אור לישרים על תלמוד ירושלמי סנהדרין ג:א

משנה פרק זה עוסק בסדר הדין בדיני ממונות, מהרכבת בית הדין ועד לפסק הדין. בית הדין לדיני ממונות הנזכר במשנה הוא בית דין של בוררים (בית דין של דיינים שנבחרו על ידי שני בעלי הדין לצורך פתרון הסכסוך הממוני ביניהם) ולא בית דין קבוע. משנה זו עוסקת בבחירת הדיינים על ידי שני בעלי הדין וביכולתו של כל בעל דין לפסול את הדיין שבירר בעל דינו ואת העדים של בעל דינו. דיני ממונות - בשלשה – דיינים (משפט זה הלקוח מהמשנה לעיל א,א משמש פתיחה לפרק) . זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד – כל אחד מבעלי הדין רשאי לברור לו דיין אחד , ושניהם – שני בעלי הדין כאחד, בוררין להם עוד אחד – עוד דיין שלישי ; דברי רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) . וחכמים אומרים: שני הדיינים – שביררו להם בעלי הדין, בוררין להם עוד אחד.

תלמוד בחירת בית דין של בוררים במשנה שנינו: "דיני ממונות בשלשה . זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, ושניהם בוררין להם עוד אחד; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: שני הדיינים בוררין להם עוד אחד ". אמר רבי זירא (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) : שמתוך שביררוֹ מרדף זכותו – מכיוון שכל אחד מבעלי הדין בורר לו דיין אחד, הוא סומך על הדיין שבירר לו שישתדל לבקש לו צד זכות ולהצדיקו . מציעים את טעמיהם של רבי מאיר והחכמים. מאי (מילה זו השתבשה, כנראה בהשפעת הבבלי. וצריך לומר: ' מה ') טעמא דרבי מאיר? – מה הטעם של רבי מאיר (שזה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה, ושני בעלי הדין בוררים להם דיין שלישי)? כדי שיתבררו שלשתן מדעת אחת – כדי שייבחרו שלושת דייני בית הדין על פי דעתם המשותפת ובהסכמתם של שני בעלי הדין, לכן הדיין שבחר לו בעל הדין האחד זקוק להסכמת בעל הדין השני, והדיין שבחר לו בעל הדין השני זקוק להסכמת בעל הדין האחד, ושני בעלי הדין כאחד בוחרים דיין שלישי . ומאי (מילה זו השתבשה, כנראה בהשפעת הבבלי. וצריך לומר: ' ומה ') טעמון דרבנ י ן? – מה טעמם של החכמים (שזה אינו יכול לפסול דיינו של זה וזה אינו יכול לפסול דיינו של זה, ושני הדיינים בוררים להם דיין שלישי)? לאו כולא מינך מיבחר ומיסב מה דאת בעי – לא הכול ממך (לא הכול תלוי בך) לברור ולקחת מה שאתה רוצה , אלא אנא ואת מבחרין ומסבין מה דנן בעיין – אני ואתה בוררים ולוקחים מה שאנחנו רוצים (כך אומרים שני בעלי הדין זה לזה: אין לך זכות לבחור את שלושת הדיינים על פי רצונך (על פי בחירתך ו/או בהסכמתך), אלא אני בוחר דיין אחד על פי רצוני (על פי בחירתי בלא הסכמתך) ואתה בוחר דיין אחד על פי רצונך (על פי בחירתך בלא הסכמתי). ולכן הדיין שבחר לו בעל הדין האחד אינו זקוק להסכמת בעל הדין השני, והדיין שבחר לו בעל הדין השני אינו זקוק להסכמת בעל הדין האחד, ושני הדיינים בוחרים דיין שלישי ולא שני בעלי הדין כאחד בוחרים אותו) . ומציעים תמיהה מסברה: וקשיא על דרבנ י ן (נראה שצריך לומר: ' על דרבי מאיר ') ! – וקשה [הדבר] על [דעתו] של רבי מאיר! מת אחד – אם מת אחד משלושה הדיינים שנבחרו, שני הדיינים הנותרים בוררים להם דיין במקום זה שמת (לא נמצא מקור לדין הזה), - לא נמצאו שלשתן מתבררין (נראה שצריך להוסיף: ' שלא ') מדעת אחת?! (בתמיהה) – הרי במקרה זה לא נבחרים שלושת הדיינים בהסכמת שני בעלי הדין, כי הדיין שנבחר במקום זה שמת אינו נבחר בהסכמת שני בעלי הדין, וזה שלא כטעמו של רבי מאיר! ב בבלי סנהדרין כג,א אמרו: אמרי במערבא משמיה דרבי זירא: מתוך שזה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד ושניהם בוררים להם עוד אחד - יוצא דין אמת לאמיתו. דברי רבי זירא בירושלמי מתייחסים לתועלת שיש לבעלי הדין בהליך הדיון של בית הדין מכך שכל אחד מבעלי הדין בורר לו דיין. ואילו דברי רבי זירא בבבלי מתייחסים לתועלת שיש לפסיקת הדין של בית הדין מכך שכל אחד מבעלי הדין בורר לו דיין ושניהם בוררים להם דיין שלישי. דברי רבי זירא מבהירים היטב מדוע מעדיפה המשנה בית דין של בוררים. בית דין זה יכול להזדהות טוב יותר עם שני המידיינים ומסוגל יותר להוציא דין אמת לאמיתו ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 45). חשוב לשים לב להבדל הניסוח בין דברי רבי זירא בירושלמי לדבריו בבבלי. בירושלמי מודגש הקשר בין הדיין ובין בעל הדין שבחר אותו. כל דיין הוא בא כוחו של מי שבחר בו, והוא מחפש בזכותו ומייצג אותו מול הדיין האחר המייצג את בעל הדין השני שבחר בו. הדיין השלישי שנבחר על ידי שני בעלי הדין או על ידי שני הדיינים, ומשום כך אינו קשור לאחד הצדדים, הוא שיכריע ביניהם. דברי רבי זירא נאמרו בבבלי בלשון שונה ובהשמטת הביטוי 'מרדף זכותו'. נראה שבעוד שהירושלמי מכיר בייחודו של בית דין של בוררים, ובעובדה שבית הדין מורכב משני נציגי הצדדים ואחד המכריע, הבבלי מבקש לטשטש את ייחודו של בית דין זה ולשוות לו מעמד של בית דין רגיל עם תוספת יתרון להוצאת הדין לאמיתו. משום כך הדגש בירושלמי בדברי רבי זירא הוא על בחירת כל דיין, ואילו בבבלי הדגש הוא על בחירת בית הדין כולו (שם, עמודים 70-73). • • •