אור לישרים על תלמוד ירושלמי חגיגה ב:ד

משנה עצרת – חג השבועות, שחלה להיות ערב שבת – ביום שישי, - בית שמי אומרים: יום טבוח – יום שחיטת עולות ראייה, לאחר שבת – ביום ראשון, יומיים אחרי החג, שהרי לדעת בית שמאי אין מביאים עולות ראייה ביום טוב, ולמחר אינן קרבות, לפי שאינן דוחות את השבת, לכן מקריבים אותן ביום ראשון , ובית הלל אומרים: אין להן (צריך לומר כמו בכתבי היד של המשנה: ' לה ') יום טבוח – אין צורך ביום טבוח, שכן לדעת בית הלל עולות ראייה קרבות ביום טוב עצמו . ומודין – בית הלל, שאם חלה – עצרת, להיות בשבת, שיום טבוח – יום שחיטת עולות ראייה ושלמי חגיגה, לאחר שבת – ביום ראשון, יום אחרי החג, משום שאף לדעת בית הלל עולות ראייה ושלמי חגיגה אינם דוחים את השבת . ואין כהן גדול מתלבש בכליו – ביום טבוח של עצרת שהוא ביום ראשון כוהן גדול אסור ללבוש את שמונה בגדי כוהן גדול שהוא לובש בעבודתו במקדש . מותרין (בכתב יד אחד של המשנה: 'ומותרין') בסֵפֶד ובתענית – ביום טבוח של עצרת שהוא ביום ראשון (כשעצרת חלה להיות בערב שבת לבית שמאי, וכשעצרת חלה להיות בשבת גם לבית הלל) , שלא לקיים את דברי האומרין: עצרת לאחר שבת – לפי הלוח השמשי הקבוע של הצדוקים, שאין לו התאמה ללוח של חכמינו, חג השבועות שלהם חל לעולם ביום ראשון בחמישה עשר בסיוון שלהם, ואפשר שיחול יום זה למחרת חג השבועות של הפרושים. וכדי להוציא מליבם של הצדוקים, אמרו חכמים שביום טבוח של עצרת שהוא ביום ראשון מותרים בספד ובתענית, שלא ייראה כאילו נוהגים כדעתם של הצדוקים שאותו יום הוא יום טוב שאסור בספד ובתענית. ומשום כך ביום טבוח של עצרת שהוא ביום ראשון כוהן גדול אסור להתלבש בכליו, שכן הכוהן הגדול היה מתלבש בכליו בשבתות ובימים טובים אף אם לא היה מקריב, מפני כבוד השבת ויום טוב (לדעת רבי עוקבה בירושלמי להלן. ברם לדעת רבי יוסי בירבי בון שבכל יום היה כוהן גדול מתלבש בכליו אף אם לא היה מקריב, אין מובן מדוע אין כוהן גדול מתלבש בכליו ביום טבוח של עצרת שהוא ביום ראשון) . 'טְבוֹחַ' אינה צורת מקור אלא צורה שמנית במשקל קְטוֹל ומשמעה 'טֶבַח'. • • •

תלמוד במשנה שנינו: "עצרת שחלה להיות ערב שבת - בית שמי אומרים: יום טבוח שלה לאחר שבת. בית הלל אומרים: אין לה יום טבוח". מפרשים: אלא יומה הוא טבוחה – לדעת בית הלל, אל תאמר שאין לה יום טבוח כלל, אלא היום שבו היא חלה הוא יום טבוח שלה . ושואלים: הא – הנה (שנינו במשנה), בית שמי אומרים: יום טבוח שלה אחר שבת – כשחלה עצרת להיות בערב שבת, יום טבוח של עצרת הוא ביום ראשון ; כהן גדול מתלבש בכליו? – לדעת בית שמאי, האם הכוהן הגדול מתלבש בכליו ביום טבוח של עצרת שהוא ביום ראשון כשחלה עצרת להיות בערב שבת? (מגיה הוסיף במסירה שלפנינו את המילה 'ואין' לפני 'כהן גדול'. מסתבר שהמגיה הבין שמשפט זה מציע את הדין התופס במקרה זה, ועל כן הגיה כך, כיוון שמן הקול וחומר בהמשך מוכח שכוהן גדול אינו מתלבש בכליו. ברם מסתבר (לאור המבנה הדומה להלן), כי חלק זה של המשפט הוא בעיה, הנפשטת בהמשך מן הקול וחומר, ולפי זה השלמת המגיה מוטעית ("בירורי ירושלמי", "סידרא" כ, עמוד 157, הערה 2)) ומשיבים: קול וחומר (מגיה תיקן במסירה שלפנינו 'קול' ל'מִקל', ושמא תוספת האות מ"ם בידי המגיה נועדה להפוך חלק זה של המשפט מפשיטת בעיה לנימוק לקביעה הקודמת, וכהבנת המגיה שם (שם, הערה 3). - 'קול' היא הצורה המקורית) , מה אם בשעה שיש שם שלמים ועולות כדברי בית הלל – כשחלה עצרת להיות בשבת, ויום טבוח שלה הוא ביום ראשון אף לדעת בית הלל, מקריבים באותו יום עולות ראייה ושלמי חגיגה, משום שאינם דוחים את השבת, - אין כהן גדול מתלבש בכליו – באותו יום, כמו ששנינו במשנתנו , בשעה שאין שלמים ועולות כדברי בית שמי – כשחלה עצרת להיות בערב שבת, ויום טבוח שלה הוא ביום ראשון לדעת בית שמאי, מקריבים באותו יום עולות ראייה אבל לא שלמי חגיגה, משום שביום טוב אין מביאים עולות ראייה אבל מביאים שלמי חגיגה, - לא כל שכן?! – בוודאי ובוודאי שאין כוהן גדול מתלבש בכליו באותו יום.

כאן התחלת מקבילה בירושלמי מגילה א,ג. כתוב אחד אומר – בעניין שלוש רגלים : "וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה " (שמות כג,טז) – תחוג את חג הקציר (חג השבועות), הוא קציר ביכורי תבואתך שזרעת בשדה. ויש ללמוד מהלשון "חג הקציר" שקוצרים בחג הזה, הרי שמותר לקצור בחג השבועות , וכתוב אחר אומר – בעניין חג השבועות : "כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ" (ויקרא כג,כא) – חג השבועות אסור במלאכה שיש בה משום עבודה. הרי שאסור לעשות מלאכה בחג השבועות . אמר רבי חנניה: כיצד יתקיימו שני מקראות הללו? – איך יתפרשו שני הכתובים הסותרים זה את זה? בשעה שהוא – חג השבועות, חל בחול, את (אתה) חוגג – אתה מקריב עולות ראייה ושלמי חגיגה בו ביום, מפני שהם קרבים ביום טוב, ושובת – ממלאכה בו ביום, מפני שהוא יום טוב (וזהו שהכתוב אומר: "כל מלאכת עבודה לא תעשו") , ובשעה שהוא – חג השבועות, חל בשבת, למחר – ביום ראשון, שהוא יום טבוח, את (אתה) חוגג – אתה מקריב עולות ראייה ושלמי חגיגה, מפני שאינם קרבים בשבת, שכן רק קורבנות ציבור קרבים בשבת, וקוצר – ביום שאתה חוגג (וזהו שהכתוב אומר: "וחג הקציר") . אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : ובלבד שִׁיבֳּלִים לעיסתו – כשחל חג השבועות בשבת, הוא מותר ביום ראשון, כשהוא מקריב עולות ראייה ושלמי חגיגה, רק לקצור שיבולים כדי לעשות מהם עיסה לצורך אכילתו, אם כלתה עיסתו, כי אסור לאדם לעשות מלאכה ביום שקורבנו קרב, כאמור להלן (הלשון 'שִׁיבֳּלִים לעיסתו' נמצא בכמה מקומות בירושלמי: 'המלקט שִׁיבֳּלִין לעיסתו', 'מוכר לו שִׁיבֳּלִין לעיסתו', 'המקטף שִׁיבֳּלִין לעיסתו'. לכן אין לגרוס כאן: 'שֶׁיַּבְלִים לעיסתו' - יבלום ויצמצם) . כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי פסחים ד,א. ומציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן: כהדא דתני: – כמו (הברייתא) הזאת ששונה (התנא): להן (במקבילה בפסחים נוסף 'כל') אינש דיהוי עלוהי אעין ובכורין – (חובת התענית בימים שגזרו תענית על הציבור חלה על הכול) חוץ מאדם שיהיה עליו עצים וביכורים (נדר של עצים או של ביכורים, שיקבל על עצמו בנדר להביא עצים למזבח או ביכורים למקדש, שדינו שביום שהוא מביא אותם הוא אסור בספד, בתענית ובעשיית מלאכה, שהרי הם כקורבן) . האומר: " הרי עלי – שקיבל עליו בנדר לתת עצים למזבח וגיזירין (חתיכות עץ) למערכה – של עצים שעל המזבח" - אסור בסֵפֶד ו ב תענית ומלעשות מלאכה בו ביום – ביום שהוא מביא אותם, שהרי הם כקורבן, וביום שקורבנו של אדם קרב הוא אסור בספד, בתענית ובעשיית מלאכה, מפני שיום טוב הוא לו (המשפט השני בעברית מפרש את עניינם של עצים שבמשפט הראשון בארמית) (הספד והתענית האמורים כאן הם מנהגים פולחניים. אנשים היו רגילים לספוד ולהתענות דבר יום ביומו, ללא תלות במת או בצער, כי אם מסיבות פולחניות. ראה מה שכתבנו בעניין זה בירושלמי מגילה א,ג) . עד כאן המקבילות בירושלמי מגילה ופסחים. סוגיה זו מקורה בחגיגה והועתקה מכאן למגילה. הברייתא בירושלמי של עצים וביכורים היא ברייתא ארמית קדמונית, שנספח אליה לשון עברי החוזר עליה דרך פירוש ומשלים אותה ("מגילת תענית", עמוד 220). נראה שהלכה ארמית עתיקה זו נספחה במקורה אל ניסוח הלכתי שחייב את הציבור בתענית או בקבוצת תעניות, ועל כן היא מסתפקת באמירה "חוץ מאדם שיש עליו עצים וביכורים", בלא צורך לפרש את דינו של אדם זה, וכוונתה שהוא פטור מן התעניות שפורטו לעיל ("בעקבות הדף החדש של הביאור למגילת תענית", "תרביץ" עז, עמוד 417). ההלכה פותחת בארמית ומסיימת בעברית, פותחת בעצים וביכורים ומסיימת בעצים בלבד. מנוסח החלק הארמי מתברר שהעצים והביכורים נתפסים כשווים זה לזה. השוויון הזה תמוה, שהרי ביכורים הם חובה מן התורה ואילו הבאת עצים על ידי יחיד הם רשות. אפשר שזו הסיבה שבנוסח ההלכה בעברית, שהוא בוודאי מאוחר יותר, מופיעים עצים בלבד ("לגלות נסתרות: פרשנות והלכה במגילות קומראן", עמוד 336). אפשר שלביכורים יש גדר של נדר או נדבה משום שהמפריש אותם אומר "הרי אלו ביכורים". • • •

במשנה שנינו: "מודים שאם חלה להיות בשבת, שיום טבוח שלה לאחר שבת". שואלים: הא – הנה (שנינו במשנה), בית הלל (צריך לומר: 'בית שמי ' (ראה להלן)) אומרים: יום טבוח שלה לאחר שבת – כשחלה עצרת להיות בערב שבת, יום טבוח של עצרת הוא ביום ראשון ; עורות של מי? – לדעת בית שמאי, למי שייכים עורותיהם של עולות הראייה הקרבות ביום טבוח של עצרת שהוא ביום ראשון כשחלה עצרת להיות בערב שבת? ומשיבים בהצעת מחלוקת אמוראים: רבי טבי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יאשיה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : איתפלגון – נחלקו רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) ורבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) . רבי יוחנן אמר: של כל המשמרות – עורותיהם של עולות הראייה שייכים לכוהני כל המשמרות, כדין קורבנות יום טוב (ראה משנה סוכה ה,ז), מכיוון שקורבנות אלה באים מחמת יום טוב וכתשלומים לקורבנות שלא הוקרבו ביום טוב . רבי שמעון בן לקיש אמר: של אותו המשמר – עורותיהם של עולות הראייה שייכים לכוהני המשמרת של אותו יום, מכיוון שקורבנות אלה אינם מוקרבים ביום טוב . ושואלים עוד: ות (='ואת') אמר (הוא "את אמר" הרגיל בירושלמי, ומסתבר שהוי"ו בתחילת המילה היא מן הוי"וים המיותרות הרגילות בירושלמי ("בירורי ירושלמי", "סידרא" כ, עמוד 158, הערה 4)) : – ואתה אומר (במשנה): יום טבוח שלה לאחר שבת – כשחלה עצרת להיות בשבת, יום טבוח של עצרת הוא ביום ראשון לדברי הכול (שכן במקרה זה מסכימים בית שמאי ובית הלל) ; עורות של מי? – למי שייכים עורותיהם של עולות הראייה הקרבות ביום טבוח של עצרת שהוא ביום ראשון כשחלה עצרת להיות בשבת? ומשיבים בהצעת מחלוקת אמוראים: תפלוגתא ד- – מחלוקת של רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש – כאמור לעיל (המונח "תפלוגתא" שבקטע זה רומז למחלוקת שצוינה בקטע הקודם (שם, עמוד 162)) . 1. "עצרת שחלה להיות ערב שבת..." 2. הא בית שמי אומרים... 3. "מודים שאם חלה להיות בשבת..." 4. הא בית הלל אומרים... 5. ות אמר... חלקה הראשון של הסוגיה (קטעים 1-2) מובן היטב: אחרי מובאה קצרה מן המשנה, המלווה בתוספת פרשנית קצרה בסוף ("אלא יומה הוא טבוחה"), מובא דיון קצר בשיטת בית שמאי, שבו נפשט שכוהן גדול אינו מתלבש בכליו במקרה זה. ברם, המשך הסוגיה בעייתי. ראשית, קביעת התלמוד בקטע 4 "הא בית הלל אומרים" איננה מדויקת, שהרי לפי המשנה, הן בית הלל והן בית שמאי מודים שאם עצרת חלה בשבת, יום טבוח שלה חל אחר השבת, ומדוע ייחסו דעה זו דווקא לבית הלל? שנית, עצם הימצאותו של קטע 5 כאן אינו מובן, שהרי אחרי שנפשטה הבעיה "עורות של מי?" בקטע הקודם (4), מדוע היו צריכים לשאול ולענות שוב כפי ששאלו וענו בקטע הקודם? לאור הקשיים, הן בסוגיה עצמה והן לפי הפירושים השונים שהוצעו לה, דומה שאין מנוס מלהגיה את הסוגיה הגהה קלה. בקטע 4 נראה שיש להגיה "הא בית שמי אומרים" תחת "הא בית הלל אומרים". הנוסח שלפנינו נוצר מתיקון הנוסח, כיוון שדברי בית שמאי כבר נידונו בקטע 2, כך שלכאורה לא היה צורך להתייחס לדברי בית שמאי שוב בקטע 4. לפי הגהה זו, הסוגיה שאלה שתי שאלות בקשר לשיטת בית שמאי: 1. כיצד מתלבש הכוהן הגדול ביום ראשון כאשר עצרת חלה להיות בערב שבת (קטע 2)? 2. עורות של מי ביום ראשון כאשר עצרת חלה להיות בערב שבת (קטע 4)? בעקבות זאת שאלו שוב בקטע 5 שאלה דומה לכאורה אך בכל זאת שונה: "את אמר" במשנה, כשעצרת חלה להיות בשבת, ש"יום טבוח שלה לאחר שבת"; עורות של מי במקרה זה? כאן, כיוון שדברי המשנה שעליה מוסבת הבעיה הם אליבא דכולי עלמא, נקטו את הלשון "את אמר" ולא "הא רבי פלוני אמר". אולם למרות שהבעיה כאן שונה מן הבעיה הקודמת, פשטו שהתשובה היא זהה, וכי החולקים שם יחלקו גם בענייננו. לכאורה יש קושי מסוים בהגהה זו ובפירוש שהצענו בעקבותיה, שלפי הצעתנו, הפסקה במשנה שהובאה בקטע 3 בתלמוד אינה במקומה, כיוון שקטע 4 אינו מוסב על פסקה זו, אלא על הפסקה הקודמת במשנה שהובאה בקטע 1 בתלמוד. לפי דברינו, הפסקה בקטע 3 בתלמוד היתה צריכה לבוא אחרי קטע 4 ולפני קטע 5. אלא שלאמיתו של דבר אין זה קושי כלל, שכן, כידוע, הפסקאות של המשנה המצויות בנוסחי הירושלמי שלפנינו אינן חלק מנוסח התלמוד, אלא נוספו בידי מעתיקים מאוחרים יותר - לפעמים שלא במקום המתאים, כפי שקרה ככל הנראה כאן ("בירורי ירושלמי", "סידרא" כ, עמודים 157-163). לולא פשיטת השאלה השנייה בירושלמי, המבוססת על הסברה (כרגיל כשבעיה בירושלמי נפשטת בסגנון "תפלוגתא") ולא על מקור ספרותי מפורש, אפשר היה לטעון שלכל הדעות העורות ביום טבוח של עצרת שהוא ביום ראשון כשחלה עצרת להיות בשבת הם לכוהני כל המשמרות, כי הקורבנות נידונים כקורבנות יום טוב ולא כקורבנות חול, כיוון שיום זה הוא למחרת חג השבועות וקרבים בו עולות ראייה ושלמי חגיגה כמו ביום טוב שחל בחול (זה שלא כמו שכתב ב"בירורי ירושלמי", "סידרא" כ, עמוד 163, הערה 33). חיזוק לטענה זו שאפשר היה לטעון יש בירושלמי להלן ג,ז שאמרו: "יום טבוח (שלמחרת חג השבועות) כעצרת". אומנם שם אמרו כך לעניין טהרת עם הארץ ברגל בירושלים. אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : עצרת יש לה תשלומין כל שבעה – מביאים עולות ראייה ושלמי חגיגה בחג השבועות במשך שבעה ימים, ביום טוב של חג השבועות ובששת הימים שאחריו, שאף חג השבועות יש לו תשלומים כל שבעה כמו חג הפסח וחג הסוכות . ומציעים קושיה ממקור תנאי על הדעה שלפני כן: התיב – השיב (הקשה) רב הושעיה (אמורא בדור השלישי) : והא תני: – והרי (התנא) שונה: אמרה תורה: מְנֵה ימים וקַדֵּש חודש, מְנֵה ימים וקַדֵּש עצרת (יש לספור מספר מסוים של ימים מתחילת החודש ולקדש את היום שלאחריהם כראש החודש הבא, ויש לספור ארבעים ותשעה ימים מאחרי יום טוב הראשון של חג הפסח ולקדש את יום החמישים כחג השבועות). מה החודש למנוייו יום אחד – כשם שראש החודש הוא יום אחד, כמו כל אחד מהימים הנמנים עד ראש החודש , אף העצרת למנוייה יום אחד – כך גם חג השבועות הוא יום אחד, כמו כל אחד מהימים הנמנים עד חג השבועות. ומכאן יש ללמוד שעצרת היא יום אחד בלבד ואין לה תשלומים כל שבעה, שלא כרבי יוחנן (בעניין ראש חודש אין מצווה מפורשת למנות ימים, אלא הכוונה היא שאין לקדש את ראש החודש הבא עד שיעבור מספר מסוים של ימים מתחילת החודש הנוכחי, עשרים ותשעה או שלושים ימים) . ומתרצים את הקושיה: אמר רבי לָא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : שאם לא חג בראשון יחוג כל שבעה – חובת החגיגה בחג השבועות היא להביא עולות ראייה ושלמי חגיגה ביום טוב, אבל יש לה תשלומים כל שבעה, שמי שלא הביא עולת ראייה ושלמי חגיגה ביום טוב, הרי זה מקריב אותם בששת הימים שאחר יום טוב . ב בבלי חגיגה יז,א אמרו: אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: מניין לעצרת שיש לה תשלומים כל שבעה? שנאמר: "בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות" (דברים טז,טז) - מקיש חג השבועות לחג המצות. מה חג המצות - יש לו תשלומים כל שבעה, אף חג השבועות - יש לו תשלומים כל שבעה. תשלומים לעצרת כל שבעה ימים אינם נזכרים בספרות התנאית אלא רק בדברי אמוראים בשני התלמודים. מפשטות לשון המשנה נראה שקיים רק יום טבוח אחד. וב בבלי חגיגה יז,ב אמרו: ...תני רבה בר שמואל: אמרה תורה: מנה ימים וקדש חודש, מנה ימים וקדש עצרת. מה חודש למנוייו, אף עצרת למנוייה. מאי לאו גמר מחודש, מה חודש יום אחד, אף עצרת יום אחד! אמר רבא: ותסברא? אטו עצרת, יומי מנינן, שבועי לא מנינן? (החג נקבע על פי השבועות, וכיוון שכך יש לעשות שבוע שלם לתשלומי עצרת, לפי שמנוייה לשבועות)... בשני התלמודים הקשו אותה קושיה אך תירצו תירוצים שונים. אפשר שבירושלמי לא תירצו כמו בבבלי משום שלדעת הירושלמי אין בעצרת מצווה למנות שבועות אלא ימים בלבד.

כאן התחלת מקבילה בירושלמי יומא א,ב. מביאים מחלוקת אמוראים. רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : בכל יום – מימי השנה, כהן גדול מתלבש בכליו – בגדי כוהן גדול, ובא ומקריב תמיד של ה שחר – אם רצה להקריב אותו, שכוהן גדול קודם לכל שאר הכוהנים . אם יש נדרים ונדבות הוא מקריבן – אם רצה להקריב אותם . והולך ואוכל (במקבילה אין מילה זו) בתוך ביתו (ב"שערי תורת ארץ ישראל" הגיה: 'והולך ואוכל בלשכת פלהדרין ' - שהיתה בעזרה, שאוכל שם מקודשי המקדש) , ובא ומקריב תמיד של בין הערבים – אם רצה להקריב אותו , ובא ולן – בלילה, בלשכת פלהדרין (ב"שערי תורת ארץ ישראל" הגיה: 'ובא ולן בתוך ביתו '. - רק בשבעת ימים קודם יום הכיפורים, כשמפרישים את הכוהן הגדול מביתו ללשכת פלהדרין, הוא לן שם) . רבי עוקבה (אמורא בבלי בדור השני שעלה לארץ ישראל ונסמך) אמר בשם רבי יהושע בן לוי: לא היה עושה כן – כוהן גדול לא היה מתלבש בכליו בכל יום, אלא בשבתות ובימים טובים – שמפני כבוד השבת ויום טוב היה מתלבש בכליו . לדעת רבי יוסי בירבי בון, היה כוהן גדול מתלבש בכליו בכל יום אף אם לא היה מקריב. ולדעת רבי עוקבה, אם לא היה מקריב היה מתלבש בכליו רק בשבת וביום טוב, אבל אם היה מקריב היה מתלבש בכליו בכל יום. ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: אית תניי תני: – יש תנא (ש)שונה: הציץ מרצה – מכפר על עוון טומאת הקורבנות במקדש (דם הקורבנות והחלבים שהוקרבו בטומאה), על מצחו – בעודו על מצחו של כוהן גדול . אית תניי תני: – (ו)יש תנא (ש)שונה: אפילו בזוית – הציץ מרצה על טומאה אפילו כשהוא מונח באיזה מקום שהוא ואינו על מצחו של כוהן גדול . ומציעים הסברים למקורות הסותרים: מאן דאמר: – מי שאומר: הציץ מרצה על מצחו - כתוב בציץ: "וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה' " (שמות כח,לח) – הציץ חייב להיות על מצחו של הכוהן הגדול תמיד, והוא יגרום שקורבנותיהם של ישראל יתקבלו ברצון לפני ה'. מכאן שהציץ מרצה כשהוא מונח על מצח הכוהן הגדול . מאן דאמר: – (ו)מי שאומר: אפילו בזוית - מהדא ד- – מזאת של יום הכיפורים – מן המצב הזה של יום הכיפורים שבו הציץ מונח בזווית, שביום הכיפורים כוהן גדול עובד את עבודת היום כשהוא לבוש בגדי לבן ואין הציץ על מצחו, ואף על פי כן הציץ מרצה . ומציעים סיוע מהמקורות הסותרים לבעלי מחלוקת האמוראים שלפני כן: מאן דאמר: – מי שאומר: הציץ מרצה על מצחו - מסייע לרבי יוסי בירבי בון – שכיוון שאין הציץ מרצה אלא כשהוא על מצחו, הוא צריך ללבוש אותו במקדש בכל יום עם שאר בגדי כוהן גדול, וזה כדברי רבי יוסי בירבי בון שבכל יום כוהן גדול מתלבש בכליו אף אם לא היה מקריב . מאן דאמר: – (ו)מי שאומר: אפילו בזוית - מסייע לרבי עוקבה – שכיוון שהציץ מרצה אף כשאינו על מצחו, אינו צריך ללבוש אותו במקדש בכל יום עם שאר בגדי כוהן גדול, וזה כדברי רבי עוקבה שכוהן גדול לא היה מתלבש בכליו בכל יום אם לא היה מקריב . עד כאן המקבילה בירושלמי יומא. ב בבלי יומא ז,ב אמרו: תניא: ציץ, בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו - מרצה; דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר: עודהו על מצחו - מרצה, אין עודהו על מצחו - אינו מרצה. אמר לו רבי שמעון: כוהן גדול ביום הכיפורים יוכיח, שאינו על מצחו ומרצה! אמר לו רבי יהודה: הנח לכוהן גדול ביום הכיפורים, שטומאה הותרה לו בציבור (ואין צורך בציץ שירצה). בירושלמי: "אית תניי תני... אית תניי תני...". ובבבלי: רבי שמעון ורבי יהודה. • • •