אור החמה על ספר הזהר ב:תקלו

וייצר ה' אלהים את האדם וגומר עפר איהו ולא חומר ירצה אם נאמר על החומר והגוף היה לו לומר חומר מן האדמה אלא ודאי לא נאמר זה אלא על הנשמה וז"ש עפר איהו ולא חומר שהוא סוד הנשמה העליונה הנק' עפר ויסודו האדמה העליונה שמשם מוצאו אמנם היל"ל וייצר ה' אלדי"ם את האדם מן האדמה ובמה שאמר עפר הורה כי האדם הויה חצובה משם עולה ויורד מתרחק ומתקרב והיינו עפ"ר ונלקח מבחינת עפר שבאדמה העליונה וז"ש עפר איהו ויתוב לעפר כד"א כי עפר אתה ואל עפר תשוב היינו נשמה בחינת עפר וחוזרת אל בחינת עפר אמנם אין זה העפר עיקר משכנה במלאכים הדבקים בה אלא עיקר משכנו אד"ם ודרך תוכחת נאמר כי עפר אתה וגו' והיינו ולבתר דחטא תדע שכן הנאת הנחש וקיום הקליפות. הוא ענין זה ההוה בנשמת האדם הפרדה מן הגוף ועלייתה אל המנוחה הזאת והעד או' ועפר תאכל כל ימי חייך והיינו זה האדם דכתיב ביה כי עפר אתה ואדם היינו מציאות הנשמה ולא חומר כנזכר.

ובג"כ כתיב עפר ולא כתיב אדמה ולא חומר יר' אם היה או' כנגד הגוף הל"ל חומר ואם כנגד הנשמה ויצירתה היל"ל אדמה מן האדמה דהיינו ניצוץ מן השכינה ומתדבק שם כמלאכי' אלא עפר מן האדמ' דהיינו פרורין מפוררין מגוף האדמ' ובחזרת' אין להם דבקות שם בעצם אלא לעולם עפר כנזכר כי עפר אתה וגומר ולזה נחש הוא החצוני עפר לחמו דהיינו המות ששולט בו וג"כ החטא שחוטא ונכנס לגיהנם ומתעסק בו ולזה עיקר האדם הוא בקיומו בעולם הזה יתער קב"ה ויעבר לההוא מסאבא שהוא הנחש האוכל העפר ויקום לההוא עפר ויתער ליה למחדי בעלמא מורה שעיקרו הוא אחר התחיה בהרכבת הנשמה בגוף וזהו שמחתו כאו' הקיצו ורננו וגו':

כתיב והנחש היה ערום הנחש סוד ההיכלות הנז' שהם נקבת החצונים כנודע ואומ' היה ערום מכל חית השדה הם שאר כחות עליונים שהם חיה מההוא שדה ודאי וערמתו הוא שיש לו כניסה אל מקום הזה באדם להחטיאו שיש לו יחס וכניס' עם החומר יותר מסמא"ל מפני קורבתו אל החומר ועכ"ז הוא מקבל מסמא"ל וז"א אבל סטרא דרכיב עליה יהיב ליה חילא וגומר ודא הוא רזא דדכורא וגומר והענין שהזכר רוחני ואין לו מבא בדברי' העבים והגסים והנקבה רוחנית ולא כ"כ לכך יש לה כח בדברים העבים והגסים אמנם מקבלת כח הפעולה מן הזכר וזכר ונקבה שבקדושה תוכיח שהם שמשא וסיהרא וגומר משמשין כחדא ולא מתפרשין לעלמין כי הזכר משפיע בה כחו והיא יש לה בה הפעול' למטה.

וע"ד זה ממש חשך ואפלה ב' כחות חצונים סמא"ל ונחש כדמפרש ואזיל והזכר חשך דק והנקבה חשך עב אפלה ערפל:

בגין דאית חשך ואית חשך יש חשך שהזכר רוכב על הנקבה ואז הוא חשך המחשיך פני הבריות ואית חשך שהיא נקב' ופעמי' הזכר נותן בה כח ופעמים אינו נותן בה כח ונחש היינו גמל כנזכר לעיל.

ותנן הרואה גמל בחלום יר' בערך שגמל הוא נחש הוא מלאך המות אמר מותא אתגזרת עליה אמנם מצד שהוא גמל בלי רוכב מור' שהיה כח המות בטלה ואשתזיב מינה וז"ש בגין:

יומא חד הוה יתיב וגומר א"ר אלעזר האי קץ כל בשר וגומר מפני ששם זה מוכיח שראוי שיהנה מן הקרבן שהוא קציצת וזביחת בשר והיינו מעשהו ומצד אחר נר' שאין ראוי שיהנ' שהם נקרבין על גבי המזבח לה' לסוד הייחוד ואין ראוי שיהיה לו חלק בייחוד וז"ש מאינון קרבנין דהוו יש' מקרבין שאין לו חלק ביש' והם על גבי מדבחא כנזכר ותירץ ואמר כולהו הוו מסתפקי כחדא כלו' ישר' אינם מקרבין קרבנותיהם לחצוני כלל אבל מאליה' היו מסתפקים ג"כ מהקרבן כי היה הקרבן דרך כלל ספוק ומזון לכל הנמצאים כול' הוו מספקי כחדא לעילא ותתא כדי שלא יהי' שום קפידא ופירוד כלל וז"א כחדא: כהניא וליואי ויש' אינון איקרון אדם וכתיב אדם כי יקריב מכם קרבן לה' א"כ עיקר הקרבן הם אדם והיינו סוד האצילות ונודע דהיינו ימין כהן ושמאל לוי בשיר ואמצע יש' במעמדם בחבורא יחד הם סוד אדם להקריבם קרבן הא כיצד בחבורא דאינון רעותין קדישין דסלקא מגוייהו הגעתם לג' ראשונות עד א"ס והיה הקרבן כלי בית קבול לקרבנם שאין הכוונה עולה בלי מעשה והבשר הנשרף על גבי המזבח מעלה ריח ניחוח להאכיל לכחות הנפרדים ג"כ ובהם היה חלק החצוני כיצד ההיא אמרא או ההיא כבשא אצטריך אם היה עולה או חטאת או אשם הבא על עון אצטריך עד לא אתקרב על מדבחא לפרשא עליה כל חטאין אם היה חטאה או חובין אם היה אשם וכל הרהורין אם היה עולה ואז ענין הקרבן איקרי בהמה שהוא החלק הנקרב לבחינת בהמה דהיינו למטה מאצילות שבזה נוטל חלק החצוני הטמא והיינו אומרו בכולא בסוד היות בחינה זו כוללת מסוד חיות עד למטה אפי' החצונים ולזה צריך להתודות עליה כי ע"י הוידוי מושך החטא מהמלכות או העון מהת"ת ומטהר אותה המדה ונותן אותו פגם על הבהמה והיה הבהמה הזאת מטו לה על חד תרין נושאת הפגם ועולה על גבי המזבח והיתה הכוונה עם המעשה יחד והיה מועיל סוד כוונת כהנים ולויים וישראלים העולה ורוכבת על גבי בהמה ומייחד למעל' וז"א באסלקא לאתריה וגומר וכן הוידוי בלי כוונה אל הייחוד בסוד אדם לא היה מועיל אלא הכל יחד אדם בכוונה ובהמה בקרבן והחצונים בפגם זה הנשפע עליהם בסוד הוידוי הכל יחד אדם ובהמה תושיע ה'. אמנם קרבנות שאין בהם וידוי כמו נדרי' ונדבות ושלמים וכיוצא אפשר שלא היה חלק לחצוני בהם:

חביתין דכ"ג שהיו באים הם עם התמיד וכל שאר מנחות שהיו באים עם הקרבנות היה לעורר בחינה אחרת דהיינו לעלות בסוד אדם אל האצילות ברעותא דכהנא ושירתא דלואי וצלותא דישראל במעמדם היה מושך מאצילות בסוד השמן והלבונ' שהם כתר חכמה היו מושכים הרחמים אל המ' שהיא סולת נקי' בלי חצוני בלי סובין ומורסן והיה מתכוין דמסתפקי כל שאר מארי דדינא שהם קדושים והם מחוץ להיכלות ואינם עם הטמאי' ולזה היה להם המשכה לעצמן וז"א ומשם דמסתפקי כל שאר מארי דדינא ולא יכיל לשלטאה בההוא דינא דאתמסר לון שהדין שבהם נמתק ואין להם כח לפעול אפילו במה שכבר נשפע עליה' כ"ש שהדין העליון נמתק ולא ישפיע להם דין בענין שהי' סוד המנחה המתקת הדין למעלה באצילות בסוד כהנים לויים ויש' ולמט' במקומות הדין בסוד שמן וסלת והעשן העולה כנזכר בענין שהי' משלים המנחה מה שחסר קרבך ולזה כלא בחדא זמנא מפני שזה תשלום עם זה והא בלא הא לא סגיא:

ת"ח כולא אתעביד ברזא דמהימנותא בסוד האצילות מפני שכל זמן שבעלי הדין יונקים דין ומשפיעים לחצונים ובאצילות גובר דין ואין הייחוד יכול בעולם וא"ס מסתלק מנאצליו לכך כולא אתעביד ברזא דמהימנותא האצילות הטהור מן הפגם ונשפע הפגם לחצונים להבדילם מן הקדש ובעלי הדין נמתקין למטה ולמעלה ונקשרים ההיכלות בסוד קשוטי שכינה ונקשרת למעל' בסוד קשר המדות בבינה עד א"ס ולהכי מייתי הך שמוע': דאמר ר' שמעון ארימית ידי בצלותין לעילא וגומר שבה מפרש סוד קשר המדות יחד עד הא"ס וכבר נזכר בפ' נח שכך נמצא בקצת ספרים. ועיין בס' אור הגנוז בסייעתא דשמיא:

תם ונשלם חלק שני ספר שמות שלב"ע