אור לישרים על תלמוד ירושלמי מגילה א:יא
Ohr LaYesharim on Yerushalmi Megillah 1:11 (Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 1:11) · אור לישרים על תלמוד ירושלמי מגילה · free full Hebrew text
Open in the reader →משנה כשעמד המשכן בגלגל (בימי יהושע), בנוב (לאחר שחרבה שילה בימי עלי הכוהן) ובגבעון (לאחר שחרבה נוב בימי שאול המלך) היו הבמות מותרות, וכל אדם היה רשאי לעשות במה לעצמו בכל מקום שירצה ולהקריב עליה קורבנותיו, ובמה זו היתה נקראת במה קטנה, והמזבח שבמשכן היה נקרא במה גדולה (על פי מלכים א ג,ד), והיו מקריבים עליה קורבנות ציבור. משנתנו דנה בזמן היתר הבמות, והיא באה ללמד מה בין במה גדולה לבמה קטנה. אין בין במה גדולה – במת ציבור, לבמה קטנה – במת יחיד, אלא פסחים – שהיחיד לא היה רשאי להקריב פסחו בבמה קטנה שלו אלא בבמה גדולה (כמו שנאמר: "ויחנו בני ישראל בגלגל ויעשו את הפסח..." (יהושע ה,י), והקריבו את פסחיהם בבמה הגדולה) . זה הכלל: – כך הוא סיכום הדברים: כל שהוא נידר ונידב – קורבן הבא משום נדר או נדבה, כגון עולות ושלמים שאדם נודר או נודב לפי רצונו, קרב בבמה – קטנה , וכל שאינו לא נידר ולא נידב אינו קרב בבמה – קטנה, ולכן אין פסחים קרבים בבמה קטנה, וכן חטאות ואשמות . • • •
תלמוד ב משנה זבחים יד,ד שנינו: "עד שלא הוקם המשכן (קודם שהוקם המשכן במדבר) היו הבמות מותרות (היה מותר לישראל להקריב את קורבנותיהם בבמות שהיו מקימים בכל מקום שירצו) ועבודה בבכורות . משהוקם המשכן נאסרו הבמות (היה אסור להקריב קורבנות בבמות אלא על המזבח שבמשכן בלבד) ועבודה בכוהנים". רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) עבד תלת שנין ופלג דלא נחת לבית וועדא מן צערא – רבי יוחנן עשה (שהה) שלוש שנים ומחצה שלא ירד לבית הוועד (מקום ישיבת החכמים) מפני הצער (טיב הצער של רבי יוחנן מפורש בשיר השירים רבה פרשה ב [טז] ב: "רבי יוחנן אתייסר ועבד חשש בצמרמורייה תלת שנין ופלג" - התייסר והיה סובל מצמרמורת (אבנים בדרכי השתן) שלוש שנים ומחצה. - ב"שערי תורת ארץ ישראל" הגיה 'דלא נחת לבית וועדא מן צ מ רא', ו'צמרא' הוא 'צמרמורייה'. - בירושלמי בבא בתרא ב,א סיפרו: "רבי יוחנן נפק מן כנישתא ושפך מוי לחורי תרעא (יצא מבית הכנסת והטיל מים - השתין - אחורי השער). ולא ידעין, אִין משום דהוה צונם (הכותל היה מסלע קשה, ומותר לאדם להטיל מי רגליים בכותל של חברו במקרה שהוא צונם), ואִין משום דהוה ביה צער ולא הוה יכיל מסובר (לא היה יכול לסבול את הכאב)". ואפשר שיש להגיה גם שם 'צמר' במקום 'צער') . בסופא חמא רבי אלעזר (אמורא בדור השני) בחילמיה – בסוף (בסוף שלוש שנים ומחצה) ראה רבי אלעזר (נתגלה לו) בחלומו : למחר סיני נחת ומחדת לכון מילה – למחר 'סיני' (כינוי לחכם בקי בתורה, שבו מתואר רבי יוחנן) יורד (לבית הוועד) ומחדש לכם דבר . עאל ואמר קומיהון: – נכנס (למחר רבי יוחנן לבית הוועד) ואמר לפניהם (לפני החכמים): מאיכן קָשַׁט הַקּוֹשֵׁט הזה – מהיכן ירה (באיזה אופן קלע למטרה, כיוון לנקודה הנכונה) הקַשָּׁת (היורה בקשת) הזה, שתהא עבודה בבכורות? – מהיכן למד התנא של המשנה בזבחים שקודם שהוקם המשכן היתה העבודה בבכורים? (שהרי בתורה לא נאמר במפורש שעבודת הקורבנות נעשתה על ידי הבכורים לפני הקמת המשכן. - בירושלמי ברכות א,א יש מליצה דומה שאמר רבי יוחנן לחבירו: "קָשַׁטְתָּה" - קלעת למטרה (כיוונת לנקודה הנכונה)) - ויש להציע מקור מפסוק: מן הדין קרייה: – מן הפסוק הזה (בעניין לקיחת הלוויים לשרת בקודש במקום הבכורים): "כִּי לִי כָּל בְּכוֹר, בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה, לִי יִהְיוּ אֲנִי ה' " (במדבר ג,יג. - וכן כתוב (בעניין טיהור הלוויים והקדשתם לעבודה): "כִּי לִי כָל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה, בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי" (במדבר ח,יז)) – בשעת מכת הבכורות במצרים הקדיש ה' את בכורי ישראל לשרת בקודש , וכתוב – בעניין פסח מצרים : " וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים , אֲנִי ה' " (שמות יב,יב) – בליל חמישה עשר לחודש הראשון אעבור בכל ארץ מצרים ואהרוג את כל בכורי האדם והבהמה, ואהרוג גם את הבהמות והחיות הנחשבות בעיני המצרים כאלוהים. ויש לפרש את הפסוק הזה, שבמיתת בכורי מצרים עשה ה' שפטים באלוהי מצרים, מפני שבכורי מצרים היו משמשים כוהנים לאלוהי מצרים, וכנגד זה בכורי ישראל הוקדשו במכת בכורות לעבודת ה' אלוהי ישראל . ושואלים: קודם לכן מה היו עושין? – מי היו המקריבים לפני יציאת מצרים? (שהרי לא למדנו מהכתובים שלעיל אלא שהבכורות הוקדשו לעבודה ביציאת מצרים) ומשיבים: נאמר (בסיפור על ברכת יצחק ליעקב): "וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן " (בראשית כז,טו) – רבקה לקחה את בגדיו היפים של עשיו שהיתה שומרת בביתה, והלבישה אותם ליעקב, - מהו – מה פירוש "הַחֲמֻדֹת"? שהיה משמש בכהונה גדולה – "בגדי החמודות" אלו בגדי כוהן גדול שהיה עשיו משמש בהם כשהיה מקריב מפני שהיה בכור (וזהו שנאמר כאן "בנה הגדול", שהוא מיותר. - מכאן שגם לפני יציאת מצרים היו הבכורים המקריבים. ובמדרשי האגדה (ראה להלן, וראה גם במדבר רבה ד,ח) נאמר, שמבריאת העולם עד הקמת המשכן היתה הקרבת הקורבנות בבכורים, אלא שלפעמים נדחה הבכור מפני הצעיר שזכה בבכורתו כמו שנדחה עשיו מפני יעקב, והיו הבכורים משמשים בבגדי כהונה גדולה שהלביש ה' לאדם הראשון, ואדם מסרם לשת, ושת למתושלח, ומתושלח לנח, ונח לשם, ושם לאברהם, ואברהם ליצחק, ויצחק לעשיו, ואחר כך נמסרו ליעקב שלקח את הבכורה מעשיו, ואדם ונח ושם ואברהם ויעקב לבשו אותם כשהקריבו) . אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : נאמר (בשיר לעג על מות מלך בבל): "שָׁבַר י'י מַטֵּה רְשָׁעִים שֵׁבֶט מֹשְׁלִים " (ישעיהו יד,ה) – ה' שבר את המקלות שבהם היו מכים המושלים הרשעים (פסוק זה אמור על מלך בבל); ויש לדרוש את הפסוק: - אֵילּוּ הבכורות שהקריבו לעגל תחילה – ישראל הקריבו קורבנות על המזבח שלפני עגל הזהב שעשו ישראל לאחר מתן תורה, שנאמר בחטא העגל: "וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים" (שמות לב,ו) "וַיִּזְבְּחוּ לוֹ" (שמות לב,ח), אלא שהבכורים שהעבודה היתה בהם הקריבו לעגל תחילה, ואחר כך גם שאר ישראל הקריבו לעגל, ולפיכך שבר ה' את שלטונם של הבכורים הרשעים, שניטלה מהם עבודת ההקרבה לה' וניתנה לשבט לוי שלא חטאו בעגל (דורש את הפסוק על הבכורים. ואולי הגרירה לדרש זה היא במה שנאמר שם: "שָׁבְתָה מַדְהֵבָה" (ישעיהו יד,ד), ורואה רמז ב"מדהבה" לעגל הזהב. מדהבה - מקום של זהב או מה שעשוי זהב ("מדרש רבה", במדבר חלק ב, עמודים 23-24)) . בבבלי זבחים קטו,ב למדו שעד שלא הוקם המשכן עבודה בבכורות מן הכתוב האמור בכריתת הברית במעמד הר סיני: "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים" (שמות כד,ה), ופירשו ש"נערי בני ישראל" הם הבכורים מכל שבטי ישראל. ב מדרש תנחומא (בובר) פרשת "תולדות" סימן יב נאמר: "ויעש ה' אלוהים לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם" (בראשית ג,כא). - מהו "כותנות עור"? בגדי כהונה גדולה שהלבישם הקב"ה. - שנו רבותינו: עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות והעבודה בבכורות. - לכך הלביש הקב"ה לאדם בגדי כהונה גדולה, שהיה בכורו של עולם. בא נח ומסרם לשם, ושם מסרם לאברהם, ואברהם מסרם ליצחק, ויצחק מסרם לעשיו, שהיה בכורו, ועשיו היה רואה את נשיו עובדות עבודה זרה והפקידם אצל אימו. כשעמד יעקב ולקח הבכורה מן עשיו, אמרה רבקה: הואיל שלקח יעקב את הבכורה מיד עשיו, בדין הוא שילבש הבגדים הללו, שנאמר: "ותיקח רבקה את בגדי עשיו בנה הגדול החמודות" (בראשית כז,טו). ב פסיקתא רבתי פסקה ה נאמר: "ויהי ביום כלות משה" - מי קרא "ווי"? הבכורות אמרו "ווי", שניטלה מהם הכהונה. שנו רבותינו: עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות (משנה זבחים יד,ד). - וכן "שבר ה' מטה רשעים" (ישעיהו יד,ה) - אמר רבי אבא בר ממל: אלו הבכורות (לפי שהקריבו לפני העגל איבדו את הכהונה). לפיכך כשהוקם המשכן צווחו "ווי".
ומביאים ברייתא: הכל קרב בבמה – לפני הקמת המשכן היה מותר להקריב בבמות את כל בעלי החיים, כמפורט להלן , בהמה וחיה ועופות, גדולים וקטנים, זכרים ונקיבות, תמימין ובעלי מומין (כך כתב הסופר במסירה שלפנינו, וכן הוא בתוספתא ובבבלי, ומגיה הגיה 'אבל לא בעלי מומין') – שאינם מחוסרי איברים , טהורים אבל לא טמאים – בעלי חיים ממינים המותרים באכילה, אבל לא ממינים האסורים באכילה (לאחר הקמת המשכן לא הותר להקריב אלא מינים מסוימים של בהמה ועופות, ולא הותר להקריב אלא בהמה מהיום השמיני ללידתה ותורים כשהם גדולים ובני יונה כשהם קטנים, ולא הותר להקריב עולות אלא זכרים, ולא הותר להקריב אלא תמימים) . הכל קרב עולה – לפני הקמת המשכן היה צריך להקריב בבמות את כל הקורבנות עולה בלבד , ואינן טעונין הפשט וניתוח – לא היו צריכים להפשיט את העור של הבהמה ושל החיה ולנתח אותן לאיברים לפני הקטרתן, אלא היה מותר להקטיר אותן שלימים בעורן (לאחר הקמת המשכן קורבנות עולה טעונים הפשט וניתוח) . וגוים בזמן הזה רשאין לעשות כן – אף שבזמן הזה הבמות אסורות, הגויים רשאים לעשות במות בזמן הזה בכל מקום שירצו ולהקריב עליהן קורבנות לשם שמים, והכול מותרים הם להקריב בבמות, כמפורט לעיל, והכול צריכים הם להקריב עולה . ב תוספתא זבחים יג,א שנו: עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות. מה הם מקריבים? בהמה חיה ועוף, גדולים וקטנים, זכרים ונקיבות, תמימים ובעלי מומים, טהורים אבל לא טמאים. הכול קרב עולה, וטעונה הפשט וניתוח. הגויים בזמן הזה מותרים לעשות כן. ב בבלי זבחים קטו,ב אמרו: עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות. והכל כשירים ליקרב, בהמה חיה ועוף, זכרים ונקיבות, תמימים ובעלי מומים, טהורים אבל לא טמאים. והכול (כל מה שקרב עד שהוקם המשכן) קרבו עולות, ועולה שהקריבו ישראל במדבר (עד שהוקם המשכן) טעונה הפשט וניתוח, וגויים בזמן הזה רשאים לעשות כן. ב תוספתא פרה ד,ה שנו: רבי יוסי הגלילי אומר: עולות שהקריבו אבותינו על הר סיני אין בהן הפשט וניתוח, שאין הפשט וניתוח אלא ממתן תורה ואילך. וב בבלי חגיגה ו,ב ו זבחים קכ,א אמרו: תניא: רבי יוסי הגלילי אומר: עולה שהקריבו ישראל במדבר (בהר סיני, קודם שהוקם המשכן) אינה טעונה הפשט וניתוח, שאין הפשט וניתוח אלא מאוהל מועד ואילך (שהרי רק באוהל מועד נאמר דין זה (ויקרא א,ו)). הברייתא בירושלמי, שעולה קודם שהוקם המשכן אינה טעונה הפשט וניתוח, כרבי יוסי הגלילי, ושלא כברייתא בתוספתא ובבבלי. מציעים מקורות ותוספות לדברי הברייתא. ושואלים: זכרים ונקיבות, מניין? – מאיפה למדים שגם נקיבות קרבו עולה בבמה בזמן שהבמות מותרות? ומשיבים: רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוסי בר חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) : נאמר (בסיפור על השבת הארון לגבול ישראל): "וְאֶת הַפָּרוֹת הֶעֱלוּ עֹלָה לַי'י" (שמואל א ו,יד) – אנשי בית שמש הקריבו לעולה את הפרות שקשרו הפלישתים לעגלה שנתנו עליה את הארון שהשיבו. זה היה לאחר שחרבה שילה והותרו הבמות. מכאן יש ללמוד שגם נקיבות קרבו עולה בבמה בזמן שהבמות מותרות (להלן אמרו, שנח הכניס לתיבה שבעה זוגות - שבעה זכרים ושבעה נקיבות - מכל מין מהבהמות ומהעופות הטהורים, ולאחר המבול הקריב נח מהם קורבנות עולה. הרי שיש ללמוד מקורבנות בני נח שגם נקיבות קרבו עולה בבמה בזמן שהבמות מותרות, כמו שלמדים להלן מקורבנות בני נח דינים אחרים שנאמרו בברייתא. ונראה שהעדיפו ללמוד דין נקיבות מהכתוב בשמואל א, שכן נאמר בו במפורש שהקריבו נקיבות) . ושואלים: תמימים ובעלי מומין (כך כתב הסופר במסירה שלפנינו, ומגיה הגיה 'אבל לא בעלי מומין') , מניין? – מאיפה למדים שגם בעלי מומים קרבו בבמה בזמן שהבמות מותרות? ומשיבים: אמר רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : פשט רבי לעזר (אמורא בדור השני) לחברייא: – פשט (דרש ופירש) רבי לעזר לחברים (קבוצת תלמידי החכמים): נאמר (בציווי ה' על נח לעשות תיבה): "וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ " (בראשית ו,יט) – מכל מין ממיני בעלי החיים תכניס לתיבה שניים לקיים אותם בחיים עימך בתיבה; ויש לדרוש מהמילים "מכל בשר": - שיהו שלימים באיבריהן – תכניס לתיבה בעלי חיים שיהיו שלימים באיבריהם, שלא יהיו מחוסרי איברים ("כל בשר" - שלם באיבריו, ולא מחוסר אבר). לאחר המבול הקריב נח מהבהמות שהכניס לתיבה קורבנות עולה (בראשית ח,כ). מכאן (מקורבנות בני נח) יש ללמוד שגם בעלי מומים קרבו בבמה בזמן שהבמות מותרות, ובלבד שלא היו מחוסרי איברים . מֵירְטִים – עופות שנמרטו (נתלשו) נוצות כנפיהם, האם קרבו בבמה בזמן שהבמות מותרות? - פשט רבי לעזר: – פשט (דרש ופירש) רבי לעזר: נאמר (במעשה היום הראשון של המבול): " וְכָל הָעוֹף לְמִינֵהוּ, כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף" (בראשית ז,יד) – כל מיני העופות, שהם כל הציפורים וכל בעלי הכנפיים (החרקים המעופפים), באו לתיבה; ויש לדרוש מהמילים "כל כנף": - פרט למירטים – יש להוציא מכלל העופות שבאו לתיבה עופות מירטים שאין כנפיהם שלימות ("כל כנף" - שלם בכנפיו, ולא מירט). לאחר המבול הקריב נח מהעופות שהכניס לתיבה קורבנות עולה (בראשית ח,כ). מכאן (מקורבנות בני נח) יש ללמוד שעופות מירטים לא קרבו בבמה בזמן שהבמות מותרות . ב ירושלמי פסחים ט,ה אמרו: אית תניי תני: דוקים ותבלולים (שבעין) פוסלין בו (בפסח מצרים). אית תניי תני: אין דוקים ותבלולים פוסלין בו. - מאן דאמר: דקים ותבלולין פוסלין בו - ניחא, דכתיב: "שה תמים" (שמות יב,ה) (וזה אינו תמים). מאן דאמר: אין דקים ותבלולים פוסלין בו - מה מקיים "שה תמים"? [אין תימר: למעט מחוסר אבר -(השלמת "הירושלמי כפשוטו")] אפילו בקרבנות בני נח אינו! (אפילו בקורבנות בני נח פסלו מחוסרי איברים, ויש ללמוד מהם לפסח מצרים ואין צריך כתוב למעט) לא כן אמר רבי יסא: פשט רבי לעזר לחברייא: "מכל החי מכל בשר" - שיהו שלימין באיבריהן?! - תמן (בקורבנות בני נח) - יש מהן למזבח (קרבו במזבח), ברם הכא (בפסח מצרים) - אין מהם למזבח (לא קרב במזבח, ואין ללמוד מקורבנות בני נח לפסח מצרים). וב ירושלמי סוטה ט,ה אמרו: מחוסרי איברין מהו שיפסלו בה (בעגלה ערופה, שאין מומים פוסלים בה)? - אפילו בקרבנות בני נח אינם (אפילו בקורבנות בני נח פסלו מחוסרי איברים, ויש ללמוד מהם לעגלה ערופה). לא כן אמר רבי יסא: פשט רבי לעזר לחברייא: "מכל החי מכל בשר" - שיהו שלימין באיבריהן?! - תמן (בקורבנות בני נח) - יש מהן למזבח (קרבו במזבח), ברם הכא (בעגלה ערופה) - אין מהן למזבח (לא קרבה במזבח, ואין ללמוד מקורבנות בני נח לעגלה ערופה). מהירושלמי פסחים וסוטה, שהביא את דרשת רבי לעזר "מכל החי מכל בשר" - שיהו שלימים באיבריהם, מוכח שבקורבנות בני נח לא פסלו אלא מחוסרי איברים אבל לא בעלי מומים. ב בראשית רבה לב,ח נאמר: "כל ציפור כל כנף" - אמר רבי לעזר (צריך לומר: רבי אסי): פשט רבי אסי (צריך לומר: רבי לעזר) לחברייה: פרט למירטים ולקיטעים (שנקטע אחד מאיבריהם) שפסולים בקורבנות בני נח ("כל ציפור" - ציפור שלימה ולא מקוטעה, חסרת אבר; "כל כנף" - כל הנוצות עליה ולא מרוטה). אמר רבי אסי: פרט לסרוחים (סרוחי איברים, יתירי איברים) ולמחוסרי איברים שפסולים בקורבנות בני נח. ושואלים: טהורים אבל לא טמאים, מניין? – מאיפה למדים שרק טהורים (המותרים באכילה) קרבו בבמה בזמן שהבמות מותרות, אבל לא טמאים (האסורים באכילה)? ומשיבים: רבי אבא בריה דרבי פפי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי יהושע דסיכנין (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, מהיישוב סיכנין בגליל התחתון המערבי) שאמר בשם רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : הגה (למד) נח תורה – דין, הלכה, מתוך תורה – מתורתו של משה (למד את ההלכה ממקור בתורה. הלשון "הגה נח תורה מתוך תורה" מיוסד על הכתוב "ובתורתו יהגה" שבמזמור א בספר תהילים שנדרש במדרשי האגדה על נח) . אמר – נח : נאמר (בדברי ה' לנח ביציאתו מהתיבה): כבר נאמר לי " כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה, כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל" (בראשית ט,ג) – ה' התיר לנח ולבניו לאכול בשר, כפי שהתיר להם קודם לכן אכילת ירק בלבד (בראשית א,ל) . לאיזה דבר ריבה (הגדיל את המספר) הכתוב בטהורין? – בשביל איזה דבר ציווה ה' אותי להכניס לתיבה שבעה זוגות מכל מין מהבהמות ומהעופות הטהורים, בעוד שמכל מין מהבהמות ומהעופות הטמאים לא ציווה אותי להכניס לתיבה אלא שניים (כמו שאמר הכתוב בבראשית ז,ב-ג)? לקרבנות – הכתוב ריבה בטהורים בשביל שאקריב קורבנות מהבהמות ומהעופות הטהורים שהכנסתי לתיבה, כמו שנאמר ביציאתו של נח מהתיבה: "וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ" (בראשית ח,כ). אך לא ריבה הכתוב בטהורים בשביל לאכול מהבהמות ומהעופות הטהורים שהכנסתי לתיבה, שהרי הותר לנח לאכול מהכול, טהורים וטמאים. מכאן (מקורבנות בני נח) יש ללמוד שרק טהורים קרבו בבמה בזמן שהבמות מותרות, אבל לא טמאים . ב בראשית רבה כו,א וב מדרש תהילים א,יב נאמר: "אשרי האיש אשר לא הלך" וגו' (תהילים א,א) - "אשרי האיש" זה נח (שכתוב בו: "נח איש צדיק")... "ובתורתו יהגה" (שם) - שהגה (חשב, הוציא) דבר מתוך דבר, אמר: מה טעם ריבה הקב"ה בטהורים יותר מן הטמאים? לא שהוא רוצה להקריב לו מהם?! מיד: "וייקח מכל הבהמה הטהורה" וגו' (בראשית ח,כ). וב בראשית רבה לד,ט נאמר: "ויבן נח מזבח לי'י" - "ויבן" כתיב, נתבונן, אמר: מה טעם ריבה הקב"ה בטהורים יותר מהטמאים? לא שהוא רוצה להקריב לו מהם?! מיד: "וייקח מכל הבהמה הטהורה" וגו'. וב שמות רבה נ,ב נאמר: "תן לחכם ויחכם עוד" (משלי ט,ט) - זה נח, שאמר לו הקב"ה: "מכל הבהמה הטהורה תיקח לך שבעה שבעה" וגו' (בראשית ז,ב), וכשיצא מה כתיב? "ויבן נח מזבח לה'" (בראשית ח,כ), מאי "ויבן"? נתבונן ואמר: מה טעם ריבה הקב"ה בטהורים יותר מן הטמאים? לא שהיה רוצה להקריב לו מהם?! מיד: "וייקח מכל הבהמה הטהורה". הווי: "תן לחכם ויחכם עוד", לפי שהחכם שומע דבר ומקיימו ומוסיף עליו. הסוגיה בירושלמי כאן בעניין עבודה בבכורות מקורה הוא על המשנה בזבחים יד,ד ואינה נוגעת למשנה במגילה. בברייתא לעיל שנינו: וגוים בזמן הזה רשאין לעשות כן - רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) : אסור לישראל (ליהודי) לסייעו – אסור לישראל לסייע את הגוי להקריב על במה, לפי שחוששים שמא יבוא לעשות כן בעצמו, והרי אסור לישראל להקריב על במה, ואסור להיעשות לו שליח – אסור לישראל להיות שליחו של הגוי להקריב על במה בשבילו, לפי שאין ישראל נעשה שליח לגוי, ונחשב שהוא עושה כן בשבילו ולא בשביל הגוי, והרי אסור לישראל להקריב על במה . ב בבלי זבחים קטו,ב-קטז,ב אמרו: אמר מר: הכל כשירים ליקרב. - מנא הני מילי? - אמר רב הונא אמר רב: דאמר קרא: "ויבן נח מזבח לה' וייקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח" - בהמה ועוף כמשמעם, חיה הרי היא בכלל בהמה. זכרים ונקיבות, תמימים ובעלי מומים. - לאפוקי מחוסר אבר, דלא (שאינו כשר להקרבה), דאמר רבי אלעזר: מניין למחוסר אבר שנאסר (להקרבה) לבני נח? שנאמר: "מכל החי" - אמר לו הקב"ה לנח: הכנס בהמה שחיים (קיימים) ראשי איברים שלה (ולא מחוסר אבר). אמר מר: טהורים אבל לא טמאים. - טהורים בההיא שעתא מי הוו? (שבזמן של נח עדיין לא היתה הבחנה בין טהורים וטמאים, אלא משניתנה התורה) - אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאותם שעתידים להיטהר (העתידים להיות טהורים לאחר מתן תורה). - מנא הווה ידע? כדרב חסדא, דאמר רב חסדא: העבירם לפני התיבה, כל שהתיבה קולטתו (קולטת שבעה שבעה; או שקולטת מעצמה) - טהור, וכל שאין התיבה קולטתו (אינה קולטת שבעה שבעה אלא שניים; או שאינה קולטת מעצמה וצריך להכניס אותו) - טמא. רבי אבהו אמר: אמר קרא: "והבאים" - הבאים מאליהם (טהורים באו מעצמם שבעה שבעה וטמאים באו מעצמם שניים; או שטהורים באו מעצמם וטמאים לא באו מעצמם והיה צריך להביא אותם). אמר מר: וגויים בזמן הזה רשאים לעשות כן. - מנא הני מילי? - דתנו רבנן: "דבר... ואל כל בני ישראל" (ויקרא יז,ב) - ישראל מצווים על שחוטי חוץ (איסור שחיטת קודשים בחוץ), ולא גויים, לפיכך כל אחד ואחד (מן הגויים) הולך ובונה לו במה לעצמו ומקריב עליה כל מה שירצה. - אמר רבי יעקב בר אחא אמר רבי אסי: אסור (לישראל) לסייעם ואסור לעשות שליחותם (בדבר זה). אמר רבא: אורויי להו (להורות להם כיצד להקריב על במה) - שרי (מותר). דברי רבי אלעזר בשני התלמודים זהים בתוכנם, אלא שנוסחם שונה. לפי הבבלי, רבי אלעזר למד שמחוסר אבר פסול בקורבנות בני נח מ"כל החי". אבל לפי פירושנו בירושלמי, רבי אלעזר למד כך מ"כל בשר". הדין שאסור לסייע לגויים ואסור לעשות שליחותם נמסר בשני התלמודים על ידי אמוראים שונים. • • •
מספרים: אנטונינוס – קיסר רומי, שאל לרבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) : מהו – מה הדין לבנות מזבח? – האם מותר לי לבנות מזבח בתבנית המזבח שבנו במקדש? אמר ליה: – אמר לו (רבי): בְּנֵיהוּ וגנוז (נראה שצריך לומר: 'וג ז וז', וכן הגיה ב"מקדמוניות היהודים" עמודים 102-103, וכעין זה הגיה גם ב"שערי תורת ארץ ישראל") אבניו – מותר לך לבנות מזבח בתבנית המזבח שבנו במקדש רק אם תבנה אותו מאבנים גזוזות (מסותתות ומהוקצעות), לפי שאסור לבנות מזבח בתבנית המזבח שבנו במקדש, ובמזבח שבמקדש כתוב: "לא תבנה אתהן גזית" (שמות כ,כב) - אסור לבנות את המזבח מאבנים גזוזות, אלא חייבים לבנות אותו מאבנים כפי שהן, בלי לסתת אותן ('גזית' - משורש 'גזה', שהוא אח לשורש 'גזז', הקרוב במשמעות ובצליל לשורש 'קצץ'), ולכן אמר לו רבי שיבנה מזבח מאבנים גזוזות, כיוון שבאופן זה אין הוא בכלל האיסור לבנות מזבח בתבנית המזבח שבנו במקדש . ועוד שאל אנטונינוס לרבי: מהו – מה הדין לעשות לו (נראה שצריך לומר: 'ל י ') קטורת? – האם מותר לי לעשות בשבילי קטורת במתכונתה שעשו במקדש? אמר ליה: – אמר לו (רבי): חַסֵּר בה אחת מסממניה – מותר לך לעשות בשבילך קטורת במתכונתה שעשו במקדש, אלא שתחסר בה אחד מסמי הבושם שמהם עושים אותה, לפי שלא אסרה התורה לעשות קטורת שלא כדי להקטירה במקדש אלא במתכונתה שעשו במקדש, אבל מותר לעשות קטורת שלא כדי להקטירה במקדש אם מחסרים בה אחד מסממניה . ומציעים קושיה ממקור תנאי: לא כן תני: – (וכי) לא כך שונה (התנא): נאמר (בקטורת הסמים): " וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה - בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (שמות ל,לז) – אסור לעשות קטורת לשימוש חול דומה לקטורת הקודש (מאותם הסמים של קטורת הקודש ובאותם יחסי הכמויות ובאותה צורת הריקוח) ("לכם" - לצורככם, להנאתכם שלכם); ויש לדרוש את הכתוב: - לכם אין אתם עושין – רק אתם אסורים לעשות בשבילכם קטורת במתכונתה שעשו במקדש , אבל עושין הם אחרים לכם – גויים מותרים לעשות בשבילכם קטורת במתכונתה שעשו במקדש ?! (בתמיהה) – הרי שמותר לאנטונינוס לעשות לו קטורת במתכונתה שעשו במקדש, ומדוע אמר לו רבי שיחסר בה אחד מסממניה? ומתרצים: אמר רבי חנניה (צריך לומר: 'רבי חנינה' (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)) : בגין – בשביל רבי רומנוס (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) דשלחיה רבי יעבדיניה ליה – ששלח אותו רבי שיעשה לו (בגלל שרבי שלח את רבי רומנוס שיעשה קטורת לאנטונינוס, ולא עשאה אנטונינוס בעצמו, לכן אמר לו רבי שיחסר בה אחד מסממניה) . ב מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא ד"בחודש" פרשה יא נאמר: "לא תבנה אתהן גזית" - אין גזית אלא גזוזות, שהונף עליהן ברזל. ב מדרש הגדול על שמות כ,כ מובאת ברייתא: "לא תעשון איתי" - שלא יעשה אדם מזבח כנגד (כתבנית) מזבח, ושולחן כתבנית שולחן, ומנורה כתבנית מנורה; דברי רבי מאיר. האיסור לעשות מזבח כתבנית מזבח אינו בשום מקור אחר. יש להביא ראיה מהירושלמי כאן (לפי פירושנו) שאסור לעשות מזבח כתבנית מזבח. האיסור לעשות כלים אחרים כתבנית כלי המקדש ישנו במקורות אחרים. יש מן האחרונים שצידד שמזבח החיצון אינו בכלל איסור זה. ויש מן האחרונים שסובר שאף מזבח החיצון כלול באיסור זה. יש להביא ראיה מהירושלמי כאן (לפי פירושנו) לדעה השנייה, שכן המזבח החיצון היה בנוי אבנים ולא המזבח הפנימי. יש להביא ראיה מהירושלמי כאן (לפי פירושנו) שאף הגויים בכלל איסור עשיית תבנית כלי המקדש. כאן התחלת מקבילות בירושלמי מגילה ג,א וסנהדרין י,ג. אית מילין אמרין (צריך לומר: 'אמרן') – יש דברים אומרים (יש דברים שנוכל ללמוד מהם), דאתגייר אנטונינוס – שהתגייר אנטונינוס , אית מילין אמרין (צריך לומר: 'אמרן') – ויש דברים אומרים (ויש דברים שנוכל ללמוד מהם), דלא איתגייר אנטונינוס – שלא התגייר אנטונינוס . ומביאים מעשה אחד: ראו אותו – את אנטונינוס, יוצא – חוץ לבית (ברשות הרבים או בחצר), במנעל פחוּת (גרוע) – קרוע, שבור, ביום הכיפורים – ולא נעל נעליים ביום הכיפורים, שאסור בנעילת הסנדל. יש ללמוד ממעשה זה שהתגייר אנטונינוס (הפירוש המקובל הוא שהחכמים למדו ממעשה זה שאנטונינוס לא נתגייר. שום אדם הרגיל אצל התלמוד לא יקבל פירוש זה, מאחר והירושלמי יומא ח,א מביא כמה מעשים בגדולי החכמים שנעלו סנדלים ביום הכיפורים מפני שהיו אסטניסים ולא היו יכולים להלך יחפים. טענת אסטניסות בפי הקיסר הרומי היתה מתקבלת יפה על דעת החכמים, ומעולם לא היה עולה על דעתם להסיק שלא נתגייר מפני שנעל נעליים ביום הכיפורים. זרות הפירוש תתחוור עוד יותר אם נשים אל ליבנו, שהקיסר נעל מנעל פחות, והיא ממש על פי ההלכה ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 60, הערה 92)) . ותמהים: מה את שמע מינה? – מה (איך) אתה שומע (לומד זאת) ממנה? (כיצד אפשר להסיק ממעשה זה שהתגייר אנטונינוס?) ומחזקים את התמיהה: שכֵּן אפילו יריאי שמים (כינוי לגרים למחצה) – שהניחו את עבודת האלילים ואחזו במקצת מן המצוות, אבל לא נימולו ולא עברו ליהדות כגירי הצדק, ואינם גרים אמיתיים, יוצאין בכך – במנעל פחות, ואינם נועלים נעליים ביום הכיפורים. ולכן אין ללמוד ממעשה זה שהיה אנטונינוס גר גמור . ומביאים מעשה שני: אנטונינוס אמר לרבי: מייכלתי את מן ליויתן לעלמא דאתי? – האם מאכיל אותי אתה מן לוויתן (תיתן לי חלק בסעודת לוויתן) לעולם הבא? אמר ליה: – אמר לו (רבי): אין – הן . אמר ליה: – אמר לו (אנטונינוס): מן אימר פיסחא לא אייכלתני, ומן ליויתן את מייכל לי?! (בתמיהה) – מטלה הפסח (קורבן הפסח) לא האכלתני (לא הזמנת אותי להשתתף בסעודת הפסח), ומן לוויתן אתה מאכיל אותי?! (בעניין קורבן הפסח שאמר אנטונינוס לרבי, אפשר שהקריבו באותם הימים, שכן מותר להקריב קורבן פסח בזמן הזה, ואפשר שלא הקריבו באותם הימים, וכוונת הדברים אילו היו מקריבים קורבן פסח) אמר ליה: – אמר לו (רבי): ו מה נעביד לך – ומה אעשה לך , ובאימר פיסחא כתיב – ובטלה הפסח כתוב : "וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ" (שמות יב,מח) – מי שלא נימול אינו רשאי לאכול מן הפסח . כיון דשמע (במקבילה נוסף: 'מיניה') כן, אזל וגזר – כיוון ששמע (אנטונינוס) כך (שלא יקבל חלק בפסח רק לכשיתגייר גירות שלימה), הלך ומל (את עצמו) . אתא לגביה – בא (אנטונינוס) אצלו (אצל רבי) , אמר ליה: – אמר לו (אנטונינוס): רבי, חמי גזורתי – ראה את מילתי (איבר הזכרות של נימול) . אמר ליה: – אמר לו (רבי): בדידי לא איסתכלית מן יומוי – בשלי (במילתי) לא הסתכלתי מימיי (מחמת צניעות) , אלא בדידך – אלא בשלך (במילתך) ?! (בתמיהה) – וכי במילתך אסתכל?! (רבי נמנע מלהסתכל במילתו של אנטונינוס) כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי עבודה זרה ג,א. ולמה נקרא שמו – של רבי, רבינו הקדוש? שלא הביט במילתו מימיו. ולמה נקרא (צריך להוסיף כמו במקבילות: ' שמו ') – של נחום בירבי סימאי (רבי מנחם בר סימאי, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון), נחום איש קודש ( ה ) קדשים? שלא הביט בצורת מטבע מימיו – לא היה מסתכל בצורות האלילים הטבועות במטבעותיהם של גויים . עד כאן המקבילה בירושלמי עבודה זרה. ומציעים היסק: הדא אמרה – זאת אומרת (יש להסיק ממעשה זה), דאיתגייר אנטונינוס – שהתגייר אנטונינוס (שהרי מל את עצמו לשם גירות) . ומציעים דבריהם של חכמים כדי להוכיח טענה מסוימת: מיליהון דרבנ י ן אמרין (צריך לומר: 'אמרן', שהוא לשון נקבה, כי 'מילה' בארמית הוא שם ממין נקבה) : – דבריהם של החכמים אומרים (יש מאמר של החכמים שנוכל ללמוד ממנו): לא (מגיה במסירה שלפנינו מחק 'לא', וכן הגיה במקבילה במגילה) נתגייר (צריך לומר כמו במקבילה במגילה: ' א תגייר') אנטונינוס, דאמר רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי לעזר (אמורא בדור השני) : אם באין הן גירי צדק (כינוי לגויים שקיבלו את דת ישראל מתוך הכרה) לעתיד לבוא (כינוי לאחרית הימים, ימות המשיח) – אם יבואו גויים לעתיד לבוא להתגייר ולהיות גרים גמורים , אנטונינוס בא בראשם – לפני כולם, כי היה מיריאי שמים. יש ללמוד ממאמר זה שאנטונינוס לא נתגייר בימי חייו . עד כאן המקבילות בירושלמי מגילה וסנהדרין. ודאי הוא שגרסת הסופר במסירה שלפנינו ("מיליהון דרבנן אמרין: לא נתגייר אנטונינוס") נכונה, אלא שהמגיה טעה בכוונת המאמר "אם באין הן גירי צדק לעתיד לבוא" ופירשו: אם יחיו גירי צדק לעתיד לבוא, אנטונינוס יבוא בראשם, ומכאן שאנטונינוס נתגייר. ברם פירוש זה לא ייתכן, כי לא מצאנו בשום מקום בדברי חז"ל שחכם מן החכמים יפקפק בתחיית המתים של גירי צדק, וכיצד אפשר לומר: אם באין הן גירי צדק לעתיד לבוא, וכי יש להטיל ספק בדבר?! לפיכך ברור ש"באים" פירושו כאן "באים להתגייר", ואמר רבי אלעזר כמסתפק, שאם באין הן גירי צדק לעתיד לבוא, כלומר, אם יבואו גירי צדק להתגייר לימות המשיח, אנטונינוס יהיה בראשם, ולפי זה ברור שאנטונינוס לא התגייר בחייו, ואין לתקן את גרסת הסופר במסירה שלפנינו ("שוב על כתב יד ליידן של הירושלמי", "תרביץ" כ, עמודים 108-109. וכן כתב ב"יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמודים 59-61). משני המעשים לעיל הוכיחו שאנטונינוס התגייר (אלא שדחו את ההוכחה מהמעשה הראשון), ועל כך אמרו בתחילה: "אית מילין אמרין דאתגייר אנטונינוס". ומהמאמר של החכמים הוכיחו שאנטונינוס לא התגייר, ועל כך אמרו בתחילה: "אית מילין אמרין דלא אתגייר אנטונינוס". יריאי שמים החכמים החשיבו ביותר גרים למחצה, והם מכונים בספרות התלמודית "יראי ה'", "יראי שמים". הם נטשו עבודה זרה שלהם וקיבלו את אמונת אחדותו של אלוהים, אך לא נתגיירו ליהדות, ורק מקצת מצוות נתחבבו עליהם ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמודים 59-61). ב ויקרא רבה ג,ב וב מדרש תהילים כב,כט נאמר: "יראי י'י הללוהו" (תהילים כב,כד) - רבי יהושע בן לוי אמר: אלו יראי שמים (הם גרים למחצה). רבי שמואל בר נחמן אמר: אלו גירי הצדק. - רבי חזקיה ורבי אבהו בשם רבי אלעזר: אם באים הם גירי צדק לעתיד לבוא, אנטונינוס בא בראש כולם. רבינו הקדוש ונחום איש קודש קדשים ב קוהלת רבה ט [י] ב נאמר: ולמה קורים אותו נחום איש קודש קודשים? שלא הביט בצורת מטבע כל ימיו. ולמה קורים אותו רבינו הקדוש? שלא הביט במילתו כל ימיו. אנטונינוס הווה גזיר (מל), אמר ליה לרבי: חמי בהדא גזירתי (ראה במילתי זו). אמר ליה: בדידי לא אסתכלית, בדידך אסתכל?! ב בבלי שבת קיח,ב אמרו: אמר רבי יוסי: מימיי לא נסתכלתי במילה שלי. - איני? והאמרו ליה לרבי: מאי טעמא קראו לך רבינו הקדוש? אמר להו: מימיי לא נסתכלתי במילה שלי (ואם כן, מדוע לא קראו גם לרבי יוסי רבינו הקדוש?). - ברבי מילתא אחריתי (של צניעות) הווה ביה, שלא הכניס ידו תחת אבנטו. וב בבלי פסחים קד,א ו עבודה זרה נ,א אמרו: מאן ניהו בנם של קדושים? - רבי מנחם ברבי סימאי. ואמאי קרו ליה בנן של קדושים? - דלא איסתכל אפילו בצורתא דזוזא. בבבלי קראו לרבי נחום / מנחם ברבי סימאי בנם של קדושים, ובירושלמי ובקוהלת רבה קראו לו איש קודש קודשים. • • •
דנים עוד בקורבנות בני נח. מציעים מחלוקת אמוראים: רבי לעזר (אמורא בדור השני) ורבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) – נחלקו שני החכמים (דבריהם של שני החכמים מוצעים בהמשך) . רבי לעזר אמר: שלמים הקריבו בני נח (כינוי לבני אדם מאומות העולם, חוץ מישראל משעה שקיבלו את התורה) – הקריבו גם שלמים, והחֵלֶב עלה למזבח והבעלים אכלו את הבשר כדינם של שלמים, וכל שכן שהקריבו עולות . רבי יוסי בן חנינה אמר: עולות הקריבו בני נח – הקריבו עולות בלבד, והכול עלה למזבח, אבל לא הקריבו שלמים, שלא הותרו בני נח לאכול מבשר קורבן (הברייתא לעיל ששנו בה "הכל קרב עולה" היא כדעת רבי יוסי בן חנינה, וכך אמרו בבבלי) . ומציעים קושיה מפסוק: התיב – השיב (הקשה) רבי לעזר לרבי יוסי בן חנינה – כדי לפרוך את דעתו : והכתיב: – והרי כתוב (במעשיהם של קין והבל): "וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן" (בראשית ד,ד) ! – גם הבל הביא קורבן לה' מבכורות הצאן ומהחֵלֶב שלהם. ויש לפרש את הפסוק, שהבל הביא קורבנות שלמים, שרק חלבם קרב על המזבח, ואילו בשרם נאכל לבעלים ("חלביהן" הם אימוריהם העולים כליל על המזבח). הרי שבני נח הקריבו גם שלמים! מה עבד לה – מה עושה אותה רבי יוסי בן חנינה? – כיצד רבי יוסי בן חנינה מתמודד עם הפסוק שסותר את דעתו? ומתרצים: מן שמיניהון – משמיניהם (המילה "מחלביהן" כוונתה: מן המובחרים והמשובחים ביותר שבהם. רבי יוסי בן חנינה מפרש את הכתוב הזה כפשוטו של מקרא, שהבל הקריב מבכורות צאנו ומהשמינים ביותר שבהם. ולעולם עולות הקריב ולא שלמים) . ומציעים קושיה מפסוק: התיב – השיב (הקשה) רבי לעזר לרבי יוסי בן חנינה: והא כתיב: – והרי כתוב (בכריתת הברית במעמד הר סיני): "וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לה' " (שמות כד,ה) ! – משה עשה את הנערים לשליחי ישראל להעלות על המזבח קורבנות בשם כל ישראל. הם הקריבו עולות וגם שלמים. הרי שבני נח הקריבו גם שלמים! (פרשה זו נאמרה לפני מתן תורה, אף על פי שהיא כתובה לאחריו, לפי שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ובני ישראל לפני מתן תורה נחשבו בני נח) מה עבד לה – מה עושה אותה רבי יוסי בן חנינה? – כיצד רבי יוסי בן חנינה מתמודד עם הפסוק שסותר את דעתו? ומתרצים: שלימין בגופן בלא הפשט ובלא ניתוח – רבי יוסי בן חנינה מפרש את הכתוב הזה, שלעולם עולות בלבד הקריבו, והקריבו אותן כשהם שלימים בגופם בלא הפשט העור ובלא ניתוח האיברים לנתחים ("ויזבחו זבחים שלמים" מפרש את מה שלפניו "ויעלו עולות", ויש לקרוא בכתוב 'שלֵמים' בלמ"ד צרויה במקום 'שלָמים'), כי רק לאחר הקמת המשכן עולות טעונות הפשט וניתוח, אבל עד הקמת המשכן לא היו עולות טעונות הפשט וניתוח, כמו ששנינו בברייתא לעיל (במקומות אחרים במקרא כתוב "זִבְחֵי שְׁלָמִים" ולא כתוב "זְבָחִים שְׁלָמִים", ואפשר שמשום כך יש לקרוא כאן 'זבחים שלֵמים'. רק במקום אחד כתוב כמו כאן: "וַיִּזְבְּחוּ שָׁם (בגלגל) זְבָחִים שְׁלָמִים לִפְנֵי ה'" (שמואל א יא,טו)) . ומציעים קושיה מפסוק: התיב – השיב (הקשה) רבי לעזר לרבי יוסי בן חנינה: והכתיב: – והרי כתוב (בבואו של יתרו אל משה): "וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים" (שמות יח,יב) ! – יתרו הפריש בהמות להקריב כקורבנות לשם ה'. הוא הקריב עולות וגם שלמים ("זבחים" הם שלמים). הרי שבני נח הקריבו גם שלמים! (פרשה זו נאמרה לפני מתן תורה, שכן היא כתובה לפניו, והיה דינו של יתרו כבני נח) מה עבד לה – מה עושה אותה רבי יוסי בר חנינא? – כיצד רבי יוסי בן חנינה מתמודד עם הפסוק שסותר את דעתו? (במסירה שלפנינו נשמט מ'והכתיב ויקח' עד 'רבי יוסי בר חנינא' בשל שוויון סופות, והושלם על ידי מגיה) ומתרצים: כמאן דאמר: – כמי שאומר: לאחר מתן תורה בא יתרו – רבי יוסי בן חנינה, שאומר שבני נח הקריבו עולות בלבד, סובר שיתרו בא לאחר מתן תורה (אף על פי שפרשת בואו של יתרו כתובה לפני מתן תורה), והיה דינו של יתרו כבני ישראל, שהרי התגייר, ובני ישראל הקריבו שלמים לאחר מתן תורה, שיצאו מכלל בני נח, ולכן מצאנו ביתרו שהקריב גם שלמים . ומציעים מחלוקת אמוראים (בעניין זמן בואו של יתרו): רבי חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר: איתפלגון – נחלקו יהודה בירבי (אמורא בדור הראשון, בנו של רבי חייא הגדול. - אין 'בירבי' אלא 'בֵיר רבי' = 'בר רבי' = 'בן רבי'. מונח זה הוא ציון להיותו של נושא הכינוי בנו של חכם מוסמך ("מחקרי לשון ומינוח בספרות התלמודית", עמוד 427)) ורבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) . חד אמר: – (חכם) אחד אומר: קודם למתן תורה בא יתרו, וחורנה אמר: – ו(החכם) האחר אומר: לאחר מתן תורה בא יתרו. ומסתפקים: ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא – ולא יודעים מי אומר זאת ומי אומר זאת . ופושטים את הספק (בהצעת מקור המכיל מחלוקת אמוראים): נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת: כתוב (בבואו של יתרו אל משה): "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ " (שמות יח,א) – יתרו שמע את כל המעשים הנפלאים שנעשו למשה ולישראל, - מה שמע – יתרו ? – איזו שמועה מכל מה ששמע יתרו עוררה אותו לבוא אל משה? - ומביאים מחלוקת אמוראים: חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בנו של רבי חייא הגדול) אמר: קריעת ים סוף שמע. רבי יהושע (צריך להוסיף: ' בן לוי ' (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)) אמר: קריעת ים סוף שמע (צריך לומר: ' מלחמת עמלק שמע '. - מגיה במסירה שלפנינו הוסיף 'רבי לוי אמר: מלחמת עמלק שמע'. נראה שהגהת המגיה יסודה בתיקון שמצא לגרסה זהה לזו שבמסירה שלפנינו: 'לוי' הוא תוספת ל'רבי יהושע' ששם אביו נשמט, ו'מלחמת עמלק שמע' הוא תיקון ל'קריעת ים סוף שמע'. והמגיה חשב בטעות שהתיקון הוא השלמה להשמטה) . יהודה בירבי אמר: מתן תורה שמע. ומציעים מסקנה: הוי – הוֹוֶה (נמצא), דו (=דהוא) אמר: – שהוא (יהודה בירבי) אומר: לאחר מתן תורה בא יתרו – ומכאן שרבי ינאי אומר: קודם למתן תורה בא יתרו . במחלוקת האמוראים בעניין 'מה שמע יתרו?' שהובאה בירושלמי נזכרת דעת רבי יהושע. רבי יהושע זה אינו התנא רבי יהושע (בן חנניה) שדעתו נזכרת במחלוקת התנאים בעניין זה שהובאה במכילתות (ראה להלן), שכן אין לערב דעת תנא בדעות אמוראים, ועוד שבמכילתות דעת רבי יהושע היא שמלחמת עמלק שמע ולא קריעת ים סוף. אלא רבי יהושע זה הוא האמורא רבי יהושע בן לוי, ונשמט שם אביו במסירה שלפנינו, כמו שכתבנו בפירושנו. ואכן, בסוגיה המקבילה בבבלי זבחים, רבי יהושע בן לוי הוא שחלוק בעניין זה על בני רבי חייא (יהודה בירבי וחזקיה). מחלוקת שלושת האמוראים בני הדור הראשון בירושלמי בעניין 'מה שמע יתרו?' זהה למחלוקת שלושת התנאים במכילתות בעניין זה: חזקיה כרבי אליעזר, רבי יהושע בן לוי כרבי יהושע, ויהודה בירבי כרבי אלעזר המודעי. במקבילות במדרשי האגדה לא הובאה מחלוקת האמוראים בעניין 'מה שמע יתרו?'. לפי הירושלמי, נחלקו בעניין זמן בואו של יתרו יהודה בנו של רבי חייא ורבי יניי. ולפי המקבילות בבראשית רבה ובויקרא רבה, נחלקו בעניין זה רבי חייא רבה (הגדול) ורבי יניי. ובבראשית רבה מפורש: רבי יניי אמר: קודם מתן תורה בא יתרו, ורבי חייה רבה אמר: אחר מתן תורה בא יתרו. במקבילות בבראשית רבה, בויקרא רבה ובשיר השירים רבה נאמר, שמי שאומר: קודם מתן תורה בא יתרו - כרבי אלעזר שאומר: שלמים הקריבו בני נח, ומי שאומר: לאחר מתן תורה בא יתרו - כרבי יוסי ברבי חנינא שאומר: עולות הקריבו בני נח. ומציעים סיוע (לשיטת חכם אחד מדרשת פסוק): רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם ( ו ) רבי חייה (בר בא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : ודא מסייעה – ו(הדרשה) הזאת מסייעת לרבי יוסי בן חנינה – שאומר שבני נח הקריבו עולות ולא שלמים : "עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן" (שיר השירים ד,טז) – דברי הכלה: התעוררי, הרוח הצפונית, והתחילי לנשוב, הרוח הדרומית. פסוק זה נדרש על יום הקמת המשכן . "עוּרִי צָפוֹן" - זה (צריך לומר: 'ז ו ', כי מדובר כאן בלשון נקבה) העולה שנשחטת בצפון – בצפונה של העזרה (משנה זבחים ה,ד), כמפורש בויקרא א,יא . מהו – מה פירוש "עוּרִי"? דבר שהיה ישן ('יָשָׁן' הוא הרחבת המשמעות מן 'יָשֵׁן') – שנהגו כך מכבר, שגם בני נח הקריבו עולות, ונתעורר – חידשו זאת ביתר תוקף עכשיו בהקמת המשכן . "וּבוֹאִי תֵימָן" - אֵילּוּ שלמים שהן נשחטין בדרום – אף בדרום, ששחיטתם בכל מקום בעזרה (משנה זבחים ה,ז) . מהו – מה פירוש "בוֹאִי"? דבר שהיה של חידוש – שנתחדש עתה, ולא היה קיים לפני כן, שלא הקריבו שלמים עד כאן ונתחדשו בהקמת המשכן. הרי שדרשה זו מסייעת לרבי יוסי בן חנינה . ושואלים: מה עבד לה – מה עושה אותה רבי יוסי בר חנינה (זו אשגרה מלעיל, וצריך לומר: 'מה עבד לה רבי לעזר ', וכן הוא במקבילות בויקרא רבה ובשיר השירים רבה) ? – כיצד רבי לעזר מתמודד עם דרשת הפסוק "עורי צפון ובואי תימן" שמסייעת לבן מחלוקתו רבי יוסי בן חנינה? ומשיבים: רבי לעזר דורש את הכתוב הזה על העתיד לבוא: לכשיתעוררו הגליות שהן נתונות בצפון – בארצות שמצפון לארץ ישראל, שרובן של הגלויות היו בהן באותם הימים (כמו שנאמר בירמיהו טז,טו; כג,ח; לא,ז), ויבואו ויבנו בית המקדש שהוא נתון בדרום – בארץ ישראל שמדרום לארצות הגלויות (במקבילות בויקרא רבה ובשיר השירים רבה: " לכשיתעוררו הגליות שנתונות בצפון ויבואו ויחנו בדרום; לכשיתעורר גוג שנתון בצפון ויבוא ויפול בדרום; לכשיתעורר מלך המשיח שנתון בצפון ויבוא ויבנה בית המקדש שנתון בדרום ". - נראה שבירושלמי נשמט בשל הדמיון מ"ויבואו ויחנו בדרום" עד "לכשיתעורר מלך המשיח שנתון בצפון", ויש לגרוס בירושלמי כמו במקבילות. - בבראשית רבה פרשה צז נאמר: "מלך המשיח עתיד לבנות בית המקדש") . ומציעים סיוע מפסוק ודרשתו (לשיטת חכם אחד): רבי אבא בריה דרבי פפי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי יהושע דסיכנין (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, מהיישוב סיכנין בגליל התחתון המערבי) שאמר בשם רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : אוף דין קרייה מסייע – גם הפסוק הזה מסייע לרבי יוסי בן חנינה: "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה , הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ " (ויקרא ו,ב) – אלה פרטי הדינים של הקרבת קורבן עולה. ויש לדרוש את המילים "היא העולה" - העולה הידועה מכבר , שהיו בני נח מקריבין – אותה מימי קדם . כד הוא אתי גבי – כאשר הוא (המקרא) בא אצל שלמים, אמר – אומר : "וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לה' " (ויקרא ז,יא) – אלה פרטי הדינים של הקרבת קורבן שלמים שיקריב אדם לה' , ויש לדרוש את הכתוב: 'אשר הקריב' – בלשון עבר, אין כתוב כאן – שאילו היה כתוב כך, היה משמע שכבר קרבו שלמים קודם שציוותה התורה עליהם , אלא "אֲשֶׁר יַקְרִיב" – בלשון עתיד, - מיכן (מכאן) ולהבא – משמע שרק מעתה שציוותה התורה עליהם יקרבו שלמים, אבל קודם לכן לא קרבו שלמים. הרי שמכאן יש סיוע לרבי יוסי בן חנינה . ב בראשית רבה כב,ה ("והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן") ו-לד,ט ("וירח י'י את ריח הניחוח") נאמר: רבי אלעזר ורבי יוסי ברבי חנינא. רבי אלעזר אמר: הקריבו בני נח שלמים. רבי יוסי ברבי חנינא אמר: עולות הקריבו. - אתיב רבי אלעזר לרבי יוסי ברבי חנינא: והכתיב: "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן" - מדבר שחלבו קרב! מה עבד ליה רבי יוסי ברבי חנינא? - מן שמיניהון. - אתיב רבי אלעזר לרבי יוסי ברבי חנינא: והא כתיב: "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים" (שמות כד,ה)! מה עבד ליה רבי יוסי ברבי חנינא? - שלימים בעורם בלא הפשט וניתוח. - אתיב רבי לעזר לרבי יוסי ברבי חנינא: והכתיב: "וייקח יתרו חותן משה עולה וזבחים" (שמות יח,יב)! מה עבד ליה רבי יוסי ברבי חנינא? - כמאן דאמר: לאחר מתן תורה בא יתרו. אמר רבי הונא: איתפלגון רבי יניי ורבי חייה רבה. רבי יניי אמר: קודם מתן תורה בא יתרו. רבי חייה רבה אמר: אחר מתן תורה בא יתרו. - אמר רבי חנינא: ולא פליגין (ולא חלוקים). מאן דאמר: קודם מתן תורה בא יתרו - הקריבו בני נח שלמים (כרבי אלעזר), מאן דאמר: לאחר מתן תורה בא יתרו - עולות הקריבו (כרבי יוסי ברבי חנינא). והא מסייעא ליה לרבי יוסי ברבי חנינא: "עורי צפון" (שיר השירים ד,טז) - זו העולה שהיתה נשחטת בצפון, מה הוא "עורי"? דבר שהיה ישן ומתעורר. "ובואי תימן" (שם) - אלו שלמים שהיו נשחטים בדרום, ומהו "בואי"? דבר של חידוש. - רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי: אף הדין קרייא מסייע ליה לרבי יוסי ברבי חנינא: "זאת תורת העולה היא העולה" (ויקרא ו,ב), שהיו בני נח מקריבים. כד היא (התורה) אתייה לשלמים, "זאת תורת זבח השלמים" (ויקרא ז,יא), 'אשר הקריבו' אין כתוב כאן, אלא "אשר יקריבו" - מיכן ולבא. וב ויקרא רבה ט,ו נאמר: רבי אלעזר ורבי יוסי ברבי חנינה. רבי לעזר אמר: שלמים הקריבו בני נח, ורבי יוסי ברבי חנינה אמר: עולות הקריבו בני נח. - מתיב רבי לעזר לרבי יוסי ברבי חנינה: "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן" (בראשית ד,ד) - דבר שחלבו קרב! דא מה עבד לה רבי יוסי ברבי חנינה? - עבד לה: מן שמיניהון. - מתיב רבי לעזר לרבי יוסי ברבי חנינה: "וישלח את נערי בני ישראל..." (שמות כד,ה)! דא מה עבד לה רבי יוסי ברבי חנינה? - עבד לה כמאן דאמר: שלמים היו בעורם בלא הפשט ובלא ניתוח. - מתיב רבי לעזר לרבי יוסי ברבי חנינה: "ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים" (שמות יח,יב)! דא מה עבד לה רבי יוסי ברבי חנינה? - עבד לה כמאן דאמר: לאחר מתן תורה נתגייר יתרו. רבי הונא אמר: איתפלגון רבי חייא רבה ורבי יניי. חד אמר: לאחר מתן תורה נתגייר יתרו, וחד אמר: קודם מתן תורה נתגייר יתרו. מאן דאמר: קודם מתן תורה נתגייר יתרו - כמאן דאמר: שלמים הקריבו בני נח, ומאן דאמר: לאחר מתן תורה נתגייר יתרו - כמאן דאמר: עולות הקריבו בני נח. דא מסייעא ליה לרבי יוסי ברבי חנינה: "עורי צפון ובואי תימן" (שיר השירים ד,טז). "עורי צפון" - זו עולה שנשחטה בצפון, ולמה קורא אותה "עורי"? דבר שהיה ישן ונתעורר. "ובואי תימן" - אלו שלמים שנשחטו בדרום, ולמה קורא אותה "ובואי תימן"? דבר שהוא של חידוש. - אף [הדין] קרייה מסייעא ליה לרבי יוסי ברבי חנינה: "זאת תורת העולה היא העולה" (ויקרא ו,ב), שהקריבו בני נח. וכדו דאתו (וכעת שבאו) שלמים, "וזאת תורת זבח השלמים" (ויקרא ז,יא), 'אשר הקריבו לי'י' אין כתוב כאן, אלא "אשר יקריבו לי'י" - מיכן ולהבא. - מה מקיים רבי אלעזר לקרייה דרבי יוסי ברבי חנינה? - "עורי צפון" - לכשיתעוררו גליות הנתונות בצפון יבואו ויחנו בדרום, "הנני מביא אותם מארץ צפון" (ירמיהו לא,ז); לכשיתעורר גוג הנתון בצפון יבוא וייפול בדרום, היך מה דאת אמר: "ושובבתיך ושישאתיך והעליתיך מירכתי צפון והביאותיך על הרי ישראל" (יחזקאל לט,ב); לכשיתעורר המלך המשיח שנתון בצפון (שיושב בארץ אדום, בפתח של רומי) יבוא ויבנה את בית המקדש שנתון בדרום, הדא היא דכתיב: "העירותי מצפון ויאת" (ישעיהו מא,כה). ו בשיר השירים רבה ד [טז] א ("עורי צפון ובואי תימן") נאמר: רבי אלעזר ורבי יוסי ברבי חנינא. רבי אלעזר אמר: שלמים הקריבו בני נח, רבי יוסי ברבי חנינא אמר: עולות הקריבו בני נח. - מתיב רבי אלעזר לרבי יוסי ברבי חנינא: "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן" (בראשית ד,ד)! דא מה עבד לה רבי יוסי ברבי חנינא? - מן שמיניהון. - מתיב רבי אלעזר לרבי יוסי ברבי חנינא: "וישלח את נערי בני ישראל" (שמות כד,ה)! דא מה עבד לה רבי יוסי ברבי חנינא? - שלמים בגופם בלא הפשט ובלא ניתוח. - מתיב רבי אלעזר לרבי יוסי ברבי חנינא: כתיב: "וייקח יתרו... עולה וזבחים לאלוהים" (שמות יח,יב) - עולה לשם עולה וזבחים לשם שלמים! דא מה עבד לה רבי יוסי ברבי חנינא? פליגין בה תרין אמוראין. חד אמר: לאחר מתן תורה בא יתרו, וחרנא אמר: קודם מתן תורה בא יתרו. - ולא פליגין. מאן דאמר: קודם מתן תורה בא יתרו - שלמים הקריבו בני נח, ומאן דאמר: אחר מתן תורה בא יתרו - עולות הקריבו בני נח. ודא מסייעא ליה לרבי יוסי ברבי חנינא: "עורי צפון ובואי תימן". "עורי צפון" - זו העולה שנשחטת בצפון, ולמה קורים אותה "עורי"? דבר שהיה ישן ונתעורר. "ובואי תימן" - אלו שלמים שנשחטים בדרום, ולמה קורים אותה "ובואי"? דבר של חידוש. - רבי אבא בר כהנא ורבי חיננא בר פפא ורבי יהושע בשם רבי לוי: אף הדין קרייה מסייעא לרבי יוסי ברבי חנינא: "זאת תורת העולה היא העולה" (ויקרא ו,ב), שהקריבו בני נח בתחילה. וכד הוא מטי גבי שלמים אמר: "וזאת תורת זבח השלמים" (שם ז,יא), 'אשר הקריבו' אין כתוב כאן, אלא "אשר יקריבו" - מכאן ולהבא. - מה מקיים רבי אלעזר קרייה דרבי יוסי ברבי חנינא: "עורי צפון ובואי תימן"? - לכשיתעוררו הגליות שנתונות בצפון ויבואו ויחנו בדרום, היך מה דאת אמר: "הנני מביא אותם מארץ צפון וקיבצתים מירכתי ארץ" (ירמיהו לא,ז); לכשיתעורר גוג ומגוג שנתון בצפון ויבוא וייפול בדרום, היך מה דאת אמר: "ושובבתיך ושישאתיך והעליתיך מירכתי צפון והביאותיך על הרי ישראל" (יחזקאל לט,ב); לכשיתעורר מלך המשיח שנתון בצפון ויבוא ויבנה בית המקדש שנתון בדרום, היך מה דאת אמר: "העירותי מצפון ויאת" (ישעיהו מא,כה). ב בבלי זבחים קטז,א אמרו: אמר מר: והכול (כל מה שקרב עד שהוקם המשכן) קרבו עולות. - עולות - אין, שלמים - לא... - כמאן דאמר: לא קרבו שלמים לבני נח. דאיתמר: רבי אלעזר ורבי יוסי בר חנינא. חד אמר: קרבו שלמים לבני נח, וחד אמר: לא קרבו שלמים לבני נח. מאי טעמיה דמאן דאמר: קרבו שלמים לבני נח? - דכתיב: "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן" (בראשית ד,ד) - איזה הוא דבר (קורבן) שחלבו קרב לגבי מזבח וכולו אינו קרב לגבי מזבח? הווי אומר: זה שלמים. - מאי טעמיה דמאן דאמר: לא קרבו שלמים לבני נח? - דכתיב: "עורי צפון ובואי תימן" (שיר השירים ד,טז) - תתנער (תצא ממקומה) אומה (אומות העולם, בני נח) שכל מעשיה (קורבנותיה) בצפון (עולות) ותבוא (במקומה) אומה (ישראל) שמעשיה בצפון ובדרום (עולות ושלמים). ומר נמי הא כתיב: "ומחלביהן"! - משמניהון / משמיני דאית בהו. - ומר נמי הא כתיב: "עורי צפון"! - ההוא בקיבוץ גליות הוא דכתיב. - והא כתיב: "ויאמר משה: גם אתה תיתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' אלוהינו" (שמות י,כה)! - זבחים לאכילה (ולא להקרבה), ועולות להקרבה. - והא כתיב: "וייקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלוהים" (שמות יח,יב)! - יתרו אחר מתן תורה היה. הא ניחא למאן דאמר: יתרו אחר מתן תורה היה. אלא למאן דאמר: יתרו קודם מתן תורה היה, מאי איכא למימר? דאיתמר: בני רבי חייא ורבי יהושע בן לוי. חד אמר: יתרו קודם מתן תורה היה, וחד אמר: יתרו אחר מתן תורה היה. - קסבר: קרבו שלמים לבני נח. כתנאי: "וישמע יתרו כוהן מדין חותן משה..." (שמות יח,א) - מה שמע? רבי יהושע אומר: מלחמת עמלק שמע ובא, שהרי כתובה בצידו (בסמוך לפסוק זה)... רבי אלעזר המודעי אומר: מתן תורה שמע ובא, שכשנתן הקב"ה תורה לישראל היה קולו (של הקב"ה) הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל מלכי אומות העולם אחזתם רעדה בהיכליהם... רבי אליעזר אומר: קריעת ים סוף שמע ובא... מחלוקת אמוראי ארץ ישראל, רבי אלעזר ורבי יוסי בר חנינא, הובאה בשני התלמודים, אך בבבלי לא ידוע איזה מבעלי המחלוקת מחזיק באיזו דעה, שלא כבירושלמי. לפי הירושלמי, לדעת חזקיה בנו של רבי חייא ("קריעת ים סוף שמע") ורבי יהושע בן לוי ("מלחמת עמלק שמע") יתרו קודם מתן תורה היה, ולדעת יהודה בנו של רבי חייא ("מתן תורה שמע") יתרו אחר מתן תורה היה. אבל לפי הבבלי, בני רבי חייא בדעה אחת ורבי יהושע בן לוי בדעה אחרת. מחלוקת התנאים בעניין 'מה שמע יתרו?' מובאת בבבלי ואינה מובאת בירושלמי. הסוגיה בירושלמי כאן בעניין קורבנות בני נח היא המשך הסוגיה בעניין עבודה בבכורות ומקורה הוא על המשנה בזבחים יד,ד ואינה נוגעת למשנה במגילה. "וישמע יתרו" - מה שמע? ב מכילתא דרבי ישמעאל "יתרו" מסכתא דעמלק פרשה א נאמר: "וישמע" - מה שמועה שמע ובא? - מלחמת עמלק שמע ובא, שהיא כתובה בצידו; דברי רבי יהושע. רבי אלעזר המודעי אומר: מתן תורה שמע ובא, שבשעה שניתנה תורה לישראל זעו כל מלכי האדמה בהיכליהם... רבי אליעזר אומר: קריעת ים סוף שמע ובא, שבשעה שנקרע ים סוף נשמע מסוף העולם ועד סופו... וב מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות יח,א נאמר: "וישמע יתרו" - מה שמועה שמע ובא? - רבי יהושע אומר: מלחמת עמלק שמע ובא, שכן היא כתובה בצידה... רבי אלעזר המודעי אומר: מתן תורה שמע ובא, שכן מצינו, ביום שניתנה בו תורה לישראל זעו כל מלכי תבל בהיכליהם... רבי אליעזר אומר: קריעת ים סוף שמע ובא, שכן מצינו, ביום שנקרע ים סוף לישראל שמעו מסוף העולם ועד סופו... "עורי צפון ובואי תימן" ב ספרי זוטא פרק ז פסוק יז נאמר: על אותו היום (היום שהוקם המשכן) הוא אומר: "עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני ייזלו בשמיו..." (שיר השירים ד,טז), "באתי לגני אחותי כלה..." (שם ה,א). וב שיר השירים רבה א [ב] א נאמר: היכן נאמרה? (על איזה מאורע בתולדות ישראל נאמרה שירה זו?) - רבי מאיר אומר: באוהל מועד נאמרה. ומייתי לה מן הדא קרייא: "עורי צפון ובואי תימן". "עורי צפון" - זו העולה הנשחטת בצפון, "ובואי תימן" - אלו שלמים שנשחטים בדרום, "הפיחי גני" - זה אוהל מועד, "ייזלו בשמיו" - זו קטורת הסמים, "יבוא דודי לגנו" - זו השכינה, "ויאכל פרי מגדיו" - אלו הקורבנות. • • •
שואלים: פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין – פר כוהן משיח (שכוהן גדול חייב על שגגת הוראה ומעשה בעבירה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת), ופר העלם דבר של ציבור (שבית דין חייבים על שגגת הוראה בעבירה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת, כשעשו הציבור על סמך הוראתם), ופר ושעיר של יום הכיפורים, ושעיר עבודה זרה (שבית דין חייבים על שגגת הוראה בעבודה זרה, כשעשו הציבור על סמך הוראתם), שדמם נזרק בהיכל ואימוריהם קרבים על המזבח החיצון, ובשרם ועורם נשרפים מחוץ לירושלים (מחוץ לשלוש מחנות) בבית הדשן (מקום שמוציאים לשם את הדשן של המזבח החיצון), - איכן הן נשרפין – היכן בשרם ועורם נשרפים כשמקריבים אותם בבמה גדולה (כשעמד המשכן בגלגל, בנוב ובגבעון) ? ומשיבים: על גבי הקבר – בשרם ועורם נשרפים בכל מקום, אפילו במקום טמא, כגון על גבי קבר (בבמה גדולה אין דין קדושת מחנות (ראה בתוספות לבבלי שבועות טז,ב ד"ה "או" ובר"מ המאירי לבבלי סוטה טז,א), ולכן פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים אינם טעונים שריפה מחוץ לשלוש מחנות במקום טהור. אבל כשעמד המשכן במדבר ובשילה וכן במקדש בירושלים, הם טעונים שריפה מחוץ לשלוש מחנות במקום טהור (ויקרא ד,יב)) . קטע זה הובא כאן משום שעניינו בבמה גדולה שבה עוסק הירושלמי כאן. "קבר" משמש כאן לציון כל מקום בניגוד למקום טהור בלבד. וכן נמצא בספרי במדבר פסקה קכב: "ואכלתם אותו בכל מקום" - אפילו בקבר. שהיה בדין, הואיל ותרומה קרויה תרומה ומעשר ראשון קרוי תרומה, אם למדתי לתרומה שאינה נאכלת אלא במקום טהור, אף מעשר ראשון לא יהיה נאכל אלא במקום טהור! תלמוד לומר: "ואכלתם אותו בכל מקום" - אפילו בקבר. וכן בירושלמי מעשר שני ה,ו: והא כתיב: "ואכלתם אותו בכל מקום" - בוא ואוכלו עמו בקבר!. • • • מציעים משנה: מן מה דתנינן (מונח זה מציע היסקים, אך כאן אין זה כך. ולכן נראה שצריך לומר: ' תמן תנינן ') : – שם (משנה מגילה א,י) שנינו: אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים (המונח 'תמן תנינן' מציע משניות ממקומות אחרים, אולם כאן הוא מציע את המשנה המקומית. נראה שדבר זה נובע מהעתקה מילולית מסוגיה מקבילה השנויה במקום אחר, שבו המשנה הנידונה אינה המשנה המקומית, ועל כן שייך לומר עליה 'תמן תנינן'. - הסוגיה כאן הועתקה מהירושלמי זבחים (שהיה ואבד) פרק יד) . ומציעים פירוש למשנה: כיני מתניתא: – כך היא המשנה (כך יש לפרש אותה): אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים בלבד – שכל יחיד לא היה רשאי להקריב פסחו בבמה קטנה שלו, אלא בבמה גדולה. ורק פסח קרב בבמה גדולה, אבל שאר קורבנות החובה של יחיד אינם קריבים אף בבמה גדולה . ומעירים: ודלא – ושלא כרבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) – הדעה במשנה חולקת על דעתו של רבי יהודה , ומציעים מקור לשיטת התנא הנזכר: דרבי יודה אמר: חטאת פסח (צריך לומר: ' ו פסח', כמו שהוא בירושלמי פסחים ב,ה) ליחיד בבמה גדולה – חטאת יחיד ופסח (וכן שאר קורבנות החובה של היחיד) קריבים בבמה גדולה , אין חטאת פסח (צריך לומר: ' ו פסח') ליחיד בבמה קטנה – חטאת יחיד ופסח (וכן שאר קורבנות החובה של היחיד) אינם קריבים בבמה קטנה. ואם כן משנתנו שלא כרבי יהודה (אלא כחכמים החלוקים על רבי יהודה, שלדעתם המובאת להלן היחיד אינו מקריב קורבנות חובה אף בבמה גדולה, מלבד פסח, שהכתוב ביהושע ה,י אומר שבני ישראל הקריבו את פסחיהם בגלגל בבמה הגדולה) . ב משנה זבחים יד,ה שנינו: " באו לגלגל והותרו הבמות . קודשי קודשים נאכלים לפנים מן הקלעים, קודשים קלים בכל מקום". מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): אמר רבי יהודה: כל מה שהציבור [והיחיד (מילה זו ישנה בתוספתא ובבבלי, ובאה בטעות בדברי חכמים שבהמשך הברייתא) ] מקריב ין באוהל מועד שבמדבר – כל קורבנות הציבור והיחיד, הן קורבנות נדבה והן קורבנות חובה, שקריבים במשכן שבמדבר , ( הוא מקריב ) [מקריבין] באוהל מועד שבגלגל – שלדעת רבי יהודה אף קורבנות חובה של היחיד קריבים בבמה גדולה (במשכן שבגלגל, וכן שבנוב ובגבעון) . מה בין אוהל מועד שבמדבר לאוהל מועד שבגלגל? – מה ההבדל ביניהם? אוהל מועד שבמדבר לא היה לו היתר במה – בזמן שהיה המשכן במדבר אסור היה ליחיד להקריב בבמה קטנה , אהל מועד שבגלגל היה לו היתר במה – בזמן שהיה המשכן בגלגל מותר היה ליחיד להקריב בבמה קטנה . ובמתו בראש גגו ואין (צריך לומר כמו בתוספתא ובבבלי: ' אין היחיד ') מקריב עליה אלא עולה ושלמים בלבד – אין היחיד מקריב בבמה קטנה שהוא עושה לעצמו בראש גגו אלא נדרים ונדבות, שהם קורבנות עולה ושלמים, אבל לא קורבנות חובה . וחכמים אומרים: כל מה שהציבור (והיחיד (מילה זו אינה בתוספתא ובבבלי) ) מקריבין באוהל מועד שבמדבר – כל קורבנות הציבור שקריבים במשכן שבמדבר , מקריבין באוהל מועד שבגלגל – בבמה גדולה [צריך להוסיף כמו בתוספתא ובבבלי: כאן וכאן – הן בבמה קטנה והן בבמה גדולה, אין היחיד מקריב עליה אלא עולה ושלמים בלבד – אבל לא קורבנות חובה, שלדעת החכמים קורבנות חובה של היחיד שקריבים במשכן שבמדבר אינם קריבים בבמה גדולה, ובזה יש הבדל בין אוהל מועד שבמדבר לאוהל מועד שבגלגל, ובזה החכמים חלוקים על רבי יהודה. אבל בבמה קטנה החכמים ורבי יהודה שווים] . ב תוספתא זבחים יג,יג-טו שנו: רבי יהודה אומר: כל שהציבור והיחיד מקריבים באוהל מועד שבמדבר, מקריבים באוהל מועד שבגלגל. אין בין אוהל מועד שבמדבר לאוהל מועד שבגלגל אלא שבמדבר אין בו היתר הבמה ושבגלגל יש בו היתר הבמה. במתו שבראש גגו אין היחיד מקריב עליה אלא עולה ושלמים בלבד. וחכמים אומרים: כל שהציבור מקריבים באוהל מועד שבמדבר, מקריבים באוהל מועד שבגלגל. כאן וכאן אין היחיד מקריב עליה אלא עולה ושלמים בלבד. ומציעים את טעמיהם של רבי יהודה ושל החכמים החלוקים עליו. המקור לדעות של רבי יהודה ושל החכמים הוא הכתוב בתורה בעניין ההקרבה כשייכנסו בני ישראל לארץ ויותרו הבמות: "לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם, אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו" (דברים יב,ח), שדרשו אותו כאילו כתוב: 'לא תעשון... אלא רק איש כל הישר בעיניו'. מה טעמא דרבי יודה? (צריך לומר: ' מה טעמון דרבנין? ', וכן הגיה ב"קורבן העדה") – מה טעמם (מקורם בכתוב) של החכמים? - יש לדרוש את הכתוב: " לֹא תַעֲשׂוּן " בגלגל – לא תקריבו במשכן שבגלגל (בבמה גדולה), " כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם " – כל מה שאתם מקריבים במשכן שבמדבר . מה תעשו שם? – מה תקריבו במשכן שבגלגל? דבר שהוא בא לידי ישרות – רק נדרים ונדבות של היחיד שהוא מביא בגלל שישר בעיניו להביאם (-"אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו") . ואי זו זו? זו עולה ושלמים – קורבנות עולה ושלמים, אבל לא קורבנות חובה של היחיד (אבל קורבנות הציבור, הן קורבנות נדבה והן קורבנות חובה, קריבים במשכן שבגלגל. - כך הוא טעמם של החכמים גם בבבלי) . מה טעמון דרבנן? (צריך לומר: ' מה טעמיה דרבי יודה? ', וכן הגיה ב"קורבן העדה") – מה הטעם (המקור בכתוב) של רבי יהודה? - יש לדרוש את הכתוב: במקום אשר " אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו " יעשה – בבמת יחיד , "לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם" (דברים יב,ח) – לא תקריבו כל מה שאתם מקריבים במשכן שבמדבר . ומה תעשו שם? – מה תקריבו בבמת יחיד? דבר שהוא בא לידי ישרות – רק נדרים ונדבות של היחיד שהוא מביא בגלל שישר בעיניו להביאם (-"אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו") . ואי זו זו? זו עולה ושלמים – קורבנות עולה ושלמים, אבל לא קורבנות חובה (אבל במשכן שבגלגל קריבים הן קורבנות נדבה והן קורבנות חובה של היחיד. - כך הוא טעמו של רבי יהודה גם בבבלי) . נראה שקטע זה מקומו להלן לאחר שמובאת דעתו של רבי שמעון. קטע זה הועבר בטעות מלהלן לכאן, ובשל כך הוחלף בו 'רבי שמעון אומר' ב'רבנן אמרי' (ראה הגהתנו). לדעת רבי שמעון, אין הציבור מקריבים בבמה גדולה אלא קורבנות חובה. רבי יהודה אומר: היחיד הוזהר והיחיד הותר – כמבואר להלן . הוזהר ובמתו (נראה שצריך לומר: 'בבמתו') בראש גגו – היחיד הוזהר שלא להקריב קורבנות בבמתו שהוא עושה לעצמו בראש גגו, שנאמר: "לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם" , והותר לעולה ושלמים – היחיד הותר להקריב בבמתו רק קורבנות נדבה, שנאמר: "אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו" . רבנן אמרי (נראה שצריך לומר: ' ורבי שמעון אומר ', וכן הציע ב"ספר ניר") : אף (צריך למחוק מילה זו, וכן כתב ב"שערי תורת ארץ ישראל") הציבור והיחיד הוזהרו – הן הציבור והן היחיד הוזהרו שלא להקריב קורבנות במשכן שבגלגל, שנאמר: "לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם" . ציבור הותר מכללו – הציבור הותר מכלל איסורו זה, שהותר להקריב במשכן שבגלגל קורבנות חובה (נראה שהמקור המלמד שהציבור הותר מכללו הוא הכתוב ביהושע ה,י שהובא בבבלי כטעמו של רבי שמעון, ראה להלן) , יחיד לן (נמצא, שוהה) באיסורו – היחיד נשאר באיסורו זה, שלא הותר להקריב במשכן שבגלגל קורבנות (היחיד הותר להקריב בבמתו קורבנות נדבה, שנאמר: "אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו". - הביטוי "הותר מכללו" משמעו שהאיסור הכולל כמה דברים הותר לגבי קצת מהדברים שהוא כולל, ולכן ביטוי זה אינו מתאים לדעת החכמים (לפי הגרסה שלפנינו) שהציבור מקריבים בבמה גדולה כל הקורבנות, אלא הוא מתאים לדעת רבי שמעון שהציבור מקריבים בבמה גדולה רק קורבנות חובה. - מכאן משמע שלדעת רבי שמעון אין היחיד מקריב בבמה גדולה אפילו קורבנות נדבה, שלא כדעת רבי יהודה והחכמים) .
ומציעים ברייתא: תני – שונה (התנא) בשם רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) : (צריך להוסיף: ' אף ', כמו בירושלמי להלן א,יא ובתוספתא ובבבלי. מילה זו הועברה בטעות ממימרה זו למימרה הקודמת) הציבור אינו מביא אלא מה שקבע עליו הכתוב – אין הציבור מקריבים בבמה גדולה אלא קורבנות חובה. רבי שמעון חלוק על רבי יהודה והחכמים שלדעתם כל קורבנות הציבור קריבים בבמה גדולה . סבר רבי שמעון: משנקבע מעשר שֵיני עוד לא פסק (משפט זה הועתק לכאן בטעות מהירושלמי להלן א,יא, ששם הובאו לפני כן דברי רבי שמעון כמו כאן) . ושואלים: מה ביניהון? – מה ביניהם? (מה ההבדל בין הדעה של רבי יהודה והחכמים והדעה של רבי שמעון?) - ומציעים שני מקרי נפקות בין הדעות התנאיות: רבי בא בר ממל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר: פר העלם דבר – שבית דין חייבים על שגגת הוראה בעבירה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת, כשעשו הציבור על סמך הוראתם, ביניהון – ביניהם (שהוא קורבן חובה של הציבור שאין קבוע לו זמן להקרבתו, שלדעת רבי יהודה והחכמים הוא קרב בבמה גדולה, ולדעת רבי שמעון אינו קרב בבמה גדולה, שלפי רבי בא בר ממל לדעת רבי שמעון אין הציבור מקריבים בבמה גדולה אלא קורבנות חובה שקבוע להם זמן להקרבתם, כגון תמידים ומוספים) . רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אומר: נדבת הציבור – עולה שנדבו כל הציבור, ביניהון – ביניהם (שאינה חובת הציבור, שלדעת רבי יהודה והחכמים היא קריבה בבמה גדולה, ולדעת רבי שמעון אינה קריבה בבמה גדולה, שלפי רבי יוסה לדעת רבי שמעון הציבור מקריבים בבמה גדולה קורבנות חובה אף שאין קבוע להם זמן להקרבתם. - לפי רבי בא בר ממל אף נדבת הציבור ביניהם, ולפי רבי יוסה רק נדבת הציבור ביניהם) . ב תוספתא זבחים יג,טו שנו: רבי יהודה (צריך לומר: 'רבי שמעון', כמו שהוא בירושלמי ובבבלי) אומר: אף הציבור לא היו מקריבים באוהל מועד שבמדבר (צריך לומר: 'שבגלגל') אלא מי שקבוע לו מן התורה בלבד. ב בבלי זבחים קיז,א אמרו: תנו רבנן: רבי יהודה אומר: כל (קורבן) שהציבור והיחיד מקריבים באוהל מועד שבמדבר, מקריבים באוהל מועד שבגלגל. מה בין אוהל מועד שבמדבר לבין אוהל מועד שבגלגל? (בזמן) אוהל מועד שבמדבר לא היו הבמות (יחיד) מותרות, (בזמן) אוהל מועד שבגלגל היו הבמות מותרות. ובמתו שבראש גגו לא היה מקריב עליה אלא עולה ושלמים בלבד. ו שם קיז,ב-קיח,א אמרו: וחכמים אומרים: כל שהציבור מקריבים באוהל מועד שבמדבר, מקריבים באוהל מועד שבגלגל. וכאן וכאן (בין בגלגל ובין בבמת יחיד) לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים בלבד. מאי טעמייהו דרבנן? - אמר קרא: "איש כל הישר בעיניו", איש - ישרות (קורבנות נדבה) לקריב, הא חובות לא לקריב, וציבור - אפילו חובות נמי לקריב. ורבי יהודה? אמר לך: כי כתיב "איש כל הישר בעיניו" (שהיחיד מקריב רק קורבנות נדבה) בבמה קטנה הוא דכתיב (בבמת יחיד שהוא בונה לעצמו), אבל בבמה גדולה - אפילו חובות נמי לקריב. ו שם קיח,א אמרו: רבי שמעון אומר: אף הציבור לא הקריבו (בבמת הציבור שבגלגל) אלא פסחים וחובות (ציבור) שקבוע להן זמן. מאי טעמיה דרבי שמעון? - דכתיב: "ויחנו בני ישראל בגלגל ויעשו את הפסח..." (יהושע ה,י) - פשיטא (שכך עשו, שהרי זו חובה המוטלת עליהם כמו כל קורבן אחר)! אלא לאו הא קא משמע לן דחובות (שאף קורבנות חובה שקבוע להם זמן) כעין פסח הוא דקריב, (שאר קורבנות חובה) דלאו כעין פסח לא קריב. הברייתא שבבבלי מזכירה פסחים בדברי רבי שמעון. ואילו התוספתא והברייתא שבירושלמי אינן מזכירות פסחים בדברי רבי שמעון. לפי הברייתא שבבבלי, רבי שמעון אומר בפירוש שהציבור לא הקריבו בבמה גדולה אלא חובות שקבוע להן זמן. והוא כדעת רבי שמעון לפי רבי בא בר ממל בירושלמי (לפי פירושנו). ב בבלי מגילה ט,ב אמרו: "אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים". - פסחים ותו לא? (והרי שנינו במשנתנו שכל שאינו נידר ונידב אינו קרב בבמה קטנה אלא בבמה גדולה, ובבמה גדולה היו מקריבים קורבנות ציבור) - אלא אימא: כעין פסחים (כל חובות שקבוע להן זמן כפסחים). מני? רבי שמעון היא. דתניא: רבי שמעון אומר: אף ציבור לא הקריבו (בבמה גדולה) אלא פסחים וחובות שקבוע להן זמן. אבל חובות שאין קבוע להן זמן - הכא והכא (בין בבמה גדולה ובין בבמה קטנה) לא קרוב. הירושלמי מפרש את המשנה שהיא מדברת בקורבנות יחיד בלבד ואינה באה לפרוט את כל ההבדלים שבין במה גדולה לבמה קטנה: "כיני מתניתא: אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים בלבד", והוא אומר שהמשנה היא שלא כרבי יהודה הסובר שיחיד מקריב גם חטאת בבמה גדולה. אבל הבבלי סובר שהמשנה באה לפרוט את כל ההבדלים שבין במה גדולה לבמה קטנה, ושמא הושפע גם מלשון רבי שמעון שחושב את הפסח בין קורבנות הציבור ("פסחים וחובות שקבוע להן זמן" - פסחים עם קורבנות ציבור), ולכן הוא מפרש את המשנה שכל הדומה לפסח, היינו קורבנות ציבור שקבוע להם זמן, כגון תמידים ומוספים, קריבים בבמה גדולה ("ששה סדרי משנה", מועד, עמודים 499-500). הבבלי תפס את "אין בין במה גדולה לבמה קטנה..." שמוסב על קורבנות ציבור. לכן הקשה: "פסחים ותו לא?", ותירץ קצת בדוחק: "אימא: כעין פסחים". אבל הירושלמי מפרש "אין בין במה גדולה לבמה קטנה..." בקורבנות יחיד וההבדל הוא בפסחים בלבד. לכן הוא מעמיד את המשנה שלא כרבי יהודה. לרבי יהודה כל חובות יחיד נקרבות בבמה גדולה ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד תפא). לפי הבבלי, לדעת רבי שמעון יחיד מקריב קורבנות נדבה הן בבמה קטנה והן בבמה גדולה, ואין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים וחובות שקבוע להן זמן. אבל לפי הירושלמי (לפי פירושנו), לדעת רבי שמעון יחיד מקריב קורבנות נדבה בבמה קטנה אבל לא בבמה גדולה, ונמצא שיש עוד הבדל בין במה גדולה לבמה קטנה, ולכן, אף שהירושלמי מפרש את המשנה שהיא מדברת בקורבנות יחיד בלבד, הוא אינו יכול להעמיד את המשנה כרבי שמעון. • • • מציעים ברייתא: תני – שונה (התנא): אחד האיש ואחד האשה – גם אישה רשאית להקריב בבמה קטנה בשעת היתר הבמות . ושוללים את האמור בברייתא: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : לית כאן – אין כאן אשה. ומסבירים: "אִישׁ" כתוב בפרשה – רק איש רשאי להקריב בבמה קטנה, שנאמר: "אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו", אבל אישה אינה רשאית להקריב בבמה קטנה . ב ספרא "אחרי מות" פרשה ו נאמר: "וזרק הכוהן את הדם על מזבח ה'" - זריקת כוהן במזבח, ואין זריקת כוהן בבמה, אלא אף הגרים, אף הנשים, אף העבדים כשירים בבמה. ב תוספתא זבחים יג,יא שנו: הכל כשירים לקרב (להקריב) בבמה (קטנה) , אף הכל (צריך לומר: 'אף גרים', כרגיל בכל המקומות) ועבדים משוחררים. ו שם יג,יט שנו: אי זו היא במה קטנה בשעת היתר הבמה? עושה אדם במה על פתח חצירו ועל פתח גינתו, מקריב עליה הוא ובני ביתו ועבדו ושפחתו. ומציעים ברייתא: תני – שונה (התנא): אף הנזירות – גם קורבנות הנזיר קריבים בבמה קטנה בשעת היתר הבמות, לפי שהנזירות באה על ידי נדר שנדר אדם להיות נזיר, ולכן קורבנות הנזיר נחשבים כקורבנות נדר ונדבה שקריבים בבמה קטנה . ושוללים את האמור בברייתא: אמר רבי יוחנן: לית כאן – אין כאן נזירות. ומסבירים: נזירות חובה היא – קורבנות הנזיר אינם קריבים בבמה קטנה, לפי שלא נדר להביא אותם אלא נדר להיות נזיר וממילא נתחייב בהם, ולכן קורבנות הנזיר הם קורבנות חובה שאינם קריבים בבמה קטנה . ב ספרא "אחרי מות" פרשה ו נאמר: אף המנחות והנזירות (קריבים בבמה קטנה); דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אין לך קרב בבמה אלא עולה ושלמים בלבד. ב בבלי זבחים קיז,א אמרו: תנו רבנן: מנחות (הבאות נדבה) ונזירות קריבים בבמה (קטנה); דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: לא קרבו אלא עולות ושלמים בלבד. ב בבלי תמורה יד,ב אמרו (על דברי רבי מאיר בברייתא): סמי (מחק) מכאן נזירות! ומציעים ברייתא: תני – שונה (התנא): אף הנסכים – גם מנחות הנסכים הבאות עם קורבנות עולה ושלמים קריבות בבמה קטנה בשעת היתר הבמות . ומזהים את המקור: אמר רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : מאן תנא – מי (התנא ש-)שנה נסכים? דלא – שלא כרבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) – הדעה בברייתא חולקת על דעתו של רבי , ומציעים מקור לשיטת התנא הנזכר: דתני: – ששונה (התנא): רבי אומר: אומר אני, אף משנכנסו ישראל לארץ – ונתחייבו להקריב נסכים, אין נסכים קריבין אלא מבפנים – בבמה גדולה, אבל לא בבמה קטנה . ומציעים פסוק כמקור לקביעה: מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה, שאין הנסכים קריבים אלא בבמה גדולה?) - כתוב (בקורבן התמיד): "בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַי'י" (במדבר כח,ז) – אתה חייב לשפוך על המזבח שהוא קודש יין משכר (שאינו מהול במים) לשם ה'. ויש ללמוד מן המילה "בקודש" שאין הנסכים קריבים אלא בבמה גדולה . ב ספרי במדבר פסקה קז נאמר: רבי שמעון בן יוחי אומר: בא הכתוב (בפרשת נסכים: "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם" (במדבר טו,ב)) ללמדך על הנסכים שיהו קריבים בבמה (בבמה קטנה). ב תוספתא זבחים יג,יג שנו: במת יחיד - אין טעונה נסכים (עם הקורבנות); דברי רבי מאיר (צריך לומר: 'דברי רבי', כמו שהוא בבבלי ובירושלמי). וחכמים אומרים: טעונה נסכים. ב בבלי זבחים קיא,א אמרו: תניא: עולת במת יחיד - אינה טעונה נסכים; דברי רבי. וחכמים אומרים: טעונה נסכים. הסוגיה בירושלמי כאן בעניין הקורבנות כשבאו לגלגל והותרו הבמות מקורה הוא על המשנה בזבחים יד,ה ואינה נוגעת למשנה במגילה. • • • שואלים: אין כתוב (נראה שצריך לומר: 'אין עובר ') ב ' לא תעשה ' אלא מבפנים – החכמים החלוקים על רבי יהודה דרשו לעיל מן הכתוב "לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם, אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו", שהיחיד המקריב קורבנות חובה בבמה גדולה (במשכן שבגלגל) עובר ב'לא תעשה' . מניין מבחוץ? – מאיפה החכמים למדים שהיחיד המקריב קורבנות חובה בבמה קטנה עובר ב'לא תעשה'? ופושטים את השאלה (בהצעת מקור תנאי בתוספת דיון ארוך): נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (המדרש): מניין לשוחט לפסח וליחיד ולבמת יחיד ולבמת ציבור (צריך לומר כמו במקורות המקבילים שהבאנו להלן: ' מניין לשוחט פסח על היחיד בבמת יחיד ', וכן הגיהו מפרשי הירושלמי) בשעת איסור במה שהוא עובר ב ' לא תעשה ' ? תלמוד לומר (הכתוב בעניין פסח מלמד לומר) : "לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ " (דברים טז,ה) – אינך רשאי להקריב את קורבן הפסח באחת עריך (בכל מקום מושבך שתרצה, אלא במקדש). מכאן שהשוחט קורבן פסח על היחיד בבמת יחיד בשעת איסור הבמות שהוא עובר ב'לא תעשה' . - ויש לתמוה: ענוש (חייב בעונש) כרת – הרי השוחט קורבן פסח בבמת יחיד בשעת איסור הבמות חייב כרת משום ששחט קורבן מחוץ למקדש , ואת אמר הכין?! – ואתה אומר כך (שהוא עובר ב'לא תעשה')?! (מה צורך לומר שהוא עובר ב'לא תעשה'? הרי הוא חייב כרת!) - ויש לתרץ: רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: בשוחט משש שעות ולמעלן שלא לשמו בשעת היתר במה – המקור התנאי מדבר במקרה ששוחט קורבן פסח בארבעה עשר בניסן (בערב פסח) לאחר חצות היום, שהוא הזמן הראוי להקרבת הפסח במקדש, שלא לשם פסח, אלא לשם שלמים, בבמת יחיד בשעת היתר הבמות, ובמקרה זה הוא עובר רק ב'לא תעשה' של "לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך" . - ויש לשאול: ולמה הוא – התנא, אומר: בשעת איסור במה – אם מדובר בשעת היתר הבמות ? - ויש להשיב: בשעת איסור במתו – הכוונה במילים אלו היא בשעה שאסור להקריב קורבן פסח בבמתו, שכיוון שאסור להקריב קורבן פסח בבמה קטנה בארבעה עשר בניסן לאחר חצות היום, לכן לגבי קורבן פסח הרי זה כמו שעת איסור הבמות . - ויש לשאול: ולמה לי שלא לשמו? – לאיזה צורך אמור לעיל שהמקור התנאי מדבר במקרה ששוחט קורבן פסח שלא לשם פסח? - ויש להשיב: שלא תאמר: שלמים הן והן כשירין – הצורך הוא כדי ללמדנו, שלא רק השוחט קורבן פסח משש שעות ולמעלה לשם פסח בבמת יחיד בשעת היתר הבמות עובר ב'לא תעשה', אלא אף השוחט קורבן פסח משש שעות ולמעלה לשם שלמים בבמת יחיד בשעת היתר הבמות עובר ב'לא תעשה', ולא תאמר שאם שחט לשם שלמים יהא דינו כקורבן שלמים שמותר להקריבו בבמה קטנה. - מן המקור התנאי הזה, שהיחיד השוחט קורבן פסח בארבעה עשר בניסן לאחר חצות היום בבמה קטנה בשעת היתר הבמות עובר ב'לא תעשה', יש ללמוד שהיחיד המקריב קורבנות חובה בבמה קטנה עובר ב'לא תעשה' . ומציעים מקור נוסף המסייע לאמור לפני כן: ועוד מן הדא: – ועוד (יש להביא ראייה נוספת לאמור לעיל שהמקור התנאי מדבר במקרה ששוחט קורבן פסח שלא לשמו) מזאת (המדרש): יכול אם שחטו משש שעות ולמעלן (צריך לומר: ' ולמטן ') יהא כשר (צריך לומר: ' עובר ') ! – אולי יעלה על דעתך שגם אם שחט קורבן פסח בארבעה עשר בניסן (בערב פסח) לפני חצות היום בבמת יחיד בשעת היתר הבמות יהיה עובר ב'לא תעשה' כמו מי ששוחט משש שעות ולמעלה! (זה חלקו השני של המדרש שהובא לעיל, והירושלמי קיצר ולא הביא את סופו: " תלמוד לומר: ...". וראה במקורות המקבילים שהבאנו להלן) - ויש לדון: מה אית לך – מה יש לך, משש שעות ולמעלן יהא כשר (כך כתב הסופר במסירה שלפנינו, ומגיה הגיה 'ולמטן יהא פסול'. וצריך לומר כמו לפני כן: ' ולמטן יהא עובר ') ? – איזו דוגמה יש לעניין הזה שהמקור התנאי דן בו? לא שלא לשמו?! (בתמיהה) – וכי אין הדוגמה לעניין הזה המקרה ששחט קורבן פסח שלא לשמו?! שכן אם שחט קורבן פסח משש שעות ולמטה שלא לשמו הרי זה כשר, ולכן היה עולה על הדעת שאם שחטו בבמה קטנה עובר. אבל אילו שחט קורבן פסח משש שעות ולמטה לשמו הרי זה פסול, ולכן פשוט הדבר שאם שחטו בבמה קטנה אינו עובר. ומאחר וחלקו השני של המדרש מדבר בשלא לשמו, גם חלקו הראשון מדבר בשלא לשמו (קטע זה הוגה ופורש על פי "שערי תורת ארץ ישראל"). 'מה אית לך' שואל אֵילוּ דוגמאות יש לקביעה שעליה הוא מוסב. על פי רוב, הדוגמאות מוצעות מיד אחרי המונח, אולם לפעמים התלמוד חוזר על הקביעה המומחשת אחרי המונח, ורק אחר כך באה התשובה לשאלת 'מה אית לך'. לעיתים הדוגמאות מוצעות באמצעות שאלה נמלצת: 'מה אית לך [העניין המודגם]? - לא [דוגמה לעניין המודגם]?!' (כגון כאן) ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמודים 389-390). ב ספרי דברים פסקה קלב נאמר: "לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך" - רבי שמעון אומר: השוחט את הפסח על היחיד בבמת יחיד בשעת איסור הבמה - עובר ב'לא תעשה'. יכול אף בשעת היתר הבמה! תלמוד לומר: "באחד שעריך" - בשעה שישראל מכונסים במקום אחד, בשעת איסור הבמה, ולא בשעת היתר הבמה. ב תוספתא זבחים יג,טז שנו: וכן היה רבי שמעון אומר: השוחט את הפסח על היחיד והעלהו בחוץ (בבמת יחיד), בשעת איסור הבמה - אסור, בשעת היתר הבמה - מותר, שנאמר: "לא תוכל לזבוח את הפסח". יכול אף בשאר ימות השנה (יהא עובר)! תלמוד לומר: "באחד שעריך" - בשעה שישראל מתכנסים במקום אחד, הווי אומר: בשעת הרגל. בתוספתא שנו את דברי רבי שמעון אלה לאחר דבריו שאף הציבור לא היו מקריבים באוהל מועד שבגלגל אלא מי שקבוע לו מן התורה בלבד. השוואת הברייתא בתוספתא לברייתות המקבילות בספרי ובבבלי (ראה להלן) מראה שהברייתא בתוספתא מסורבלת ואינה מובנת. נראה שהברייתא בתוספתא במקורה היתה שנויה בלשון קצרה כך: ' השוחט את הפסח על היחיד והעלהו בחוץ, בשעת איסור הבמה - אסור, בשעת היתר הבמה - מותר '. בשלב מאוחר הוסיפו לברייתא בתוספתא על פי המקבילות את המשכה: 'שנאמר: "לא תוכל לזבוח את הפסח". יכול אף...', אך לא שינו את הברייתא במקורה, אף שהיה ראוי לשנות אותה כך: 'השוחט את הפסח על היחיד והעלהו בחוץ בשעת איסור הבמה - עובר, שנאמר: "לא תוכל לזבוח את הפסח". יכול אף... '. בברייתא בתוספתא שנו "יכול אף בשאר ימות השנה!". לשון זו שונה מהלשון בברייתות המקבילות בספרי ובבבלי "יכול אף בשעת היתר הבמה!", ברם לשון זו שווה ללשון בברייתא בירושלמי (לפי הגהתנו) "יכול אם שחטו משש שעות ולמטן יהא עובר!", והיא מוכיחה שהגהתנו בירושלמי נכונה. יש לפרש את הברייתא בתוספתא כמו שפירשו את שני חלקי הברייתא בירושלמי (לפי פירושנו): " השוחט את הפסח על היחיד והעלהו בחוץ בשעת איסור הבמה " - השוחט את הפסח בארבעה עשר בניסן אחר שש שעות בבמת יחיד בשעת היתר הבמות, ו"בשעת איסור הבמה" כוונתו: בשעה שאסור להקריב פסח בבמת יחיד; " יכול אף בשאר ימות השנה! " - יכול אף השוחט את הפסח בשאר ימות השנה (קודם שש שעות) בבמת יחיד בשעת היתר הבמות! האמור בסוף הברייתא בתוספתא "הווי אומר: בשעת הרגל" הוא תוספת פירוש. "בשעת הרגל" כאן הוא בארבעה עשר בניסן אחר שש שעות, ובא בהנגדה ל"בשאר ימות השנה" כאן שהוא קודם שש שעות. תוספת זו באה לפרש ש"שעה שישראל מתכנסים במקום אחד" היא שעה שכל ישראל באים למקום אחד (במה גדולה) להקריב בו את פסחיהם, והוא בארבעה עשר בניסן אחר שש שעות, ולעולם בשעת היתר הבמות, והיא באה להוציא מהפירוש ש"שעה שישראל מתכנסים במקום אחד" היא שעה שכל ישראל באים למקום אחד (למשכן בשילה או למקדש) להקריב בו את כל קורבנותיהם, והיא שעת איסור הבמות. ב בבלי זבחים קיד,ב אמרו: תניא: רבי שמעון אומר: מניין לזובח פסח בבמת יחיד בשעת איסור הבמות שהוא ב'לא תעשה'? תלמוד לומר: "לא תוכל לזבוח את הפסח בשעריך". יכול אף בשעת היתר הבמות כן (שאסור לזבוח את הפסח בבמת יחיד)! תלמוד לומר: "באחד שעריך" - לא אמרתי לך אלא בשעה שכל ישראל נכנסים בשער אחד (בשעה שכל ישראל באים למקום אחד להקריב בו את קורבנותיהם). אימת? (מתי השוחט פסח בבמת יחיד בשעת איסור הבמות עובר ב'לא תעשה'?) אי נימא אחר חצות (של ארבעה עשר בניסן, שהוא הזמן הראוי להקרבת הפסח), כרת נמי לחייב (ככל השוחט בחוץ קורבן הראוי להיקרב במקדש)! אלא לאו קודם חצות (של ארבעה עשר בניסן). - לא, לעולם אחר חצות, ובשעת היתר הבמות (ובא מקרא זה ללמדנו שאף שהותרה הקרבת נדרים ונדבות בבמת יחיד, נאסר קורבן הפסח להקריב מחוץ לבמה הגדולה). - והא בשעת איסור הבמות קאמר! - איסור במה לו, היתר במה לחבירו (כוונת הדברים, בשעה שיש איסור במה לעניין קורבן פסח, אבל יש היתר במה לעניין קורבן אחר - נדרים ונדבות). הברייתא בבבלי שווה לברייתא בספרי. בבבלי, כשהעמידו בתחילה את חלקה הראשון של הברייתא קודם חצות, הוא שימש מקור לדברי רבי שמעון במשנה זבחים יד,ב, שכל שהוא ראוי להקרבה לאחר זמן, אף שכעת אינו ראוי, והקריבו בחוץ, הרי זה ב'לא תעשה' ואין בו כרת, כמו פסח קודם חצות, כשם שבירושלמי, שהעמידו את חלקה הראשון של הברייתא אחר חצות, הוא משמש מקור שהיחיד המקריב קורבנות חובה בבמה קטנה עובר ב'לא תעשה', כמו פסח אחר חצות. בבבלי דחו ופירשו את האמור בחלקה הראשון של הברייתא "בשעת איסור הבמות" שכוונתו: בשעה שאסור להקריב פסח בבמת יחיד, והוא בארבעה עשר בניסן אחר חצות. לפי זה, יש לפרש את האמור בחלקה השני של הברייתא "בשעת היתר הבמות" שכוונתו: בשעה שמותר להקריב פסח בבמת יחיד, והוא בארבעה עשר בניסן קודם חצות, שהפסח שלא בזמנו שלא לשמו (אלא לשם שלמים) כשר. ולפי זה, מה שדרשו בסופה של הברייתא מ"באחד שעריך" פירושו: בשעה שכל ישראל באים למקום אחד (לבמת ציבור) להקריב בו את פסחיהם, והוא בארבעה עשר בניסן אחר חצות. גם לפי הירושלמי (לפי פירושנו), חלקה הראשון של הברייתא מדבר בשוחט אחר חצות בשעת היתר הבמות, וחלקה השני מדבר בשוחט פסח קודם חצות בשעת היתר הבמות. הרי ששני התלמודים שווים בפירוש הברייתא. • • • מציעים היסק מן האמור לפני כן: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : הדא אמרה: – זאת אומרת: שלמים הבאין מחמת פסח - כשירים בבמה – יש להסיק מהדין במקרה האמור לפני כן, שמותר להקריב קורבן פסח משש שעות ולמטה שלא לשמו בבמה קטנה, לדין במקרה של שלמים הבאים מחמת פסח (קורבן פסח שנעשה שלמים, כגון: פסח שאבד ונמצא לאחר שנשחט הפסח האחר שהפרישו בעליו תחתיו; פסח שמתו בעליו; תמורת פסח שהומרה לאחר זמנו של הפסח) שמותר להקריבם בבמה קטנה, אף שהם באים מחמת פסח . ב משנה תמורה ג,ג שנינו: תמורת אשם (בהמת חולין שהומרה בבהמה שהוקדשה לקורבן אשם) , וולד תמורה, וולדם וולד ולדם עד סוף העולם - ירעו עד שיסתאבו (שייפול בהם מום) ויימכרו וייפלו דמיהם לנדבה (לתיבה שבמקדש, שממעותיה מביאים עולות נדבה של ציבור) . רבי אליעזר אומר: ימותו. רבי לעזר אומר: יביא בדמיהם עולות (ירעו עד שיסתאבו ויימכרו ויביא בעל התמורה בדמיהם עולות יחיד) . אשם שמתו בעליו (קודם שהקריבוהו) , ושכיפרו בעליו (או שאבד, והביאו בעליו אשם אחר ונתכפרו, ואחר כך נמצא הראשון) - ירעה עד שיסתאב ויימכר וייפלו דמיו לנדבה (עולות נדבה של ציבור) . רבי אליעזר אומר: ימות. רבי לעזר אומר: יביא בדמיו עולה. ומציעים בעיה לפי חכם מסוים: עולה הבאה מחמת אשם - על דעתיה דרבי לעזר (רבי אלעזר בן שמוע, תנא בדור הרביעי) – על דעתו של רבי לעזר, שתמורת אשם או אשם שמתו בעליו או אשם שכיפרו בעליו באחר - יביא בדמיו עולה , מהו שתהא כשירה בבמה? – מה הדין במקרה זה? האם עולת יחיד זו כשירה להקריבה בבמת יחיד כדין עולה הבאה משום נדר או נדבה שקריבה בבמת יחיד, או שמא אינה כשירה להקריבה בבמת יחיד כיוון שהיא באה מחמת קורבן אשם שהוא קורבן חובה ואינו קרב בבמת יחיד? ופושטים את הבעיה: נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (המשנה מגילה א,י): זה הכלל: כל שהוא נידר ונידב – קורבן הבא משום נדר או נדבה, כגון עולות ושלמים שאדם נודר או נודב לפי רצונו, קרב בבמה – קטנה , וכל שאינו לא נידר ולא נידב אינו קרב בבמה – קטנה. "נידר ונידב" משמעו שהוא נדר או נדבה מחמת עצמו, ומכאן שעולה הבאה מחמת אשם אינה קריבה בבמה קטנה, כיוון שאינה קורבן נדבה מחמת עצמה אלא מחמת קורבן אחר שהוא חובה . אף שעולה הבאה מחמת אשם אינה קריבה בבמה קטנה, שלמים הבאים מחמת פסח (קורבן פסח שנעשה שלמים) קריבים בבמה קטנה, כמו שאמרו לעיל, מפני שבשלמים הבאים מחמת פסח הפסח עצמו קרב שלמים, אבל בעולה הבאה מחמת אשם אין האשם עצמו קרב עולה אלא דמיו נופלים לעולת נדבה. שלמים הבאים מחמת הפסח באים מחמת אירוע מסוים או תקלה בקורבן הפסח עצמו, כגון שהפריש מעות לקנות בהן קורבן פסח, ולבסוף נשתיירו מקצתן, שהוא חייב לקנות בהן בהמות ולהקריבן שלמים, והם שלמים הבאים מחמת הפסח שהוקדשו המעות לשמו. וכן עשוי לבוא לשון "מחמת" בכל מקום שבא קורבן אחד מחמת קורבן אחר. שנינו: "אשם שמתו בעליו, ושכיפרו בעליו - ירעה עד שיסתאב ויימכר... רבי לעזר אומר: יביא בדמיו עולה" (תמורה ג,ג). עולה זו נקראה בירושלמי "עולה הבאה מחמת אשם" לצד "שלמים הבאים מחמת פסח" באותה סוגיה. השלמים הללו הם תולדה של קורבן הפסח עצמו, והם באים מחמתו ומכוחו, וממנו תחילת הקדשם ("לתורתם של תנאים", עמודים 276-277). • • •
אמר רבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) : אין הב(ה)מה ניתרת אלא בנביא – ההיתר להקריב בבמות בזמנים שונים היה על פי נביא (כשבאו לגלגל הותרו הבמות על פי יהושע, וכשבאו לנוב ולגבעון הותרו הבמות על פי שמואל. וראה להלן) . ומציעים פסוק כמקור לקביעה: מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - כתוב (בעניין ההקרבה כשייכנסו בני ישראל לארץ): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה, כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ " (דברים יב,יג-יד) – אסור להקריב עולות ושאר קורבנות בכל מקום שיהיה ישר בעיניך, אלא יש להקריב קורבנות רק במקום שיבחר ה' (מקום שיבחר ה' מדי פעם בפעם, בהתאם למצב העם). ויש לדרוש: "במקום אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" - על ידי נביא. מכאן שאין הבמה ניתרת אלא על ידי נביא . כאן התחלת מקבילה בירושלמי תעניות ב,ד. ותמהים: ואליהו מקריב בשעת איסור הבמות?! – כיצד הקריב אליהו על מזבח שבנה בהר הכרמל בשעת איסור הבמות? (אליהו הקריב בזמן שבית המקדש בירושלים היה קיים, ושנינו במשנה זבחים יד,ח: "באו לירושלים נאסרו הבמות, ולא היה להן עוד היתר") ומשיבים: אמר רבי שמלאי (אמורא בדור השני) : דבירא אמר ליה – הדיבור (הדיבור האלוהי) אמר לו (אליהו הקריב בבמה בשעת איסור הבמות משום שה' אמר לו לעשות זאת) . וזהו שכתוב (במעשה אליהו בהר הכרמל): "וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה " (מלכים א יח,לו) - ובדיבורך עשיתי – אליהו אמר לה': במצוותך עשיתי את המעשים האלה, ולא מליבי. ויש לדרוש: ובדיבורך עשיתי - כל מה שעשיתי, שהקרבתי בבמה בשעת איסור הבמות, עשיתי על פי הדיבור (רק הנביא יכול לשנות דבר בתורה לפי שעה ורק לפי דבר ה') . עד כאן המקבילה בירושלמי תעניות.