אור לישרים על תלמוד ירושלמי ברכות ח:ח
Ohr LaYesharim on Yerushalmi Brachos 8:8 (Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 8:8) · אור לישרים על תלמוד ירושלמי ברכות · free full Hebrew text
Open in the reader →משנה בא להן יין אחר המזון – אם הובאה לאוכלים בסעודה כוס יין לאחר שגמרו את הסעודה, לפני ברכת המזון, ולא בא להם יין בתוך המזון ובירכו עליו ברכת היין , ואין שם אלא אותו הכוס – שאין שם כוס אחרת שישתו לאחר המזון ויברכו עליה ברכת היין, ונמצא שהמברך ברכת המזון צריך לברך ברכת היין על הכוס של ברכת המזון, - בית שמי אומרים: מברך על היין, ואחר כך מברך על המזון – מברך תחילה ברכת היין ואחר כך מברך ברכת המזון על אותה כוס ; ובית הלל אומרים: מברך על המזון, ואחר כך מברך על היין – מברך תחילה ברכת המזון על אותה כוס ואחר כך מברך ברכת היין (אם בא יין בתוך המזון ובירך עליו ברכת היין, או שיש שם כוס אחרת שישתה לאחר המזון ויברך עליה ברכת היין - אינו צריך לברך ברכת היין על הכוס של ברכת המזון. אבל אם לא שתה יין בסעודה והוא מברך ברכת המזון על הכוס - הוא צריך לברך עליו גם ברכת היין, ונחלקו בית שמאי ובית הלל בסדר הברכות) . עונין "אמן" אחר ישראל מברך – השומע ברכה מיהודי, אף שלא שמע אלא סוף הברכה, הריהו עונה "אמן" , ואין עונין "אמן" אחר כותי (שומרוני) מברך, עד שישמע כל הברכה – מפי הכותי, שמא לא בירך לה' אלא לשם עבודה זרה (הכותים הם גויים שהביא מלך אשור מכותא ומשאר ארצות והושיבם בשומרון ובסביבתה והתגיירו) . • • •
תלמוד במשנה שנינו: "בא להן יין אחר המזון, ואין שם אלא אותו הכוס - בית שמי אומרים: מברך על היין, ואחר כך מברך על המזון". בירושלמי לעיל ח,א הקשו: מה יהיה לפי דעתם של בית שמאי סדר הברכות (ברכת המזון, ברכת היין וברכת קדושת היום) במקרה שהיה יושב ואוכל בערב שבת וחשכה לילי שבת, ואין לו אלא כוס יין אחת, והוא מניח את הכוס לאחר המזון ומשלשל (מחבר, מצרף) כולן עליו (הוא מברך ברכת המזון וגם מקדש על אותה הכוס)? ופשטו את הקושיה בהצעת המשנה כאן ובתוספת המימרה של רבי בא המובאת כאן. אמר רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) : על ידי (מכיוון) שהיא ברכה קטנה – ברכת היין היא ברכה קצרה , שמא ישכח וישתה – אם ימתין ולא יברך ברכת היין עד לאחר ברכת המזון, יש לחשוש שישכח לברך ברכת היין וישתה מיד לאחר ברכת המזון בלא לברך על היין, ולכן לדעת בית שמאי, אם בא להם יין אחר המזון ואין שם אלא אותו הכוס - מברך תחילה ברכת היין ; ברם הכא – אבל כאן (במקרה שהיה יושב ואוכל בערב שבת וחשכה לילי שבת, ואין לו אלא כוס יין אחת, והוא מניח את הכוס לאחר המזון ומשלשל כולן עליו) , על ידי שהיא משולשה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'מכיון שה ו א משלשלן '. ובקטע אפשטיין: 'מכיון שהוא משלשלה') על הכוס – מכיוון שהוא צריך גם לברך ברכת היין וברכת קדושת היום על אותה הכוס , אינו שוכח – אם ימתין ולא יברך ברכת היין וברכת קדושת היום עד לאחר ברכת המזון, אין לחשוש שישכח לברך ברכת היין וברכת קדושת היום וישתה מיד לאחר ברכת המזון בלא לקדש על היין, ולכן מברך תחילה ברכת המזון (בירושלמי לעיל הציעו פתרון למקרה הזה לפי שיטתם של בית שמאי, לאחר שהוכרע שמברך תחילה ברכת המזון: מברך על המזון תחילה, ואחר כך מברך על היום, ואחר כך מברך על היין) . נראה שדברי רבי בא מסתיימים במילים 'שמא ישכח וישתה', ונאמרו במקורם כהסבר לשיטת בית שמאי במשנה כאן שמברך על היין ואחר כך על המזון. לפי זה, המשפט המתחיל 'ברם הכא' הוא דיוק של סתם התלמוד, ואין מקומו כאן אלא לעיל ח,א, והועתק לכאן באשגרת הסופרים כרגיל בירושלמי. • • •
במשנה שנינו: "עונין 'אמן' אחר ישראל מברך, ואין עונין 'אמן' אחר כותי מברך, עד שישמע כל הברכה". מציעים דיוק: הא – אבל אחר ישראל עונין "אמן", אף על פי שלא שמע – את כל הברכה, שכן המשנה אמרה שאחר כותי המברך עונים "אמן" רק אם שמע את כל הברכה, ומכאן שאחר ישראל המברך עונים "אמן" אף על פי שלא שמע את כל הברכה אלא סופה . ומציעים קושיה (ממקור תנאי): לא כן תני: – (וכי) לא כך שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): שמע – ברכה, ולא ענה – "אמן" אחר המברך, - יצא – השומע ידי חובת הברכה , ענה – "אמן" אחר המברך, ולא שמע – את הברכה שהוא עונה עליה, אלא שמע שאחרים עונים "אמן" וענה עימהם, - לא יצא – העונה ידי חובת הברכה ?! (בתמיהה) – הרי שגם אחר ישראל המברך צריך לשמוע את כל הברכה! ומתרצים (בהצעת פרשנות מצמצמת למשנה): חייה (אמורא בבלי בדור השני) בריה ד- – בנו של רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: בשלא אכל עמהן כזית (כגודל זית) הכא (צריך לומר כמו בקטע אפשטיין וברש"ס: 'ה י א'. ובכתב יד רומי: 'הוא' (וצריך לומר: 'היא')) מתניתא – היא המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה, מדבר במקרה שהעונה "אמן" אחר המברך לא אכל עם המברך וחבריו לחם כשיעור זית (שהוא שיעור האכילה לעניין החיוב בברכת המזון), ואינו צריך לצאת ידי חובת ברכת המזון בברכת חברו, ולכן אינו צריך לשמוע את כל הברכה. אבל במקרה שהעונה "אמן" אחר המברך אכל עימהם לחם כשיעור זית, והוא צריך לצאת ידי חובת ברכת המזון בברכת חברו, הוא צריך לשמוע את כל הברכה, כמו שאמרה הברייתא) . ב בבלי ברכות נג,ב אמרו: "עונים "אמן" אחר ישראל מברך". - למימרא, דישראל, אף על גב דלא שמע. וכי לא שמע, היכי נפיק (ידי חובה)? / מכלל, דישראל, אף על גב דלא שמע כל הברכה - נפיק. וכי לא שמע כל הברכה, מי נפיק? - אמר רב חייא בר רב: בשלא אכל עימהם.
כאן התחלת מקבילות בירושלמי מגילה א,יא וסוכה ג,יב. ב משנה סוכה ג,י שנינו: אם היה גדול מַקְרֶא (את ההלל) אותו (את מי שאינו יודע לקרוא) - עונה אחריו "הללויה" (כמו בקריאת ההלל בציבור, שהציבור עונים "הללויה" אחר כל חצי פסוק או פסוק ששליח הציבור אומר). מציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): שמע – את ההלל ממי שהיה מקרא אותו, ולא ענה – "הללויה" אחר המקרא את ההלל על כל דבר שהוא אומר, - יצא – השומע ידי חובת קריאת ההלל , ענה – "הללויה" אחר המקרא את ההלל, ולא שמע – את ההלל ממי שהיה מקרא אותו, - לא יצא – העונה ידי חובת קריאת ההלל (המימרה הבאה המוסבת על הברייתא הזו מוכיחה שהברייתא הזו מדברת בהלל ואינה מדברת בברכה כמו בברייתא הזהה לעיל) . ומצמצמים את תחולת הקביעה: רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר בשם (בכתב יד רומי ובקטע אפשטיין ובמקבילות נוסף ' רב ', וכן בסמוך) אבא בר חנה (אמורא בבלי בדור הראשון) , ואית דאמרי ן לה (בקטע אפשטיין ובמקבילה במגילה: 'ואית דאמרין') : – ויש שאומרים אותה (מציעים מסורת חלופית עלומת שם): אבא בר חנה בשם רב: והוא שענה ראשי פרקים – אם שמע את ההלל ממי שהיה מקרא אותו ולא ענה אחריו "הללויה" - יצא השומע ידי חובת קריאת ההלל רק אם ענה אחריו את תחילות הפרקים של ההלל (בקריאת ההלל בציבור, הציבור עונים אחר שליח הציבור "הללויה" וגם ראשי פרקים) . ומציעים שאלה: רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בעי – שואל : הי אינין (בכתב יד רומי: 'אילין אינין' (וצריך לומר: 'איילין אינון'), ובקטע אפשטיין: 'היידין אנון', ובמקבילות: ' והיילין אינון ' וכך צריך לומר) – ואילו הם ראשי פרקים – של ההלל ? ומשיבים: "הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי י'י הַלְלוּ אֶת שֵׁם י'י" (תהילים קיג,א) – שהוא ראש הפרק הראשון של ההלל (נקטו ראש פרק זה לדוגמה. שאר ראשי הפרקים של ההלל הם: " בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם " (תהילים קיד,א); " אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע י'י אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי " (תהילים קטז,א); " הַלְלוּ אֶת י'י כָּל גּוֹיִם " (תהילים קיז,א); " הוֹדוּ לַי'י כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ " (תהילים קיח,א)) . בעון קומי – שאלו לפני רבי חייא בר אבא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : מניין (מהיכן) שאם שמע – את ההלל ממי שהיה מקרא אותו, ולא ענה – "הללויה" אחר המקרא את ההלל, יצא – השומע ידי חובת קריאת ההלל ? אמר (בכתב יד רומי ובקטע אפשטיין ובמקבילות נוסף ' לון ') : – אמר (רבי חייא בר אבא) להם: מן מה דאנן חמי י רבנ י ן רברביא עבדין כן. אינון קיימין בציבורא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע אפשטיין ובמקבילות: ' רבנין רברביא קיימין בציבורא ', ואין המילים 'עבדין כן אינון') – ממה שאנחנו רואים את החכמים הגדולים עומדים בציבור (בשעת קריאת ההלל) , דאילין אמרין דין (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע אפשטיין ובמקבילות: ' ואילין אמרין ') : – ואלה (חלק אחד מהציבור) אומרים: "בָּרוּךְ הַבָּא" (תהילים קיח,כו) ואילין אמרין: – ואלה (חלק אחר מהציבור) אומרים: "בְּשֵׁם י'י" (שם) , ואילין ואילין (בכתב יד רומי ובקטע אפשטיין ובמקבילות: 'ואילו ואילו') – ואלה ואלה יוצאין ידי חובתן – אף שאלה אינם אומרים מה שאלה אומרים, כולם יוצאים ידי חובת קריאת ההלל, שהואיל ואלה שומעים מה שאלה אומרים, הם נחשבים כמי שגם הם עצמם אומרים מה שאלה אומרים. ממנהג זה שנהגו בהלל, שהסכימו לו החכמים הגדולים, שהרי לא מחו בידם, יש ללמוד, שאם שמע את ההלל ולא ענה "הללויה" אחר המקרא - יצא השומע ידי חובת קריאת ההלל, מפני שהשומע את העונה "הללויה" אחר המקרא נחשב כמי שגם הוא עצמו עונה אחר המקרא (ב"עלי תמר" כתב, שהמילה 'דֵין' במסירה שלפנינו היתה כתובה על הגיליון לציון נוסח שני המתאים לבבלי סוכה: 'דין (זה, שליח הציבור) אמר: "ברוך הבא" ואילין (אלה, הציבור) אמרין: "בשם ה'"', ונכנסה המילה 'דין' בפנים והתלכדה עם נוסח הפנים) . ב בבלי סוכה לח,א-ב אמרו: אמר רבא: הלכות גדולות אפשר ללמוד ממנהג ההלל: (בזמנו של רבא כבר היו הכול בקיאים בקריאת ההלל והיו הכול קוראים את ההלל עם שליח הציבור, אבל היו בידם מנהגים מיוחדים בקריאת ההלל בבית הכנסת, וממנהגים אלה למד על כמה הלכות ישנות בקריאת ההלל שבגללן נקבעו מנהגים אלה, ואף שלא הוצרכו עוד לכל אלה, מכל מקום הוסיפו לנהוג כך בקריאת ההלל) ...הוא (שליח הציבור) אומר: "ברוך הבא" והם (הציבור) אומרים: "בשם ה'" - מכאן ששומע כעונה / מכאן שאם שמע (את ההלל) ולא ענה - יצא. בעו מיניה מרבי חייא בר אבא: שמע ולא ענה, מהו? - אמר להו: החכמים והסופרים והדרשנים וראשי העם אומרים: שמע ולא ענה - יצא. לפי הבבלי שאלו מרבי חייא בר אבא: "שמע ולא ענה, מהו?", ולפי הירושלמי שאלו אותו: "מניין שאם שמע ולא ענה - יצא?". דברי רבא בבבלי הם תשובת רבי חייא בר אבא לפי הירושלמי. בירושלמי: "החכמים הגדולים", ובבבלי: "החכמים והסופרים והדרשנים וראשי העם".
מציעים ברייתא: תנא – שנה (ברייתא) רבי אושעיא (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון) : עונה הוא אדם "אמן" – אדם רשאי לענות "אמן" אחר המברך ברכת המזון , אפילו (בכתב יד רומי ובקטע אפשטיין ובמקבילות: 'אף על פי ש-') לא אכל – העונה, ואינו מחויב בברכת המזון . ואינו אומר: "נברך (בכתב יד רומי ובקטע אפשטיין ובמקבילות: 'ברוך') שאכלנו משלו" (בכתב יד רומי ובקטע אפשטיין ובמקבילות אין המילה 'משלו') – אדם אינו רשאי לומר למי שחייבים לזמן את הנוסח של ברכת הזימון ("נברך על המזון שאכלנו") , אלא אם כן אכל – האומר עם החייבים לזמן, מפני שאינו יכול לומר "שאכלנו" כשלא אכל (כמו במעשה בינאי המלך ושמעון בן שטח שהובא בשני התלמודים בפרק הקודם. - ולפי הגרסה: 'ואינו אומר: " ברוך שאכלנו" אלא אם כן אכל' - אדם אינו רשאי לענות עם מי שחייבים לזמן את המענה של ברכת הזימון ("ברוך על המזון שאכלנו"), אלא אם כן אכל העונה עם החייבים לזמן) . ב בבלי ברכות מה,ב אמרו: בא ומצאם (את בני החבורה) כשהם מברכים, מהו אומר אחריהם? - רב זביד אמר: "ברוך ומבורך". רב פפא אמר: עונה "אמן". - ולא פליגי. הא דאשכחינהו דקא אמרי "נברך", והא דאשכחינהו דקא אמרי "ברוך"; אשכחינהו דקא אמרי "נברך" - אומר "ברוך ומבורך", אשכחינהו דקא אמרי "ברוך" - עונה "אמן".
ומציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): אין עונין "אמן" יתומה ("אמן" שאדם אומר על ברכה שלא שמע אותה, כמפורש להלן) ולא "אמן" קטופה ("אמן" שהובלעה בה הנו"ן) ולא "אמן" חטופה ("אמן" שנחטפה והובלעה בה האל"ף, או "אמן" שנאמרה קודם שגמר המברך את הברכה) (בכתב יד רומי ובקטע אפשטיין ובמקבילות אין שלוש המילים האחרונות, ונוסף במסירה שלפנינו על פי הבבלי ברכות מז,א) . בן עזאי (שמעון בן עזאי, תנא בדור השלישי) אומר: העונה "אמן" (שתי מילים אלו נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי ובקטע אפשטיין ובמקבילה במגילה) יתומה - יהו בניו יתומים – ימות וישאיר את בניו יתומים , חטופה - יתחטפו (יתקפחו) שנותיו (בכתב יד רומי ובקטע אפשטיין ובמקבילה במגילה אין שלוש המילים האחרונות, ונוסף במסירה שלפנינו על פי הבבלי) , קטופה - ת י קטף נשמתו – ימות מוות פתאומי , ארוכה ("אמן" שנאמרה באריכות) - מאריכין לו ימיו ושנותיו (נותנים לו אריכות ימים) בטובה (בכתב יד רומי ובקטע אפשטיין ובמקבילה במגילה: 'ארוכה - יאריך ימים (יחיה חיים ארוכים) בטובה '. הלשון 'מאריך ימים בטובה' הירושלמי שוּנה במסירה שלפנינו כאן ללשון 'מאריכין לו ימיו ושנותיו' הרגיל בבבלי) . ושואלים: אי זו היא "אמן" יתומה? ומשיבים: אמר רבי הונא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) : דין דיתיב (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע אפשטיין ובמקבילה בסוכה: 'ההין ד חייב ') למיברכה והוא ענה ולא ידע למה (צריך לומר: 'מה', וכן הוא בקטע אפשטיין ובמקבילות) הוא ענה – זה שחייב לברך (ברכה, ורוצה לצאת ידי חובת הברכה בעניית "אמן" על הברכה שהוא חייב בה שחבירו מברך) והוא עונה ("אמן") ולא יודע מה הוא עונה (שלא שמע את הברכה שהוא עונה עליה, אלא שמע שאחרים עונים "אמן" וענה עימהם) . ב תוספתא מגילה ג,כז שנו: אין עונים "אמן" לא יתומה ולא קטופה. בן עזיי אומר: העונה "אמן" יתומה - יהיו בניו יתומים, קטופה - יתקטפו חייו, ארוכה - יאריך ימים ושנים. וב בבלי ברכות מז,א אמרו: תנו רבנן: אין עונים לא "אמן" חטופה, ולא "אמן" קטופה, ולא "אמן" יתומה, ולא יזרוק ברכה מפיו (במהירות ובלא עיון). בן עזאי אומר: כל העונה "אמן" יתומה - יהיו בניו יתומים, חטופה - יתחטפו ימיו, קטופה - יתקטפו ימיו, וכל המאריך ב"אמן" / ארוכה - מאריכים לו ימיו ושנותיו.
מציעים ברייתא: תנא (בכתב יד רומי ובקטע אפשטיין ובמקבילות וברש"ס: ' תני ' - שנוי (בברייתא) / שונה (התנא)) : גוי שבירך את השם – שאמר מילות ברכה לה' והזכיר את שם ה' בברכתו, בלי שום קשר לברכה שתיקנו חכמים (כגון שאמר: 'ברוך ה'', או 'ברוך ה' אלוהי ישראל' וכדומה), - עונין אחריו "אמן" – שהרי גוי אינו מצווה על הזכרת שם שמים לבטלה, ואין דרך הגוי לכוון לעבודה זרה כשהוא מזכיר את ה' [, גוי שבירך בשם – שבירך ברכה שטבעו חכמים והזכיר את שם ה' בברכתו, - אין עונין אחריו "אמן" – עד שישמע את כל הברכה, שדינו ככותי לעניין זה, ששנינו במשנה: "אין עונין 'אמן' אחר כותי מברך, עד שישמע כל הברכה" ("תוספתא כפשוטה") (המוסגר נשמט במסירה שלפנינו על ידי הדומות והושלם על פי כתב יד רומי וקטע אפשטיין והמקבילות) ]. ב תוספתא ברכות ה,כא שנו: הגרסה בכתב יד אחד: גוי המברך בשם - עונים אחריו "אמן", את השם - אין עונים אחריו "אמן", עד שישמע את כל הברכה (אפשר שצריך להפך את הגרסה: גוי המברך את השם - עונים... בשם - אין עונים... וזו היא מסורת הירושלמי). הגרסה בכתב יד שני: גוי המברך את השם (שבירך ברכה שטבעו חכמים) - עונים אחריו "אמן" (שהרי גוי אינו מצווה לא על הברכות ולא על הוצאת שם שמים לבטלה, ובין ששינה ובין שלא שינה ממטבע של ברכות הרי הוא מברך את השם), כותי המברך בשם (שבירך ברכה שטבעו חכמים) - אין עונים אחריו "אמן", עד שישמע כל הברכה (שהרי כותי מצווה על הברכות ועל הוצאת שם שמים לבטלה, וברכותיו הן ברכה ב שם, ואם שינה ממטבע של ברכות אין עונים אחריו "אמן", ולפיכך צריך לשמוע ממנו את כל הברכה, מפני שאנו חוששים שמא שינה ממטבע של ברכות). "בשם" רווח כצורתו, בתורת כינוי, ליד "השם" בחוגים מסוימים בעם, בתפילות ובברכות. בדרך זו נראה לפרש אותה ברייתא, השנויה בתוספתא ובירושלמי, שנתלבטו חכמים לבארה בפנים הרבה. וכך הוא שיעורה: גוי המברך את השם, שאומר ברכה במטבע שטבעו חכמים: "ברוך אתה השם...", הרי היא כתיקנה ועונים אחריו "אמן". ואילו כשהוא אומר: "ברוך אתה בשם..." - אין עונים אחריו, ואף על פי ש"בשם" אף הוא היה מצוי במשמע "השם", מכל מקום, מפני מיעוט שימושו וסתימותו בפיו של המברך הגוי, אין לענות "אמן" ("בשם", "תרביץ" כא, עמוד 36). אמר רבי תנחומא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) : אם בירכך גוי – שאמר לך מילות ברכה והזכיר את שם ה' בברכתו (כגון שאמר: 'יברכך ה'', או 'ברוך הבא בשם ה'', או 'ה' עימך' וכדומה), - ענה אחריו "אמן", דכתיב: – שכתוב (בעניין שכר קיום המצוות. - הסופר במסירה שלפנינו כתב 'דכת'', והסדר בדפוס ונציה פתר 'דכתב' בטעות): "בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים" (דברים ז,יד) – עם ישראל יהיה המבורך שבעמים ('מכל העמים' - יותר מכל העמים); ויש לדרוש את הכתוב, שאף אם גויים יברכו אותך, תחול עליך הברכה ('מכל העמים' - מפי כל העמים) . ומספרים: גוי אחד פגע (פגש) את (בכתב יד רומי ובקטע אפשטיין ובמקבילות: 'פגע ב-') רבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) ובירכו. אמר ליה: – אמר לו (רבי ישמעאל לגוי): כבר מילתך אמירה – כבר דברך אמור (כבר נאמר הגמול על דבריך במקום אחר. - 'מילה' בארמית הוא שם ממין נקבה) . פגע אחרינא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע אפשטיין ובמקבילות: ' אחר פגע בו / פגע בו אחר ') – גוי אחר פגע ברבי ישמעאל, וקיללו. אמר ליה: – אמר לו (רבי ישמעאל לגוי): כבר מילתך אמירה – כבר דברך אמור (כבר נאמר הגמול על דבריך במקום אחר) . אמרו לו תלמידיו – בתמיהה : רבי, כמה דאמרת להדין אמרת להדין?! – כמו שאמרת לזה (שבירך אותך) אמרת לזה (שקילל אותך)?! אמר לון: – אמר להם (לתלמידיו): כן כתיב: – כך כתוב (בברכת יצחק ליעקב): (במקבילות: 'ולא כן כתיב:' - ולא כך כתוב: (בתמיהה)) "אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ" (בראשית כז,כט) – כל אחד מהמקללים אותך יהיה מקולל, וכל אחד מהמברכים אותך יהיה מבורך. הרי שכבר נאמר בתורה הגמול על דבריו של כל אחד מהגויים האלה, ברכה לזה שבירך אותי וקללה לזה שקילל אותי . עד כאן המקבילות בירושלמי מגילה וסוכה. • • •