אור לישרים על תלמוד ירושלמי מגילה א:ז

משנה במשנה זו שתי הלכות בהלכות נדרים. אין בין המודר הנאה מחבירו – שהדיר אותו חבירו שלא ייהנה ממנו (אסר עליו בנדר ליהנות ממנו), למודר ממנו מאכל – שהדיר אותו חבירו שלא ייהנה ממאכלו, אלא דריסת הרגל – שהמודר הנאה מחבירו אסור לו אף להיכנס לרשות חבירו, אבל המודר ממנו מאכל בלבד מותר להיכנס לרשותו, וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש – שהמודר הנאה מחבירו אסור לשאול ממנו כלים שאין משתמשים בהם לצורך הכנת מאכלים אלא לצורך אחר, אבל המודר ממנו מאכל מותר לשאול ממנו כלים אלה . אין בין נדרים – הנודר: הרי עליי קורבן, לנדבות – הנודב: הרי בהמה זו קורבן, אלא שהנדרים מתו או נגנבו חייבין באחריותן – אם הפריש הנודר את הקורבן ומת או נגנב, הוא חייב להביא קורבן אחר, שכן קיבל על עצמו להביא קורבן ואינו נפטר מנדרו עד שיביא קורבן למזבח , נדבות מתו או נגנבו אין חייבין באחריותן – אם מת הקורבן או נגנב, אינו חייב להביא קורבן אחר, שהרי נדב מראש קורבן זה, ואם אינו קיים, אין עליו חיוב של קורבן (בכתבי היד של המשנה: 'אלא שהנדרים חייבין באחריותן ונדבות אינן חייבין באחריותן') . • • •

תלמוד במשנה שנינו: "אין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש". כאן התחלת מקבילה בירושלמי נדרים ד,א. מציעים דיוק: הא – אבל דבר שעושין בו אוכל נפש - אסור – יש לדייק מן המשנה שאמרה שאין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל אלא כלים שאין עושים בהם אוכל נפש, שבכלים שמשתמשים בהם לצורך הכנת מאכלים הם שווים, שהם אסורים לשאול ממנו כלים אלה . ומקשים: ו לא ממאכל נדר?! (בתמיהה) – למה המודר מאכל מחבירו אסור לשאול ממנו כלים שמשתמשים בהם לצורך הכנת מאכלים? והרי חבירו לא הדיר אותו אלא שלא ייהנה ממאכלו, ולא הדיר אותו מכלים אלה שאינם מאכל! ומתרצים בהצעת פירוש למשנה: רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: כיני מתניתא: – כך היא המשנה (כך יש לפרש אותה): אין בין המודר הנייה מחבירו למודר הניית מאכל מחבירו – אין בין המודר הנאה סתם מחבירו למודר הנאת מאכל מחבירו (שהדיר אותו חבירו שלא ייהנה ממנו הנאה הגורמת לאכילה, ולא שהדיר אותו ממאכל ממש, ולכן אסור לשאול ממנו כלים שמשתמשים בהם לצורך הכנת מאכלים. - "כיני מתניתא" כאן הוא פירוש ולא הגהה ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 63)) . ומציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן: ותניי דבית רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) כן: – ושונים (התנאים) של בית רבי כך: המודר הניית מאכל מחבירו - לא ישאילנו – אסור לחבירו להשאיל לו, נפה (כלי בעל נקבים קטנים לניפוי קמח או גרגרים טחונים אחרים) וכברה (כלי שתחתיתו עשויה רשת להפרדת גרגרים דקים מן הגסים) , ריחים (מתקן לטחינת גרגרי תבואה לקמח) ותנור (מתקן בצורת גליל בעל פתח בקצהו העליון שמשמש לאפייה, לבישול ולצלייה) – שהם כלים שעושים בהם אוכל נפש . ומציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): אבל משאיל הוא לו – המודר הנאת מאכל מחבירו - מותר לחבירו להשאיל לו, כוסות (כלי שתייה) וקערות (כלי סעודה שמשמשים לאכילה) ותמחויין (קערות גדולות המחולקות לתאים שנותנים בהם תבשילים שונים למסובים ומשמשים לאכילה) , שאינן מהנין את האוכל – אין משתמשים בכלים אלה להכנת המאכלים, אבל מכניסין (במקבילה: 'מכנסין') את האוכל – רק מניחים בהם את המאכלים, ואין זו הנאה הגורמת לאכילה . ומציינים: לפסין (כלי בעל דפנות נמוכים שמשמש לטיגון ולבישול) וקדירות (סירים לבישול) - אסור – המודר הנאת מאכל מחבירו - אסור לחבירו להשאיל לו כלים אלה, מפני שבכלים אלה משתמשים להכנת המאכלים . לטחון ולדרוך - אסור – המודר הנאת מאכל מחבירו - אסור לחבירו להשאיל לו כלים כדי לטחון תבואה או לדרוך ענבים, מפני שנהנה בכלים אלה הנאה הגורמת לאכילה . לקצור – להשאיל לו כלים כדי לקצור תבואה, - צריכה – הדבר נצרך (הדבר צריך לימוד ועיון, הדבר מסופק, הדין במקרה הזה מסופק האם מותר להשאיל לו, שכן ההנאה שנהנה בכלים אלה אינה גורמת לאכילה תיכף לשימוש בהם) . לבצור – להשאיל לו כלים כדי לבצור ענבים, - צריכה – הדבר נצרך (הדבר צריך לימוד ועיון, הדבר מסופק, הדין במקרה הזה מסופק האם מותר להשאיל לו) . ושואלים: הניית מאכל מהו? – איזו היא הנאת מאכל שמותר למודר הנאת מאכל מחבירו ליהנות ממנו? ופושטים את הבעיה בהצעת ברייתא: תני: – שונה (התנא): אבל משאילו הוא (מילה זו יתירה ואינה במקבילה) – מותר לו להשאיל למודר הנאת מאכל ממנו, קורדום. ומציעים קביעה פרשנית שנדחית בהמשך: הוינן סברין מימר: – היינו סוברים לומר: בק ו רדום של ביקוע – הברייתא מדברת במקרה שמשאיל לו קורדום שמבקעים (חותכים) בו עצים (גרזן) כדי להדליק בהם אש ולבשל, שההנאה שנהנה בקורדום זה אינה גורמת לאכילה תיכף לשימוש בו . ודוחים את הקביעה שהוצעה לפני כן בהצעת פרשנות אחרת: תיפתר – תתפרש (הברייתא) , בקורדום של ניכוש – הברייתא מדברת במקרה שמשאיל לו קורדום שמנכשים (עוקרים) בו עשבים רעים מתוך התבואה והירקות (מכוש), שההנאה שנהנה בקורדום זה אינה גורמת לאכילה כלל , ולית שמע מינה כלום – ואין אתה שומע (לומד) ממנה כלום (יש לדחות את פשיטת הבעיה, כי אין הכרח לפרש את הברייתא כפי ההצעה שהובאה לפני כן, ואפשר שאסור לו להשאיל למודר הנאת מאכל ממנו קורדום לביקוע עצים, שאף ההנאה הזאת נחשבת הנאת מאכל שאסור למודר הנאת מאכל מחבירו ליהנות ממנו. - קורדום של ביקוע וקורדום של ניכוש נזכרים במשנה כלים כט,ז) . ומציעים קביעה: רבי אבונא (רבי אבינא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) בעי – מציע (דורש וחוקר ומעלה) : ההן זוסטה (מקור המילה ביוונית: זוסטיר) – החגורה הזו (העשויה בד) , מכיון שהוא מרחיק ואת חשר ביה קימחא (במקבילה: 'מכיון די מרחק וחשר בה קמחא', וצריך לומר: ' מכיון דו מדחק וחשר בה קמחא ') – מכיוון שהוא לוחץ (על החגורה ועל ידי כך נעשים בה נקבים נקבים) ומנפה בה קמח (דרך הנקבים) , כמי שהוא נפח (צריך לומר: ' נפה '. ובמקבילה במקום מילים אלו: 'אסיר מישאל ליה') – אסור לו להשאיל למודר הנאת מאכל ממנו את החגורה כדי לנפות בה קמח, שדינה כנפה . עד כאן המקבילה בירושלמי נדרים. ב בבלי מגילה ח,א אמרו: "אין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושים בהם אוכל נפש". - הא לעניין כלים שעושים בהם אוכל נפש - זה וזה שווים. ב משנה נדרים ד,א שנינו: אין בין המודר הנייה מחבירו למודר ממנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושים בהם אוכל נפש. המודר מאכל (הנאת מאכל) מחבירו לא ישאילנו נפה וכברה וריחיים ותנור, אבל משאיל לו חלוק וטלית ונזמים וטבעות וכל דבר שאין עושים בו אוכל נפש (אבל המודר הנאה מחבירו סתם אסור בכול). "דבית רבי" שנו בנדרים במקום "המודר מאכל" - "המודר הניית מאכל" ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 63). ב בבלי נדרים לג,א אמרו: "המודר מאכל מחבירו לא ישאילנו" כו'. והא מן מאכל נדר (ולא מדבר אחר)! אמר רבי שמעון בן לקיש: באומר: "הנאת מאכלך עליי" (ובכלל זה כל הנאה המביאה לידי אכילה). אימא: (לשון נדר זו כוונתה) שלא ילעוס חיטים (של חבירו) וייתן על מכתו (לרפואה, שהיא הנאה שבאה מכוח אכילה, אבל לא לדברים המביאים לידי אכילה)! אמר רבא: באומר: "הנאה המביאה לידי מאכל עליי". אמר רב פפא: שק להביא פירות וחמור להביא עליו פירות, ואפילו צנא (סל) בעלמא (להניח בו פירות), הנאה המביאה לידי מאכל הוא (ואסורה). הנאת מאכל בירושלמי היא הנאה המביאה לידי מאכל בבבלי. לפי הבבלי (רב פפא), אף הנאה בכלים שאין משתמשים בהם להכנת המאכלים אלא מניחים בהם מאכלים נחשבת הנאה המביאה לידי מאכל, ולכן אסור להשאיל לו אפילו סל, מה שאין כן לפי הירושלמי, שמתיר להשאיל לו כוסות וקערות. לפי הירושלמי, רבי שמעון בן לקיש מפרש את המשנה שהאוסר מאכל מתכוון אף להנאת מאכל, ולכן המודר אסור לא רק במאכל חבירו אלא אף בכלים שעושים בהם מאכל. לפי הבבלי, רבי שמעון בן לקיש אומר שרק כשהדיר במפורש הנאת מאכל המודר אסור בכלים שעושים בהם מאכל ("משנת ארץ ישראל", תענית ומגילה, עמוד 256). • • •

במשנה שנינו: "אין בין נדרים לנדבות אלא שהנדרים מתו או נגנבו חייבין באחריותן, נדבות מתו או נגנבו אין חייבין באחריותן". כאן התחלת מקבילה בירושלמי ראש השנה א,א. מביאים ברייתא: אי זהו נדר שאמרו – חכמים ? באומר: " הרי עלי עולה " – שנדר להביא קורבן עולת בהמה או עוף . ואי זו היא נדבה שאמרו – חכמים ? באומר: " הרי זו עולה " – שהפריש בהמה או עוף ונדב להביא אותה לקורבן עולה (כך שנינו במשנה קינים א,א) . ומציעים בעיה: רבי חמא חברין (צריך לומר כמו במקבילה: ' חברהון ') דרבנ י ן – חברם של החכמים (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בעי – שואל (מסתפק) : אמר: " הרי עלי " – שנדר להביא קורבן , וחזר ואמר: – אמר שנית: " הרי זה " – שהפריש בהמה לקורבן שנדר, ונדב להביא לקורבן את הבהמה שהפריש לשם נדרו - האם שם נדבה חל על שם נדר, וכשאיחר מלהביא את הקורבן הזה עובר ב'בל תאחר' משום נדר וגם משום נדבה, או שמא אין שם נדבה חל על שם נדר, וכשאיחר מלהביא את הקורבן הזה עובר ב'בל תאחר' רק משום נדר ולא משום נדבה ? ופושטים את הבעיה ומציעים בעיה הפוכה: רבי חיננה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בעי – שואל (מקשה) : לא מסתברא דידה (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה. וצריך לומר: ' דילא ' (דֶלָּא=דְאֶלָּא), וכן הוא במקבילה) – לא מסתבר אלא (להציע בעיה שהיא ההיפך של הבעיה האמורה לפני כן) אמר: " הרי זה " – שהפריש בהמה ונדב להביא אותה לקורבן , וחזר ואמר: – אמר שנית: " הרי עלי " – שנדר להביא לקורבן את הבהמה שנדב ! ומסבירים מדוע יש להציע בעיה שהיא היפוכה של הבעיה האמורה לפני כן ולפשוט את הבעיה האמורה לפני כן: איסור חמור חל על איסור קל – אפשר ששם נדר חל על שם נדבה, ואף על פי שאין איסור חל על איסור, מכל מקום איסור חמור חל על איסור קל, והרי נדר חמור מנדבה, שכן נדר חייב באחריותו ונדבה אינו חייב באחריותה, ולכן אמר: "הרי זה", וחזר ואמר: "הרי עליי", יש להסתפק, האם שם נדר חל על שם נדבה, וכשאיחר מלהביא את הקורבן הזה עובר ב'בל תאחר' משום נדבה וגם משום נדר, או שמא אין שם נדר חל על שם נדבה, וכשאיחר מלהביא את הקורבן הזה עובר ב'בל תאחר' רק משום נדבה ולא משום נדר , אין איסור קל חל על איסור חמור – פשוט הדבר שאין שם נדבה חל על שם נדר, משום שאין איסור קל חל על איסור חמור, ולכן אמר: "הרי עליי", וחזר ואמר: "הרי זה", אין שם נדבה חל על שם נדר, וכשאיחר מלהביא את הקורבן הזה עובר ב'בל תאחר' רק משום נדר ולא משום נדבה . עד כאן המקבילה בירושלמי ראש השנה. • • •