התכוון מתחילה להרוג אותו אם לא יאכל, אלא רצה לנסות אותו האם הוא נוהג כיהודי או כגוי) . אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : אִילּוּ הוה רבי בא בר זמינא שמע (צריך לומר: 'שמ י ע' ("אוצר לשונות ירושלמיים")) מיליהון דרבנ י ן – אילו היה רבי בא בר זמינא שומע את דבריהם של החכמים (שאומרים, שאם גוי מכריח יהודי לעבור עבירה שלא בפרהסיה (חוץ משלוש העבירות החמורות) - יעבור ואל ייהרג) , מיזל הוה בהדא (במקבילה אין מילה זו) – היה הולך (מת) בזאת (במעשה הזה שאירע לו, שהיה הגוי הורג אותו, ודווקא בשל נכונותו למסור את נפשו הוא ניצל. - ייתכן שרבי בא בר זמינא שמע את דבריהם של החכמים שיעבור ואל ייהרג, אלא שהבין אותם שרשאי לעבור ואינו חייב להיהרג, אך אם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג ולא לעבור - רשאי. ראה "מסירות נפש ופיקוח נפש בתלמוד הירושלמי", "והנה רבקה יוצאת", עמודים 83-85) . • • •

חרישה בשביעית וקידוש השם (המשך) כאן המשך המקבילה בירושלמי שביעית ד,ב. ב משנה שביעית ד,ב שנינו: שדה שנתקווצה (שחרשוה בשביעית כדי לעקור את קוציה ממנה) - תיזרע מוצאי שביעית; שניטייבה (שדה שחרשוה בשביעית כדי לשפר את מצב השדה, בנוסף לחרישת קיווץ) או שנידיירה (שעשה אותה דיר לצאנו כדי שתזדבל) - לא תיזרע מוצאי שביעית (קנס הוא שקנסוהו). ושואלים: טייב – את השדה בשביעית, שחרש אותה בנוסף לחרישת קיווץ, בזמן ה זה – לאחר שהתיר רבי ינאי לחרוש חרישה ראשונה (חרישת קיווץ) , מהו? – מה הדין במקרה זה? האם קונסים אותו ואוסרים עליו לזרוע את השדה במוצאי שביעית, כמו ששנינו במשנה שביעית, או שמא אין קונסים אותו אף שהטיוב אסור, כמו בשדה שנתקווצה, שלפני היתרו של רבי ינאי לא היו קונסים אותו אף שהקיווץ היה אסור? ומשיבים לשאלה בהצעת דעתו של חכם המונגדת לדעה אחרת המובאת בסמוך: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) סבר מימר – סובר לומר : בטל הדין, בטלה גזירתא – משבטל הדין שאסור לקווץ כשהתיר רבי ינאי לחרוש חרישת קיווץ בשביעית, בטלה הגזירה שבמשנה ששדה שניטייבה בשביעית לא תיזרע במוצאי שביעית . ומציעים דעה אחרת וחולקת: ו רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) סבר מימר – סובר לומר : לעולם הגזירה במקומה עד שיעמוד בית דין אחר ויבטלה – הגזירה שבמשנה ששדה שניטייבה בשביעית לא תיזרע במוצאי שביעית עדיין קיימת, מפני שאומנם התיר רבי ינאי חרישת קיווץ, אך שום בית דין לא ביטל את גזירת הקנס למטייב . ומציעים השוואה בין המקרה שהוצע לפני כן ובין מקרה אחר: ודכוותה: – ושכמותה (כשם שחולקים רבי ירמיה ורבי יוסי בעניין טיוב בזמן הזה, כך חולקים בעניין הבא, שאף בו רבי ירמיה מקל ורבי יוסי מחמיר): (כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי כתובות ט,ג) מאימתי אדם זוכה לפירותיו בשביעית? – מאיזו שעה אדם זוכה בפירות שדהו בשביעית והם נעשים קניינו? רבי ירמיה סבר מימר – סובר לומר : משיתנם לתוך כליו – בעוד שהאחרים זוכים בפירות שביעית כבר משיגביהו אותם . ו רבי יוסי סבר מימר – סובר לומר : (במקבילה בכתובות: 'אמר רבי יוסי:') אפילו נתונים (צריך לומר כמו במקבילות: ' נתנם ') בתוך כליו לא זכה (במקבילות ובקטע ששון נוסף 'בהן') – לא די בכך כדי שיהיו קנויים לו . (צריך להוסיף כמו במקבילות ובקטע ששון: ' דהוא ') סבר דינון דידיה ולית אינון דידיה – (מפני) שהוא סובר שהם שלו ואין הם שלו (בשעה שהכניס את הפירות לתוך כליו סבר בעל השדה שהוא אוסף את פירותיו, בעוד שהם לא היו שלו כי אם משל הפקר, וכדי לקנות את הפירות דרוש מעשה נוסף) . עד כאן המקבילות בירושלמי שביעית ד,ב וכתובות. בירושלמי שביעית יש סוגיה אחרת בעניין טיוב בזמן הזה. ככל הנראה חלה השמטה מחמת הדומות בשתי סוגיות אלו בשביעית ובסנהדרין ("סוגיות מוחלפות בירושלמי", "תרביץ" ס, עמוד 28, הערה 67).

ומספרים: רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) , כד עאל – כאשר נכנס פרוקלא – פרוקלוס (כנראה שֵׁם אחד מאנשי צבאו של אורסיקינוס), בציפורי, הורי מפקא נחתומיא בשוקא – הורה להוציא נחתומים (העוסקים בהכנת הפת ובאפייתה ובמכירתה) בשוק (רבי מנא הורה להם לאפות לחם בשבת עבור הצבא הרומאי ולהביאו לשוק. - רבי מנא הורה כמו שהורה רבי יונה אביו כמסופר לעיל) . ומספרים עוד: רבנין דנוה הורו מיפי חמיע בפיסחא – חכמי נווה (יישוב בבשן) הורו לאפות חמץ (לחם מוחמץ) בפסח (עבור הצבא הרומאי) .

אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : כתוב: "אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמוֹר, וְעַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים" (קוהלת ח,ב) - אני מזהירך לשמור את מאמר המלך, כאילו נשבעת למלך שבועה בשם אלוהים; ויש לדרוש את הכתוב: - "אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמוֹר" - אני פי מלך מלכי המלכים אשמור, שאמר לי בסיני – במתן עשרת הדיברות במעמד הר סיני : הדיבר הראשון: "אָנֹכִי י'י אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם " (שמות כ,ב) – "מלך" שבכתוב נדרש כמכוון לקב"ה , "וְעַל דִּבְרַת" - הדיבר השני: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמות כ,ב) – אסור לכם לעבוד אלוהים אחרים נוסף על ה' ("ועל דברת" נדרש שאני אשמור על הדיבור של הקב"ה שלא לעבוד עבודה זרה) , "שְׁבוּעַת אֱלֹהִים" - הדיבר השלישי: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם י'י אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא" (שמות כ,ו) – אסור לכם להישבע בשם ה' שבועת שקר ("שבועת אלוהים" נדרש שאני אשמור שלא להישבע בשם ה' לשווא). - רבי יוסי בירבי בון מחלק בדרשתו את הכתוב לשלושה חלקים, ומקשר כל חלק לאחד מעשרת הדיברות . בדבר הזה נבוא, ההוא גברא וההן כלבא – האיש ההוא והכלב הזה, שניהן שוין – משפט זה אינו מדברי רבי יוסי בירבי בון, והוא משפט משובש מתוך הסיפור במדרשי האגדה על חנניה ומישאל ועזריה, שנבוכדנצר המלך גזר להשתחוות לצלמו, והשלושה סירבו להשתחוות לצלם ומסרו את נפשם (ראה מדרשי האגדה להלן). משפט זה הוא סיום דבריהם של השלושה לנבוכדנצר בסופו של הסיפור. אפשר שבירושלמי במקורו הובא כל הסיפור שבמדרשי האגדה, אלא שבטעות נשמט רובו ולא נותר אלא משפט זה ואף הוא נשתבש. כך יש לתקן משפט זה על פי מדרשי האגדה: בדבר הזה (שאתה אומר לנו להשתחוות לצלמך) - נבו כדנצר א ת (ולא מלך אתה שיש לעשות את גזירתו) , ההוא גברא (נבוכדנצר) וההן כלבא שניהן שוין (המילה 'נבוא' היא שיבוש של שתי מילים: ' נבו כדנצר א ת'). - הרי שהשלושה שמרו את פי מלך מלכי המלכים שאמר בסיני שלא לעבוד עבודה זרה . דרשת הכתוב "אני פי מלך שמור" על שמירת דיבורו של מלך מלכי המלכים שלא לעבוד עבודה זרה, והסיפור על חנניה ומישאל ועזריה שסירבו להשתחוות לעבודה זרה בגזירת נבוכדנצר המלך ומסרו את נפשם, הובאו בסיום הסוגיות בעניין קידוש השם, שבהן אמרו לעיל שעבודה זרה היא מהמצוות שייהרג ואל יעבור. ב ויקרא רבה לג,ו; ב שיר השירים רבה ב [יד] א; ב פסיקתא רבתי פסקה כב וב קוהלת רבה ח [ב] א נאמר: אמר רבי לוי: "אני פי מלך שמור" (קוהלת ח,ב) - אני פי מלך מלכי המלכים הקב"ה אשמור, אותו הפה שאמר לי בסיני: "אנוכי י'י אלוהיך..." (שמות כ,ב); "ועל דברת" (קוהלת ח,ב) - אלו עשרת הדיברות / "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי" (שמות כ,ב); "שבועת אלוהים" (קוהלת ח,ב) - "לא תישא את שם י"י אלוהיך לשווא" (שמות כ,ו). הירושלמי מייחס דרשה זו לרבי יוסי בירבי בון, ומדרשי האגדה מייחסים אותה לרבי לוי. ב ויקרא רבה לג,ו וב שיר השירים רבה ב [יד] א נאמר: ..."עֲנוֹ שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ (חנניה, מישאל ועזריה) וְאָמְרִין: לְמַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר" (דניאל ג,טז) - אם מלכא, למה נבוכדנצר? ואם נבוכדנצר, למה מלכא? אלא כך אמרו לו: בפיסים ובזימיות ובגולגליות ובארנוניות - מלך את עלינו, אבל בדבר הזה שאת אומר לנו (להשתחוות לצלמך) - נבוכדנצר את, את וכלבא שווין כחדא / ההוא גברא וחד כלב שווין כאחד. - נבוכדנצר - נבח ככלבא, נפיח ככדא / כקולתא, נצר כצרצרא (דורש את השם נבוכדנצר נוטריקון: נבו - נובח ככלב, כד - נפוח ככד / כלגין, נצר - מצרצר כצרצר). וב במדבר רבה טו,יד נאמר: אמר להם נבוכדנצר: ...לא כך אמר לכם הקב"ה שתשמעו למלכות כל מה שהיא אומרת לכם, שנאמר: "אני פי מלך שמור, ועל דברת שבועת אלוהים" (קוהלת ח,ב)?! אמרו לו: מלך את עלינו למיסים ולארנוניות, אבל לעבוד עבודת כוכבים נבוכדנצר את, [את] וכלב שווים. מקור הסיפור על חנניה ומישאל ועזריה הוא בדניאל פרק ג. הקטעים ממדרשי האגדה שהבאנו כאן הם חלקו האחרון של מדרש המספר על הדין והדברים שהיו בין נבוכדנצר ובין השלושה. במדרשי האגדה מובא הסיפור על חנניה ומישאל ועזריה לפני דרשת הכתוב "אני פי מלך שמור", שלא כבירושלמי. לפי במדבר רבה נקט נבוכדנצר בכתוב "אני פי מלך שמור" לומר לחנניה ומישאל ועזריה שישמרו את גזירת המלך לעבוד עבודה זרה. דרשת הכתוב "אני פי מלך שמור" היא תשובה לנבוכדנצר על דבריו. יש להעיר שהסיפורים על רבי מנא בציפורי ועל רבנין דנווה וכן דרשת הכתוב "אני פי מלך שמור" והסיפור על חנניה ומישאל ועזריה לא הובאו במקבילה בירושלמי שביעית ד,ב, אף שהם שייכים גם לשם.

ופוסקים הלכה: רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) אמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) : הלכה כרבי יהודה – אפשר שהכוונה שהלכה כרבי יהודה במשנתנו כאן שמכשיר את פסולי העדות שנמנו במשנתנו אם יש להם אומנות אחרת. לפי זה רב פוסק כמו שפסק רבי אלעזר בסוגיה לעיל של סוחרי שביעית לדעת רבי יהודה. ואפשר שהכוונה שהלכה כרבי יהודה במשנה שביעית ז,ד שמתיר למי שאינו צייד ליקח ולמכור מין טמא שנזדמן לו לפי דרכו. לפי זה רב פוסק שלא כמו שאמרו בסוגיה לעיל שרבי אלעזר לא פסק כרבי יהודה במשנה שביעית משום ששם אין המלכות אונסת . נראה שפסיקת ההלכה שאמר רב יהודה בשם רב הובאה במקורה בסוף הסוגיה לעיל, ששם דנו בפסיקת ההלכה שאמר רבי אלעזר והבחינו בין משנתנו ובין המשנה שביעית ז,ד, אלא שהסוגיות הארוכות של חרישה בשביעית וקידוש השם שהועברו משביעית ד,ב לסנהדרין מפסיקות בין סוף הסוגיה לעיל ובין המימרה כאן. יש להעיר שהמימרה שאמר רב יהודה בשם רב כאן לא הובאה בירושלמי שביעית ז,ד, אף שמימרה זו שייכת גם לשם, שכן שם ישנה סוגיה מקבילה לסוגיה לעיל. • • •