אור לישרים על תלמוד ירושלמי ברכות ה:ד

משנה משנתנו באה ללמד, ששליח ציבור צריך להימנע מדברים העלולים לבלבלו ולהביאו לידי טעות. העובר לפני התיבה – שליח ציבור האומר תפילת שמונה עשרה, לא יענה אחר הכהנים "אמן" – כשהכוהנים נושאים את כפיהם בתפילת שליח הציבור ומברכים את העם, הציבור עונה "אמן" אחר הכוהנים שמברכים לפני ברכת הכוהנים (כמו שמברכים על כל מצווה לפני קיומה) וכן אחר כל אחת משלוש הברכות שבברכת הכוהנים (הכוהנים מפסיקים בין פסוק לפסוק בברכתם, ואחר כל פסוק עונים הציבור "אמן"), אבל שליח הציבור לא יענה "אמן" אחר הכוהנים , מפני הטירוף (הבלבול) – שמא יתבלבל ולא ידע להמשיך בתפילתו (התפילה לא נקראה מתוך הכתב אלא היתה בעל פה, ולכן היה חשש לבלבול) . ו אם אין שם כהן אלא הוא – אפילו אין בבית הכנסת כוהן אלא שליח הציבור בלבד, - לא ישא את כפיו – אף על פי שהכוהן מצווה לברך את העם, לא יברך את העם כשהוא שליח ציבור, שמא יתבלבל ולא ידע להמשיך בתפילתו , ואם הבטחתו (בשני כתבי יד של המשנה ובקטע גניזה של המשנה נוסף 'היא') – אם לשליח הציבור ביטחון וידיעה ודאית, שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפילתו – שלא יתבלבל אלא ידע להמשיך בתפילתו, - רשאי – הוא לברך את העם . • • •

תלמוד במשנה שנינו: "העובר לפני התיבה לא יענה אחר הכהנים אמן". מציעים ברייתא: תני: – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): הפורס את "שמע" – המציע בפני הציבור את קריאת "שמע" וברכותיה (אחד מבני הכנסת היה משמיע באוזני הציבור את שלוש הפרשות של "שמע" שיש בהן קבלת מלכות שמים וקבלת עול מצוות וכן את הברכות שלפניהן ושלאחריהן שהן דברי הקדמה וסיום לפרשות של "שמע". הציבור היה עונה לעומתו את הפסוק הראשון של הפרשה הראשונה של "שמע" וכן את פסוקי ה"קדושה" שבברכת "יוצר" ופסוקי המלכת ה' שבברכת הגאולה) , והעובר לפני התיבה – שליח ציבור האומר תפילת שמונה עשרה ברכות , והנושא את כפיו – כוהן המברך את העם בסיום תפילת שליח הציבור, שמברך לפני ברכת הכוהנים (כמו שמברכים על כל מצווה שעושים) , והקורא בתורה – לפני הציבור, שמברך לפני הקריאה ולאחריה , והמפטיר בנביא – הקורא בספרי הנביאים בסיום הקריאה בתורה, שמברך לפני ההפטרה ולאחריה (עד כאן הברייתא מנתה את המעשים שנעשים בבית הכנסת לפי סדרם) , והמברך על אחת מכל מצות האמורות בתורה – שהוא צריך לברך על כל מצווה שהוא עושה, - לא יענה אחר עצמו "אמן" – אסור לו לענות "אמן" בסיומן של הברכות שהוא עצמו מברך , ואם ענה – אחר עצמו "אמן", - הרי זה בור (אדם שלא למד כלום) – שאינו יודע שהמברך אינו עונה "אמן" אחר עצמו . ומציעים נוסחים חלופיים עלומי שם של הברייתא: אית תניי תני: – יש תנא (ש)שונה (בברייתא): ואם ענה אחר עצמו "אמן" - הרי זה בור – והוא ראוי לגנאי , ואית תניי תני: – ויש תנא (ש)שונה (בברייתא): ואם ענה אחר עצמו "אמן" - הרי זה חכם – והוא ראוי לשבח . ומיישבים את הסתירה בין שני הנוסחים: אמר רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי) : מאן דמר: – מי שאומר (התנא ששונה): הרי זה חכם - בעונה בסוף – במקרה שהוא עונה "אמן" אחר ברכה שהיא בסיום חטיבת ברכות שהן מעניין אחד, ש"אמן" הוא סימן לסיום העניין, כגון בסיום הברכות של קריאת "שמע" ושל תפילת שמונה עשרה, הרי זה חכם, שהוא יודע שבמקרה הזה המברך עונה "אמן" אחר עצמו , ומאן דמר: – ומי שאומר (התנא ששונה): הרי זה בור - בעונה על כל ברכה וברכה – במקרה שהוא עונה "אמן" אחר כל ברכה שאינה בסיום עניין, הרי זה בור, שאינו יודע שבמקרה הזה אין המברך עונה "אמן" אחר עצמו. - בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'מאן דמר: הרי זה בור... ומאן דמר: הרי זה חכם...') . ב תוספתא מגילה ג,כז שנו: הפורס על / את "שמע" והמברך על הפירות ועל המצוות - הרי זה לא יענה אחר עצמו "אמן". ואם ענה - הרי זה דרך בורות / הרי זה בור. וב בבלי ברכות מה,ב אמרו: תני חדא: העונה "אמן" אחר ברכותיו - הרי זה משובח; ותניא אידך: הרי זה מגונה! - לא קשיא: הא (שאמרו משובח) - ב"בונה ירושלים" (הברכה השלישית של ברכת המזון), הא (שאמרו מגונה) - בשאר ברכות. בבבלי: משובח או מגונה. ובירושלמי: בור או חכם. לפי פשוטו הבבלי חולק על הירושלמי, ואינו עונה "אמן" אחר עצמו אלא ב"בונה ירושלים" בלבד, כדי להפסיק בין הברכות שהן מהתורה ובין ברכת "הטוב והמטיב" שהיא תקנת חכמים. אבל הגאונים ורוב הראשונים פירשו את הבבלי על פי הירושלמי ואמרו ש"בונה ירושלים" לאו דווקא, אלא כל ברכה דוגמת "בונה ירושלים" שהיא סוף ברכות. הממצאים בקטעי גניזה מלמדים שלעניית "אמן" לאחר ברכת ירושלים שבברכת המזון נשאר ייחוד בולט. תפוצת רישומו של ה"אמן" במקום זה רבה יותר מרישומו של מענה "אמן" בכל מקום אחר. הממצאים האלה מלמדים על תפיסה שה"אמן" של ברכת ירושלים אינו סוג של "עונה בסוף" אלא מענה על ברכת ירושלים בגלל תוכנה המיוחד. הפרשנות הזו קולעת לפשטו של התלמוד הבבלי ("התהוותה של פסקה חדשה בין ברכת ירושלים לברכת 'הטוב והמטיב' בברכת המזון", "תרביץ" פב, עמוד 116 והערה 6). • • •

אמר רבי חנינא (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : שנים ישראל (יהודי שאינו כוהן) ואחד כהן – שלושה ההולכים יחד בדרך, שני ישראלים וכוהן אחד, - ממצעין (שמים באמצע) את הכהן – מכוונים שיהא הכוהן הולך באמצע בין שני הישראלים, מפני שיש חובה לכבד את הכוהן . אימתי? – במה דברים אמורים שיש לכבד את הכוהן? בזמן שכולם שוין – בחוכמת התורה, ששלושתם תלמידי חכמים . אבל אם היה אחד מהן – משני הישראלים, תלמיד חכם (צריך לומר: 'תלמיד חכמים ', כרגיל בכתבי היד, וכן הוא בקטע בולוניה 1) – תלמיד של חכמים, והכוהן אינו תלמיד של חכמים, - ממצעין את החבר (תואר כבוד של חכם) – מכוונים שיהא התלמיד של החכמים הולך באמצע, מפני שכבודו של החכם קודם לכבודו של הכוהן (השורש מצ"ע משמש בלשון חכמים לציון מקומו של דבר באמצע בין שני דברים משני צידיו, אם בהליכה בדרך ואם בקביעת מקום) . ב מסכת דרך ארץ פרקי בן עזאי ב,ב וב מסכת כלה רבתי ז,ב שנו: כיצד אדם מכבד את רבו? בזמן ששניהם מהלכים בדרך, נותנו לימינו ואינו נותנו לשמאלו. היו שלושה וחכם עימהם - החכם באמצע, הגדול מימינו, והקטן משמאלו. וב בבלי יומא לז,א אמרו: אמר רב יהודה: המהלך לימין רבו - הרי זה בור (אינו בקי במנהגי הנימוס). תניא: שלושה שהיו מהלכים בדרך - הרב באמצע, גדול (משני התלמידים) מימינו, וקטן משמאלו. יש בור וחכם בהלכות התורה ויש בור וחכם בהלכות דרך ארץ. כיוון שדיברו לעיל בעניין עניית "אמן" אחר ברכות עצמו, שיש מי שהוא בור ויש מי שהוא חכם, דיברו כאן בעניין כיבוד חכם וכוהן בדרך שהוא מהלכות דרך ארץ, שאף בזה יש מי שהוא בור ויש מי שהוא חכם, וכמו שאמרו בעניין זה בבבלי יומא ("המהלך לימין רבו - הרי זה בור"). אפשר שמשום כך נסמכו בירושלמי כאן שני העניינים הללו שאין ביניהם כל קשר.

כיוון שהביאו לעיל מימרה בעניין כיבוד כוהן בדרך, מביאים כאן מימרה של אמורא שנהג לכבד כוהן בברכה. אמר רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : מימיי לא בירכתי לפני כהן – אף על פי שרבי יהושע בן לוי היה חכם, היה נותן תמיד לכוהן לברך לפניו, כגון בסעודה, מפני שיש חובה לכבד את הכוהן ולהקדימו, ולא הינחתי (לא נתתי יכולת, לא הרשיתי) ישראל (יהודי שאינו כוהן) לברך לפניו (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'לפניו', ונגרד ו' על ידי מגיה. ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'לפניי'. ובירושלמי גיטין: 'לפניו') – שלא היה נותן לישראל לברך לפני כוהן (יש ראשונים שגרסו 'לפניי' ופירשו שרבי יהושע בן לוי לא הניח ישראל לברך לפניו, אם משום שרבי יהושע בן לוי היה לוי ואם משום שהיה חכם) . המימרה של רבי יהושע בן לוי מובאת בירושלמי גיטין ה,ט. ואמרו שם, שמדבריו של רבי יהושע בן לוי יש ללמוד שהוא סבור שהחובה לכבד את הכוהן ולהקדימו היא מדבריהם ולא מדברי תורה. ב בבלי מגילה כז,ב-כח,א אמרו: שאלו תלמידיו את רבי פרידא: במה (זכית ש)הארכת ימים? אמר להם: מימיי... לא בירכתי (בסעודה) לפני כוהן (אלא כיבדתי אותו לברך ראשון)... למימרא דמעליותא היא? והא אמר רבי יוחנן: כל תלמיד חכם שמברך לפניו אפילו כוהן גדול עם הארץ - אותו תלמיד חכם חייב מיתה, שנאמר: "כל משנאיי אהבו מוות" (משלי ח) - אל תקרי "משנאיי" אלא 'משניאיי'! (שהוא גורם להשניא את התורה על הבריות) - כי קאמר איהו (רבי פרידא) - בשווים (כשהכוהן היה תלמיד חכם).

כיוון שהמשנה עסקה בעניין ברכת כוהנים, עוסקים כאן בעניין זה. רבי יודה בן פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי אלעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני) : כל כהן שהוא עומד (שוהה) בבית הכנסת – בתפילת שליח הציבור, ואינו נושא את כפיו – עם הכוהנים המברכים את העם, - עובר ב ' עשה ' – מפר מצווה חיובית שציווה ה' (במדבר ו,כב-כז. מצווה זו אינה רק במקדש אלא גם מחוץ למקדש) . המימרה של רבי יודה בן פזי בשם רבי אלעזר מובאת בירושלמי ברכות ג,א ונזיר ז,א. שני האמוראים האלה היו כוהנים כמסופר עליהם בסמוך. ומספרים: רבי יודה בן פזי – שהיה כוהן , כד הוה תשיש – כאשר (בשעה ש-, כל אימת ש-) היה תשוש (חלש, חולה, ולא היה יכול לשאת את כפיו) , הוה חזיק רישיה וקאים ליה אחורי (בכתב יד רומי: 'חורי') עמודא – היה עוטף את ראשו סביב (כדרך החולים, מפני שחש בראשו) ועומד לו אחורי העמוד (אחד מעמודי הבניין של בית הכנסת, כשהיו הכוהנים מברכים את העם, כדי שלא לעבור ב'עשה', כפי שהוא עצמו אמר, שכן העומד מאחורי העמוד אינו נחשב כעומד בבית הכנסת. - בית-הכנסת בארץ ישראל היה אולם שחללו הפנימי נחלק על ידי שני טורים של עמודים לאולם תווך ושתי סיטראות (סיטרא - שטח צדדי המופרד מאולם התווך על ידי עמודים)) . ומספרים עוד: רבי אלעזר – שהיה כוהן (ראה בבלי מועד קטן כח,א), (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 נוסף 'הוה') נפיק ליה לברא – היה יוצא לו (מבית הכנסת) לחוץ (כשהיו הכוהנים מברכים את העם, ולא היה יכול לשאת את כפיו, כדי שלא לעבור ב'עשה', כפי שהוא עצמו אמר. רבי אלעזר סבור, שכוהן העומד אחורי העמוד ואינו נושא את כפיו - עובר ב'עשה', ולכן היה יוצא לחוץ) . ב בבלי סוטה לח,ב אמרו: אמר רבי יהושע בן לוי: כל כוהן שאינו עולה לדוכן, עובר בשלושה 'עשה' (שאינו מקיימם): "כה תברכו", "אמור להם", "ושמו את שמי" (במדבר ו). בבבלי: כוהן עולה לדוכן ('עלה לדוכן' מושם בבבלי גם בפי תנאים, ברם לשון זו היא רק משל התקופה האמוראית. 'דוכן' הוא כינוי למקום עומדם של הכוהנים). ובירושלמי: כוהן נושא את כפיו. בבבלי: עובר בשלושה 'עשה'. ובירושלמי: עובר ב'עשה'.

כאן התחלת מקבילה בירושלמי גיטין ה,ט. רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי תנחומא (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 ובמקבילה: 'ר' תנחום') ברבי חייא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי שמלאי (אמורא בדור השני) : עיר שכולה כהנים - [כולם (הושלם על פי כתב יד רומי וקטע בולוניה 1 והמקבילה) ] נושאין את כפיהן – כל העומדים בבית הכנסת, שהם כוהנים, מברכים את העם . ו למי הן מברכין? – שהרי אין בעיר מי שאינם כוהנים! - לאחיהן שבצפון, לאחיהם שבדרום, לאחיהם שבמזרח, לאחיהם שבמערב (בכתב יד רומי ובמקבילה אין ארבע המילים האחרונות) – הכוהנים מברכים את אחיהם הישראלים שמחוץ לעיר בכל מקום שהוא . ומי עונה אחריהן "אמן"? – מי עונה "אמן" אחר כל אחת משלוש הברכות שבברכת הכוהנים? שהרי אין בבית הכנסת מי שאינם כוהנים! - הנשים והטף (ילדים קטנים. בכתב יד רומי: 'הטף והנשים', ובמקבילה: 'הנשים והקטנים') – הנמצאים בבית הכנסת הם שעונים "אמן" אחרי הכוהנים (מקורות רבים מעידים על בואם של נשים וטף לבית הכנסת בכל שעת כושר. ראה "בשלהי הבית השני ובתקופת המשנה", עמודים 149-150) . ב בבלי סוטה לח,ב אמרו: אמר רבי אדא / עולא אמר רבי שמלאי: בית הכנסת שכולה כוהנים, כולם עולים לדוכן. - למי מברכים? - אמר רבי זירא: לאחיהם שבשדות. - איני? והתני אבא בריה דרב מנימין בר חייא: העם שאחורי הכוהנים אינם בכלל ברכה! - לא קשיא: הא דאניסי (במלאכתם, כגון אלו שבשדות, ומשום כך הם בכלל ברכה), הא דלא אניסי (אינם בכלל ברכה). - והתני רב שימי מבירתא דשיחורי (שם מקום): בית הכנסת שכולה כוהנים, מקצתם עולים לדוכן ומקצתם עונים "אמן"! - לא קשיא: הא דאישתיור בי / ביה עשרה (שנשארו עשרה כוהנים מתברכים שיענו "אמן", שבזה מקצתם עולים לברך), הא דלא אישתיור בי / ביה עשרה (שבזה כולם עולים לברך את העם שבשדות). בבבלי: בית הכנסת שכולה כוהנים. ובירושלמי: עיר שכולה כוהנים. לפי הבבלי, צריך שנוסף לכוהנים המברכים יהיו עוד עשרה אנשים העונים "אמן", שאין עניית "אמן" נחשבת אלא בעשרה אנשים. אבל לפי הירושלמי, עניית "אמן" מפי הנשים והטף אף היא נחשבת.

ומציעים ברייתא: תנא – שנה אביי בירבי (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 ובמקבילה: 'בר') בנימן (אבא בריה דרב מנימין בר חייא, אמורא בבלי בדור השלישי) : העומדים לאחורי הכהנים – כשהכוהנים מברכים את העם (כשהכוהנים נושאים את כפיהם, פניהם כלפי העם (תוספתא מגילה ג,כא)), - אינן בכלל ברכה – של הכוהנים, שמכיוון שהם יכולים לעמוד לפני הכוהנים ואינם עושים כך, הם מראים בעצמם שאינם חפצים בברכתם של הכוהנים, ולכן אינם מתברכים . ומציעים שאלה: העומדין לפני הכהנים – האם הם בכלל הברכה בכל מקרה שהוא? ומשיבים: אמר רבי חייא בר ווא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : אפילו חומה של ברזל הברכה מפסקתה – הברכה מפסיקה (קוטעת, מנתקת) את החומה של ברזל ועוברת, והם מתברכים (במקבילה על פי הבבלי: 'אפילו חומה של ברזל אינה מפסקת' - החומה אינה חוצצת, אינה מבדילה, אינה מפרידה בין הברכה ובין העם) . ומציעים שאלה נוספת: העומדים מן הצדדין – מצידי הכוהנים, ואינם לא לפני הכוהנים ולא לאחוריהם, האם הם בכלל הברכה? ופושטים את הבעיה (בהצעת מקור תנאי): נשמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (מהמשנה פרה יב,ב): נתכוון להזות לפניו והזה לאחריו – כגון שהיו טמאי מת לפניו ולאחריו של המזה מי אפר פרה אדומה, והתכוון המזה להזות על הטמאים שלפניו, והיזה על הטמאים שלאחריו , לאחריו והזה לפניו – או שהתכוון להזות על הטמאים שלאחריו, והיזה על הטמאים שלפניו, - הזייתו פסולה – לפי שלא התכוון להזאה זו, וצריך שיהא המזה מתכוון להזות על הטמא כדי לטהרו ; לפניו והזה על הצדדין שלפניו – התכוון להזות על הטמאים שלפניו, והיזה לצדדים שהם לפניו, - הזייתו כשירה – שהצדדים שלפניו דינם כלפניו, וכיוון שהיזה לאותו צד שהתכוון, הזאתו כשירה (עד כאן המשנה) . ויש להציע היסק (המציע את התשובה לבעיה): הדא אמרה: – זאת אומרת: אף העומדין מן הצדדין בכלל ברכה הן – שהצדדים שלפני הכוהנים דינם כלפניהם . ב בבלי סוטה לח,ב-לט,א אמרו: תני אבא בריה דרב מנימין בר חייא: העם שאחורי הכוהנים אינם בכלל ברכה. - פשיטא, אריכי באפי גוצי (אנשים גבוהים בפני אנשים נמוכים) - לא מפסקי (אינם חוצצים לעניין ברכת כוהנים), תיבה (שיש בה ספר תורה) - לא מפסקה. מחיצה, מאי? - תא שמע, דאמר רבי יהושע בן לוי: אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים (והם מתברכים). - איבעיא להו: צדדים, מאי? (האם הם בכלל ברכה?) - אמר אבא מר בר רב אשי: תא שמע, דתנן: נתכוון להזות לפניו והיזה לאחריו, לאחריו והיזה לפניו - הזאתו פסולה, לפניו והיזה על הצדדים שלפניו - הזאתו כשרה (ומכאן שהצדדים נחשבים כאילו היו לפניו).

אמר רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי) : ( ו ) צריך שיהא החזן (משגיח בבית כנסת) – הקורא לכוהנים לברך את העם, ישראל (יהודי שאינו כוהן) – ולא יהא החזן כוהן (שנאמר בעניין ברכת כוהנים: "אמור להם" - אחֵר יאמר לכוהנים לברך) . רב נחמן בר יעקב (רב נחמן, אמורא בבלי בדור השני והשלישי. - במקבילה: 'רב חסדא') אמר: אם היה כהן אחד – בבית הכנסת, - אומר – החזן : "כהן" (שתי מילים אלו הושלמו במסירה שלפנינו על ידי מגיה) – לשון יחיד . אם היו שנים – שני כוהנים (וכן יותר) בבית הכנסת, - אומר – החזן : "כהנים" – לשון רבים . אמר רב חסדא (במקבילה: 'רב הונא') : אפילו כהן אחד – בבית הכנסת, - אומר – החזן : "כהנים", שאינו קורא אלא לשֵׁבֶט (קבוצת משפחות המתייחסת לאב אחד קדום) – החזן בקריאתו אינו מתכוון לכוהנים שנמצאים בבית הכנסת אלא הוא מתכוון לשבט הכוהנים, ששבט הכוהנים נצטווה לברך את העם . עד כאן המקבילה בירושלמי גיטין. ב ספרי במדבר פסקה לט נאמר: ומניין שחזן צריך לומר להם "אמורו"? - תלמוד לומר: "אמור להם". וב ספרי זוטא במדבר ו,כג נאמר: "אמור להם" - יכול יהו מברכים אותם עד שלא יהיה החזן אומר! - תלמוד לומר: "אמור להם" - החזן אומר תחילה והם מברכים אחר כן. ב בבלי סוטה לח,א-ב אמרו: אמר אביי: נקיטינן (מוחזקים אנו): לשניים קורא (החזן) "כוהנים" / קורא, ולאחד אינו קורא "כוהנים" / אינו קורא, שנאמר: "אמור להם" (לכוהנים, הרי זה בלשון רבים) - לשניים. - ואמר רב חסדא: נקיטינן: כוהן קורא "כוהנים", ואין ישראל קורא "כוהנים", שנאמר: "אמור להם" - אמירה שלהם תהא (אחד מהכוהנים קורא). לפי אביי בבבלי, אין החזן קורא לכוהן אחד. ולפי אמוראי בבל בירושלמי, החזן קורא אף לכוהן אחד. דברי רב חסדא בירושלמי בעניין ייחוסו של החזן הקורא לכוהנים מובאים להיפך מדבריו בבבלי. • • •