אור לישרים על תלמוד ירושלמי סנהדרין י:ו

משנה אנשי עיר הנדחת – ששנינו לעיל (ט,א) שנהרגים בסייף, - "יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר: נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם " (דברים יג,יד) - הא אינן נהרגין עד שיהו מדיחיה מאותה העיר – ולא שבאו המדיחים ממקום אחר, שנאמר: "וידיחו את יושבי עירם", ומאותו השבט – שנאמר: "מקרבך" , עד שיודח רובה – שרוב בני העיר יעבדו עבודה זרה , עד שידיחוה אנשים. הדיחוה נשים וקטנים – אם הדיחו נשים או קטנים את בני העיר , או שהודח מיעוטה, או שהיו מדיחיה מחוצה לה – בני עיר אחרת, - הרי אלו כיחידים – נידונים עובדי עבודה זרה שבעיר כדין יחיד העובד עבודה זרה, שהוא בסקילה וממונו אינו נשרף . צריכים שני עדים והתרייה לכל אחד ואחד – יש צורך בעדים ובהתראה להריגת כל אחד מאנשי עיר הנידחת, ובלא עדים והתראה אין להרוג אף לא אחד מאנשי עיר הנידחת (ברוב עדי המשנה המשפט מתחיל 'צריכים' ולא 'וצריכים', ולכן המשפט אינו מוסב על הקודם לו, היינו כשרק מיעוט העיר הודח ונידונים כיחידים, אבל גם כשרוב העיר הודח יש צורך בעדים ובהתראה לכל אחד ("טף של עיר הנידחת", "דברי חכמים וחידותם", עמוד 145, הערה 42)) . זה חומר ביחידים מבמרובים – בדבר זה יש ביחיד העובד עבודה זרה חומרה שאינה באנשי עיר הנידחת , שהיחידים בסקילה – שהיא מיתה חמורה , לפיכך ממונן פלט – מקלים בהם שממונם ניצל, ומורישים אותו לבניהם , והמרובים בסייף, לפיכך ממונן אבד – מחמירים בהם . • • •

תלמוד עיר הנידחת במשנה שנינו: "אנשי עיר הנידחת" כול'. מביאים ברייתא: "עיר" - לא כפר, "עיר" - לא כרך – דין עיר הנידחת הוא בעיר דווקא, ולא בכפר שהוא קטן מעיר ולא בכרך שהוא גדול מעיר, ולכן אנשי כפר או כרך שהודחו נידונים כיחידים. ונחלקו תנאים מהי עיר . והיא שתהא מחמשה ועד עשרה – דין עיר הנידחת הוא בעיר שיש בה מחמישה ועד עשרה אנשים, אבל פחות מחמישה הוא כפר ויותר מעשרה הוא כרך ; דברי רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) (לא מסתבר שכל שיש בו שישה הוא עיר ולא כפר, וכל שיש בו עשרה הוא כרך ולא עיר. ונראה שצריך לומר: 'והיא שתהא מעשרה ועד מאה ', כמו שהגיה ב"קורבן העדה", וכדעת רבי יאשיה בבבלי. מדברי ראב"ד (על רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק א הלכה ח) נראה שכך גרס בירושלמי כאן. וראה בשו"ת רדב"ז חלק ו סימן ב אלפים רכז, שתמה על לשון הירושלמי והגיה כמו שגרס ראב"ד. ב"עלי תמר" הציע הסבר להיווצרות הגרסה המשובשת שלפנינו: נראה שהיה כתוב לפני המעתיק "מעשרה ועד ק'", ונתקצרה רגל הקו"ף ועל ידי כך היתה נראית כמו ה"א, והגיה המעתיק "מה' ועד עשרה" מפני שכך הלשון נכון יותר, ובמקום ה"א כתב מספר מלא, חמישה, ויצא לו "מחמישה ועד עשרה") . רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: ממאה ועד רובו של שבט – דין עיר הנידחת הוא בעיר שיש בה ממאה אנשים ועד רובו של אחד משנים עשר השבטים (כדעת רבי יונתן בבבלי) . ב בבלי סנהדרין טו,ב אמרו: תניא: עד כמה עושים עיר הנידחת? מעשרה ועד מאה; דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר: ממאה ועד רובו של שבט. מציעים שאלות: שנים שהדיחו את שנים, ו אותם שנים ( ש ) הדיחו את שנים – אם אותם שניים שהודחו לעבוד עבודה זרה הדיחו שניים אחרים מאנשי עירם, - מהו ליתן עליהם תורת המדיחין? תורת הנידחים? – האם דינם של השניים שהודחו והדיחו בסקילה כדין המדיחים של עיר הנידחת, או שמא דינם בסייף כדין הנידחים של עיר הנידחת? (אין מדיחים פחות משניים משום שנאמר: "יצאו אנשים... וידיחו" - אין אנשים פחות משניים (ספרי דברים פסקה צג)) היו שם – בעיר הנידחת, גרים ( ו ) תושבין – גויים שקיבלו עליהם מצוות מסויימות, שעל ידי כך מותר להושיבם בינינו בארץ ישראל, - מהו שישלימו לרוב? – האם גרים תושבים שהודחו עם אנשי עירם נמנים עם אנשי העיר להשלים את רובה של העיר ותיעשה עיר הנידחת, שכן אינה נעשית עיר הנידחת עד שיודח רובה? היו שם – בעיר הנידחת, ביברים (גני חיות, מקומות שהוקצו לגידול בעלי חיים. מקור המילה ביוונית ובלטינית) של חיה ושל עופות ושל דגים – שאינם בעלי חיים ביתיים , או עוף שהוא טס למעלה מעשרה – טפחים מהקרקע, שאוויר למעלה מעשרה הוא רשות אחרת, - מהו? – האם הם בכלל הבהמות של עיר הנידחת והורגים אותם? (אין פושטים את השאלות) • • •

רבי שמעון אומר: חמורה שריפה מסקילה – כך דעת רבי שמעון במשנה לעיל ז,א , ורבנין אמרין: – והחכמים אומרים: חמורה סקילה משריפה – כך דעת תנא קמא במשנה לעיל שחלוק על רבי שמעון . רבי שמעון אומר: חמור חנק מהרג – כך דעת רבי שמעון במשנה לעיל ז,א , ורבנין אמרין: – והחכמים אומרים: חמור הרג מחנק – כך דעת תנא קמא במשנה לעיל שחלוק על רבי שמעון (שני משפטים אלו ישנם בירושלמי לעיל ז,א וגם לעיל ט,ג) . קטע זה מקורו בירושלמי לעיל ז,א. נראה שבירושלמי במקורו הובאה כאן הסוגיה שבירושלמי לעיל ז,א, שקטע זה הוא תחילתה, אלא שהמעתיקים קיצרו ולא העתיקו משם את המשך הסוגיה. הטעם להבאת הסוגיה ההיא כאן הוא משום שבסוגיה ההיא מנמקים את שיטות רבי שמעון והחכמים בעניין מיתות הרג וחנק במיתתם של אנשי עיר הנידחת (כך כתב ריצ"ד). • • •