אור לישרים על תלמוד ירושלמי חגיגה א:ה

משנה מי שיש לו אוכלים מרובין – שבני ביתו העולים עימו לרגל מרובים, והוא זקוק להביא קורבנות מרובים שנאכלים, ונכסים ממועטין – שאינו עשיר, ואינו יכול להביא קורבנות מרובים שאינם נאכלים, - מביא שלמים מרובין – הוא מרבה בשלמי חגיגה לפי צורך בני ביתו, ועולות ממועטות – הוא רשאי למעט בעולות ראייה ; מי שיש לו אוכלין מעוטין (בכתבי היד ובקטע גניזה של המשנה: 'ממועטים') – שבני ביתו העולים עימו לרגל מועטים, ונכסים מרובין – שהוא עשיר, - מביא עולות מרובות – הוא חייב להרבות בעולות ראייה, ושלמים ממועטין – הוא ממעט בשלמי חגיגה לפי צורך בני ביתו, כדי שלא ישתייר מהם, וייפסלו משום נותר ; זה וזה ממועטין (בכתבי היד ובקטע גניזה של המשנה: 'ממועט') – מי שבני ביתו העולים עימו לרגל מועטים ונכסיו מועטים, - על זה נאמר (בכתבי היד ובקטע גניזה של המשנה: 'על זה אמרו') – השיעור בהלכה ב : מעה כסף ושתי כסף – הוא רשאי להביא עולת ראייה ששווה לפחות שתי מעות כסף ושלמי חגיגה ששווים לפחות מעה כסף לדברי בית שמיי ועולת ראייה ששווה לפחות מעה כסף ושלמי חגיגה ששווים לפחות שתי מעות כסף לדברי בית הלל (הביטוי 'על זה נאמר' מתייחס בכל מקום, חוץ מאחד, לכתוב מן המקרא, כמו להלן במשנה, ואילו הביטוי 'על זה אמרו' מתייחס לדברי משנה קדומה, ולכן הגרסה הנכונה כאן היא 'על זה אמרו', כמו בכתבי היד ובקטע גניזה של המשנה, וכך יש לגרוס בברייתא שבירושלמי להלן) ; זה וזה מרובין (בכתבי היד ובקטע גניזה של המשנה: 'מרובה') – מי שבני ביתו העולים עימו לרגל מרובים ונכסיו מרובים, - על זה נאמר – במצוות שלושת הרגלים : "אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ , כְּבִרְכַּת י'י אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים טז,יז) – הוא חייב להביא שלמים מרובים ועולות מרובות . על זה אמרו: מעה כסף ושתי כסף כאן צוטטה משנה קדומה "מעה כסף ושתי כסף" בפתיחה "אמרו" שבה מצטטים תמיד משניות קדומות. בית שמיי ובית הלל חלקו בפירושה של משנה זו ("עיונים בספרות התלמוד", עמוד 209). • • •

תלמוד מביאים ברייתא: עני וידו רחבה (נדיבה) – עני שהוא נדיב ונותן משלו בנדיבות, - קורא אני עליו: "אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ" (דברים טז,יז) – כל אחד שבא להיראות לפני ה' ברגל יביא קורבנות לפי נדיבותו; ויש ללמוד מן הכתוב הזה, שכיוון שידו רחבה, הוא חייב להביא קורבנות מרובים, אף על פי שהוא עני . עשיר וידו מעוטה (קמוצה) – עשיר שהוא קמצן, - קורא אני עליו: "כְּבִרְכַּת י'י אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים טז,יז) – כל אחד שבא להיראות לפני ה' ברגל יביא קורבנות לפי יכולתו ומצבו הכלכלי; ויש ללמוד מן הכתוב הזה, שכיוון שהוא עשיר, הוא חייב להביא קורבנות מרובים, אף על פי שידו מעוטה . עני וידו מעוטה - על זה נאמר: אין פחות משתי כסף (הגרסה בהבאת הירושלמי בתוספות חגיגה ח,ב: 'על זה נאמר: מעה כסף שתי כסף, אין פחות ממעה כסף ואין פחות משתי כסף') – הוא רשאי להביא קורבנות מועטים, ובלבד שלא יביא עולת ראייה ששווה פחות ממעה כסף ושלמי חגיגה ששווים פחות משתי מעות כסף. - הברייתא לא הזכירה עשיר וידו רחבה, שהוא חייב להביא קורבנות מרובים. אפשר שאופן זה נשמט בירושלמי שלפנינו, ואפשר שאופן זה נלמד משני האופנים הראשונים שבברייתא ואין צורך לאומרו . יש הבדלים בין הברייתא ובין המשנה. אומנם עני ועשיר בברייתא מקבילים לנכסים ממועטים ולנכסים מרובים במשנה, אך הברייתא מזכירה יד רחבה ויד מעוטה בעוד שהמשנה מזכירה אוכלים מרובים ואוכלים ממועטים. הברייתא ציינה את הדין בכל אחד מהאופנים בלשון 'קורא אני עליו (כתוב)' או 'על זה נאמר (הלכה)', ואילו המשנה ציינה את הדין בשני האופנים הראשונים במפורש ובשני האופנים האחרונים בלשון 'על זה נאמר (כתוב או הלכה)'. הברייתא דיברה על הקורבנות בכלל ולא הזכירה עולות לעצמן ושלמים לעצמם כמו המשנה. • • •

מביאים מדרש: כתוב במצוות שלושת הרגלים: "אִישׁ" (דברים טז,יז) - פרט לקטן – קטן פטור מהבאת קורבן שלמי חגיגה, אף על פי שכל קטן חייב בראיית פנים ויש קטן שחייב אף בהבאת קורבן עולת ראייה (ראה לעיל הלכה א) . ומציעים בעיה: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) בעי – שואל (מסתפק) : אמר: הרי עלי חגיגה בחמש סלעים, והביא בשתים – אם אדם שחייב להביא קורבן חגיגה נדר להביא קורבן ששווה חמש סלעים, והביא קורבן ששווה שתי סלעים, - יצא או כבר נקבע? – האם יצא ידי חובת חגיגה כיוון שהשיעור הקטן של חגיגה הוא שתי מעות כסף והוא הביא ביותר מכך, או שמא לא יצא ידי חובת חגיגה כיוון שכבר נקבע עליו החיוב להביא חגיגה בחמש סלעים והוא הביא בפחות מכך? ופושטים את הבעיה: אמר ליה – אמר לו (לרבי ירמיה) רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : ולמה לא? – מדוע לא יהיה הדין שכבר נקבע? - ויש להוכיח את הטענה (בהצעת שאלה נמלצת והשוואה בין המקרה שנידון בשאלה למקרה הנידון כאן): אִילּוּ מי שאמר: הרי עלי אשם בחמש סלעים, שמא לא נקבע?! (בתמיהה) – הרי במקרה שאדם שחייב להביא קורבן אשם נדר להביא קורבן זה בחמש סלעים, הדין הוא שכבר נקבע עליו החיוב להביא בחמש סלעים, אף שהשיעור הקטן של אשם הוא שתי סלעים (באשם מעילות נאמר: "בערכך כסף שקלים" (ויקרא ה,טו), ומיעוט שקלים שניים, ושאר האשמות למדים ממנו בגזירה שווה), - ויש להציע את הדין האמור לחול במקרה הנידון: וכא – וכאן, נקבע – גם במקרה שאדם שחייב להביא קורבן חגיגה נדר להביא קורבן זה בחמש סלעים, הדין הוא שכבר נקבע עליו החיוב להביא בחמש סלעים, ואם הביא בשתי סלעים - לא יצא . • • •