נועם ירושלמי על סנהדרין יא:ו:ו

עוד שם עדים שנזדממו ר' יוחנן אמר שקר שקר עדים שנזדמנו וחזרו ונשתקרו ר"י אמ' שקר שקר ר"א אומר רשע רשע נאמ' רשע במחוייבי מיתות ונאמר רשע במחוייבי מכות מה רשע שנאמר במחוייבי מיתות אין ממון אצל מיתה אף רשע שנאמר במחוייבי מכו' אין ממון אצל מכות ופי' הפ"מ דר' יוחנן סובר דמחוייב ממון ומלקו' משום שקר שקר תרי זימני לא תענה ברעך עד שקר וכתיב והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו לרבות לממון ולמלקות ור' אלעזר אמר דאין לוקין ומשלמין דאתי רשע רשע:

והנה לפי"ז פליגי בפלוגתא דר"מ ורבנן דלקמן דמעידין אנו באיש פלוני שהוא חיי' לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין לוקין ומשלמין שלא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין דברי ר"מ וחכמים אומרים כל המשלם אינו לוקה והוא דוחק:

ע"כ נראה לי דהא דפליגי ר' יוחנן ור"א היינו דאם הוזמו אפי' העידו שחייב לחבירו מאתים זוז אינו חייב מלקות לחכמים כמו דאמרינן בכתובות (ד' ל"ב) בפירוש ריבתה התורה עדים זוממין לתשלומין אלא דפליגי באם הוכחשו ג"כ וא"כ מחוייבי' מלקות מחמת ההכחשה דהא דריבתה התורה עדים זוממין לתשלומין ואינו לוקה היינו דווקא מחמת הזמה גופא וא"כ לוקין מחמת ההכחשה ומחוייבים לשלם מחמת הזמה אך הא אמרינן בב"ק (ד' ע"ד) לוקין תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ומשני אמר אביי בבא הרוג ברגליו והכא לא שייך גבי ממון אך כיון דהוזמו א"כ מאמינים לאחרונים שלא הי' בשעת המעשה וא"כ נאמנים גם הני תרי שמכחישי' אותם בגוף המעשה:

וע"כ אמר תחילה עדים שנזדממו א"ר יוחנן שקר שקר (פי' שע"י הזמה איפשר שיהי' הכחשה של שקר ג"כ) ואע"ג דגבי הכחשה אמרינן מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אך על ידי הזמה כיון דהאמינה התירה להאחרונים וע"כ אומר עדים שנזדממו ר' יוחנן אמר שקר שקר (פי' שבזה איפשר שיהי' הזמה והכחשה) ואח"כ אומר דלמאי נ"מ א"ר יוחנן שעדים שנזדממו שקר שקר. ע"ז אומר דזהו הנפקא מינה עדים שנזדממו חזרו ונשתקרו ר' יוחנן אמר שקר שקר (פי' שנאמנים העדים המכחישים מחמת הזמה וע"כ לוקין ומשלמין שזהו ב' ענינים ור"א אומר מה רשע שנאמר בחייבי מיתות אין ממון אצל מיתה (פי' אף שעדיין לא נגמר המיתה כגון זרק חץ מתחילת ד' כו' וכמו שביארתי (בפ"ג דב"ק) אעפ"כ כיון שזה גורם למיתה דעקירה צורך הנחה היא ע"כ פטירי מממון ועיין (בפ"ג דב"ק ה"ד) בן סורר ומורה מהו שיהא חייב בתשלומי כפל בגניבה הראשונה או מאחר שהוא בהתרי' מיתה יהא פטור אף שעל גניבה הראשונה אינו חייב מיתה וה"נ בעדות שכיון דהוזמו אח"כ א"כ מחוייבים לשלה מחמת העדות וא"כ איך יהיו לוקין אח"כ וזה אי איפשר שילקו ולא ישלמו דהא לענין עדים זוממין כמו דגבי מלקות של הזמה ריבתה התורה עדים זוממין לתשלומין ה"נ לענין מלקות של הכחשה וללקות ולשלם אי איפשר אף שהיא ע"י הכחשה והזמה אפ"ה כיון דהתשלומין הוא ע"י העדות שמתחילה וא"כ אם ילקו לא יצטרכו לשלם ועדים זוממין ריבתה התורה לתשלומין

והא שאמר עדים שנזדממו וחזרו ונשתקרו איפשר לומר משום דהעיקר שמאמינים לעדי הכחשה הוא ע"י הזמה. ועוד אי היו מוכחשין מתחילה א"כ כיון שר' יוחנן אומר שקר שקר שהם ב' מיני שקר א"כ הכחשה לאו תחילת הזמה וא"כ לא היו מחוייבים בהזמה כמו דאמרינן בב"ק (ד' ע"ד) ואי לאו תחילת הזמה אטביחה אמאי משלמין ע"כ אומר עדים שנזדממו וחזרו ונשתקרו:

והנה בירושלמי לא הובא הפלוגתא דפליגי בב"ק (ד' ע"ד) דעדים שהוכחשו ולבסוף ף הוזמו דר' יוחנן ור"א חד אמר נהרגין וחד אמר אין נהרגין ופריך תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אמר אביי בבא הרוג ברגליו והירו' לא סבר הא דבא הרוג ברגליו כמו שהבאתי ראי' בספרי נועם ירושלמי מהירושלמי (פט"ו דיבמות) רב נחמן בר יעקב בשם רב נישאת עפ"י עדות שנים אפי' אתון אמרין לי' לית אתנו (פי' דתרי כמאה ומאה כתרי ולא מהני כשבא ברגליו):

וע"כ אומר דפליגי ר' יוחנן ור"א דר' יוחנן אמר שקר שקר וא"כ מתחייב מלקות ע"י עדות הכחשה וממון ע"י עדות הזמה ואף שהוא על עדות אחת אעפ"כ כיון דהוי ע"י שני עדים של הכחשה ושל הזמה ועידי הכחשה באו לאחר עידי הזמה ע"כ מתחייב שנים ור' אלעזר סובר דאין לחייב שתים מאחר שיהי' במלקות א"כ אין לחייב ממון ואיפשר שלר"א לשיטת הירושלמי לוקין ואין משלמין ממין דאע"ג דבעדים זוממין ריבתה התורה לתשלומין היינו דווקא מחמת הזמה אבל לא אם המלקות בא ע"י עידי הכחשה ומ"מ מממון פטורין ואע"ג שהמלקות הוא ע"י הכחשה אך אעפ"כ כיון שהחיוב הי' ע"י עדותן שמתחילה ע"כ פטורים מממון משום דגמרינן רשע רשע ממיתה וכמו שבמיתה פוטרת כיון שהי' בהתריית מיתה ה"נ במלקות ור"י לית לי' הא דגמר רשע רשע וכמו דאמרינן בכתובות (ד' ל"ה) כי אתא רבין אמר בחייבי מיתות שוגגין כולי עלמא לא פליגי דפטורין כי פליגי בחייבי מלקות שוגגין ודבר אחר ר' יוחנן אמר חייבי מיתות איתקש חייבי מלקות לא איתקש ר"ל אמר פטור בפירוש ריבתה תורה חייבי מלקיות כחייבי מיתות היכן ריבתה תורה אמר אביי אתי' רשע רשע ועיין בתוס' ד"ה רבא אמר דר' יוחנן לית לי' ג"ש דרשע רשע לענין לפטור מממון שהוא עם המלקות:

ובזה יתבאר מה שהקשיתי בספרי נועם ירושלמי על הא דאמרינן (פ"ג דב"ק ה"ד) בן סורר ומורה מהו שיהא חייב בתשלומי כפל בגניבה הראשונה או מאחר שהוא בהתריי' מיתה יהא פטור והקשיתי בספרי נועם ירושלמי (שם) דאמאי לא בעי משום דלוקין על גניבה ראשונה ואם הי' מיבעי' ליה לענין מלקות הי' יכול לאיבעי' לענין הקרן ולא לענין הכפל דאם מיבעי' בעי' לי' לענין מיתה א"כ קשה דהא בלאו"ה האב יורשו וע"כ מיבעי' לי' לענין כפל דמיירי דמיירי שהוא מחל לו וע"כ אינו נהרג וא"כ כיון דמוחל לו הרי מוחל לו על הממון וא"כ ליכא למיבעי' רק לענין הכפל דבקנסא לא מהני מחילה וכמו שביארתי לעיל (פ"ג דב"ק) אבל לענין מלקות דגניבה ראשונה הי' יכול למיבעי' לענין הקרן גופא אם התרי' של מלקות פוטרתו אך רש"י כתב בסנהדרין (ד' ע"א) בד"ה מתרין בו לאו משום התראה גמורה כשאר עבירות שאין לוקין אלא כו' ועוד זו ספק התראה הוא אם עובר אם לאו שלא מיד בפניה' הוא עוב' אלא בסתר ולאחר זמן הוא עוש' כו' ואיפשר דע"כ לא מיבעי' לי' אי מיפטר מחמת המלקו' כזו ושם בספרי תירצתי דע"כ לא מיבעי' לי' מחמת מלקות שהוא אליבא דר"מ סובר לוקה ומשלם אבל לפי מה שביארתי כעת איפשר לומר דכיון דאין לוקה אח"כ אלא כשאוכל בגניבתו תרטימר בשר ועל הגניבה חייב מיד וא"כ בודאי דלא מיפטר אליבא דר' יוחנן דלא גמר רשע רשע לענין לפטור מהממון וע"כ אף שחייבי מלקיות פוטר מממון היינו מיד אבל לח שיפטור משעת התרי' כמו דמיבעי' ליה לענין מיתה מאחר שהוא בהתרי' מיתה בגניבה ראשונה יהא פטור:

שם (ה"ב) מתניתין מעידין אנו באיש פלוני שחייב ליתן לחבירו אלף זוז ע"מ ליתנם מכאן ועד שנשים יום והוא אומר מכאן עד עשר שנים אומר כמה אדם רוצה ליתן ויהי' אלף זוז בידו בין ליתנם מכאן ועד שלשים יום ובין ליתנם מכאן ועד עשר שנים כו' ובגמ' ר' בא בר ממל רב עמרם רב מתנה בשם רב המלוה את חבירו ע"מ שלא לתובעו שביעי' משמטתו והא תנינן השוחט את הפרה וחילקה בר"ה ומר ר' אליעזר ר' יהודה היא וראוי לתובעו כו' מכיון שאינו ראוי לתובעו כמי שאינו ראוי להאמינו וכיון שאינו ראוי להאמינו כמו שאינו ראוי ליתן לו מעות וכאן הואיל והוא ראוי ליתן לו מעות ולא נתן נעשית הראשונה מלוה:

והנה בספרי נועם ירושלמי (פ"ה דגיטין ה"א) ביארתי שם הירושלמי אשר נדחקו בזה המפרשים המהרא"פ והפ"מ וכתבתי שם שנראה לי שנתחלפו השורות וכצ"ל המלוה את חבירו ע"מ שלא לתובעו שביעית משמטתו והא תני השוחט את הפרה וחילקה בר"ה וראוי לתובעו בר"ה (פי' אם כן מוכח דאפי' מלוה חבירו ע"משלא לתובעו שביעית משמטתו) ובכאן צ"ל ואר"א דר"י הוא כיי דאמ' ר' בא בשם ר"ז מכיון שהוא ראוי לתובעו כמי שהוא ראוי להאמינו ומכיון שהוא ראוי להאמינו כמי שהוא ראוי ליתן לו מעו' וכאן הואיל והוא ראוי ליתן לו נעשית הראשונ' מלוה (פי' דר"א מדחה דלעול' ניתן לתובעו בר"ה ודר"י הוא) והוא כמו דמשני בשב' (ד' קמ"ח) דאמרינן מתיב רב אידי בר אבין השוחט את הפרה וחילקה בר"ה אם הי' חודש מעובר משמט ואם לאו אינו משמט ואי לא ניתנ' לתובעו אמאי אינו משמט ומשני שאני התם דאיגלאי מילתא דחול הוא) וע"ז משני בירושלמי א"ר אלעזר דר' יהודה היא (פי' שהוא כמו דמשני בש"ס דילן שאני התם דאיגלאי מילתא למפרע דחול הוא אך שקשה ע"ז דהא אמרינן בביצה (ד' ד') דשני ימים טובים של ר"ה הוי קדושה אחת וא"כ הראשון נמי יו"ט הוא ע"ז אומר ר' יהודה היא והוא כמו דאמרינן בעירובין (ד' ל"ט) ר' יהודה אומר ר"ה שהי' ירא שמא תתעבר מערב אדם שני עירובין כו' ולא הודו לו חכמים ואם כן לר"י הוי שני יו"ט של ר"ה נמי מחמת ספק (ועיין תוס' שם) וא"כ כיון דעברוה הוי יו"ט ראשון חול) וע"ז אומר כיי דאמר ר' בא בשם ר"ז מכיון שהוא ראוי לתובעו כמי שהוא ראוי להאמינו ומכיון שהוא ראוי להאמינו ראוי הוא ליתן מעות (פי' שאומר דודאי אתי כר' יהודה דהא הוא חילקה בר"ה ולאו מלוה היא וא"כ צריך לומר דאתי כר"י דראשון ראשון משמט) כיי דאמר ר' בא בשם ר"ז מכיון שהוא ראוי לתובעו כמו שהוא ראוי להאמינו ומכיון שהוא ראוי להאמינו כמו שהוא ראוי ליתן לו מעות וכאן הואיל והוא ראוי ליתן ולא נתן עשית הראשונה מלוה (פי' לר"י דלא הוי רק משום ספק וע"כ כיון שעיברוהו א"כ הוי הראשון חול א"כ ראוי ליתן לו מעות וא"כ אין ראי' מהא דחילקה בר"ה) וכן צריך לגרום שם דקאמר ומפני שהוא מקיף לה פעם שני' נעשית הראשונה מלוה א"ר אלעזר דר' יודה היא וראוי לתובעו בר"ה ר' בא בשם ר"ז כו' (וצ"ל) ג"כ תחילה וראוי לתובעו בר"ה וע"ז אמר ר"א דר' יהודה היא ר' בא בשם ר"ז כו' וכאן הואיל וראוי ליתן לו מעות נעשית ראשונה מלוה והא דלר"י אמרינן דאיגלאי מילתא דחול הוא כמו דמשני בש"ס דילן בשבת (ד' קמ"ח) והיינו דווקא לר' יהודה וע"כ השיג הראב"ד על הרמב"ם דהא אתי כר"י:

וכעת נראה לי אף שהרמב"ם כתב דהמלוה את חבירו ע"מ שלא לתובעו שביעית משמטתו והוא שסמך על הירושלמי וא"כ גירסתו המלוה את חבירו ע"מ שלא לתובעו השביעית משמטתו וכבר כתב ע"ז הכ"מ וכתב הרי"ק דטעם הדבר אעפ"י שאינו יכול ליגוש אותו כיון שהחוב מוטל עליו והוא חייב לפרוע בכל עת לצאת ידי שמים גם אם יתפוס המלוה משל הלוה יכול ליקח אותו בחובו קרי' בי' לא יגוש ולא דמי לקובע זמן שאין עליו שום חיוב בתוך הזמן אך שקשה מהא דאמרינן בשבת (ד' קמ"ח) איתמר הלואת יו"ט ר' יוסף אמר לא ניתן ליתבע כו' רבה אמר ניתן ליתבע כו' מתיב רב אידי בר אבין השוחט את הפרה וחילקה בר"ה אם הי' חודש מעובר משמט ואם לאו אינו משמט ואי לא ניתנה ליתבע אמאי משמט ומשני שאני התם דאיגלאי מילתא דחול הוא אלמא דאי לא ניתן ליתבע אינו משמט אע"ג דבודאי חייב לשלם מעצמו וכן יכול לתפוס משכנו וכמו דאמרינן שם אח"כ רב אוי' שקיל משכונא רבא בר עולא מערים ערומי ופירש"י לאחר יו"ט לוקח ממנו חפץ ומעכבו:

ע"כ נראה לי דצ"ל בירושלמי המלוה את חבירו על מנת שלא לתובעו אין שביעית משמטתו וע"ז פריך והא תנינן השוחט את הפרה וחילקה בר"ה וראוי הוא לתובעו בר"ה והוא כמו דמקשה בשבת (שם) דאי הלואת יו"ט לא ניתן ליתבע א"כ אמאי משמט וע"ז משני דאתי כר' יהודה וכמו שביארתי דסובר בעירובין (ד' ל"ט) דר"ה שהי' ירא שמא תתעבר מערב אדם שני עירובין כו' ולא הודו לו חכמים וא"כ לר' יהודה הוי שני יו"ט של ר"ה נמי מחמת ספק וא"כ ניתנה ליתבע ומביא ראי' דאתי כר' יהודה דאל"ה אינו משמט דלא הוי מלוה אך שר' יהודה סובר דאפי' בהקפת החנות הראשון ראשון משמט אבל מהא דשבת (ד' קמ"ח) משמע דאי הלואת יו"ט לא ניתן ליתבע אינו משמט אך איפשר לומר דפריך דאי לא ניתן ליתבע א"כ אפי' לר' יהודה אינו משמט דכל ענין דמשמט הוא מכיון שראוי לתובעו א"כ נעשית הראשונה מלוה אבל אם אינו ראוי לתובעו א"כ לא נעשית מלוה אבל זה דוחק אלא דהטעם דמכיון דהלואת יו"ט לא ניתן ליתבע אינו משמט והרמב"ם דפסק דמשמט איפשר שסובר דאי הלואת יו"ט לא ניתן ליתבע א"כ אמאי משמט והא דמשני דאיגלאי מילתא דחול הוי גם הוא דוחק להרמב"ם דכיון דשני יו"ט של ר"ה הוי קדושה אחת ובפרט לרב יוסף דאמר בפ"ק דביצה (ד' ה') ורב יוסף אמר אף מתקנת ריב"ז ואילך ביצה אסורה וא"כ הוי קדושה אחת אלא ודאי דאפי' לא ניתנה ליתבע נמי משמט אבל בהירושלמי נראה לי לגרוס אינו משמט. וע"ז פריך והא תנינן דלפי הגירסא דמשמט א"כ הוא ראי' לדבריו וכן נראה לי מהא דגרסינן לקמן בירושלמי לא כן אמר ר' בא בר ממל כו' המלוה את חבירו ע"מ שלא לתובעו שביעית משמטתו לפי מה שאבאר לקמן מוכח דהגירסא הוא אינו משמט כמו שאבאר:

[וכן נראה לי מהא דאיתא בירושלמי (פ"ה דגיטין) פשיטא דא מילתא מלוה שהיא נעשית כפרנית אינו משמט כפרנית שנעשית מלוה משמט וכבר הארכתי בזה בספרי נועם ירושלמי (שם) דהטעם דכיון שנעשית כפרנית א"כ אינו יכול לתובעו וכיון שאינו יכול לתובעו אינו משמט משום דכיון שהוא כופר בכל ואינו מודה במקצת ממילא פטור מדין תורה קודם שתקנו שבועת היסת וא"כ אינו יכול לתובעו אף שבודאי חייב לשלם לצאת ידי שמים דהא אפילו מן הדין חייב ותפיסה נמי מהני דהא יכול לתופסו כיון שהוא תובעו בברי ואעפ"כ אמר ר' ירמי' דאינו משמט אלא ודאי כיון שאינו יכול לתובעו אינו משמט אך איפשר לומר דהירושלמי לטעמי' דלא מהני תפיסה אפי' תובעו בברי וכמו שביארתי בב"ב ובסנהדרין (פ"ג ה"ח) דיליף מקרא דהמוציא מחבירו עליו הראי' וא"כ מוכח מזה דכיון דאינו יכול לתובעו אין שביעית משמטתו ולקמן יתבאר עוד בזה]:

עוד שם ר' יוסי בר בון בשם רב המלוה את חבירו על מנת שלא תשמטנו שמיטה אין השביעית משמטתו וצריך לגרוס השביעית משמטתו וכן גריס הפ"מ והא תנינן בין נותנם מכאן ועד שלשים יום בין נותנם מכאן ועד עשר שנים ויש עשר שנים בלא שמיטה ר' הונא אמר אתפלגון ר"נ ורב ששת חד אמר במלוה על המשכון וחרנה אמ' בכותב לו פרוזבול הנה על מה שכתב הפ"מ המלוה את חבירו ע"מ שלא תשמטנו שביעית כלומר שהרחיב לו זמן עד לאחר השמיטה כגון שהלוה לו על עשר שנים הוא דחוק אלא שהפי' הוא שהלוה לו ע"מ שלא תשמטנו שביעית ומקשה ממתניתין דהמלוה את חבירו לעשר שנים וא"כ הוי כאלו התנה שלא תשמטנו שביעית ועיין בקצה"ח (ס' סז) שהאריך בזה וא"כ קשה לרב דאמר דעל מנת שלא תשמטנו שביעית שביעית משמטתו וע"ז משני במלוה על המשכון או בכותב לו פרוזבול:

עוד שם בירו' תני שלשים יום לא איתי מהו שלשים יום לא איתי שמואל אמר המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו עד שלשים יום. עאל רב יהודה ומר טעמא קרבה שנת השבע שנת השמיטה לא היא שנת השבע היא שנת השמיטה ומה ת"ל קרבה שנת השבע שנת השמיטה שלא תאמר כל שלשים יום אינו רשאי לתובעו לאחר שלשים יום בהשמט כספים הוא לא יגבנו לפום כן צריך מימר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ולא כן א"ר בא בר ממל רב עמרם רב מתנה בשם רב המלוה את חבירו על מנת שלא לתובעו השביעית משמטתו אשכח תני ר' ישמעאל קרבה שנת השבע שנת השמיטה כו' שלא האמר כל שש שנים שדהו לפניו כרמו לפניו (והגר"א גריס כל שבע שנים כרמו לפניו) ולאחר שם שנים (וגריס הגר"א ולאחר שבע שנים) בהשמט כספים הוא לא יגבנו לפום פן צריך מימר קרבה שנת השבת שנת השמיטה:

והנה מה שאומר הירושלמי תני שלשים יום לא איתי מהו שלשים יום לא איתי אין לו ביאור כלל (והגר"א גריס תני שלשים יום לא אתבע):

ולי נראה לבאר כמו דאיתא בירושלמי כל שלשים יום לא איהי מהו שלשים יום לא איתי והוא דקאי על הא דאמר תחילה דאמר רב על מנת שלא תשמטנו שביעית השביעית משמטתו (כצ"ל) וכמו דאיתא בירושלמי בב"מ (פ"ד ה"ג) רב אמר כל הנושא והנותן במנת שאין עליו אונאה יש לו עליו אונאה הכי נמי סובר רב בשביעית דע"מ שלא תשמטנו שביעית שביעית משמטתו וע"ז פריך והא תנינא בין נותנן מכאן ועד שלשים יום בין נותנן מכאן עד עשר שנים ויש עשר שנים בלא שמיטה (פי' וא"כ מוכח דע"מ שלא תשמטנו שביעית אין שביעי' משמטתו) ע"ז אומר רב הונא אמר אתפלגון רב נחמן ורב ששת חד אמר במלוה על המשכון וחרנה אמר בכותב לו פרוזבול:

והנה צריך לבאר דמ"ט לא תירץ דע"כ אין שביעית משמטתו משום דכיון דאינו יכול לתובעו עד עשר שנים לא קרינןבי' לא יגוש וכמו דאמר רב המלוה את חבירו על מנת שלא לתובעו אין שביעית משמטתו (לפי הגהתי) וה"נ אינו יכול לתובעו עד עשר שנים וא"כ צריך לומר דהא דאמר רב המלוה את חבירו ע"מ שלא לתובעו אין שביעית משמטתו היינו אם אינו יכול לתובעו לעולם א"כ לא קרינן בי' לא יגוש אבל הכא בעשר שנים יכול לתובעו לאחר עשר שנים וא"כ כיון דאתי לבסוף לידי לא יגוש ע"כ שביעית משמטתו וע"כ מקשה ממתניתין דבין נותנם מכאן לעד שלשים יום ובין נותנם מכאן עד עשר שנים ואמאי אין שביעית משמטתו. אלא דצריך לומר דהמלוה את חבירו ע"מ שלא תשמטנו שביעית אין שביעית משמטתו וא"כ קשה אדרב דאמר דשביעית משמטתו וע"כ פליגי בה רב נחמן ורב ששת חד מוקי לה במלוה על המשכון וחד מוקי לה בכותב לו פרוזבול:

וע"ז אומר תני שלשים יום לא איתי (פי' הך הלכתא דשלשים יום לא איתא (פי' דמשם מוכח דלא איתא כמו שסוברים רב נחמן ורב ששת) אלא דהא דאמר רב המלוה את חבירו על מנת שלא לתובעו פי' עד לאחר שמיטה נמי אין שביעית משמטתו וא"כ לא קשה להא דרב דאמר המלוה את חבירו על מנת שלא תשמטנו שביעית דשביעית משמטתו דא"כ קשי' מתניתין דבין נותנם מכאן ועד שלשים יום ובין נותנם מכאן ועד עשר שנים דאין הטעם דהוי כמתנה על מנת שלא תשמטנו שביעית אלא הטעם משום דאינו יכול לתובעו וכיון שאינו יכול לתובעו בשעת שמיטה א"כ לא קרינא בי' לא יגוש וא"כ אין צריך להא דרב נחמן ורב ששת לתרץ במלוה על המשכון או בכותב פרוזבול

וע"ז אומר מהו שלשים יום לא איתא (פי' מניין מוכח מהא דשלשי' יום דליתא בהאי דמקשינן הכא ומשנינן במלוה על המשכון או בכותב לו פרוזבול אלא דהטעם משום דאינו יכול לתובעו בשמיט'):

ע"ז אומר שמואל אמר המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו עד שלשים יום עאל ר' יהודה ומר טעמא קרבה שנת השבע שנת השמיטה כו' ומה תלמוד לומר קרבה שנת השבע שנת השמיטה שלא תאמ' כל שלשים יום אין רשאי לתובעו לאחר שלשים יום בהשמט כספים הוא (פי' דבלאו"ה הי' יכול ללות לו בשנת שבע דשביעית אינה משמטת רק בסופה אבל אם קרבה שנת השבע שנת השמיטה פי' בסוף שלשים יום שבסוף שמיטה וא"כ לא יוכל לתובעו בתוך שלשים יום ולאחר כן תשמטנו השמיטה) וע"ז אומר כל שלשים יום אין רשאי לתובעו לאחר שלשים יום בהשמט כספים הוא ולא יגבנו לפום כן צריך מימר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ופריך ולא כן אמר ר' בא בר ממל כו' בשם רב המלוה את חבירו על מנת שלא לתובעו אין שביעית משמטתו (פי' וא"כ כיון שלא יכול לתובעו אין שביעי' משמטתו) ע"ז אומ' תני ר"י קרבה שנת השבע שנת השמיטה שלא תאמר כל שבע שנים (כצ"ל) כרמו לפניו שדהו לפניו ולאחר שש שנים (צ"ל שבע שנים) בהשמט כספים הוא לא יגבנו לפום כן צריך מימר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ושנת השבע קאי על כל השנה השביעית שאסורה בחרישה ובזריעה ושנת השמיטה הוא בסוף השבע (פי' וא"כ יאמר כל שבע שדהו לפניו כרמו לפניו פי' שלא יכול לגבות מן השדה ומן הכרם שהם אסורים בחרישה ובזריעה ובנטיעה וזהו שנת השבע ושנת השמיטה קאי על סוף שמיטה שהוא בהשמט כספים הוא ולא יכול לגבות וזהו קרבה שנת השבע שנת השמיטה כדתני ר' ישמעאל:

וא"כ מוכח מהך סוגי' דשלשים יום דלא איתא להא דאמרו תחילה ר"נ ורב ששת. והוא דרב יהודה אמר תחילה דהטעם מה דאמר שמואל דהמלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו עד שלשים יום הוא מדכתיב קרבה שנת השבע שנת השמיטה והוא משום דאם ילונו תוך שלשים יום בסוף שמיטה א"כ תחילה לא יוכל לתובעו ואח"כ בהשמט כספים הוא ולא ירצה ללותו וא"כ מוכח מזה דהמלוה את חבירו סתם אין רשאי לתובעו פחות משלשים יום וע"ז הקשו דהא אמר רב המלוה את חבירו על מנת שלא לתובעו אין שביעית משמטתו וא"כ אם ילונו בסוף השלשים יום שבסוף השמיטה ול יכול לתובעו א"כ אין שביעית משמטת כלל וא"כ מהו דקאמר לאחר שלשים יום בהשמט כספים הוא כיון דאינו יכול לתובעו וע"כ פירשו לקרא כתנא דבי ר' ישמעאל ולא מוכח מזה דהמלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום:

וע"ז אומר דשלשים יום לא איתא דאם איתא כמו שסברו תחילה דהא דאמר רב המלוה את חבירו על מנת שלא לתובעו היינו לעולם אבל אם אינו יכול לתבוע בשמיטה עצמה כיון דאתי לבסוף לידי לא יגוש קרינן בי' לא יגוש א"כ מה הקשו על הא דאמר רב יהודה דהטעם של שמואל הוא משום דכתיב קרבה שנת השבע שנת השמיטה והא משום דכל שלשים יום אין רשאי לתובעו ולאחר כך בהשמט כספים הוא והקשו על זה מהא דאמר רב המלוה את חבירו על מנת שלא לתובעו אין שביעית משמטתו וא"כ אין שביעית משמטתו. והשתא אם איתא להא דרב נחמן ורב ששה שהקשו על רב דאמר המלוה את חבירו על מנת שלא תשמטנו שביעית שביעית משמטתו והקשו ממתניתין דמוכח דאין שביעית משמטתו ותירצו רב נחמן ורב ששת דמיירי במלוה על המשכון או בפרוזבול ולא תירצו דהטעם דאינו משמט הוא משום שאינו יכול לתובעו בשמיטה. והוא כמו דאמר רב המלוה את חבירו על מנת שלא לתובעו אין שביעית משמטתו אלא ודאי שזהו דווקא אם אינו יכול לתובעו לעולם דלא אתי לידי לא יגוש לעולם אבל הכא אתי לבסוף לידי לא יגוש:

וע"כ אומר דמהא דשמואל דאינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום לא איתא להך והראי' הוא דהא הקשו על הא דאמר רב יהודה שהטעם הוא מדכתיב קרבה שנת השבע שנת השמיטה דקאי אהא דבסוף שלשים יום דשמיטה דלא יוכל לתובעו וא"כ יהי' בהשמט כספים והקשו על זה מהא דאמר רב המלוה את חבירו על מנת שלא לתובעו אין שביעית משמטתו וא"כ מאי קושי' דהא דאמר רב היינו דווקא בעל מנת שלא יתבענו לעולם אבל הכא לא יוכל לתובעו בשלשים יום אבל לאחר שמיטה יוכל לתובעו כמו שביארתי תחילה לר"נ ורב ששת וא"כ מוכח מזה דסברי דאין חילוק כיון שאינו רשאי לתובעו בשמיטה. וא"כ מוכח מזה דלא כר"נ ורב ששת וע"ז אומר שלשים יום לא איתי (פי' מהך דשלשים יום דלקמן מוכח דלא סברי כמו דסברי רב נחמן ורב ששת וכמו שביארתי ודו"ק) ועיין בפ"מ שנדחק מאוד שם בפירושו (וגם מוכח מזה דלא כמו שכתב הב"ח הביאוהו הקצה"ח שכתב דמלוה סתם אף דסתם הלואה שלשי' יום ושמיטה בתוך ל' יום אין זה כמלוה לי' שנים ושביעית משמטתו דלפי מה שביארתי הירושל' מוכח דכיון דאינו רשאי לתובעו בשלשים יום א"כ אין שביעית משמטתו מדפריך ע"ז מהא דאמר רב המלוה את חבירו על מנת שלא לתובעו אין שביעית משמטתו וכמו שביארתי) ודו"ק:

שם (ה"ג) מתניתין אין העדים נעשים זוממין עד שיזומו א"ע כו' אבל אמרו להן האיך אתם מעידין שהרי אתם הייתם כו' במקום פלוני הרי אלו זוממין ונהרגין על פיהן באו אחרים והזימום באו אחרי' והזימום אפי' מאה כולם יהרגו ר' יהודה אומ' איסטיסיס היא זו ואינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד ובגמ' ר' בא בר ממל והוא שנהרג אבל אם לא נהרג לא הדא היא דתנינן אינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד ופי' הפ"מ הדא היא דתנינן אינה נהרגת הי' בלבד כלומר מדקאמר בלבד הוא דדייק פשיטא בלבד הוא אלא כי היכי דלא תקשי הלא יש כאן עוד כתות אחרות שבאו והעידו ועדים המזימין הזימו את כולן וא"כ אם אינם נאמנים על כתות האחרים מ"ש דנאמנים על כת הראשונה הילכך קאמר בלבד דזו בלבד שנהרגת כת הראשונה עסקינן והוא דוחק דהא בש"ס דילן מכות (ד' ו) מקשה ע"ז הא בלבד קאמר קשי'. ע"כ נראה לי שמדייק מדתנן אינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד ואמאי לא תנן אין הורגים אלא כת הראשונה בלבד ואמאי קאמר אינה נהרגת וע"כ מוכיח מזה דמיירי שכבר נהרגה אבל אם לא נהרגה אין הורגים אפי' כת הראשונה נמי:

עוד שם ר' בון בר חייא בעא קומי ר' זעירא היו עומדין ומעידין עליו שהרג את הנפש בלוד ובאו אחרים ואמרו להן האיך אתם מעידין שהרי אתם הייתם עמנו בחמשה בחודש בקסרי ובאו אחרים ואמרו להן האיך אתם מעידין שהרי אתם הייתם עמנו בעשרה בחודש בציפורי ההורג אינו נהרג שמא עדים זוממין הן והעדים אינם נהרגים שמא אמת אמרו:

[ועיין בפ"מ שפירש שהעדים הוכחשו ע"י עדים אחרים ע"ז אמר ההורג אינו נהרג שמא עדים זוממין הן והעדים אין נהרגין שמא אמת אמרו וכתב במראה הפנים האי בעי' אי איפשר לפרשה בענין אחר אלא כדפרישית בפנים שהרי ההורג אינו נהרג קאמר והעדים כו' ואי בזוממי זוממין אמאי אינו נהרגאלא ע"כ בדאיכא הכחשה בהמזימין מיירי והרמב"ם לא הזכיר מזה כלום ואיפשר דאגב פשיטות הדין לא הוצרך מלכתוב זה דהיכא דאלו המזימין מכחישין זו את זו א"כ לענין העדים בודאי שאין לדונם בדין עדים זוממים ולענין ההורג נמי אין להורגו מספק דעכ"פ הוזמו עדיו והרי הוא בכלל דין עדות המוכחשת שהביא (בפ' י"ח) ויש לפרש דהא דקאמר ההורג כו' לאו מהבעי' דר' בון הוא אלא פשיטותא דר' זעירא הוי שפשט לו כן דמספק אין אנו יכולים לדון לא לההורג ולא להעדים]:

ולי נראה לבאר והוא במה דאמרי' במכות (ד' ה') ואמר רבא באו שנים בסורא בצפרא בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש ובאו שנים ואמרו בפניא בחד בשבתא עמנו הייתם בנהרדעא חזינן אי מצפרא לפני' מצי אזלי מסורא לנהרדעא לא הוי זוממין ואי לאו הוי זוממין פשיטא מהו דתימא ליחוש לגמלא פרחא קמל"ן:

וע"ז אמרינן בירושלמי ר' בון בר חייא בעא קומי ר' זעירא היו מעידין עליו שהרג את הנפש בלוד באו אחרים ואמרו להן האיך אתם מעידים שהרי אתם הייתם עמנו בחמשה בחודש בציפורי (פי' שהמעשה הי' שעדי' העידו בא' שהרג את הנפש בחמשה בחודש ובאו עדים אחרים והזימום שבחמשה בחודש היו עמהם בקסרי ואח"כ באו עדים אחרים והזימום להמזימים ואמרו האיך אתם מעידין שהרי אתם הייתם עמנו בעשרה בחודש בציפורי ואם היו בחמשה בחודש בקסרי א"כ איך היו בעשרה בחודש בציפורי וע"ז אומר ההורג אינו נהרג דהא העדים הזימום להעדים הראשונים ואי משום שהמזימין האחרונים הזימו להמזימים שראו אותם בעשרה בחודש בציפורי ואי איפשר להגיע בעשרה בחודש לציפורי אילו היו בחמש' בחודש בקסרי אעפ"כ חיישינן דילמא בגמלא פרחא אזלי וא"כ אין זה הזמה וע"כ אין ההורג נהרג דהא הזימום להעדים הראשוני' ואי משום שהזימו המזימין חיישי' דילמא בגמלא פרחא אזיל והעדי' ג"כ אין נהרגין דילמא הוי הזמה ואם כן הזימום להמזימים דלא חיישינן דילמא בגמלא פרחא אזיל א"כ הוזמו המזימין וע"כ מיבעי' לי' אי אמרינן דחיישינן לגמלא פרחא דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה או לא חיישינן לגמלא פרחא וע"כ נאמנים העדים האחרונים שהזימו להמזימין:

ובזה יתבאר מה שלא הביא הרמב"ם דין זה דהא בש"ס דילן אמרינן במכות (ד' ה') דלא חיישינן לגמלא פרחא. וע"כ נאמנים העדים האחרונים שהזימו להמזימין וא"כ ההורג והעדים נהרגין וע"כ לא הביא הרמב"ם:

[ונראה לי דהירושלמי והש"ס דילן אזלי לטעמי' והוא שהקשו התוספות ביבמות (ד' קט"ז) בד"ה הכא חיישינן דילמא בגמלא פרחא אזל וא"ת בפ"ק דמכות (ד' ה') אמר רבא אתו בי תרי ואמרו בחד בשבא בצפרא הרג את הנפש בנהרדעא ואתו בי תרי ואמרו בפני' בחד בשבא עמנו הייתם בסורא חזינן אי מצפרא לפני' מצי אזלי אין נהרגין ואי לא מצי אזלי נהרגין פשיטא מהו דתימא ליחוש לגמלא פרחא קמל"ן כו' והר' מנחם פירש דהתם אם איתא דאזלי לגמלא פרחא הי' להם לטעון כן ומדלא אמרו הכי שמע מינה ששקר הם מעידים וצריך לבאר דהא א"כ נהרגין על ידי עצמם מחמת ששותקין וא"כ איך נהרגין אלא ודאי דהם רק כמו גורמי' לזה שלא טענו וע"כ לא הוי כהודאה עפ"י עצמם ועיין בספרי נחלת יהושע (ס' י"ד) שהארכתי בזה:

[וכן אמרינן בסנהדרין (דף כ"ח) בנים לעלמא מנלן סברא הוא כדתני' אין העדים נעשים זוממין עד שיזומו שניהם ואי בנים לעלמא כשירין נמצא עד זומם נהרג בעדות אחיו א"ל רבא ולטעמך הא דתנן ג' אחין וא' מצטרף עמהם הרי אלו ג' עדיות והן עדות אחת להזמה נמצא עד זומם משלם ממון בעדות אחיו אלא הזמה מעלמא קא אתי ה"נ הזמה מעלמא קא אתי וא"כ ה"נ אעפ"י דהא דמחייבין אותם הוא מחמת שלא טענו הם שזהו רק כמו גורמים אבל אין זה מתחייב ע"י עצמו:

[אבל לשיטת הירושלמי דאמרינן בירושלמי (פ"ג דסנהדרין ה"ט) ומניין שלא יהיו העדים קרובין זה לזה הגע עצמך שהוזמו לא מפיהן הן נהרגין והוא כמו שסובר רמי בר חמא בסנהדרין שם וא"כ כיון שסובר הירושלמי דכיון שאין העדים נהרגין עד שיזומו שניהן א"כ הוא נהרג ע"י קרובי' והכא נמי כיון דהא דלא חיישינן לגמלא פרחא הוא מפני שאין העדים טוענין הוי כנהרגים ע"י עצמם. וע"כ בעי לה בירושלמי אי חיישינן לגמלא פרחא ורבא דאמר דלא חיישינן לגמלא פרחא מפני שאין טוענים ולא הוי כנהרגין ע"י עצמם אזיל לטעמי' דמקשה שם על רמי בר חמא שסובר כשיטת הירושלמי דהא דשני עדים קרובים זה לזה פסולין הוא משום דא"כ נהרגין ע"י עצמן ומביא ראיה לזה מהא דשלשה אחין כו' ודו"ק]:

שם (ה"ו) מתניתין היו שנים רואין אותו מחלון זה ושנים רואין אותו מחלון זה וא' מתרה בו באמצע בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו עדות אחת ואם לאו הרי אלו שתי עדיות לפיכך אם נמצאת אחת מהן זוממת הוא והן נהרגין והשני' פטורה ובגמ' אמר ר' ירמי' חמי האיך תנינא הכא היו שנים רואין אותו מחלון זה ושנים רואין אותו מחלון זה וא' מתרה בו באמצע בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו עדות אחת ואם לאו הרי אלו שתי עדיות הא אם היו שלשה לא בדא תנינן הכא מה דלא תנינן בכל סנהדרין הוא והן נהרגין והשני' פטורה:

והנה בספרי נועם ירושלמי (פ"ד דכתובות) כתבתי שם לבאר הירו' הזה שהפ"מ נדחק מאוד בפירושו וכתבתי שם שהפי' הוא שמדייק מדתנן דווקא בשנים שנים דאם אין המתרה רואה אותן הוי ב' עדות משמע הא שלשה שלשה לא (דהיינו א' רואה אותו מחלון זה וא' רואה אותו מחלון זה וא' מתרה בו באמצע) (וכמו שכתבו התוס' מכות (ד' ו') בד"ה תני' כו' דאי ממתניתין ה"א דווקא בב' כיתי עדים דכל חדא וחדא חשיב עדות באנפי' נפשי' אבל בכת א' מצטרפי וע"ז מייתי ראי' דאפי' ג' בכת א' נמי הכי וע"ז אמר בירושלמי א"ר ירמי' חמי האיך תנינן הכא היו שנים רואים אותו מחלון זה ושנים רואין אותו מחלון זה וא' מתרה בו באמצע בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו עדות א' כו' הא אם הי' ג' ג' לא בדא (פי' א' רואה אותו מחלון זה וא' רואה איתו מחלון זה והמתרה באמצע אעפ"י שאין רואין אותו אלו לאלו נמי מצטרפין וכמו שכתבו התוס' (שם) ד"ה דוקא כו' א"ר יוסי תנינן שלשה (פי' תנינן בברייתא דאפי' שלשה שלשה) לא בדא תנינן הכא מה דלא תנינן בכל סנהדרין הוא והן נהרגין והשני' פטורה (פי' דע"כ תנא בשנים שנים וא' מתרה באמצע משום סיפא דהוא והן נהרגין והשני' פטורה דתנינן הכא מה דלא תנינן בכל סנהדרין דאע"ג גברא בר קטלא הוא חייב ע"כ תנינן במתניתין בשנים שנים וא' מתרה באמצע וה"ה אפי' בג' ג' דהיינו א' רואה אותו מחלון זה וא' מחלון זה רק דנקט ב' ב' משום סיפא ודו"ק:

[ומה שהקשה הפ"מ דמאי קמ"ל שגה בזה דקמ"ל דהוא והן נהרגין והשניה פטורה וקאמר דתנינן הכא מאי דלא תנינן בכל סנהדרין והוא כמו דאמרי' במכות (דף ה') ואמר רבא באו שנים ואמרו בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש ובאו שנים ואמרו בחד בשבתא עמנו הייתם אלא בתרי בשבתא הרג פלוני את הנפש נהרגין דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר קטלא הוא ופריך מאי קמ"ל תנינא לפיכך אם נמצאת אחד מהם זוממת הוא והן נהרגין והשני' פטורה ופי' רש"י מאי קמ"ל דאע"ג דאיהו מיקטל אינהו מיקטלי' תנינא במתניתין בפירקין גבי שנים רואים אותו מחלון זה כו' הוא והן נהרגין כו' וע"ז אומר תנינן הכא מה דלא תנינן בסנהדרין דאעפ"י שהוא נהרג אפ"ה העדים נהרגין משום דבעידנא דמסהדי גברא לאו בר קטלא הוא].

ובזה יתבאר הא דאיתא לקמן בירושלמי (ה"ז) תני ר' הושעי' הפסוק הזה אמור בשתי כיתי עדים כי יקום עד חמס באיש עד זומם שהוא עונה באיש לענות בו לא בעדותו (פי' הפ"מ כלומר בעדים זוממין משתעי שכת א' העידה העדות וכת אחרת מזימין אותו באיש מיותר הוא אלא זה עד זומם שהוא עונה באיש וכלומר שאלו העדים הראשונים העידו באיש שעשה כך וכך אבל כשנעשים זוממין אין נענשין אם הוזמו באיש דאם המזימין אומרים האיך אתם מעידים על האיש הזה הרי עמנו הייתם במקום פלוני אין אלו זוממין וכדמסיק לענות בו לא בעדותו

[ ופירש הפ"מ הרי כאן מרומז כת השני' והם המזימין להראשונים שצריך שיהיו עונים בו כלומר בכת הראש נה האיך אתם מעידים הרי אתם הייתם עמנו כו' ולא שיאמרו על עדותו של זה על מה שהעידו שאם הם אומרים הרי זו עדות שקר ולא כך הי' אין אלו זוממין. וכתב במראה הפנים מכאן למד הרמב"ם לומר דבעדים זוממין צריך שיהי' הזמה בעדים עצמן בלבד אבל אם העידו גם בגופו של עדות ואמרו זה הדבר לא כך הי' אעפ"י שאמרו להם עמנו הייתם ואיכא נמי הזמת עצמן אפ"ה לא מקרי הזמה אלא הכחשה הואיל וגם כן בגופו של עדות העידו בו אמנם מכאן מוכרח הוא כו' ומנענות בו כו' שצריך שלא יענה בעדותו כלל ואעפ"י שגם בעד זומם עצמו ענה ואמר ליה עמנו היית אפ"ה לאו הזמה היא]:

ולי נראה שהפ"מ שגה בזה והא דאיתא התם תני ר' הושעי' אחר מתניתין דר"י בר"י אומר לעולם אינו נהרג עד שיהיו שני עדי' מתרין בי' הוא ט"ס אלא שצריך לגרוס הא דתני ר' הושעי' קודם המשנה וקאי על הא דאמר תחילה תנינן הכא מה דלא תנינן בכל סנהדרין הוא והן נהרגין והשני' פטורה וע"ז אומר תני ר' הושעי' הפסוק הזה אמור בשתי כיתי עדים פי' שתי כיתי עדים היו שנים רואין אותו מחלון זה ושנים רואין אותו מחלון זה (פי' ואין א' מתרה בו באמצע) וע"ז אומר עד זומם שהוא עונה באחיו (פי' שאין ההזמה רק באיש) בו לא בעידותו (פי' שאין ההזמה רק בו דהיינו בהעדים עצמן אעפ"י שהעדות שהרג את הנפש הוי עדות דהא יש עוד כת אחרת שהעידו שהרג ואותו הכת לא הוזמו וא"כההורג נהרג אפ"ה הם ג"כ נהרגין זה למד התנא דהוא והן נהרגין והשני' פטורה וכמו דאמר רבא במכו' (ד' ה) באו שנים ואמרו בחד בשבא הרג פלוני את הנפש ובאו שנים ואמרו עמנו הייתם כו' דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר קטלא הוא וע"ז אומר מאי קמ"ל תנינא לפיכך אם נמצאה אחת מהן זוממת הוא והן נהרגין והשני' פטורה והתוס' כתבו בד"ה דבעידנא דאסהידו עדים לאו בר קטלא הוא פי' הקונטרס משום דאי הוי מודה מיפטר וכתבו התוס' ולא נראה דזה לא מצינו דא"כ כל חייבי מיתות ב"ד יכול להודות ולפטור עצמו ונראה לפרש לאו בר קטלא הוא פי' קודם שנגמר דינו הוא דשמא לא יבואו עדים ואם יבואו עדים לא יהי' עדותן קיים כו' ולפי מה שביארתי הוא מהא דתני ר' הושעי' דהני ר' הושעי' הפסוק הזה אמור בשתי כיתי עדים ומזה נלמד דהוא והן נהרגין והשני' פטורה וכמו שאומר הירושלמי תנן הכא מה דלא תנינן בכל סנהדרין הוא והן נהרגין והשני' פטורה וכמו שביארתי ודו"ק: