אור לישרים על תלמוד ירושלמי ביצה ה:א

משנה משילין (מפילים. - בשני כתבי יד של המשנה: 'משחילים') פירות – השטוחים על הגג לייבוש ואינם מוכנים לאכילה, דרך ארובה – לתוך הבית (הארובה כאן היא חור בגג הבית), ביום טוב – כשיש צורך להציל את הפירות מהגשמים , אבל לא בשבת – משום שהפירות הם מוקצה (צורת "משחילין" שנתקיימה בכתבי יד מן הענף הארץ ישראלי היתה ל"משילין" בענף הבבלי. אפשר שיש כאן המרת השורש שח"ל של לשון חכמים בשורש נש"ל המקראי, ואפשר ש"משחילין" היתה ל"משילין" בשל השמטת החי"ת בהגייה הבבלית ("מחקרים בלשון חכמים" א, עמוד 101)) . ומכסין את הפירות בכלים – ביום טוב, מפני הדלף – מי הגשמים הנוטפים מן הגג, כדי שלא יתקלקלו הפירות , וכן כדי יין, וכן כדי שמן – מכסים אותם מפני הדלף, כדי שלא יינזקו . נותנין כלי תחת הדלף – לקבל בו את מי הגשמים הנוטפים מן הגג, בשבת – וכן ביום טוב, כדי שלא יזיקו . • • •

תלמוד העברת פירות דרך ארובה ביום טוב במשנה שנינו: "משילין פירות דרך ארובה ביום טוב" כול'. מציעים פרשנות מצמצמת למשנה: מתניתא – המשנה, - באותו הגג – יש להעמיד את המשנה, שמתירה להפיל ביום טוב פירות שבגג דרך ארובה לתוך הבית, במקרה שהפירות נמצאים באותו גג שבו הארובה , אבל בגג אחר – במקרה שהפירות אינם נמצאים באותו גג שבו הארובה, - אסור – לטלטל את הפירות מגג לגג של בתים הצמודים זה לזה ולהפיל אותם דרך הארובה . - ומציעים פרשנות מצמצמת נוספת למשנה: בשאינו שוה – אסור לטלטל את הפירות מגג לגג ולהפיל אותם דרך הארובה, רק במקרה שהגג האחר שעליו נמצאים הפירות אינו שווה בגובהו לגג שבו הארובה, הואיל ובמקרה זה יש בטלטול הפירות מגג לגג טרחה יתירה, כיוון שהוא צריך להעלות או להוריד את הפירות מגג לגג , אבל אם היה שוה – אם הגג האחר שעליו נמצאים הפירות שווה בגובהו לגג שבו הארובה, - מותר – לטלטל את הפירות מגג לגג של בתים הצמודים זה לזה ולהפיל אותם דרך הארובה, הואיל ובמקרה זה אין בטלטול הפירות מגג לגג טרחה יתירה . בבלי ביצה לו,א: תנן: משילים פירות דרך ארובה ביום טוב. ואמר רב נחמן: לא שנו אלא באותו הגג, אבל מגג לגג - לא. ותניא נמי הכי: אין מטלטלים מגג לגג, ואפילו גגותיהם שווים. בירושלמי התירו אם הגגות שווים, ובבבלי אסרו. ומציעים ברייתא: תני – שונה [התנא] : היה שם חלון – אם הגג שעליו נמצאים הפירות מוקף מחיצה, ואין בגג ארובה, אבל יש במחיצה חלון לבית, - משחילין דרך חלון – מותר להעביר ביום טוב את הפירות שבגג דרך החלון לתוך הבית (ב"שערי תורת ארץ ישראל" מגיה: 'אין משחילין', כמו בתוספתא ובבבלי) . תוספתא ביצה ד,ג: משילים / משחילים פירות דרך ארובה ביום טוב (אם יש לו צורך בכך). אין משלשלים אותם דרך חלונות (משום שצריך להגביהם עד החלון, ויש כאן טרחה יתירה). אין הירושלמי חולק על התוספתא, אלא אם היה חלל החלון שווה לקרקע הגג ואין צורך להגביה את הפירות - מותר להשחילם דרך החלון, אבל אם צריך להגביהם כדי לשלשלם דרך החלון - כולם מודים שאסור ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 998). בבלי ביצה לו,א: תניא: לא ישלשלם בחבל בחלונות. • • •

כיסוי דברים מוקצים בשבת וביום טוב במשנה שנינו: "ומכסין את הפירות בכלים מפני הדלף". כאן התחלת מקבילה בירושלמי שבת ד,ב. רב ירמיה (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני) בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) : פורסין מחצלת (שטיח קלוע מקש או מקנים) על גבי שיפוף (במקבילה: 'שייפות') של לבינים (נראה שצריך לומר: 'מחצלת של שיפה על גבי לבינים', או שצריך לומר: 'מחצלת על גבי שיפה של לבינים') – מחצלת של שיפה או שיפה של לבינים היא מחצלת העשויה מסיבים ומגבעולים של צמחים שונים (כמו גומא - צמח מים בעל גבעול ארוך); ולבינים הן אבני בניין עשויות מטיט, בשבת – אם גשמים באים, מותר לטלטל בשבת מחצלת ולכסות בה לבינים העומדות לבניין (או לכסות בה מחצלת שמכסה לבינים), כדי להגן עליהן מפני הגשמים שלא יימחו, מפני שכל כלי הניטל מטלטלים אותו אף לדבר שאינו ניטל, שאין הלבינים עצמן ראויות לטלטל שהרי הוקצו לבניין (מימרה זו נזכרת בירושלמי מועד קטן ב,ה. - 'מחצלת של שיפה / חשיפה' נזכרת בתוספתא סוכה א,י ובבבלי סוכה טז,א ו-כ,א. 'שיפה / חשיפה של לבינים' נזכרת במשנה מכשירים ה,ח, והכוונה למחצלת של שיפה שמכסים בה לבינים) . בבלי ביצה לו,א: "ומכסים את הפירות". - אמר עולא: ואפילו אוירא / אוארא דליבני (שורת לבינים העשויה להתקלקל מן הגשם). - רבי יצחק אמר: פירות הראויים לאכילה. ואזדא רבי יצחק לטעמיה, דאמר רבי יצחק: אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת (אבל לא לצורך מוקצה). תא שמע: פורסים מחצלת על גבי לבינים (שהן מוקצות) בשבת! (מכאן שמותר לטלטל כלי לצורך דבר שאינו ניטל) - שנשארו מבניין, שראויות לשבת עליהן (ואין בהן משום מוקצה). בבבלי התיר אמורא בבלי (עולא) כיסוי לבינים בשבת ואמורא ארץ ישראלי (רבי יצחק) אסר, ובירושלמי התירו אמוראים בבליים כיסוי לבינים בשבת.

אמר רבי שמעון בירבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני, בנו של רבי ינאי) : אני לא שמעתי מאבא – את הדין שלהלן , אחותי – בתו של רבי ינאי, אמרה לי משמו – של אבא את הדין שלהלן : ביצה שנולדה – שהוטלה על ידי תרנגולת, ביום טוב – שלפי בית הלל (משנה לעיל א,א) היא מוקצה, - סומכין (משעינים) לה כלי בשביל שלא תתגלגל – ותישבר , אבל אין כופין עליה כלי – אין שמים על הביצה כלי כשפיהו כלפי מטה ותחתיתו כלפי מעלה, מפני שלדעתו כל כלי הניטל מטלטלים אותו רק לדבר שניטל, וכיוון שהביצה אסורה בטלטול ביום טוב, אסור גם לטלטל כלי בשבילה . ושמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: כופין עליה כלי – כדי שלא תישבר, מפני שלדעתו כל כלי הניטל מטלטלים אותו אף לדבר שאינו ניטל. - שמואל חולק על רבי ינאי . ומצמצמים את תחולת הקביעה: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : ובלבד שלא יהא ה כלי נוגע בגופה של ביצה – כופים כלי על הביצה, רק אם אין הכלי נוגע בביצה, כדי שלא יבוא לטלטל (להזיז) את הביצה על ידי הכלי . בבלי שבת מב,ב: אמר רב חסדא: אף על פי שאמרו: אין נותנים (בשבת) כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה (שתישמר בו הביצה ולא תישבר בנפילתה), אבל כופים עליה כלי בשביל שלא תישבר. בבלי שבת מג,א: אמר רבי יצחק: כשם שאין נותנים כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה, כך אין כופים עליה כלי בשביל שלא תישבר. - קסבר: אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת. תא שמע: אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת ביצה שנולדה ביום טוב - אין מטלטלים אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המיטה, אבל כופה עליה כלי בשביל שלא תישבר! (והרי זה שלא כרבי יצחק!) - הכא נמי בצריך למקומו (של הכלי, וכיוון שמטלטלו ממקומו בהיתר, מותר אף לכסות בו את הביצה, ובצריך למקומו גם רבי יצחק מודה שמותר). דעת רבי יצחק בבבלי כדעת רבי ינאי בירושלמי, ודעת רב חסדא בבבלי כדעת שמואל בירושלמי.

תני – שונה (ברייתא) רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון) : נחיל של דבורים – להקת דבורים הנפרדת מן הכוורת ויוצאת לחפש לה מקום חדש, - פורסין עליה – על הנחיל בשבת וביום טוב, סדין, בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים – כדי להגן על הדבורים . ושואלים: מה? כרב? כשמואל? – האם המשנה שמתירה לכסות פירות בכלים ביום טוב מפני הדלף מתאימה רק לשיטת רב שמתיר לפרוס מחצלת על גבי לבינים בשבת כדי שלא יתקלקלו ולשיטת שמואל שמתיר לכפות כלי על ביצה שנולדה ביום טוב כדי שלא תישבר, שלדעתם כל כלי הניטל מטלטלים אותו אף לדבר שאינו ניטל, ואינה מתאימה לשיטת רבי ינאי שאוסר לכפות כלי על ביצה שנולדה ביום טוב, שלדעתו כל כלי הניטל מטלטלים אותו רק לדבר שניטל? ומשיבים בהצעת הבחנה בין שני המקרים הדומים לכאורה: כאן – בפירות, - מלמעלן – מדובר במקרה ששמים על הפירות כלי כשפיהו כלפי מעלה, כדרך שימושו של כלי , וכאן – בביצה, - מלמטן – מדובר במקרה ששמים על הביצה כלי כשפיהו כלפי מטה, שלא כדרך שימושו של כלי. ולכן המשנה מתאימה אף לשיטת רבי ינאי שאינו אוסר אלא כפיית כלי על ביצה אבל לא כיסוי פירות בכלי כשפיהו כלפי מעלה (פירושיהם של מפרשי הירושלמי לשאלה ולתשובה קשים, ולכן נדחקנו לפרש פירוש אחר) .

רבי ביסנא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי יוסה בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) : חפי – חיפויים של לסוטות – מעילים עליונים קצרים של נשים, - אסור לטלטלן – שאסור להסיר בשבת כיסויים של דברים מוקצים . • • • הצלת דברים מוקצים בשבת וביום טוב כאן המשך המקבילה בירושלמי שבת ד,ב. מספרים: מצדתא הוויין פריסין (צריך לומר: 'פריסן') והויין משתרפן (צריך לומר: 'משתדפן') גו שמשא – המצודות (רשתות) היו פרושות והיו מצטמקות בשמש . אתון שאלון לרב: – באו ושאלו את רב: מהו מטלטלתון? – מהו לטלטלן? (האם מותר לטלטל בשבת את המצודות מהשמש לצל כדי שלא יתקלקלו?) אמר לון: אסור ליגע בהון (שלוש מילים אלו נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה, ואינן במקבילה) – שמוקצה אסור לא רק בטלטול (בהזזה) אלא גם בנגיעה (ראה "הירושלמי כפשוטו", עמודים 93-94) . חשבין עליהון מיתונין (צריך לומר כמו במקבילה: ' מיתנינן ', וכן הגיה כאן מגיה במסירה שלפנינו) תוחתי ראשיכון ושרי לכון מטלטלתון – חִשבו עליהן (מערב שבת) לתת אותן תחת ראשיכם (להשעין עליהן את ראשיכם) ומותר לכם לטלטל אותן (בשבת, מפני שכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו של אדם) . עד כאן המקבילה בירושלמי שבת. קרוב לוודאי שמקורה של הסוגיה בקשר למשנה כאן "ומכסין את הפירות בכלים מפני הדלף", שכן הסוגיה עוסקת בכיסוי דברים מוקצים. מכאן הועתקה הסוגיה לשבת בקשר למשנה שם העוסקת בהטמנת חמים בערב שבת לשבת ומזכירה דברים שמטלטלים אותם ושאין מטלטלים אותם. בהמשך הירושלמי שם נזכרים דברים שחישב עליהם מאתמול שמותר לטלטלם למחר. בבלי שבת קכד,ב (תרגום): רב כהנא הזדמן לבית רב, ואמר (רב) להם: הביאו לו מצודה (רשת) לכהנא ויישב עליה. לאו למימרא דדבר שמלאכתו לאיסור, לצורך גופו - אין (מותר לטלטל), לצורך מקומו - לא (אסור לטלטל, שכן פירש רב שיישב עליה, שהוא לצורך גופה)? - כך אמר להם: הוציאו את המצודה מלפני כהנא (שיישב במקומה, ונמצא שהיה זה טלטול לצורך מקומה), ואי בעית אימא: שם מחמה לצל היה (וכיוון שהיה אפשר לחשוב שבשל כך טלטלו את הרשת, פירש רב שיישב עליה, שמטלטלים אותה לצורך). בשני התלמודים הביאו מעשה שבו הורה רב בעניין טלטול מצודה מחמה לצל, אך ההוראות שונות בשני התלמודים.

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: חבית – שיש בה יין או שמן, של טבל – שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות, שנתרועעה (נפגמה, נתקלקלה) – בשבת, ויש חשש שהיין או השמן יישפכו מהחבית, - מביא כלי אחר ונותנו תחתיה – כדי לקלוט את היין או השמן שיישפכו מהחבית, שבמקום הפסד מרובה התירו לטלטל כלי לצורך הצלת מוקצה (טבל נחשב מוקצה, כיוון שהוא אסור באכילה ובשתייה, ואי אפשר לתקנו בשבת) . נתמלא – הכלי שקלט את היין או השמן שנשפכו מהחבית, - אסור לטלטלו (בהבאת הירושלמי ב"אור זרוע": 'אסור ליגע בו'. - וזו היא הגרסה הנכונה ("תוספתא כפשוטה", מועד א, עמוד 49)) – כיוון שיש בו מוקצה, והוא נעשה בסיס לדבר האסור בטלטול . ומציעים היסק מן האמור בברייתא: אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) : זאת אומרת – יש להסיק מן הקביעה שבברייתא , שעושין תקנה למוקצה להצילו שלא כדרכו – מותר לטפל בשבת במוקצה כדי להצילו שלא באופן שהוא מציל אותו ביום חול, ולכן מותר לתת כלי תחת החבית של טבל שנתרועעה כדי לקלוט את היין או השמן שיישפכו מהחבית. אבל אסור לטפל בשבת במוקצה כדי להצילו באופן שהוא מציל אותו ביום חול, ולכן אסור לשפוך את היין או השמן מהחבית שנתרועעה לחבית אחרת . ומציעים קושיה מברייתא על האמור לפני כן: והא תני: – והרי [התנא] שונה: על העֶבֶט (כלי קיבול לענבים לאחר בצירתם) של ענבים, על המַעְטֵן (כלי קיבול לזיתים לאחר מסיקתם) של זיתים שמשכן (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה. וצריך לומר: 'שמשכ ו ', כמו בתוספתא, וכן הוא בהבאת הירושלמי בר"מ המאירי) – שזבו תירוש מהענבים ומוהל מהזיתים ביום טוב או בשבת, - לא יטול מהן ביום טוב, ואין צורך לומר בשבת – שהרי המשקה שזב ביום טוב או בשבת הוא מוקצה, כיוון שלא היה קיים כמשקה בערב יום טוב או בערב שבת ! – מהלכה זו משמע שאף אין לטפל במשקה שזב כדי להצילו, ואם כן, יש סתירה בין הלכה זו ובין ההלכה הקודמת בעניין חבית של טבל שנתרועעה, שהרי זה מוקצה וזה מוקצה, ואף על פי כן זה מותר להצילו בשבת וזה אסור להצילו בשבת (קושיית התלמוד מתבססת על המסקנה הכללית של רבי זעורה) ומתרצים את הקושיה: אמר רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי) : אף על פי שזה טבל וזה טבל, זה יש לו מוקצה וזה אין לו מוקצה – גם חבית שיש בה יין או שמן שנתרועעה וגם עבט של ענבים או מעטן של זיתים שמשכו מהם משקה אסורים משום טבל, אלא שחבית יש לה מוקצה לעניין מעשרות, שאסור לאכול מהיין או מהשמן אכילת עראי מבלי לעשר אותם כיוון שנגמרה מלאכתם של הענבים או של הזיתים למעשרות, אבל עבט או מעטן אין לו מוקצה לעניין מעשרות, שמותר לאכול מהמשקה אכילת עראי מבלי לעשר אותו כיוון שלא נגמרה מלאכתם של הענבים או של הזיתים למעשרות. לפיכך חבית שנגמרה המלאכה למעשרות ואינה דחויה משימוש זמין מותר להצילה בשבת, אבל עבט ומעטן שלא נגמרה המלאכה למעשרות והם דחויים משימוש זמין אסור להצילם בשבת (ראה "הקטגוריה 'מוקצה' והתגבשותה בספרות האמוראית", עמודים 232-235, שהציע ארבע אפשרויות לפירוש הביטוי 'יש / אין לו מוקצה'. אנו פירשנו כאפשרות ג שם, כיוון שכך גם נראה לפרש את הביטוי הזה בירושלמי מעשרות א,ז-ח ולעיל ד,א. 'מוקצה' בהיקרויות האלו הוא מושג בהלכות מעשרות) . הדא אמרה – זאת אומרת , שעושין תקנה למוקצה להצילו שלא כדרכו (משפט זה הוא גרסה חלופית למשפט לעיל "זאת אומרת, שעושין תקנה...', כי המשפט כאן שווה מצד תוכנו למשפט לעיל, ואין המשפט כאן מובן במקומו הנוכחי, והוא יובן רק אם יוחלף במשפט לעיל הנרדף לו. - מצאנו "לישני אחריני" מסופקים בכמה מקומות בירושלמי. ראה ביצה ה,א: "זאת אומרת, שעושין תקנה... הדא אמרה, שעושין תקנה..." ("'לישני אחריני' בירושלמי", "סידרא" ח, עמוד 65, הערה 13)) . תוספתא שבת ג,ט: חבית של טבל שנשברה - מביא כלי ונותן תחתיה. נתמלא - אסור לטלטלו. עביט של ענבים ומעטן של זיתים שמשכו - אין מסתפקים בהם ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת. בבלי שבת מג,א: רב יוסף אמר: היינו טעמא דרב חסדא (שאין נותנים בשבת כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה שלא תישבר), משום דקא מבטל כלי מהיכנו (שמאחר שיש בתוכו ביצה שאסור לטלטלה, אף הוא אינו מוכן עוד לטלטול). - איתיביה אביי: חבית של טבל שנשברה - מביא כלי ומניח תחתיה! - אמר ליה: טבל מוכן הוא אצל שבת, שאם עבר ותיקנו (הפריש ממנו תרומות ומעשרות בשבת) - מתוקן (ומותר באכילה וראוי לטלטול). הטעם שאמרו בבבלי בעניין חבית של טבל שנשברה ("טבל מוכן הוא אצל שבת") אינו הטעם שאמרו בירושלמי ("עושין תקנה למוקצה להצילו"). בירושלמי לא נזכרה כלל ההלכה של מבטל כלי מהיכנו ("תוספתא כפשוטה"). ומציעים ברייתא: תני (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה, וכן הוא בהבאת הירושלמי ב"אור זרוע") : – שונה [התנא]: נר שכבה – בשבת, - מצילין את שמנו – שופכים את השמן שנשאר בנר לכלי אחר, כדי להשתמש בו (הוראת המילה 'מצילין' כאן: מעבירים, כמו בירושלמי לעיל ד,ה: 'מצילין מכירה לתנור'. בארמית סורית יש לשורש 'נצל' גם הוראה של לשפוך, למזוג. וכן כתב ב"הקטגוריה 'מוקצה' והתגבשותה בספרות האמוראית", עמודים 197-198) . ומזהים את התנא שהברייתא היא בשיטתו: אמר רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) : דרבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) היא – של רבי שמעון היא (הברייתא מתאימה לשיטתו של רבי שמעון המוצעת להלן) , - ומציעים מראה מקום לדברי רבי שמעון: דרבי שמעון אמר: כבה - מותר לטלטלו – תוספתא שבת ג,יג: " רבי שמעון אומר: כל הנרות מטלטלים, חוץ מן הנר הדולק בשבת (שאסור לטלטל נר שדולק, שמא יטה את הנר אגב טלטולו ונמצא מבעיר או מכבה, או מפני שהנר נעשה בסיס לדבר האסור, לשלהבת) . כבה - מותר לטלטלו ". - רבי שמעון אינו אוסר לטלטל דבר המוקצה, ולכן לשיטתו מותר לטלטל נר שכבה וכן שמן שנשאר בנר שכבה. - רבי יעקב בר אחא סבור, שכמו שמותר לטלטל שמן שנשאר בנר שכבה לשיטתו של רבי שמעון, כך מותר להשתמש בשמן זה . ודוחים את הזיהוי בהצעת פרשנות מצמצמת למקור שעליו הוא מוסב: אמר רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי) : לא אמר אלא לטלטלו, הא – אבל להציל - מצילין (נראה שצריך לומר: ' אין מצילין') – רבי שמעון לא התיר אלא לטלטל שמן שנשאר בנר שכבה, אבל לא התיר להשתמש בשמן זה. ולכן הברייתא המתירה להשתמש בשמן זה אינה מתאימה לשיטתו של רבי שמעון, שלא כמו שאמר רבי יעקב בר אחא (ב"הקטגוריה 'מוקצה' והתגבשותה בספרות האמוראית" עמוד 197 הערה 31 ועמוד 272 הערה 152 הציע לקרוא את המילים 'הא להציל - מצילין?' בתמיהה ופירש כפירושנו, אבל בכל המקומות שבהם מופיע המונח 'לא אמר אלא... הא...' כצורתו כאן לא מצאנו שיש לקרוא את 'הא...' בתמיהה) . בבלי שבת מד,א: תנו רבנן: מותר השמן שבנר ושבקערה (שהדליקו בה פתילה) - אסור (להשתמש בו בשבת), ורבי שמעון מתיר (כיוון שלשיטתו אין כמעט איסורי מוקצה). תנו רבנן: ...רבי שמעון אומר: כל הנרות מטלטלים (בשבת), חוץ מן הנר הדולק בשבת. כבה (הנר) - מותר לטלטלו... רבי אליעזר ברבי שמעון אומר: מסתפק (משתמש) מן הנר הכבֶה (שכבֶה והולך, אף על פי שלא כבָה)... בבבלי שם אמר אביי בהסבר מחלוקת רבי שמעון ובנו בברייתא השנייה, שרבי שמעון סובר שמותר להשתמש בשמן שנשאר בנר שכבה, כמו שאמר רבי שמעון בברייתא הראשונה. הרי שכמו שמותר לטלטל שמן שנשאר בנר שכבה לשיטתו של רבי שמעון, כך מותר להשתמש בשמן זה, כמו שאמר רבי יעקב בר אחא בירושלמי. • • •

נתינת כלי תחת הדלף בשבת וביום טוב במשנה שנינו: "נותנין כלי תחת הדלף בשבת". מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: נותנין כלי תחת הדלף – לקבל בו את מי הגשמים הנוטפים מן הגג, בשבת – וכן ביום טוב, כדי שלא יזיקו . נתמלא – הכלי בדלף, - שופך ושונה ואינו חושש – מותר לשפוך את המים שבכלי ולהחזירו למקומו תחת הדלף, ואין בכך כל חשש לאיסור . אמר רבי חנניה (בהבאת הירושלמי ברבנו חננאל וב"אור זרוע": 'רבי חנינא') : עשו אותו כנהרות ומעיינות שבאו מחוץ לתחום – מחוץ לאלפיים אמה ממקום מושבו, לתוך התחום (שתי המילים האחרונות אינן בהבאת הירושלמי ברבנו חננאל וב"אור זרוע") – עשו (דימו) דבר זה מבחינה הלכתית כמו מי נהרות ומי מעיינות שבאו בשבת או ביום טוב מחוץ לתחום, שמותר להשתמש במים, ואינם נחשבים מוקצה, והוא הדין דלף שנוטף בשבת או ביום טוב, שמותר להשתמש במים, ואינם נחשבים מוקצה, ולכן מותר לשפוך את המים שבכלי שנתמלא בדלף . ותני כֵן: – ושונה [התנא] כך: נהרות ומעיינות שבאו מחוץ התחום לתחום (בהבאת הירושלמי ברבנו חננאל ובספר "הרוקח": 'שבאו מחוץ לתחום') - ממלא מהן בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב – מותר להשתמש במימיהם בשבת או ביום טוב, מכיוון שדעתו של אדם עליהם שאם יבואו ישתמש בהם . תוספתא שבת ג,יא: נותן אדם כלי תחת הדלף בשבת. נתמלא - שופך ושונה ואינו חושש. בבלי ביצה לו,ב: "נותנים כלי תחת הדלף בשבת". - תנא: אם נתמלא הכלי - שופך ושונה ואינו נמנע. • • •