נועם ירושלמי על שבועות ג:ה:ב

שם (ה"ה) מתניתין א' דברים של עצמו וא' דברים של אחרים אחד דברים שיש להן ממש וא' דברים שאין בהם ממש כיצד אמר שבועה שאתן לאיש פלוני ושלא אתן שנתתי ושלא נתתי כו' ובגמ' עילה הי' רוצה להודות לו:

והנה הפ"מ נדחק בזה מאוד ולי נראה כמו שביארתי במ"א והוא משום דקשי' להירושלמי קושי' הר"ן דאיך הוי שבועת ביטוי דילמא לא ירצה לקבל והוי לי' כאומר יזרוק פלוני צרור לים דפטור משום ביטוי כמו דאמרינן בסמוך דליתא בלהבא ועיין שם שתירץ דכונתו לא הי' אלא אם ירצה לקבל כו' וההוא דאמרינן בגיטין (ד' ע"ה) על מנת שתתני לי ב' מאות זוז נתינה בע"כ אינה מגורשת גיטין שאני שאפילו אמר מחולין לך אינו גט כו' עיין שם.

וע"כ אומר הירושלמי דבשבועה שאתן לך עילה הי' רוצה להודות לו דודאי גזלי' לחברי' ומתבייש להודות לו שהוא חייב לו וע"כ נשבע שיתן לו וא"כ כיון שכבר הי' חייב לו ע"כ אם לא ירצה לקבל ואם כן ימחול על גזילותו וממילא אינו צריך ליתן לו ועיין בספרי נחלת יהושע שהבאתי מה שכתב הפ"י דלענין גזילה דמהני מחילה במקום תשלומין כיון שהי' שלו מתחילה. משא"כ לענין גזל הגר שצריך ליתן לכהנים לא מהני מחילה במקום תשלומין כיון דלא הוי שלהם מעולם ותירץ בזה הקושי' שהקשה על התוס' דב"ק (ד' ק"ט) וה"נ לענין גזילה הוי המחילה כנתינה ממש ועוד שלא נשבע רק לצאת ידי גזילה וא"כ כיון שאינו רוצה לקבל יצא ידי גזילה אך שיש להקשות ע"ז דא"כ הוי מושבע ועומד מהר סיני להחזיר לו גזילתו ולא חל ואיפשר לומר שנשבע ליתן לו פרוטה יותר וחל בכולל ואעפ"כ מהני אם לא ירצה לקבל כיון שעיקר השבועה הי' מפני הגזילה וכיון שנתבטלה מקצתה בטלה כולה ולפי"ז צריך לומר שאם אינו רוצה לקבל שאומר לא גזלו לא הוי מחילה במקום תשלומין ו אומר הריני כאלו נתקבלתי אין הטעם דמחילה הוי במקום תשלומין אלא מפני שלא אמר רק מפני כבודו ועיין בירושלמי שם ועי' במ"ש המ"ל (פ"ה מה' שבועות ה"כ) בענין אם נשבע ליתן מתנה לחבירו ואין לו לקיים רק מקצתה שאפשר שאינו מחוייב ליתן כלל עי' שם (ויש לדחות) ודו"ק] ועיין בפ"ג דסנהדרין (ה"ד) עילה הי' רוצה להודות לו עיי"ש מה שביארתי על זה:

[אך זה ניחא לר' יוחנן דאמר דחייב שבועה בכולל הבא ע"י עצמו אבל לר"ל שסובר דאינו חל בכולל הבא ע"י עצמו וא"כ איך חל השבועה שאתן ואיפשר לומר דמיירי באומר יודע אני שגזלתיך ואיני יודע אם החזרתי לך דחייב רק לצאת ידי שמים בדלא תבעו וכמו דאמר ר' יוחנן (פ"י דב"ק ה"ז) ר' יוחנן אמר בבא לצאת ידי שמים ע"ש מה שביארתי על זה ואיפשר לומר דחל השביעה על זה וכמו שכתבו התוס' בשבועות (דף כ"ב) בד"ה אהיתרא קא משתבע אפי' לר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה אתי בעי' דרב אסי דמסתמא כר' יוחנן ס"ל דהלכתא כוותי' והיינו טעמא כיון דליכא אלא איסורא בעלמא לא חשיב ליה מושבע ועומד מהר סיני כו' עיין שם.

ועוד יש לומר דלר"ל בלא"ה ניחא והוא כמו דאיתא בירו' (פ"ז דגיטין ה"ו) אירע לו אונס ר' יוחנן אמר אונסא כמאן דלא עביד ר"ל אמר אונסא כמאן דעבד כו' אשכח אמר ר' יוחנן ור' בא לא סברין כרשב"ג (פי' כרשב"ג דאמר כל עכבה שאינה הימנו ה"ז גט) ר"ל ורב נחמן בר יעקב סברין כרשב"ג (פי' דכל עכבה שאינה הימנו ה"ז גט, חתכה דדה כמו שעכבה נחתך דדה כמו שלא עכבה. וא"כ ה"נ אם זה אינו רוצה לקבל הרי הוי עכבה שאינו הימנו ואונסא כמאן דעבד וא"כ נתקיים שבועתו דנשבע שאתן. וא"כ כל הקושי' הוא רק לר' יוחנן שסובר דאונסא כמאן דלא עביד ולר' יוחנן ניחא דמיירי בכולל וא"כ ניחא לשיטת הירושלמי בין לר' יוחנן בין לר"ל ודו"ק):

עוד שם ר בא בשם שמואל שבועה שנתן פלוני ופלוני מנה ונמצא שלא נתן מאחר שאין בידו לבא אין בידו לשעבר התיב ר' יוסי הרי תפילין אין בהן לבא ויש בהן לשעבר אמר לו תפילין ממקום אחר באו להרע או להטיב מה הטבה רכות אף הרע' רשות יצא דבר שהוא של איסור ושל היתר [פי' דעל דבר שהוא של איסור לא חל כגון שלא אוכל נבילות דאין איסור חל על איסור וא"כ בלא"ה מושבע שלא יעבור אבל בלעבר לא שייך אם נשבע שאכל נבילות דלא חל כיון שכבר עבר וכן איתא בירושלמי (פ"ה דשבועות ה"ג) אף בשבועת ביטוי כן שבועה שלא אוכל שלא אוכל שבועה על דעתין דרבנן מביא קרבן על כל אחת ואחת על דעתי' דר' אלעזר מביא אחת על הכל אף ר' אליעזר מודה שאינו אלא כמזרז עצמו מן האיסורין (פי' שאין שבועה חלה על שבועה) לא אתי דלא (פי' אלא אמר הוא לשעבר) שבועה שלא אכלתי שלא אכלתי שבועה על דעתין דרבנן מביא שני קרבנות על כל אחת ואחת על דעתי' דר' אליעזר מביא אחד (וכן בירושלמי פ"ג דשבועות) זה חומר לשעבר מלבא שהאומר לא אוכל לא אוכל אינו חייב אלא אחת לא אכלתי לא אכלתי חייב על כל אחת ואחת אלמא דבלעבר מביא קרבן אף שכבר נשבע משא"כ להבא וא"כ לעבר אינו בכלל להרע או להיטיב וע"כ אף דליתי' בלהבא מחמת שצריך להניח תפילין אעפ"כ לעבר לא אתי רק מריבוי' ולא מלהרע או להיטיב ע"כ אמר שמואל דדווקא אם ליתא בלהבא דהיינו שזרק פלוני צרור לים שזה אינו בידו וע"כ הוי על להבא שבועת שוא ולא שבועת ביטוי וע"כ אינו חייב משא"כ בהא דשלא הניח תפילין דהא יכול לעבור שלא להניח תפילין אלא דאינו כמו להרע או להיטיב דמה הטבה רשות אף הרעה רשות וזה אינו רק בלהבא ולא שלעבר כן נראה לי דלא כהפ"מ שנדחק בזה]:

עוד שם לכל אשר יבטא פרט לקטן כתב הפ"מ דלגירסא דהאי תלמודא איפשר לומר דאיצטריך הכא למעוטי קטן דמהו דתימא או נפש כתיב בפרשה ואפי' קטן במשמע לענין איסור כדאמרינן פ' יוצא דופן דנפש כל דהו משמע קמ"ל דלכל אשר יבטא כו' ולי נראה דקאי אקטן דהיינו מופלא הסמוך לאיש וצ"ל לכל אשר יבטא האד' פרט לקטן דהיינו מופלא הסמוך לאיש ואפי' למ"ד דמופלא הסמיך לאיש הוי דאורייתא אעפ"כ אינו מביא קרבן אפי' לאחר שיגדיל וכמו דאיתא בנדה (ד' מ"ו) לפי שמצינו שהשוה הכתוב הקטן כגדול לזדון שבועה ולאיסור בל יחל יכול יהא חייב על הקדישו קרבן ת"ל וזה הדבר וע"כ ממעט בירושלמי נמי מהאדם דקטן אפי' מופלא סמוך לאיש פטור אפי' לכשיגדיל ועיין בתוס' נדה (שם) בד"ה כגון שהקדיש הוא ואכלו אחרים כו':

עוד שם ונעלם ממנו ונעלמה ממנו שבועה או יכול ונעלם ממנו החפץ ת"ל בשבועה כו' על העלם שבועה הוא חיי' ואינו חיי' על העלם חפץ ותן העלם חפץ על העלם שבועה ויהא חיי' ואין ביניהן העלם טומאה על העלם מקדש ויהא חייב שתים וכתב הפ"מ ותן העלם חפץ אמאי לא יהא חייב ג"כ על העלם חפץ כמו על העלם שבועה כו' ואין ביניהן העלם טומאה כו' וכתב הפ"מ מסקנת הקושי' היא כלומר ומה בין זה להעלם טומאה דבין דין דשביעית ביטוי כתיב בי' ונעלם כו' ויהא חייב שתים ופי' הפ"מ כלומר על שתיהן על העלם שבועה ועל העלם חפץ כר' ישמעאל דמחייב התם על שתיהן והוא דוחק:

ע"כ נראה לי דפריך ותן העלם חפץ על העלם שבועה ויהא חייב (פי' כגון העלם זה וזה וכמו דאיתא בשבועות (ד' כו) בעא מיני' רבא מר"נ העלם זה וזה בידו) וע"ז אמר ואין ביניהן העלם טומאה (והוא ט"ס וצ"ל) ואין כיני תן (והאי ביניהן הוא ט"ס וצ"ל כיני תן) (פי' דאין כיני פי' דמדמית להעלם טומאה והעלם מקדש) ואין כיני תן העלם טומאה על העלם מקדש ויהא חייב שתים וא"כ ה"נ תן העלם חפץ על העלם שבועה ויהא חייב שתים וע"ז משני תמן כתיב ונעלם ונעלם שני פעמים והכא כתיב ונעלם פעם אחת:.