נועם ירושלמי על פאה ז:ז:ב

דף מ"ד כהדא דתניא הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה ומן הרבעי ומן העוללות וחייב בשביעית ר"ז בשם ר' יוחנן ושבתה הארץ שבת לה' אפילו דבר שהוא לה' שביעית חלה עליו ר' חייא ב"א בעי קומי דר' מנא לאוכלו בנא פדיון אי איפשר שא"א להקדש לצאת בלא פדיון. לפדותו ולאוכלו נמצא כלוקח לו קורדם מדמי שביעית פי' דר' חייא בעי קומי דר' מנא אהא דא"ר יוחנן דכתיב ושבתה הארץ שבת לה' אפי' דבר שהוא לה' קדושת שביעית חלה עליו. וא"כ חל הקדש על שביעית. וע"כ הקשה ר' חייא קומי דר' מנא דאיך יעשה עם ההקדש דלאוכלו בלא פדיון אי איפשר שא"א להקדש לצאת בלא פדיון ולפדותו ולאוכלו אין אתה יכול שלא יהא כלוקח לו קורדם מדמי שביעית ומה יעשה הגזבר בהמעות שלא יכול לקנות שום דבר בהמעות כיון שיש עליהם קדושת שביעית] וע"ז השיב ר' מנא שהגזבר היה מחליפן ביד אחר ופי' הק"ע והגזבר היה נותן דמים אחרים תחת דמי הפדיון והדמים אלו מותרים לכ"ע עכ"ל. וכבר כתבתי בספרי שפת הנחל (דרוש ד') שאינו מובן דהא אדרבה אלו הדמים אסורין דהא הפדיון תופס דמיהם. וכמו דאמרינן בקדושין (ד' נ"ח) שביעית מאי היא יובל היא קודש תהיה לכם כו' מה קודש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף שביעית תופסת את דמיו ויוצא לחולין ת"ל תהיה בהויתה תהא הא כיצד לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערים בשביעי' בשר בדגים יצא בשר נכנסו דגים כו' הא כיצד אחרון אחרון נתפס בשביעית ופירא עצמו אסור א"כ כיון שאחרון אחרון נתפס בשביעית א"כ נשאר הדמים ביד הקדש שביעית א"כ מה יעשה בהם הגזבר שלא יוכל ליקח ממנה כלום שלא יהא כלוקח לו קורדם מדמי שביעית ואם יעשה כמו דאמרינן בסוכה (ד' מ"א) מי שיש לו סלע של שביעית וביקש ליקח בו חלוק כיצד יעשה הולך אצל חנות הרגיל אצלו ואומר תן לי בסלע פירות ונותן לו וחוזר ואומר הרי פירות האלו נתונים לך במתנה והוא אומר הא לך סלע זו במתנה והלה לוקח בהם מה שירצה וכמו שפירש"י והחנוני היה אוכל הפירות בתורת שביעית דהא בהקדש אי איפשר ליתן במתנה לאחר שאין הקדש יוצא בלא פדיון. וא"כ צריך להבין מה השיב ר' מנא על קושי' ר"ח ב"א לאוכלו בלא פדיון אי איפשר שא"א להקדש לצאת בלא פדיון לפדותו ולאוכלו אין אתה יכול כו'.

ע"כ נראה לי שהפי' הוא כך שהגזבר היה מחליפן ביד אחר פי' לא בתורת מכירה אלא דרך חילוף ופדיון. ויתבאר עפ"י מאי דאמרינן בסוכה (ד' מ') אמר ר' אלעזר אין שביעית מתחללת דרך חילול אלא דרך מקח (ופירש רש"י אין שביעית מתחללת לתפוס דמי' בקדושתם אלא דרך מקח שמוכר' זה לחבירו אבל לא ע"י חילול לומר הרי פירות הללו מתחללין על המעות האלו כדרך שפודין הקדישות). תני' כוותי' דר' אלעזר ותני' כוותי' דר' יוחנן כו'. וכן בירושלמי (פ"ח דשביעית) בעי מיני' מר' יוחנן שביעית מהו שתצא דרך חילול א"ל ולמה לא אמר ר"א אין שביעית יוצא דרך חילול אלא דרך מכירה מתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייעא לדין כו'. וע"ז השיב לו ר' מנא הגזבר היה מחליפן ביד אחר. פי' שלא היה מוכר הגזבר הפירות אלא היה מחליפן דרך חילול והאי תנא סובר דאין שביעית מתחללת אלא דרך מקח אבל לא דרך חילול ודרך חילול אינו מתחלל ואינו תופס הדמים. וא"כ נשאר הפירות בקדושתם והמעות הם חולין.

והנה בפ"ד דפסחים גרסינן אמר ר' מתנא למה לינן פתרון כדברי הכל כההיא דמר ר' יוחנן דברי ר' יוסי מפני שקדם נדרו להפקרו והכא מפני שקדם הפקר להקדשו. והנה הק"ע הגיה למה לינן פתרון כההיא דאמר ר' יוחנן ובאמת בירושלמי דהכא הגירסא כמו שכתב הק"ע אמר ר' מתנא ולמה לית אנן אמרין כדאמר ר' יוחנן. אבל אעפ"כ צריך ליישב הגירסא דירושלמי פ"ד דפסחים.

ולפי מה שביארתי יתבאר והוא דלפי מה דתירץ ר' מנא הגזבר הי' מחליפן ביד אחר א"כ לא אתי הברייתא ככ"ע. וכמו דאמרינן בש"ס דילן ובירושלמי דתנאי פליגי בזה וא"כ ס"ל כחד תנא. וע"ז אמר ר' מתנא למה לינן פתרון כד"ה כההיא דמר ר' יוחנן דברי ר' יוסי מפני שקדם נדרו להפקרו כו'. ובאמת לפי שיטת הש"ס דילן בסוכה (ד' מ"ב דמסיק התם אלא אמר רב אשי מחלוק' בפירא שני. אבל בפירא ראשון ד"ה דרך מקח אין דרך חילול לא. וא"כ הי' איפשר לחללפירי ראשון דרך חילול ככ"ע דבדרך חילול לא תפיס ואתי' ככ"ע. אך הירושלמי לטעמי' דבפ"ח דשביעית שם משמע דלא מחלק אלא כמו דס"ד בש"ס דילן (ד' מ"ב) דפליגי בין בפירי ראשון בין בפירא שני. וא"כ אתי' כתנאי]. וע"ז אמר ר' מנא למה לינן פתרון כד"ה כההיא דמר רבי יוחנן מפני שקדם נדרו להפקרו. והכא מפני שקדם הפקר נדרו להקדשו:

והנה הק"ע פירש אהא דמשני ר' יוחנן מפני שקדם נדרו להפקרו. אבל הכא מפני שקדם הפקר נדרו להקדשו. ופי' מפני שקדם הפקר נדרו דהיינו מצות הפקר בשביעית הי' קודם שהקדישו. ומעולם לא הקדיש פירות שביעית. והילכך יכול לאוכלו בלא פדיון. וכן פי' המפרש מהרא"פ (ספ"ג דפיאה עיי"ש:

אך באמת קשה דאי אמרינן כיון דשביעית הוי הפקר. א"כ לא הי' כונתו בשעת הקדש על שביעית. א"כ תקשה דהא איתא בנדרים (ד' מ"ב) המודר הנאה מחברו לפני שביעית אינו יורד לתוך שדהו. ואינו אוכל מן הנוטות. ובשביעית אינו יורד לתוך שדהו. אבל אוכל מן הנוטות כו' רב ושמואל דאמרי תרווייהו נכסים אלו עליך לפני שביעית אינו יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות אעפ"י שהגיע שביעית. ופי' הר"ן אע"ג דכולי פירי דהפקירא אינהו. אפ"ה כיון שבשעה שהדירו הי' שלו חייל איסורא אפי' בשביעית שיצאו מרשותו כו' ומסקינן שם כי אמר ר"י ור"ל בנכסי רב ושמואל בנכסים אלו ולא פליגי. וא"כ סברי רב ושמואל דאם אמר נכסים אלו אוסר דבר שברשותו אפילו לכשיצא מרשותו. וא"כ אי אמרינן כסברת הירושלמי דאין כונתו על השביעית כיון דהפקירא אינהו. א"כ אמאי אמרינן דאדם אוסר על חבירו לפני שביעית והקדש הוי כנכסים אלו:

ולכאורה איפשר לבאר הירושלמי עפ"י מאי דאמרינן בחולין (ד' קל"ט) רב אמר במקדיש פירות שובכו ומרדו. ושמואל אמר במקדיש תרנגולתו לבדק הבית בשלמא שמואל לא אמר כרב דקא מוקים לה בקדשי בדק הבית אלא רב מ"ט לא אמר כשמואל. אמר לך רב דווקא קא פטרי משלוח כגון פירות שובכו דקדשי מזבח נינהו. וזהו כיון דקדושת הגוף לא פקעה קדושה מינייהו. אבל במקדיש תרנגולתו לבדק הבית דלא קדשי מזבח הוא דקדושת דמים בעלמא הוא. כיון דמרדה פקעה קדושתה מינה וחייבת בשילוח. ושמואל אמר כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא דכתיב לה' הארץ ומלואה כו', וא"כ נתברר מזה דרב סובר כיון דנעשה הפקר פקע הקדושה מקדשי ב"ה:

[ועיין בספרי ע"י (ס' ה') על הא דאמרינן בפסחים (ד' כ"ט) דהאוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל הוא משום דהוי איסורי הנאה ופקע הקדושה מיני' ולא משום דלא חיסר להקדש ועיי"ש מה שכתבתי לשיטת בעה"מ ותירצתי שם קושי' הקצה"ח על בעל המאור] וא"כ כיון דהפקר מפקיע ההקדש ה"נ שביעית דהוי הפקר ואפקעתא דמלכא ע"כ ממילא פקע הקדושה והוי כמו דאמרינן בחולין (ד' קל"ט) דמקדיש פירות שובכו ומרדו. וע"כ פקע הקדושה ואין בו רק קדושת שביעית בלבד ואינו הקדש כלל. וע"ז אמר ר' מתנא למה לינן פתרון כד"ה פי' דלא הי' צריך לתרץ דהגזבר הי' מחליפן ביד אחר. פי' בתורת חליפין ולא בדרך מקח דפליגי אמוראי ותנאי בזה. אלא דהוי כמו שקדם הפקירו להקדישו פי' אעפ"י שהקדישו תחילה אעפ"כ ההפקר מפקיע מידי הקדש. ולא הוי הקדש כלל.

ובזה מיושב מה שהקשיתי מהא דנדרים (ד' מ"ב) דהמודר הנאה מחבירו כו' אמרינן שם דבנכסים אלו אדם אוסר דבר מרשותו לכשיצא מרשותו. והוא דהתם לא נוכל לומר דההפקר של שביעית מפקיע מידי הנדר. דהתם איירי בקונם פרטי וקונם פרטי דמי לקדושת הגוף. דאמרינן בחולין (ד' קל"ט) דבקדשי מזבח נא אמרינן דההפקר מפקיע מידי הקדש. והוא כמה שכתב הקצה"ח (חו"מ סי' ק"ז ס"ק ה') על מה שכתב הרמ"א שאין הלוה יכול לומר יהא נכסים קונם עליך על המלוה לחוד אלא א"כ אסרן בקונם לכל העולם והוא ממשמעות דברי התוס' דכתובות (ד' נ"ט) והקצה"ח כתב כיון דקיי"ל דקונם כללי יש לי' פדיון. וכיון דאית לי' פדיון ממילא לא מצי להפקיע שיעבוד דבע"ח. דהא קדושת דמים אינו מפקיע מידי שיעבוד. והא דאמרי' בכתובות (ד' נ"ט) קונמות קא אמרת שאני קונם דקדושת הגוף הוא הוא משום דהתם מיירי בקונם פרטי דאמר קונם שאני עושה לפיך. וקונם כזה מדינא מפקיע מידי שיעבוד דקדושת הגוף הוא כמו אצטלא דפרסוה אמיתנא. אבל קונם כללי דיש לי' פדיון הוי כקדושת דמים. ואינו מפקיע מידי שיעבוד. וע"כ כיון דקונם פרטי דמי לקדושת הגוף ואין לי' פדיון. ע"כ דמי נמי לקדושת הגוף דאין ההפקר מפקיע. כמו דאמרינן בחולין (ד' קל"ט). ע"כ אמרינן שם אדם אוסר מרשותו לכשיצא מרשותו משא"כ בהקדש דההפקר מפקיע מידי הקדש. וע"כ כיון דשביעית הוי אפקעתא דמלכא ע"כ מפקיע מידי הקדש. אך עכ"ז אינו מדוקדק הלשון מה שאומר כההיא דמר ר' יוחנן דברי ר' יוסי מפני שקדם נדרו להפקרו והכא מפני שקדם הפקרו להקדשו (כצ"ל) דמאי תלוי בהא שקדם הפקרו להקדשו. הא אפילו אם קדם הקדישו להפקירו אמרינן נמי בקדושת דמים דאתי ההפקר ומפקיע מידי שיעבוד.

ע"כ נ"ל דלכאורה יש לדקדק על מה שכתבתי בספרי ע"י (סוף ס"ה) לתרץ קושית הקצה"ח דהטעם הא דאמרינן בפסחים (ד' כ"ט) דהאוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל אין הטעם משום דלא גרם היזק להקדש אלא הטעם משום דפקע הקדושה עיי"ש שהארכתי בזה א"כ לכאורה יש להקשות מהא דאמרינן בפסחים (ד' ו') אמר רבא אם של הקדש הוא אינו צריך מ"ט מיבדל בדילי אינשי מיני'. דלכאורה כיון דקיי"ל דחמץ אסור בהנאה א"כ ממילא פקע הקדושה וא"כ צריך לומר דלפני העולם שאינם יודעין שפקע הקדושה מיבדל בדילי אינשי מיני'. והוא דחוק [גם ממה שביארתי על הירושלמי (רפ"ה דתרומות) ולא כן סברין מימר אין להקדש אלא מקומו ושעתו א"ר חנינא תיפתר שחרב אותו המקום ולא מצא למוכרו אפי' בדמי עצים ולפי מה שביארתי שם מוכח דלא אמרינן דפקע ההקדש עיי"ש]:

ע"כ נראה לי לומר דאפי' לפי מה שביארתי בספרי ע"י (ס"ה) דאם הוי איסורי הנאה ע"כ פקע ההקדש אעפ"כ הוי הקדש מדרבנן. וכמו דאמרינן בב"ק (ד' ל"ג) הקדישו מוקדש אפי' לר"ע משום דר' אבהו דאמר ר' אבהו גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון. וע"כ אעפ"י שהוא הפקר מ"מ לא פקע הקדושה מדרבנן משום דר' אבהו והא שביארתי בפסחים (ד' כ"ט) דהאוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל אין הטעם משום דלא גרם היזק להקדש אלא הטעם משום דפקע הקדושה היינו לענין מעילה וכמו דאמרינן במעילה (ד' ב') ומי איכא מעיל' מדרבנן ואפי' למאי דמשני התם דאיכ'. הכא מיירי דאורייתא. ועוד כיון דכל הטעם הוא משום של יאמרו אין הקדש יוצא בלי פדיון א"כ כיון דכבר אכל איפשר שא"צ לשלם. והא דאיתא בירושלמי (פ"א דפסחים) חמישית כר' יהודא הקדישו מוקדש עשרו תרומה אינה תרומה כו' אמר ר' אסי לא מסתברא דלא חלופין הקדישו אין מוקדש עשאן תרומה ה"ז תרומה הקדישו אינו מוקדש שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים א"כ משמע דלא קדיש כלל. וכמו שביארתי בספרי ע"י (סי' ה') דכיון שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים א"כ מתחילה לא חל הקדושה אלמא דמחמת שאינו שוה כלום לא חל הקדושה. וא"כ משמע התם דלא חל אפילו מדרבנן התם שאני שהוא בתחילת הקדש וע"כ כיון שלא שוה כלום להקדש א"כ לא חל ההקדש מתחילה. ולא שייך הא דר' אבהו שמא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון. אבל אם מתחילה חל הקדושה ואח"כ פקע הקדושה לא פקע רק מדאורייתא אבל מדרבנן אסור שמא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון:

והא דאמרינן בחולין (דף קל"ט) אמר לך רב דוקא קא פטרי משילוח כגון פירות שובכו דקדשי מזבח נינהו וכיון דקדשו קדושת הגוף לא פקעה קדושה מינייהו אבלבמקדיש תרנגולתו לבדק הבית דלאו קדשי מזבח דקדושת דמים בעלמא הוא כיון דמרדה פקע קדושתה וחייבת בשילוח היינו מדאורייתא אך מדרבנן איפשר דאמרינן דהוי הקדש מדרבנן משום דרבי אבהו דאמר גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון:

ובזה יתבאר הירושלמי (פ"ד דפסחים) שהקשה ר' חייא ב"ר אבא קומי דר' מנא דאיך אמרינן דיש הקדש בשביעית ולאוכלו בלא פדיון אי איפשר שא"א להקדש לצאת בלא פדיון לפדותו ולאוכלו אין אתה יכול שלא יהא כלוקח לו קורדם מדמי שביעית (ולא רצה לתרץ דהטעם משום דהפקר של שביעית מפקיע מידי הקדש דאעפ"כ הוי הקדש מדרבנן וע"כ אמר לאוכלו בלא פדיון אי איפשר שא"א להקדש לצאת בלי פדיון. ולכאורה יש לדקדק למה האריך כל כך ואמר לאוכלו בלי פדיון אי איפשר שא"א להקדש לצאת בלי פדיון ואמאי לא אמר שלאוכלו אי איפשר שהוא הקדש. אך הכונה הוא שאעפ"י שנאמר שמדאורייתא פקע ההקדש אעפ"כ לאוכלו בלי פדיון אי איפשר שא"א להקדש לצאת בלי פדיון. והוא משום דר' אבהו שאמר גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון:

[וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ח דכתובות ה' ו') הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה נכסים הללו. ולא סוף דבר דינר. אלא אפילו כל שהוא שלא יהא הקדש נראה יוצא בלי פדיון. ר' אבהו בשם ר' יוחנן מועלין מעילה גמורה כו' והענין הוא דפליגי אם קדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד ועי' בתוס' ב"ק (ד' ל"ג) ויתבאר במקום אחר]:

וע"ז משני ר' מתנא כדר' יוחנן מפני שקדם נדרו להפקרו והכא כמו שקדם הפקרו להקדשו. פי' דע"כ אמרינן דאינו קדוש כלל וא"צ אפי' פדיון. דהוי כמו שקדם הפקירו להקדישו. דחיוב הפקר דשביעית הי' קודם שהקדישו. וע"כ הוי כמו שחל ההפקר מתחילה. ואעפ"י שבאמת לא חל ההפקר מתחילה כמו דמוכח מהא שהבאתי מנדרים (ד' מ"ב) דאיתא התם דנכסים אלו עליך לפני שביעית אינו יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות אעפ"י שהגיע שביעית אך הכא שאני דבאמת הפקר מפקיע מידי הקדש דמים. אלא דלא נימא דמכל מקום צריך פדיון שלא יהא הקדש נראה יוצא בלי פדיון. ע"ז אמר כההיא דמר ר' יוחנן דברי ר' יוסי מפני שקדם נדרו להפקרו. (פי' אבל אם קדם ההפקר לנדר לא חל). והכא נמי הוי מפני שקדם הפקרו להקדשו אך זהו לטעם שלא יהא נראה הקדש יוצא בלי פדיון ע"כ אומר דלא יאמרו העולם שהקדש יוצא בלי פדיון ומשום דהוי כמו שקדם הפקרו להקדשו. אבל לענין דינא הטעם דאעפ"י שבאמת חל ההפקר אח"כ אלא שמפקיע מידי הקדש וא"כ היה צריך פדיון מדרבנן שלא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון. אך כיון דהוי כמו שקדם הפקירו להקדישו וע"כ א"צ פדיון משא"כ בנדרים (ד' מ"ב) דהוי קונם פרטי והוי כמו שקדוש קדושת הגוף ע"כ איתא התם דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו. וע"כ אם אמר נכסים אלו עליך לפני שביעית אינו יורד לתוך שדהו ואינו אוכל כו' משום דבאמת חל הנדר מתחילה. ושביעית אינו מפקיע קונם פרטי דדמי לקדושת הגוף דאין לי' פדיון. וע"כ חל: והנה יש עוד לבאר בזה. והוא במה שביארתי דאם ההקדש אינו שוה כלום. והוא הקדש דמים פקע ההקדש והכי איתא בירושלמי (ספ"ג דמ"ש) א"ר יוסי מתניתא אמרה כן חמורה מועלין בה ובחלבה וחלב לאו כמתה היא. וכל שהוא טעון פדיון מועלין בו (ט"ס וצ"ל וכל שאין לו פדיון אין מועלין בו ופי' שמביא ראי' דבהמה טמאה לא בעי העמדה והערכה דאי אמרינן דבהמה טמאה בעי העמדה והערכה. א"כ איך תנן במעילה (ד' י"ב) דבקדשי ב"ה הקדיש תרנגולת מועלין בה ובביצתה חמורה מועלין בה ובחלבה. וא"כ אי אמרינן דבהמה טמאה נמי טעונה העמדה והערכה הא החלב הוי כמתה. וא"כ כיון שבעי העמדה והערכה וא"כ לח יכול לפדות. דהא החלב הוי כמתה. וא"כ כיון שאין לו פדיון אין מועלין בו. וכן הקשו התוס' פ"ד דמעילה (ד' ט"ו) דאיך אמרינן שם אמר עולא א"ר יוחנן קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת. במאי אילימא בקדשי בדק הבית אפי' כי מתו נמי לא יהא אלא דאקדיש אשפה לבדק הבית לאו אית בה מעילה. והקשו בתוס' דמי דמי אשפה ראוי' לפדות. אבל הכא לאו בר פדיון הוא דלאו בר העמדה והערכה. פי' א"כ כיון דאינה ראוי' לפדות. א"כ איך מועלין בה:.,

אך לכאורה נראה דמהסוגי' דחולין (ד' פ"ד) הכא במאי עסקינן בקדשי בדק הבית ולפרקינהו ולכסינהו בעי העמדה והערכה רבי הוא ונסיב לה אליבא דתנאי בשחיטה שאינה ראויה סבר לה כר"ש בהעמדה והערכה סבר לה כר"מ (פי' וע"כ הוי שחיטה שאינה ראויה. וא"כ מפני מה לא אמרינן כיון דבעי העמדה והערכה ואינו יכול לפדות וא"כ ממילא פקע ההקדש דהא אינה ראוי' כלום. ומשמע דאסור מדאורייתא. דהא אמרינן בב"ק (ד' ע"א) בשלמא למ"ד דאורייתא אמטו להכי פטרי רבנן. אלא למ"ד דרבנן אמאי פטרי. אלמא אם הוא דרבנן לא אמרינן דהוי שחיטה שאינה ראוי' וא"כ כיון דאמרינן בחולין (שם) דהוי שחיטה שאינה ראויה אלמא דאסור מדאורייתא אע"פ דבעי העמדה והערכה. והשתא אם איתא דכל שאינו יכול לפדותו אין מועלין בו כמו דאיתא בירושלמי (שם) א"כ איך הוי שחיטה שאינה ראוי'. וכן כתב הרמב"ם (פ"ג מה' מעילה ה' י') הקדיש בהמה ועוף למזבח קדושת דמים. כגון שאמר דמי בהמה כו' הרי הן כקדשי בדק הבית ומועלין בחלבן ובביציהן עכ"ל. אלמא אע"ג דהחלב טעון העמדה והערכה לדידן דקיי"ל דא' קדשי מזבח וא' קדשי בדק הבית בעי העמדה והערכה ואפ"ה מועלים בהן. ואמאי הא כיון דא"א לפדות את החלב א"כ לא בעי העמדה והערכה. וכמו דאיתא בירושלמי (שם) וחלב לאו כמתה היא. וכל שאינו יכול לפדותו (כצ"ל) אין מועלין בו. ובמ"א יתבאר:

ובזה איפשר לבאר הירושלמי (פ"ב דפסחים הלכה ב') אית תנא תני לא יראה לך לך אי אתה רואה אבל רואה את לגבוה אית תנא תני אפי' לגבוה מ"ד לך אי אתה רואה רואה את לגבוה כשהקדישו קודם לביעורו. מ"ד אפילו לגבוה כשהקדישו לאחר ביעורו א"ר בון בר"ח קומי ר' זעירא תיפתר בקדשים שהוא חייב באחריותן כר"ש. ופי' הק"ע כשהפקירו קודם לזמן ביעורו. וכיון שהגיע זמן ביעורו לאו דידיה הוא כשהקדישו לאחר ביעורו ואז אינו ברשותו להקדישו הילכך עובר עליו עכ"ל:

והנה מה שפי' הק"ע כשהקדישו לאחר ביעורו ואז אינו ברשותו להקדישו. וא"כ ס"ל דחמץ אסור בהנאה. וא"כ מילתא דפשיטא הוא כיון שאינו יכול להקדישו. ע"כ נראה לי שהוא כמו דאמרינן בחולין (דף קל"ט) הקדיש חי' ואח"כ שחטה פטור מלכסות שחטה ואח"כ הקדישה חייב לכסות. ופירש"י דחיובא דחל עלי' לא פקע והכא נמי אם הקדישו קודם לביעורו. ע"כ אינו חייב בביעור. אבל אם הקדישו לאחר ביעורו שכבר נתחייב במצות השבתה תו לא פקע. וכן אמרינן שם בירושלמי מ"ד לך כו' אתה רואה בפלטי'. אית תנא תני אפילו בפלטי' מ"ד לך אי אתה רואה אבל אתה רואה בפלטי' כשהפקירו קודם ביעורו. מ"ד אפי' בפלטי' כשהפקירו לאחר ביעורו. היינו טעמא נמי דאם הפקירו קודם לביעורו לא חל עלי' מצות השבתה. אבל אם הפקירו לאחר ביעורו חל עלי' מצות השבתה. וע"כ לא מהני אפי' הניחו בפלטי'. ובאמת הוא אליב' דריה"ג דס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה. וע"כ יכול להקדיש או להפקיר לאחר ביעורו ג"כ:

אך שצריך להבין הא דאמר ר' בון בר"ח קומי ר' זעירא תיפתר בקדשים שהוא חייב באחריותן כר"ש. דאם הכונה הוא דהא דאמר דאפי' הקדיש חייב לבער הוא בקדשים שחייב באחריותן. א"כ למאי אמר כר"ש. הא בחמץ בפסח כ"ע מודו דאם חייב באחריותן דחייב לבער. וכמו דאמרינן בפסחים (דף ו') הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי. אלא למ"ד לאו כממון דמי מאי איכא למימר שאני הכא דאמר לא ימצא. וא"כ ר' זעירא דאמר תיפתר בקדשי' שהוא חייב באחריותן וע"כ חייב בביעור ומאי קאמר כר"ש:

ע"כ נ"ל דאיפשר לומר דקאי על הא דאמר בתחילה מ"ד לך אי אתה רואה אבל את רואה לגבוה כשהקדישו קודם ביעורו. מ"ד אפי' לגבוה כשהקדישו לאחר ביעורו ופירשתי דזהו כריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה. דאל"ה איך מצי להקדיש לאחר ביעורו. אך אעפ"כ לא יתיישב. דהא אמרין בירושלמי (פ"א דפסחים ה' ג') חברי' אמרין חמישית כר' יהודא הקדישו מוקדש עשאו תרומה אינה תרומה. הקדישמוקדש הקדש דמים עשאו תרומה אינה תרומה. שלא נתנו תרומה אלא לאכילה בלבד ואמר לון ר' יוסי מסתברא דלא חלופין הקדישו אינו מוקדש כו' שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כו'. וא"כ בשעה חמישית כר' יהודא אף דמותר בהנאה אעפ"כ אם הקדישו אינו מוקדש מחמת שאינו שוה להקדש כלום שאין פודין את הקדשים כו' ע"כ לא חל ההקדש. וא"כ איך אמרינן דאם הקדישו קודם ביעורו פטור. ואמאי הא כיון שהגיע זמן הביעור א"כ אינו שוה להקדש כלום ופקע ממונו דהקדש. וכמו שביארתי הסוגיא דפסחים (דף כ"ט) דהא דאמרינן דאם אכל חמץ בפסח לא מעל הוא מטעם דפקע הקדושה. כיון שהוא הקדש דמים ואינו ראוי לדמים. ואע"ג שביארתי דאיפשר לומר דאפ"ה הוי הקדש מדרבנן מחמת שחל עליו הקדש. אפ"ה הכא משמע דמדאורייתא קאמר לך אי אתה רואה אבל אתה רואה של גבוה. וא"כ איך הוי הקדש ועוד דאיך תחול ההקדש לאחר זמן ביעורו כיון שאין שוה כלום להקדש. דהא אין פודין כו':

וע"ז אומר אמר ר' בון בר"ח קומי ר' זעירא תיפתר בקדשים שהוא חייב באחריותן כר"ש. וע"כ כיון דהוי גורם לממון ע"כ חל ההקדש. והוא ממש כמו שפירש הבעה"מ על הא דאמרינן בפסחים (דף כ"ט) והכא בהא קא מיפלגי בדבר הגורם לממון כממון דמי ומ"ד לא מעל קא סבר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי. ופי' הבעה"מ והביאו הקצה"ח בחו"מ (ס' שפ"ו) דמיירי באוכל חמץ של הקדש שהקדישו בעלים באחריות ומשום הכי ה"ל גורם לממון וע"כ קאמר ר' בון בר"ח קומי ר' זעירא תיפתר בקדשים שהוא חייב באחריותן כר"ש ופי' דע"כ חל ההקדש. וכמו שביארתי שם משום דהוי גורם לממון שאם תאבד יצטרכו הבעלים לשלם. ע"כ חל ההקדש. דהא שוה ממון להקדש לר"ש דס"ל בדבר הגורם לממון כממון דמי. אך לכאורה קשה דא"כ חייב בב"י ובהשבתה נמי. משום האחריות שקבל עני'. אך איפשר לומר דאינו חייב רק אם מונח ברשותו. אבל אם מונח ברשות הקדש א"כ נא מתחייב בהשבתה [ועיין בספרי ע"י (ס"ה) דלא אתרבי חמץ שקבל עלי' אחריות לעשה דתשביתו ללאו דב"י. וע"כ מהני אם מוציא מביתו ועי' בש"א סי' ע"ח]. וע"ז אומר דאם הקדישו לאחר ביעורו. ע"כ חל עליו חובת השבתה וע"כ חייב לבערו. משא"כ אם הקדישו קודם ביעורו דלא חל עניו חובת השבתה על כן אין צריך לבער:

עוד נראה לי לבאר בפשיטות. דהא דאומר הירושלמי א"ר מתנא ולמה לית אנן אמרינן כיי דאמר ר' יוחנן מפני שקדם נדרו להפקירו מפני שקדם הפקירו להקדישו (צ"ל והכא מפני שקדם הפקירו להקדישו וכמו שביארו המפרשים המהרא"פ והק"ע דשביעית הוי כמו שקדם הפקירו להקדישו. וא"כ לא חל הקדש על שביעית. וא"כ לא קשה מה שהקשה ר' חייא בר אבא לאוכלו בלא פדיון אי איפשר שאי איפשר להקדש לצאת בלא פדיון לפדותו ולאוכלו נמצא כלוקח לו קורדם מדמי שביעית. כיון שאין ההקדש חל:

ומה שהקשיתי מהא דאיתא בנדרים (ד' מ"ג) המודר הנאה מחבירו לפני שביעית אינו יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות דאיתא שם דאדם אוסר דבר מרשותו לכשיצא מרשותו. ע"כ נראה לי שיש חילוק בין אי אמרינן דשביעית הוי מן התורה ובין לרבי דסובר דשביעית בזמן הזה דרבנן. וכמו שביארתי (רפ"ה דפאה) שיש חילוק בין שביעית דאורייתא לשביעית דרבנן: דאי אמרינן דשביעית בזה"ז הוה דאורייתא הוי אפקעתא דמלכא. אבל אי אמרינן דשביעית בזמן הזה דרבנן היינו שחייבו חכמים להפקיר בשביעית. אבל לא הוי אפקעתא דמלכא וע"כ איפשר לומר דהא דאמרינן דשביעית כיון דבודאי יבוא שביעית ויהי' אפקעתא דמלכא. וע"כ אפי' אם נדר לפני שביעית לא חל ההקדש דהוי כמו שקדם הפקירו לנדרו. דכיון שיבוא שביעית הוי אפקעתא דמלכא. ע"כ לא היה כונתו על שביעית. משא"כ אי אמרינן דשביעית בזמן הזה דרבנן והיינו שחכמים חייבוהו להפקיר בשביעית. וע"כ לא הוי כמו שקדם הפקירו לנדרו. דכיון דלא הוי ממילא אפקעת' דמלכא אלא דצריך לקיים מצות חכמים ולהפקיר:

ולפ"ז אתי שפיר דבנדרים מיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן וע"כ אדם אוסר דבר מרשותו לכשיצא מרשותו אבל הכא דבדאורייתא קא מיירי דהא יליף מקרא ושבתה הארץ שבת לד' כל דבר שהוא לד' קדושת שביעית חלה עליה. ומדינא דאורייתא הוי כמו שקדם הפקירו לנדרו וא"כ ממילא לא חל ההקדש ואם כן ניחא מה שהקשה רחב"א. לאוכלו בלא פדיון אי איפשר שאי איפשר להקדש לצאת בלי פדיון כו' שכיון שההקדש לא חל רק שביעית ניחא שפיר:

ובזה איפשר לבאר הירושלמי (פ"ד דנדרים ה' ו') המודר הנאה מחבירו לפני שביעית לא יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות. ובשביעית לא יורד לתוך שדהו אבל אוכל הוא מן הנוטות כו' רשב"ל פתר מתניתא המודר הנאה מחבירו לפני שביעית לא יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הפירות ואם נדר בשביעית אינו יורד לתוך שדהו אבל אוכל מן הפירות כו' ואתי דרשב"ל כר' יוסי דר' יוסי אמר מפני שקדם נדרו להפקירו כן רשב"ל אמר שקדם נדרו להפקירו ולא הפקירו לנדרו. ר' יונה ר' בא ב"ח בשם ר' יוחנן מודה ר' יוסי בהפקר תורה שמותר עכ"ל:

והנה בספרי נ"י ביארתי שר"ל מפרש למתניתין דהא דאמר ובשביעית יורד לתוך שדהו היינו אם נדר בשביעית. אבל קודם שביעית אסור אפילו בשביעית ולכאורה הטעם הוא משום דאדם אוסר דבר מרשותו לכשיצ' מרשותו] אך איפשר לומר דס"ל כר' יוסי דהפקר כמתנה מה מתנה עד דאתי לרשות זוכה. וא"כ איך יורד לתוך שדהו. ע"כ מפרש מתניתין הא דבשביעית לא יורד לתוך שדהו הוא אם נדר בשביעית. והטעם דבזה מודה ר' יוסי דמותר. דהטעם משום שקדם הפקירו לנדרו ולא היה כונתו על ההפקר. וע"כ אפי' לר' יוסי דס"ל דהפקר כמתנה בעינן דווקא עד דאתי לרשות זוכה אעפ"כ אם קדם הפקירו לנדרו לא היה כונתו על ההפקר וע"כ מותר:

וע"ז אמר ר' יוחנן מודה ר' יוסי בהפקר תורה שמותר דהא דאמר ר' יוסי דהפקר לא הוי עד דאתי לרשות זוכה היינו דווקא במפקיר מדעתו. אבל בהפקר תורה דהיינו בשביעית אפי' ר' יוסי מודה דאפי' נדר לפני שביעית מותר בשביעית מחמת דשביעית הוי הפקר תורה ואפקעת' דמלכא. וע"כ אע"ג דר' יוסי ס"ל דהפקר לא נפיק מיד בעלים אלא בזכי' אעפ"כ מודה ר' יוסי בשביעית וכמו דאמרינן בירושלמי דפסחים (פ"ב ה' ב') הכל מודים בגר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו מ"ד הערמה לית כאן הערמ' כו' ומ"ד זכי' לית כאן זכי' והוא מותר דבגר שמת א"צ זכי' כיון דלאו מדעתו הופקר. [וע"ש שהבאתי ראיות שהפקר תורה היינו הפקר דממילא:

ולפי מה שביארתי איפשר לומר דהפי' הוא דדווקא בהפקר תורה היינו בשביעית ד"ת דהוי אפקעתא דמלכא אבל בשביעית דהוי מדרבנן דהיינו שצריך להפקיר הוי ככל הפקר דעלמא דלא נפיק מיד בעלים אלא בזכי' [ור' יוחנן ס"ל דשביעית בזמן הזה דרבנן וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ב דדמאי) ר' יוחנן כדעתי' דאמר קל הוא שהקילו בשביעית שהיא מדבריהם. וכן בירושלמי (פ"ח דשביעית) מה עבד לה ר' יוחנן קל הקילו בשביעית שהיה מדרבנן]. וא"כ איפשר לומר דלא נפיק מיד בעלים אלא בזכי'. וע"כ אמר ר' יוחנן מודה ר' יוסי בהפקר תורה שמותר והא דשביעית פטור מן המעשר אפי' בשביעית בזה"ז דרבנן הוא משום דלענין תרומות ומעשרות מודה ר' יוסי שפטור כמו דאיתא בירושלמי (פ"ד דנדרים) תמן אמר הפקר כר' יוסי ואין חייב במעשרות דאמר ר' יוחנן בשם ר' ינאי ובא הלוי כו' יצא הפקר שידך וידו שוין בו כו':

אך לכאורה משמע דאפי' בשביעית בזה"ז דרבנן איפשר דמודה ר' יוסי דהוי הפקר מיד דכל דתיקון דרבנן כעין דאורייתא תיקון כמו דמשמע בירושלמי (פ"ט דשביעית) א"ל חמי לך תלתא רחמין ואפקריה קומיהון קפודקאי דציפורין שאלין לר' אימי בגין דלית לאילין עמא רחים ולא שאיל שלם איך צרכא מיעבד א"ל כד תחמון ריגלא צלילא תהוין מפקין לשוקא וחזרון וזכון כו'. אלמא דסגי בהפקר לחוד אפי' בשביעית בזה"ז דרבנן [ועיין בנדרים (ד' מ"ג) דבאפקרי' באפי תלתא ר' יוסי מודה. אך ממה דא"ל כד תהוין ריגלא צלילא (פי' שאין אדם בשוק תהוין מפקרין לשוקא וחזרוןוזכון בי' וא"כ הפקיר בינו לבין עצמו ואעפ"כ אמר לזכות אחר ההפקר בעצמו. אך יש לומר כיון דאם זוכה אח"כ מן ההפקר. ולא שחזר בהפקר אלא שזוכה בו כמו אחר הזוכה בו ע"כ הוי הפקר וכמו דאיתא בנדרים (ד' מ"ג) דמשזכה בין הוא בין אחר אינו יכול לחזור בו אלמא דאם חזר וזכה בו ולא שחזר מן ההפקר הוי הפקר ואיפשר שזהו כוונת הירושלמי הדא אמרה שאדם מפקיר וחוזר וזוכה בו. פי' שאם זוכה בו אח"כ מכאן ולהבא הוי הפקר ופטור מן המעשרות. ובזה אתי שפיר מה דא"ל תהוין מפקין לשוקא וחזרון וזכון בי' פי' שתקח מן ההפקר בזכי' כמו אחר הזוכה ולא שתחזור מן ההפקר:

אך לפי מה שביארתי איפשר לומר דהא דאמר ר' יוחנן מודה ר' יוסי בהפקר תורה שמותר (פי' אפי' בנדר לפני שביעית אעפ"כ הוי כמו שקדם הפקירו לנדרו. ולא חל על שביעית דכיון דהוי אפקעתא דמלכא. א"כ לא היה כונתו על שביעית וע"כ לשיטת הירושלמי בשביעית של תורה אפי' בנכסים אלו דאדם אוסר דבר מרשותו לכשיצא מרשותו אפ"ה בשביעית מותר דכיון דהוי הפקר תורה והזמן ממילא קא אתי ע"כ לא הי' כונתו על שביעית דהוי אפקעתא דמלכא והוי כמו שקדם הפקירו לנדרו. אך זהו דווקא בהפקר תורה דהיינו בשביעית דאורייתא. אבל בהפקר דרבנן דהיינו שביעית בזה"ז דהוי דרבנן כמו דס"ל לר' יוחנן. א"כ אם מיירי בנכסים אלו אדם אוסר דבר מרשותו לכשיצא מרשותו. וא"כ אי מיירי מתניתין בנכסים אלו צריך לפרש המשנה ובשביעית כו'. דהיינו שנדר בשביעית עצמה. וע"כ הוי כמו שקדם הפקירו לנדרו. משא"כ לפני שביעית דכיון דהוי דרבנן וצריך לעשות מעשה להפקיר לא אמרינן דהוי כמו שקדם הפקירו לנדרו ודוק:

[ובזה איפשר ליישב קצת מה שתמה המ"ל ברמב"ם ריש הלכות שמיטה דאמאי לא הביא הרמב"ם דינים אלו דשביעית דלפי מה שביארתי כל הפלפול של הירושלמי הוא בקרא דמרבינן דאפי' בדבר שהוא לה' קדושת שביעית חל עליו וא"כ איפשר לומר דשביעית דרבנן לא חל שביעית על הקדש. [וכמו שביארתי לקמן בפ"ה דמ"ש דאי כרם רבעי דאורייתא א"כ אסור בהנאה מדאורייתא. א"כ אין שביעית נוהג דאיך יפקיר כיון שאינו ברשותו כיון שאסור בהנאה] והכא נמי כיון דהוי הקדש אם כן איך ינהוג בו קדושת שביעית להפקיר. כיון דהוי מדרבנן. בשלמא אי שביעית מדאורייתא א"כ הוי אפקעתא דמלכא. משא"כ אי אמרינן דשביעית בזה"ז דרבנן. והא דאמרינן בב"מ (ד' ק"ו) דמוכח שם דהקדש חל על שביעית וכן שביעית נוהג התם הוא לענין זריעה וחרישה בקרקע דלדעת הרמב"ם הוי דאורייתא עיין ברמב"ם ובכ"מ משא"כ לענין קדושת שביעית וע"כ לא הביא הרמב"ם ויש בזה להאריך ובמ"א יתבאר ודוק: