אור לישרים על תלמוד ירושלמי מגילה ד:יב

( ו ) אין מפטירין במרכבה – אין קוראים בהפטרה במעשה מרכבה (תיאור מקום מושבו של ה') - יחזקאל פרק א, שמא יבואו העם לשאול ולעיין במעשה מרכבה , ורבי יהודה מתיר – להפטיר במרכבה . ( ו ) רבי אליעזר אומר: אין מפטירין ב"הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלִַם אֶת תּוֹעֲבֹתֶיהָ" – יחזקאל פרק טז (בגידתה של ירושלים בה', משפטה ועונשה). פרק זה הוא הקשה שבנבואות התוכחה של הנביאים ויש בו ביטויים בוטים כלפי ירושלים וישראל, ומשום כבודם של ירושלים וישראל אין מפטירים בו . • • •

במשנה שנינו: "אין מפטירין במרכבה, ורבי יהודה מתיר. רבי אליעזר אומר: אין מפטירין ב'הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלִַם אֶת תּוֹעֲבֹתֶיהָ'". מביאים ברייתא: מעשה באחד שהפטיר ב"הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלִַם אֶת תּוֹעֲבֹתֶיהָ" – יחזקאל פרק טז . אמר לו רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) : ילך אותו האיש וידע בתועבותיה של אמו – שזינתה אימו . ובדקו אחריו – את ייחוסו, ונמצא ממזר. ב תוספתא מגילה ג,לד שנו: "הודע את ירושלם" נקרא ומיתרגם. ומעשה באחד שהיה קורא לפני רבי ליעזר "הודע את ירושלם", אמר לו: צא והודע תועבותיה של אימך. ב בבלי מגילה כה,ב אמרו: תנו רבנן: ..."הודע את ירושלם את תועבותיה" נקרא ומיתרגם. - פשיטא! - לאפוקי מדרבי אליעזר. דתניא: מעשה באדם אחד שהיה קורא (בהפטרה) למעלה מרבי אליעזר (לפניו) "הודע את ירושלם את תועבותיה", אמר לו: עד שאתה בודק בתועבות ירושלם, צא ובדוק בתועבות אימך. בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול (של ייחוס). הדעה שמפטירים ב"הודע את ירושלם את תועבותיה" אינה מובאת בירושלמי. פסוקים מתוך יחזקאל פרק טז נקראו בהפטרה של שני סדרים במחזור הקריאה התלת שנתי שהיה נוהג בארץ ישראל, אך בלא הפסוק הפותח את הפרק: "הודע את ירושלם את תועבותיה". הרי שלא נהגו כרבי אליעזר. • • •

קובץ דיני מזוזה המובא לפנינו הוא גוף זר (הלכתי), שאי אפשר להבין למה שובץ בהקשרו הנוכחי, מאחר ואינו מתקשר עם האמור לפניו. אפשר שאינו אלא העתקה שלא במקומה מתלמודה של תוספתא מגילה ג,ל, שהרי התוספתא האמורה מוסבת על משנה ח לעיל בפרקנו ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמוד 253, הערה 85). משנה ח דנה במקרה שיש בתפילה של ראש סכנה שאין בה מצווה, ואף בקובץ דיני מזוזה שלפנינו מובאת ברייתא הדנה במקרים שיש במזוזה סכנה שאין בה מצווה, שהמקבילה לברייתא זו בתוספתא נסמכה למשנה ח. יש לשער שקובץ זה הופיע על משנה ח, ובשל השמטתו על ידי סופר קדום הושלם בסוף המסכת. ההשמטה קדומה, שכן גם בקטע גניזה (מובא ב"שרידי הירושלמי" עמוד 208), שבו חלקו האחרון של קובץ זה, בא קובץ זה בסוף המסכת (ראה "תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק ד", עמודים 242-245). הסוגיה, מהמילים "ודא מזוזה יהבין לה היכא?" ועד סוף המסכת, מקומה במסכת מנחות והועתקה לסוף מסכת מגילה, ובדרך זו הגיעה לידינו. הפתיחה "ודא..." מחייבת התייחסות למה שנזכר למעלה. הקטע המתחיל במילים "ודא מזוזה" אין לו כל קשר למה שלפניו. לכן נראה שיש לייחס את הקטע מכאן ואילך למשנה מנחות ג,ז: "שתי פרשיות שבמזוזה מעכבות זו את זו" ("סוגיות ארץ ישראליות לסדר קדשים" (עבודה), חלק ב, עמודים 31-32). דנים במקום הנחת המזוזה. שואלים: ודא מזוזה יהבין לה היכא (יש להגיה: 'היכן', לפי ש'היכא' הוא לשון בבלי ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 27, הערה 212). - ואולי יש להגיה: 'היך')) ? – והמזוזה הזאת היכן / איך נותנים אותה? ומביאים מחלוקת אמוראים: רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) : משלשו (מחלקו לשלושה חלקים) – את הפתח בגובהו, ונותנו (צריך לומר: 'ונותנ ה ') – את המזוזה, בתחילת שליש העליון – בקצה התחתון של השליש העליון של גובה הפתח . רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) : חוצה (מחלק לשני חלקים שווים) את הפתח – בגובהו, ומשלשו – את החצי העליון, ונותנה – את המזוזה, בסוף שליש התחתון – בקצה העליון של השליש התחתון של החצי העליון של גובה הפתח (שהוא בקצה העליון של השליש האמצעי של גובה הפתח) . ושואלים: מה ביניהון? – מה ביניהם? (מה ההבדל בין שתי הדעות? שהרי הקצה התחתון של השליש העליון והקצה העליון של השליש התחתון של החצי העליון הם אותו מקום בגובה הפתח) - ומציעים מקרה נפקות בין שתי הדעות: מקום מזוזה ביניהון – המקום שתופסת המזוזה ביניהם (לדעה הראשונה יש לקבוע את המזוזה מהקצה התחתון של השליש העליון ולמעלה, ולדעה השנייה יש לקבוע את המזוזה מהקצה העליון של השליש התחתון של החצי העליון ולמטה. - המזוזה נתונה בצורה אנכית או אלכסונית, ולכן מקום מזוזה ביניהם. אבל אם המזוזה נתונה בצורה אופקית, אין מקום מזוזה ביניהם. - העדויות (הארכיאולוגיות מארץ ישראל) מימי קדם מאשרות שעיקר נתינת המזוזה הוא בצורה אנכית, ואולי אף אלכסונית, אולם לא אופקית ("תרבות חומרית בארץ ישראל בימי התלמוד", עמוד 69)) . ב בבלי מנחות לג,א אמרו: אמר רבי זירא אמר רב מתנא אמר שמואל: מצווה להניחה (את המזוזה) בתחילת שליש העליון (של הפתח). ורב הונא אמר: מגביה מן הקרקע טפח, ומרחיק מן הקורה טפח, וכל הפתח כולו כשר למזוזה. מתיבי: מגביה מן הקרקע טפח, ומרחיק מן הקורה (שלמעלה) טפח, וכל הפתח כולו (מלמעלה עד למטה) כשר למזוזה; דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: "וקשרתם" "וכתבתם" (דברים ו,ח-ט) - מה קשירה (בתפילין) בגובה (בחלק העליון של היד), אף כתיבה (במזוזה) בגובה (בחלק העליון של הפתח)... דעת שמואל שווה בשני התלמודים. לפי הבבלי רבי זירא מסר את דברי שמואל באמצעות רב מתנא, ולפי הירושלמי באמצעות רב יהודה. ייתכן שרבי זירא שמע את דברי שמואל גם מרב יהודה וגם מרב מתנא שהיו שניהם תלמידי שמואל. דעת רב הונא בבבלי אינה כדעתו בירושלמי. במסכת מזוזה ב,ט נאמר: המזוזה ניתנת מן החצי ולמעלה; דברי רבי מאיר. ורבי יהודה אומר: מטפח ולמעלה ומטפח ולמטה. בירושלמי שלפנינו לא הובאו דעות התנאים. ואפשר שהירושלמי במקורו הביא כאן את הברייתא שבמסכת מזוזה, כמו שהביא להלן כמה ברייתות שבמסכת מזוזה, ועל כך אמר הירושלמי: 'ואתייא כהיא דאמר רבי חלבו בשם רב חונה', שמימרת רבי מאיר ש"המזוזה ניתנת מן החצי ולמעלה" היא כמו שאמר רבי חלבו בשם רב חונה ש"חוצה את הפתח ומשלשו ונותנה בסוף שליש התחתון". בשלב כל שהוא של העתקת הירושלמי נשמט המשפט 'ואתייא כהיא דאמר רבי חלבו בשם רב חונה' והושלם על הגיליון, ובשלב מאוחר יותר נכנס המשפט לפנים שלא במקומו (לעיל בסוגיה של מעשה העגל), שהתלמוד נכתב בטורים מקבילים, ומשפט זה שנכתב בין שני טורים היה שייך לטור אחד ויוחס בטעות כשייך לטור הקודם. בשלב אחר נשמטה גם הברייתא. בבבלי מנחות לג,א-ב אמרו, שרב הונא (לפי דבריו בבבלי) אמר את דבריו כדעת רבי יהודה, ושמואל אמר את דבריו כשיטת רבי יוסי (אף שיש הבדל ביניהם). ולפי דברינו, בירושלמי אמרו ששיטת רבי מאיר היא כרב הונא (לפי דבריו בירושלמי, אף שיש הבדל ביניהם). לעיתים רחוקות 'אתייא' מקשר בין מסורות שהן כמעט זהות. במקרים כאלה, אפשר שהמונח בא להבליט את ההבדלים בין המסורות, על אף הדמיון ביניהן, מכיוון שהמסורת האחת מכילה פרטים שלא צוינו במסורת השנייה, ואולי גם אינם נכונים לפיה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמודים 103-104). ומציעים בעיה (העולה בעקבות המקרה המוצע): בר טברי שאל לרבי יצחק (נפחא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי. - במדרשי אגדה נזכר רבי לוליאני בר טברי, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, שמסר כמה מאמרי אגדה בשם רבי יצחק. והוא בר טברי ששאל לרבי יצחק) : הגע עצמך – שער בנפשך, שהיה שער גבוה – במקרה שהפתח של השער גבוה. ויש להסתפק, מה הדין במקרה הזה? האם דעות האמוראים שלעיל אמורות גם במקרה זה, ויש לקבוע את המזוזה במקום גבוה אף שאין הנכנס לפתח רואה אותה מיד בשל גובהה הרב, או שמא אין דעות האמוראים שלעיל אמורות במקרה זה, ויש לקבוע את המזוזה במקום שהנכנס לפתח רואה אותה מיד? . אמר ליה: – אמר לו (רבי יצחק): נותנה – את המזוזה, כשהשער גבוה, כנגד (מול) כתיפיו – של הנכנס לפתח, ולא במקום גבוה . ומספרים: בית מדרשיה דרבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) עביד כן – בית מדרשו של רבי חנינה (בציפורי) עשוי כך (היתה בו מזוזה כנגד כתיפיו של הנכנס לפתח, כי השער היה גבוה, כמו שאמר רבי יצחק. - מכאן עולה שגם פתחי בתי מדרש חייבים במזוזה) . רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי) : בית מזוזתו – המקום שנותנים בו את המזוזה, של רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) היה עשוי כמין נֶגֶר (בריח, יתד לנעילת דלת) – המזוזה היתה נכנסת לתוך חור אופקי במזוזת הפתח . ב בבלי מנחות לג,א אמרו: אמר רב יהודה אמר רב: עשאה כמין נגר - פסולה. - איני?! והא כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר: כולהו מזוזתא דבי רבי כמין נגר הוו עבידן...! - לא קשיא, הא דעבידא כסיכתא (כיתד. מזוזה שנכנסת לתוך מזוזת הפתח בצורה אופקית - פסולה, מכיוון שנראית כבריח), הא דעבידא כאיסתווירא (כקרסול, כרגל. מזוזה שנתונה בחריץ מאונך לאורך פני מזוזת הפתח - כשרה ("תרבות חומרית בארץ ישראל בימי התלמוד", עמוד 73, הערה 47)). בירושלמי אין דעה הפוסלת מזוזה כמין נגר. רב יצחק בר יוסף, אמורא בדור השלישי והרביעי, עלה לארץ ישראל ולמד אצל רבי אבהו ואצל רבי ירמיה, ובשובו לבבל מסר הרבה מתורת ארץ ישראל. רב יצחק בר יוסף מסר בבבל את המסורת על המזוזות של בית רבי ששמע מרבי ירמיה שמסר אותה בשם רבי שמואל בר רב יצחק בירושלמי. מזוזה כמין נגר עדויות ארכיאולוגיות מארץ ישראל של תקופת המשנה והתלמוד מלמדות אותנו מעל לכל ספק שהיו שני סוגים של נגרים, נגר זקוף שנכנס למפתן הדלת ונגרר למעלה ולמטה (מוזז בכיוון אנכי), ונגר אופקי שנכנס למזוזת הדלת ונגרר מקצה הדלת לקצה הדלת (מוזז בכיוון אופקי). בעשיית מזוזה "כמין נגר" מסתבר כי הכוונה היא לחור האופקי במזוזה, שהרי כלל לא ייתכן נגר מאונך במזוזת הפתח ("תרבות חומרית בארץ ישראל בימי התלמוד", עמודים 61-62). • • • דנים במיקום ובחיבור המזוזה בפתח. מביאים ברייתא: תלויה (צריך לומר: 'תְּלָיָיה'. כך ניקוד המילה במסירה שלפנינו) – תלה וקבע את המזוזה, בדלת – על הדלת עצמה מבפנים, במקום על מזוזת הפתח, - סכנה – הרי הוא מסכן את עצמו, שאין המזוזה משמרת את ביתו, מפני שאין בה מצוה – שאינו מקיים את מצוות מזוזה, לפי שצריך לקבוע את המזוזה על מזוזת הפתח . חקק (עשה חלל) בראש המקל (קנה עץ) – והניח את המזוזה בבית הקיבול שיש במקל, שהמקל החקוק משמש כבית מזוזה, והניחו – את המקל, במקום שאינו ראוי לו – שלא במקומה הנכון של המזוזה, כגון שהניחו אחר הדלת, וציר הדלת נמצא במזוזת הפתח הימנית, ופתיחת הדלת מסתירה את המזוזה שמימין, אף שהיא תלויה על מזוזת הפתח, - סכנה שאין בה מצוה – כמפורש לעיל (בעניין סכנה ראה "תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק ד", עמודים 262-265) . מפסיקים את הברייתא ודנים בחיבור המזוזה אל מזוזת הפתח. רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) : ואפילו לא (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה) סמרו (חיברו במסמרים) – המזוזה כשרה אף אם לא חיבר את בית המזוזה אל מזוזת הפתח במסמרים . ומציעים קושיה ממקור תנאי (על רבי בא בשם רב יהודה): והא תני: – והרי (התנא) שונה: והוא שסמרו – המזוזה כשרה רק אם חיבר את בית המזוזה אל מזוזת הפתח במסמרים, שבאופן זה נחשבת המזוזה כקבועה על מזוזת הפתח ! – הרי שיש לדחות את דברי רבי בא בשם רב יהודה! ומתרצים: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : והוא שייחדו (הקצה, קבע, הועיד אותו) לכן – המזוזה כשרה אם לא חיבר את בית המזוזה אל מזוזת הפתח במסמרים, רק אם ייחד את בית המזוזה לשם המזוזה, שהרי זה כמי שחיבר אותו במסמרים, ולכן אין לדחות את דברי רבי בא בשם רב יהודה. הרי שמזוזה כשרה, אם חיבר את בית המזוזה במסמרים אף שלא ייחדו לשם המזוזה, או אם ייחד את בית המזוזה אף שלא חיברו במסמרים (ראה שו"ת "שאילת דוד" חלק "יורה דעה" סימן ט. - מפרשי הירושלמי סברו שקטע זה מוסב על הברייתא שלפניו ופירושיהם אינם מתקבלים על הדעת (ראה "תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק ד", עמודים 268-272). אבל לפי פירושנו קטע זה בא אגב הברייתא אך אינו מוסב עליה) . ממשיכים את הברייתא. של בית מלוון היו עושין כן בפולמסיות (במלחמות (מקור המילה ביוונית)) – האנשים של בית מלוון (שֵׁם אדם, שאינו מוכר ממקום אחר), כשהיו יוצאים למלחמות, היו חוקקים במקלות ונותנים בהם מזוזות ומניחים אותם בפתחי אוהליהם במקומות שהיו חונים בהם (כיוון שהיו עוברים ממקום למקום, לא היו חייבים במזוזה, כפי שאמרו להלן. אפשר שהיו עושים כך זכר למצוות מזוזה או לשם סגולה לשמירה) . ב תוספתא מגילה ג,ל שנו: התולה מזוזתו בתוך פתחו (שתלאה בחבל מן המשקוף העליון בתוך חלל הפתח) - סכנה ואין בה מצווה. נתנה במקל ותלאה אחר הדלת - סכנה ואין בה מצווה. של בית מולבז / מונבז היו עושים כן בפונדקאות (היו להם מזוזות בתוך מקלות והיו מניחים אותם מאחורי הדלת בפונדקאות, שאינם חייבים במזוזה בפחות משלושים יום אפילו בארץ ישראל). ב בבלי מנחות לב,ב אמרו: אמר רב יהודה אמר שמואל: תלאה במקל (חיבר את המזוזה למקל ותלאו מן המשקוף העליון בתוך חלל הפתח) - פסולה. תניא נמי הכי: תלאה במקל או שהניחה (קבע אותה) אחר הדלת - סכנה ואין בה מצווה. של בית מונבז המלך היו עושים בפונדקות כן (היו תולים מזוזה במקל), זכר למזוזה (כדי להזכיר את מצוות מזוזה, אבל לא היו מקיימים בכך את המצווה). בירושלמי: בית מלוון, פולמסיות. בתוספתא: בית מולבז / מונבז, פונדקאות. בבבלי: בית מונבז המלך, פונדקות. אולי יש להגיה בירושלמי על פי התוספתא והבבלי: מלוון > מלווז > מלבז (כך הוגה ב"עיונים ומחקרים" ב עמוד 166 וב"עלי תמר"). מונבז השני או מונבז המלך היה בנם של הלני המלכה ומונבז הראשון. הוא התגייר כמו אימו ואחיו הצעיר איזטס השני. לאחר מותו של אחיו איזטס בערך בשנת 55 לספירה, מונבז שלט כמלך של חדייב (ממלכה עתיקה באשור). במסכת מזוזה ב,י נאמר: חקק במקל ונתנה - הרי זו פסולה. נתנה בשפופרת, ותלאה (תלה וקבע אותה) אחר הדלת, או אחר המזוזה - רבי מאיר מכשיר, ורבי יהודה פוסל. המזוזה משמרת ב ירושלמי פיאה א,א (ובראשית רבה לה,ג) אמרו: את דמך לך והיא מנטרה לך (אתה ישן והיא (המזוזה) משמרת אותך). וב בבלי מנחות לג,ב אמרו: מצווה להניחה בטפח הסמוך לרשות הרבים... כי היכי דתינטריה (כדי שתשמור אותו המזוזה מבחוץ). וב בבלי שם ו עבודה זרה יא,א אמרו: בוא וראה שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם. מלך בשר ודם יושב מבפנים ועבדיו משמרים אותו מבחוץ. אבל הקב"ה אינו כן, עבדיו (ישראל) יושבים מבפנים והוא משמרם מבחוץ (על ידי המזוזה). וב דברים רבה (ליברמן) פרשת 'ואתחנן' נאמר: "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" (דברים ו,ט) - אדם שוכר שומר לשמור ואינו מקבל עליו לשמור בחוץ. אבל הקב"ה אינו כן, אלא אדם ישן בתוך ביתו והקב"ה משמרו מבחוץ. של בית מלוון היו עושין כן בפולמסיות המדובר בראש צבא או ראש מדינה שהיה הולך עם חילו למלחמה והיה עובר ממקום למקום ונושא איתו מזוזה. המזוזה היתה נתונה במקל נבוב והיו מעמידים אותו בפתחו של האוהל או על יד דלת הבית שבו היה חונה. נראה לי שיש לייחס את השם "מלוון" לאחד ממלכי בית חשמונאי, שכינוים היה מקבי, מלשון מקבת - פטיש, וברומית malleus ("לתולדות המזוזה", "דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות" 6 א, עמוד 127). שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: נתנה לפנים מטפח – אם קבע את המזוזה בתוך חלל הפתח במרחק של יותר מטפח מצידו החיצון הסמוך לרשות הרבים, - פסולה – משום שהמזוזה צריכה להיות קבועה בתוך חלל הפתח בטפח הסמוך לרשות הרבים . ב בבלי מנחות לב,ב אמרו: אמר רב יהודה אמר שמואל: מצווה להניחה (את המזוזה) בתוך חללו של פתח (ולא מבחוץ). ו שם לג,ב אמרו: אמר רבא: מצווה להניחה בטפח הסמוך לרשות הרבים. - מאי טעמא? רבנן אמרי: כדי שיפגע במצווה מיד (כשנכנס לפתח הבית). רב חנינא מסורא אומר: כי היכי דתינטריה (כדי שתשמור אותו המזוזה מבחוץ). מלשון הבבלי "מצווה" נראה שאין דין זה מעכב. אך מלשון הירושלמי "פסולה" עולה שהדין מעכב. • • • רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) : צריך שיהא "שְׁמַע" שלה רואה את הפתח – צריך לגלול את קלף המזוזה מצידו השמאלי כלפי צידו הימני שבו כתובה המילה "שמע" בתחילת השורה הראשונה, ולקבוע את המזוזה בפתח כשהמילה "שמע" פונה כלפי חלל הפתח ולא כלפי מזוזת הפתח (פירוש זה הוא על פי הבבלי. ואולי יש לפרש, שכשהמזוזה נכנסת לתוך מזוזת הפתח בצורה אופקית ("עשויה כמין נגר") צריך שיהיה ראשה שבו כתובה המילה "שמע" פונה כלפי הפתח) . ב בבלי מנחות לא,ב אמרו: אמר רבי חלבו: חזינא ליה לרב הונא דכריך לה (גולל את המזוזה לאחר כתיבתה) מ"אחד" כלפי "שמע" (משמאל לימין). המימרה בבבלי עוסקת באופן כריכת קלף המזוזה, והמימרה בירושלמי עוסקת באופן הנחת קלף המזוזה בפתח. מפרשי הירושלמי קישרו את המימרה בירושלמי למימרה בבבלי. רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי זעורה: כיני מתניתא: – כך היא המשנה (המקור התנאי): ציר שיש לו שני פתחים - נותן על אי זה מהן שירצה. היאך "שמע" שלה רואה את הפתח? בדרך כלל, 'כיני מתניתא' מציע הגהות או פירושים למקורות תנאיים. לעיתים 'כיני מתניתא' מציע ברייתא (שמוסיפה על המשנה או שהמשנה מתפרשת על ידה ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 442)) ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמודים 277-278). בירושלמי שלפנינו המונח 'כיני מתניתא' אינו מתייחס למקור תנאי שהובא לפניו. כמו כן, אין מובן הקשר בין המקרה של ציר ובין הדין שצריך שיהא "שמע" שלה רואה את הפתח, ואין ברור על מה מוסב המשפט 'היאך "שמע" שלה רואה את הפתח?'. נראה כי הירושלמי כאן משובש וחסר, ואין אלא לשער מה שהיה אמור כאן במקור (ראה "תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק ד", עמודים 275-280). נראה ששתי סוגיות נתערבו בירושלמי שלפנינו זו בזו. סוגיה אחת עסקה בדין שצריך שיהא "שמע" שלה רואה את הפתח, וסוגיה שנייה עסקה בנתינת מזוזה כשיש שני פתחים. הסוגיה הראשונה הציעה קושיה מברייתא על רבי זעורה שאמר בשם שמואל שצריך שיהא "שמע" שלה רואה את הפתח. הברייתא שהוצעה לא שרדה בירושלמי שלפנינו, ואין בידינו להציע ברייתא כל שהיא שאפשר שהוצעה כאן, אך שרדה הקושיה עצמה בעקבות הברייתא, והוא המשפט 'היאך "שמע" שלה רואה את הפתח?'. התירוץ שהוצע לקושיה הוא: 'רבי ירמיה בשם רבי זעורה: כיני מתניתא:', אך המשכו של התירוץ, שהוא ההגהה או הפירוש שהוצעו לברייתא, לא שרד בירושלמי שלפנינו. רבי זעורה שעליו הקשו את הקושיה, הוא המתרץ אותה. הסוגיה השנייה הביאה ברייתא: 'ציר שיש לו שני פתחים - נותן על אי זה מהן שירצה', והמשכה של הברייתא הוא האמור להלן: 'בית שיש לו שני פתחים - נותן ברגיל. היו שניהן רגילין - נותן בחזית. היו שניהן חזית - נותן על אי זה מהן שירצה'. להלן סדר המשפטים לפי השערתנו: היאך "שמע" שלה רואה את הפתח? רבי ירמיה בשם רבי זעורה: כיני מתניתא: בדרך כלל 'כיני מתניתא' בא מיד אחרי המקור שעליו הוא מוסב, אולם יש שהמונח בא בתגובה לקושיה שלפניו ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 277). מביאים ברייתא: ציר (וו במזוזת הפתח שהדלת סובבת עליו) שיש לו שני פתחים – שני פתחים זה בצד זה, וביניהם מזוזת פתח שבה ציר המשמש את שני הפתחים, - נותן על אי זה מהן שירצה – קובע מזוזה בפתח אחד מהם שירצה . ומביאים ברייתא: בית שיש לו שני פתחים – שני פתחי כניסה מן החוץ אל הבית, - נותן ברגיל – קובע מזוזה בפתח שהוא רגיל לצאת ולהיכנס בו, שהוא הפתח העיקרי של הבית . היו שניהן רגילין – אם הוא רגיל לצאת ולהיכנס בשני הפתחים, - נותן בחזית – קובע מזוזה בפתח שיש בו חזית (הכוונה כנראה שאבן המשקוף שבראש הפתח סותתה בצורה מסוימת או עוטרה בעיטור), שהוא הפתח החשוב של הבית . היו שניהן חזית – אם שני הפתחים יש בהם חזית, - נותן על אי זה מהן שירצה – קובע מזוזה בפתח אחד מהם שירצה . ב בבלי מנחות לג,א אמרו: אמר רב יהודה אמר רב: במזוזה הלך אחר הרגיל (בית שיש לו שני פתחים - נותן ברגיל). ומביאים ברייתא: פתח שהוא פתוח לגג ולגינה – שמשמש לצאת בו מהבית אל הגג של הבית או אל הגינה, - הרי הוא כפתוח לחיל (חֵיל - חומה נמוכה, קיר מגן המקיף חומת מבצר; כינוי למקום פנוי בהר הבית לפני חומת העזרה. נראה ש'כפתוח לחיל' הוא אשגרה מהמשנה מידות א,ז, וצריך לומר: 'כפתוח לחצר ') – דין פתח הפתוח לגג או לגינה כדין פתח הפתוח לחצר, וחייב במזוזה (בבית המגורים בארץ ישראל בתקופה הרומית היו שני סוגי חצרות: חצר הנמצאת בקדמת הבית, וניתן להגיע אליה היישר מפתח הכניסה לבית, וחצר פנימית שניתן להגיע אליה דרך בית שער או חדר מבואה קטן או מסדרון) ; דברי רבי יוסה בירבי יהודה (תנא בדור החמישי) . וחכמים אומרים: הרי הוא כפתוח לשוק – דין פתח הפתוח לגג או לגינה כדין פתח הפתוח לשוק, ופטור ממזוזה (הפתח הפתוח לשוק או לרחוב הוא פתח החדר שבבית ששימש לחנות ואינו עשוי לדירת קבע, ולכן הוא פטור ממזוזה) . ב מסכת מזוזה ב,ה נאמר: פתח שהוא פתוח לגג - נותן דרך כניסתו מן הגג. אמר רבי נתן ברבי יוסי: בזה בית שמאי מחייבים ובית הלל פוטרים. לפי הדעה הראשונה בברייתא במסכת מזוזה, פתח שהוא פתוח לגג חייב במזוזה משום שהוא פתח כניסה לבית. ולפי הדעה הראשונה בברייתא בירושלמי, פתח שהוא פתוח לגג חייב במזוזה משום שהוא פתח לגג. בבבלי מנחות לג,ב אמרו, שבית שער הפתוח לחצר ובתים פתוחים לבית שער - חייב בשתי מזוזות (אחת לכניסה מן החצר אל תוכו, ואחת לכניסה ממנו לבתים). הגהתנו בברייתא בירושלמי היא על פי הלשון "הפתוח לחצר" שבבבלי. השילוב בין בית מגורים לחנויות היה מקובל למדי בבנייה הפרטית של התקופה הרומית הביזאנטית. בתי המגורים כללו חנויות שפתחיהן הופנו אל עבר הרחוב. בכל אחת מן החנויות הותקן פתח אחורי שקישר בינן ובין חדרי המגורים של הבית. במקורות חז"ל נזכרות חנויות שהיו משולבות בבתי מגורים ("החפירות בבית מגורים יהודי בחורבת סוסיה", "קדמוניות" טז, עמוד 62; "בית המגורים הארץ ישראלי בתקופה הרומית-ביזאנטית", עמוד 50).

ומביאים ברייתא: הדר בחוצה לארץ – אפילו בביתו, והדר בפונדקי (בית מלון, אכסניה (מקור המילה ביוונית)) ב ארץ ישראל שלשים יום (צריך לומר: ' עד שלושים יום') - אינו צריך ליתן – לקבוע, מזוזה – משום שעד שלושים יום נחשבים המגורים כארעיים , יותר מיכן – שלושים יום ויותר, - צריך ליתן מזוזה – אבל הדר בארץ ישראל - צריך ליתן מזוזה מיד (דין הדר בפונדקי בחוצה לארץ אמור להלן) . ומביאים ברייתא: הדר בבורגנין (מגדלי שמירה בכרמים בנויים אבנים. שימשו גם אכסניה לעוברי דרכים (מקור המילה ביוונית ובלטינית)) שלשים יום - צריך ליתן מזוזה – אבל פחות משלושים יום - פטור ממזוזה (הדר בבורגן דינו כמו הדר בפונדקי, ולכן הדין האמור כאן הוא בארץ ישראל, אבל בחוצה לארץ - פטור ממזוזה) . ומביאים ברייתא: השוכר בית מישראל - צריך ליתן מזוזה – בארץ ישראל - נותן מיד, ובחוצה לארץ - נותן לאחר שלושים יום, מפני שמצוות מזוזה היא חובה המוטלת על האדם הדר בבית, ולכן השוכר חייב בה . השוכר בית מגוי - צריך ליתן מזוזה – בארץ ישראל - נותן מיד, ובחוצה לארץ - נותן לאחר שלושים יום , וכשהוא יוצא – מהבית ששכר מגוי, נוטל – את המזוזה שנתן, משום שיש לחשוש שמא ינהג בה הגוי מנהג ביזיון , ובשל ישראל – השוכר בית מישראל, אסור לעשות כן – כשהוא יוצא אסור ליטול את המזוזה שנתן, אלא משאירה במקומה . ומסבירים: רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי יאשיה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : מפני מעשה שאירע – לכן אסור ליטול את המזוזה כשהוא יוצא מהבית ששכר מישראל . מעשה באחד שנטל – את המזוזה כשיצא מהבית, והיה קובר את בניו. ומביאים ברייתא: הדר בפונדקי ב חוצה לארץ שלשים יום – אפילו שלושים יום, - אינו צריך ליתן מזוזה, ו אם נתן - לא יטול – כשהוא דר שם, אף שאינו צריך ליתן. אבל כשהוא יוצא נוטל את המזוזה שנתן, כמו בהשוכר בית מגוי (אין לפרש, שהדר בפונדקי בחוצה לארץ עד שלושים יום - אינו צריך ליתן מזוזה, אבל יותר מכאן - צריך ליתן מזוזה, - שאם כן, מה בין הדר בפונדקי בחוצה לארץ ובין הדר בפונדקי בארץ ישראל, והרי מהברייתא לעיל משמע שרק בהדר בפונדקי בארץ ישראל הדין כך, וגם בברייתות במסכתות מזוזה ושמחות נאמר שהדר בפונדקי בחוצה לארץ - פטור ממזוזה; ועוד, מהו "ואם נתן"? והרי הוא צריך ליתן!) . ומסבירים: רבי יעקב בר אחא בשם רבי יאשיה: מפני מעשה שאירע – לכן אסור ליטול את המזוזה כשהוא דר שם . מעשה באחד שנטל – את המזוזה כשהוא דר בפונדקי, והיה קובר את בניו – נראה להסביר על פי בראשית רבה פה,ג ומדרש תנחומא (ורשא) פרשת 'עקב' סימן ו: "כל מי שמתחיל במצווה ואינו גומרה - קובר אשתו ובניו / ושני בניו". מימרה דומה יש בבבלי סוטה יג,ב. הסבר זה מתאים כאן, שכיוון שהוא נוטל את המזוזה כשהוא דר בפונדקי, אינו גומר את המצווה, אבל לעיל, שהוא נוטל את המזוזה כשהוא יוצא מהבית ששכר מישראל, אין הסבר זה מתאים, שהרי כבר גמר את המצווה . במסכת מזוזה א,ד נאמר: הצריפים (מבנים עשויים קנים עומדים בשיפוע, ערוכים בבסיסם בעיגול ומתחברים בראשם, ויוצרים סוכה כעין חרוט) והבורגנים והלקטיות והבורסקיות - הרי אלו פטורים מן המזוזה. ו שם ב,יב נאמר: הדר בפונדקי ארץ ישראל שלושים יום - חייב במזוזה, והשוכר (בית בארץ ישראל) - נותן מיד. ובחוצה לארץ (הדר בפונדקי בחוצה לארץ) - הרי זה פטור, והשוכר (בית בחוצה לארץ) - נותן לאחר שלושים יום. ו שם ב,יג נאמר: השוכר בית מן הנוכרי ומן הכותי - נותן מזוזה מיד, וכשייצא ייטלנה. והשוכר בית מישראל - ייתן מזוזה מיד, וכשייצא לא ייטול. במסכת שמחות ז,כא נאמר: הדר [בפונדקי] בארץ ישראל שלושים יום - חייב במזוזה, והשוכר בית - מיד. הדר [בפונדקי] בחוצה לארץ - פטור ממזוזה, והשוכר בית - שלושים יום. והדר בבורגן שלושים יום - חייב במזוזה. בירושלמי מעשרות ג,ו אמרו, שבית שאינו טובל למעשרות (אינו אוסר לאכול משום טבל פירות שהוכנסו לבית עד שיפריש מהם תרומה ומעשרות) פטור ממזוזה, שכל מה שאינו בית לעניין מעשרות פטור ממזוזה, ובמשנה שם ג,ז שנינו, שהבורגנים אינם טובלים למעשרות, ומכאן שהבורגנים פטורים ממזוזה, ובירושלמי שם ג,ז אמרו, שבורגן טובל לבעל הבורגן, ומכאן שהדר בבורגן (שלושים יום) חייב במזוזה. לכן הברייתא במסכת מזוזה ("הבורגנים - פטורים מן המזוזה") אינה חלוקה על הברייתות בירושלמי ובמסכת שמחות בעניין בורגנים ("הדר בבורגן שלושים יום - חייב במזוזה"). ב בבלי מנחות מד,א אמרו: תניא: הדר בפונדקי ארץ ישראל, והשוכר בית בחוצה לארץ, כל שלושים יום - פטור מן המזוזה, מיכן ואילך - חייב. אבל השוכר בית בארץ ישראל - עושה מזוזה לאלתר, משום יישוב ארץ ישראל (שבית שיש לו מזוזה נראה מיושב, ובית שאין לו מזוזה נראה שומם). וב בבלי בבא מציעא קב,א אמרו: תנו רבנן: המשכיר בית לחבירו - על השוכר לעשות (לקבוע) לו מזוזה, וכשהוא יוצא - לא ייטלנה בידו וייצא, ובגוי - ייטלנה בידו וייצא. ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא, וקבר את אשתו ואת שני בניו. מעשה לסתור? (והרי אמרת שייטלה וייצא!) - אמר רב ששת: ארישא (במקום שאסור להוציא יש סכנה בדבר). בירושלמי: הדר בחוצה לארץ. ובמסכתות מזוזה ושמחות ובבבלי: השוכר בארץ ישראל; השוכר בחוצה לארץ. • • •

כאן התחלת מקבילה בירושלמי יומא א,א. מביאים ברייתא: חולדת המולים - חייבת במזוזה (נראה שצריך לומר: ' חלודות ומחילים - חייב ים במזוזה') – שתי מילים נרדפות, שמובנן: מחילות החפורות באדמה. ואפשר שיש כאן כפל גרסה המורכב ממילה ופירושה (בבראשית רבה (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה צו נאמר: הארץ מתחלחלת (נעשית חללים) כחלודות. ובפסיקתא רבתי פסקה לא נאמר: הקב"ה עושה להם מחילים מלמטן והם מחלדים (חופרים) בהם. - נראה שהכוונה בירושלמי כאן לחללים תת קרקעיים מתחת למבני מגורים ששימשו למגורים ולאחסון ולמאגרי מים). - פירוש אחר: הפשפש (פתח קטן ונמוך שחולדים בו - זוחלים והולכים בו בשפיפה) שבכניסה. וצריך לומר: 'המולי ס ' (מילוס) ("והרומאי אז בארץ", עמוד 131, הערה 403). בבבלי בבא בתרא סז,א נזכר 'מילוסה של חצר', ואין מילוס אלא מיסאוליון שפירושו ביוונית: מבוא (שם, עמוד 128) . חלון שהוא (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": 'שה י א') ארבע ה על ארבע ה – חלל בקיר הבית, המשמש להארת הבית, שרוחבו ארבעה טפחים וגובהו ארבעה טפחים או יותר, שעבדים יושבין שם ומניפין (מניעים לכאן ולכאן) לרבוניהם (לאדוניהם) – במניפות להשיב רוח ולצנן את הפנים, - חייבין (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": 'חייב ת ') במזוזה – צריך לקבוע מזוזה במזוזת החלל, כיוון שחלון ששיעורו ארבעה על ארבעה טפחים נחשב פתח לעניינים הלכתיים שונים, וכיוון שעבדים יושבים בחלון הוא חייב במזוזה, שעבדים חייבים במזוזה (משנה ברכות ג,ג) (במשנה עירובין ז,א נזכר חלון בקיר המפריד בין שתי חצרות שהוא ארבעה על ארבעה טפחים, והחלון נחשב כפתח המחבר את שתי החצרות. גם במשנה אהלות ז,ג נזכר חלון שהוא ארבעה על ארבעה טפחים. - בבית המגורים בארץ ישראל בתקופה הרומית, החלון הפריד בין החצר לחדר פנימי או בין חדר קדמי לחדר אחורי, וסיפק תאורה ואוורור לחדר האחורי. החלון שימש למעבר של אנשים, לאוורור, לתאורה ולאחסון) . לולים (לול - חדר מדרגות לולייני העולה אל החדרים שבקומות העליונות) אֵילּוּ על גב אֵילּוּ – כדי לעלות מקומה לקומה, - חייבין במזוזה – צריך לקבוע מזוזה במזוזת הכניסה לחדר המדרגות שבכל קומה (המדרגות מוליכות ממפלס החצר אל חדרי המגורים שבקומות העליונות) . הן דו דרס אסכופתה (ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה: 'אסקופתה') ארעייתא – במקום שהוא דורס (דורך) את האסקופה (מפתן הבית) התחתונה (יש לקבוע את המזוזה במזוזת הפתח שעל האסקופה התחתונה) . במשפט זה חסר הנושא והנשוא והמושא. כמו כן, אין מובן הקשר בין משפט זה ובין המשפטים שלפניו ואחריו העוסקים בלול, שכן האסקופה הנזכרת בכל מקום היא בפתח הכניסה לבית מהחצר או מהרחוב ולא בפתח הכניסה ללול. נראה שמשפט זה נשתרבב לכאן בטעות, ומקומו המקורי והראוי הוא לעיל, בתחילת קובץ דיני מזוזה, בתשובה לשאלה: 'ודא מזוזה יהבין לה היכא?'. תשובה זו באה לקבוע את מזוזת הפתח שעליה נותנים את המזוזה, שכן בכניסה לבית יש שתי אסקופות ולהן מזוזות פתח (ראה להלן), ולכן יש צורך לומר מה האסקופה שעל מזוזת הפתח שלה נותנים את המזוזה. התשובה מתאימה יפה לשאלה, הן מצד התוכן, הן מצד התחביר - הנושא והנשוא והמושא נמצאים בשאלה ואין צורך לחזור עליהם בתשובה, והן מצד הלשון - שתיהן בארמית, בניגוד לקובץ דיני מזוזה האמור אחריהן שהוא בעברית, חוץ מכמה מונחים בארמית ומשני משפטים בארמית (הערות סיפוריות: 'בית מדרשיה דרבי חנינה עביד כן', 'רבי יוסי הוה מצטער דלא חמא לולא דרבי אילעא...'). בשלב כל שהוא של העתקת הירושלמי נשמט המשפט 'הן דו דרס אסכופתה ארעייתא' והושלם על הגיליון, ובשלב מאוחר יותר נכנס המשפט לפנים שלא במקומו (כאן), שהתלמוד נכתב בטורים מקבילים, ומשפט זה שנכתב בין שני טורים היה שייך לטור אחד ויוחס בטעות כשייך לטור הבא. ומספרים: רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) הוה מצטער (ב"שרידי הירושלמי" נוסף 'על') דלא חמא לולַא דרבי אילעא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) דהוה עביד מן דעתהון דכל רבנ י ן – רבי יוסי היה מצטער על שלא ראה את הלול (מדרגות) של רבי אילעא שהיה עשוי מדעתם של כל החכמים (נראה שהכוונה היא שרבי יוסי הצטער על שלא ראה את מיקום המזוזה בלול של רבי אילעא, ומכאן נראה ששאלת מיקומה של המזוזה בלולים אינה פשוטה ("תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק ד", עמוד 299). - רבי אילעא היה רבו המובהק של רבי יוסי) . ב בבלי מנחות לד,א אמרו: איתמר: לול הפתוח מן הבית לעלייה (וכגון שיש מחיצות משני צידי הלול מן הבית לעלייה) - אמר רב הונא: אם יש לו פתח אחד (מצד הבית או מצד העלייה) - חייב במזוזה אחת, אם יש לו שני פתחים (מלמטה ומלמעלה) - חייב בשתי מזוזות. עד כאן המקבילה בירושלמי יומא. נראה שהסוגיה מקורה כאן כחלק מקובץ דיני מזוזה, ומכאן הועתקה ליומא, מכיוון ששם אמרו שלשכת פלהדרין שבמקדש חייבת במזוזה, ואגב כך הביאו שלושה דברים שנזכרו כאן שחייבים במזוזה. אסקופתה ארעייתא במסכת אבות דרבי נתן נוסח א פרק כו נאמר: רבי אליעזר הקפר אומר: אל תהא כמשקוף העליון שאין יד בני אדם יכולה ליגע בה, ולא כאסקופה העליונה שמבלעת פרצופות (שוברת ראשים), ולא כאסקופה האמצעית שמנגפת את הרגליים (אצבעות הרגליים), אלא הווי כאסקופה תחתונה שהכול דשים בה. ובמסכת כלה רבתי ג,ג נאמר: הווי כאסקופה התחתונה שהכול דשים אותה. האסקופה העליונה היא המשקוף שבראש הפתח. בבתי העשירים היה מעל לאסקופה העליונה משקוף עליון, שהעיד על יוקר ועל יוהרה. האסקופות האמצעית והתחתונה שתיהן למטה. האסקופה התחתונה היא הפנימית, המצויה למטה מתחתית הדלת, וציר הדלת משוקע בה והדלת מסתובבת עליה. ואילו האסקופה האמצעית היא הגבוהה והחיצונית, המותקנת לשם בטיחות יתר, כדי שהגנבים לא ייכנסו לבית, והיא מסתירה מן החוץ את תחתית הדלת. כאשר הדלת פתוחה, האסקופה החיצונית היא מעין מדרגה ("תרבות חומרית בארץ ישראל בימי התלמוד", עמודים 46-48. וראה "בית המגורים הארץ ישראלי בתקופה הרומית-ביזאנטית", עמודים 156-159). על גבי האסקופות האמצעית והתחתונה נבנו אבני מזוזת הפתח, ועליהן הונחה אבן המשקוף. המזוזה נקבעת בצד הפנימי של הפתח, במזוזת הפתח שעל האסקופה התחתונה, מאחורי המגרעת שעליה נסגרת הדלת. • • •

שואלים: תפילה – טוטפת של התפילין של ראש או של יד, ומזוזה – אם אין ידו של אדם משגת לקנות תפילין ומזוזה אלא אחת משתיהן, - מי קודם? – איזו מהן קודמת לקנות? ומשיבים בהבאת מחלוקת אמוראים: שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: מזוזה קודמת. רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) אמר: תפילה קודמת. ומציעים הסבר לדעה הראשונה: מה טעמיה דשמואל – מה טעמו של שמואל (שאמר שמזוזה קודמת) ? שכן היא – מזוזה, נוהגת (רגילה ומקובלת) בימים טובים ובשבתות (ב"שרידי הירושלמי": 'בשבתות וימים טובים') – מה שאין כן תפילין, שאינן נוהגות בשבתות ובימים טובים (ירושלמי ברכות ב,א ומקבילות). הרי שמזוזה נוהגת בזמנים שאין תפילין נוהגות בהם, ולכן מזוזה קודמת לתפילין . ומציעים הסבר לדעה השנייה: מה טעמיה דרב חונה – מה טעמו של רב חונה (שאמר שתפילה קודמת) ? שכן היא – תפילה, נוהגת במפרשׁי ימים (מפליגים למרחקי ים) והולכי מדברות – מה שאין כן מזוזה, שאינה נוהגת במפרשי ימים ובהולכי מדברות (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יג,י), כיוון שהבית שבספינה והאוהל שבמדבר שהם גרים בהם אינם עשויים לדירת קבע. הרי שתפילין נוהגות במקומות שאין מזוזה נוהגת בהם, ולכן תפילין קודמות למזוזה . ומציעים מקור תנאי המסייע לאחד מבעלי המחלוקת: מתניתא מסייעה לשמואל: – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא להלן) מסייעת לשמואל: תפילה שבלת (שבלתה - נשחתה מרוב שימוש) - עושין אותה מזוזה – מותר לעשות מזוזה מהקלף של התפילה שכתובות עליו הפרשות "שמע" ו"והיה אם שמוע" . מזוזה שבלת - אין עושין אותה תפילין – אסור לעשות תפילה מהקלף של המזוזה שכתובות עליו הפרשות "שמע" ו"והיה אם שמוע" . למה? שמעלין בקודש – מותר להעלות חפץ לדרגת קדושה גבוהה יותר מזו שהוא נמצא בה עכשיו, ולכן עושים את התפילה שבלתה מזוזה, ולא מורידין – אסור להוריד חפץ לדרגת קדושה נמוכה יותר מזו שהוא נמצא בה עכשיו, ולכן אין עושים את המזוזה שבלתה תפילה. מכאן שקדושת מזוזה מרובה מקדושת תפילין, ולכן מזוזה קודמת לתפילין כדברי שמואל (הטעם "שמעלין בקודש ולא מורידין" נאמר במשנה שקלים ו,ד) . במסכת סופרים יד,יז נאמר: תפילה שבלת עושים אותה מזוזה, ומזוזה שבלת אין עושים אותה תפילין, לפי שמעלים בקודש ולא מורידים. ב בבלי שבת עט,ב ו מנחות לב,א אמרו: תפילין שבלו וספר תורה שבלה - אין עושים מהם מזוזה, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. לפי הבבלי, קדושת תפילין גדולה מקדושת מזוזה. ולפי הירושלמי, קדושת מזוזה גדולה מקדושת תפילין. • • •