נועם ירושלמי על מגילה א:א:ט

ור' חלבו ר' חונה בשם ר' חייא רבה הכל יוצאין בארבעה עשר שהוא זמן קריאתה לא בא אלא ללמדך שהמצות נוהגות באדר שני ר' יוסי ור' אחא הוון יתיבין א"ר יוסי לר' אחא לא מסתברא לשעבר אבל לבא לא. והא תני מקים שנהגו לקרותה ב' ימים קורין אותה שני ימים א"ל אוף אנא סבר כן א"ר מנא ויאות אילו מי שקרי' בארבעה עשר וחזר וקרי' בחמשה עשר שמא אין שומעין לו אם אומר את כן שמא נמצאת עוקר זמן כרכים בידך:

ונראה לי לבאר הירושלמי דר' חונה בשם ר' חייא אמר הכל יוצאין בארבעה עשר שהוא זמן קריאתה וא"כ משמע דאף בן כרך יכול לקרותה בארבעה עשר וא"כ קשה דהא תנן במתני' דעיירות קורין בי"ד ומוקפים חומה בט"ו וזמנו של זה לא כזמנו של זה וע"ז משני דהא דאמר ר"ח רבה הכל יוצאין בזמן קריאתה קאי אהא דאם קראו באדר הראשון ונתעברה השנה דקורין אותה באדר השני ואמרי' בירושלמי שם (ה"ה) מתניתא כשעיברו ואח"כ קראו אותה אבל אם קראו אותה ואח"כ עיברו לא בדא (פי' דכיון דכבר קרא את המגילה קודם שעיברו וא"כ כבר יצא ידי המצוה וא"כ אמאי חייב לקרותה פעם שני). וע"ז אומר מתני' לא אמרה כן אלא קראו את המגילה כו' ונתעבר' השנה קורין אותה באדר השני. וא"כ אפילו נתעברה אח"כ קוראין אותה באדר השני אך זהו דווקא לענין שצריך לקרותה פעם שנית. וע"ז אמר ר' חלבו דהכל יוצאין בארבעה עשר שהוא זמן קריאתה דאע"ג דאם נתעברה השנה צריך לקרותה פעם שנית אעפ"כ לענין מוקפין נמי יוצאים בי"ד שהוא זמן קריאתה. וע"ז אומר בירושלמי לא בא אלא ללמדך שהמצות נוהגות באדר שני (פי' אעפ"י שקראו בראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר השני) אבל אעפ"כ מוקפין נמי יוצאים בקריאה של י"ד. דהא אי איפשר לומר דהא דאמר רב הונא הכל יוצאין בי"ד שהוא זמן קריאתה בשנה פשוטה באדר הראשון או אם נתעברה מתחילה דאיך יוצאין בי"ד הא זמנם של מוקפין הוא בט"ו וע"כ רצו לומר דמיירי אם קראו את המגילה ואחר כך נתעברה השנה:

וע"ז אומר ר' יוסי ור' אחא הוון יתיבין א"ר יוסי לר' אחא לא מסתברא לשעבר אבל לבא לא (פי' דהא דאמר רב חונה דהכל יוצאין בי"ד שהוא זמן קריאתה היינו אם בני הכרכים קראו את המגילה בארבעה עשר יצאו אבל לא לכתחילה. ומתניתין מיירי לכתחילה דלכתחילה צריכים בני הכרכים לקרות בחמשה עשר):

וע"ז פריך והא תני מקום שנהגו לקרות ב' ימים קוראין אותה שני ימים א"ל אוף אנא סבר כן (פי' דפריך דאם הא דאמר רב הונא הכל יוצאים בארבעה עשר שהוא זמן קריאתה. א"כ לא יתיישב הא דתני' מקום שנהגו לקרותה ב' ימים קורין אותה שני ימים וא"כ איך יתיישב הברייתא דכיון דאמרינן דבדיעבד יצאו כרכים בארבעה עשר א"כ איך קורין אותה שני ימים בהני עיירות שמסופקין אם הם מוקפין חומה מימות יהושע דהא כיון שקראו אותה בי"ד א"כ הוי דיעבד וא"כ ממילא אין צריכים לקרות בט"ו דבשלמא אם היינו מפרשין דברי רב הונא דקאי על אדר השני כמו שביארתי אבל באדר הראשון אפי' בדיעבד לא יצא ניחא דעיירות שהם מסופקין אם הם מוקפים חומה צריכים לקרות ב' ימים דהוא משום דילמא הם מוקפין חומה וא"כ אפי' בדיעבד לא יצאו אבל אם בדיעבד יצאו א"כ אמאי קורין בב' הימים דהא כיון שקראן ביום ארבעה עשר יצאו בדיעבד):

וע"ז אומר אוף אנא סבר כן א"ר מנא ויאות אילו מי שקרי' בארבעה עשר וחזר וקרי' בחמשה עשר שמא אין שומעין לו אם אומר את כן שמא נמצאת עוקר זמן כרכים בידך:

[והנה בספרי נועם ירושלמי ביארתי דא"ל אוף אנא סבר כן (פי' דלא קשה מזה על שאמר דבן כרך שקרא בי"ד יצא בדיעבד) וע"ז אומר ר' מנא ויאות אילו מי שקרא בארבעה עשר וחזר וקרא בחמשה עשר שמא אין שומעין לו אם אומר את כן נמצאת עוקר זמן כרכים בידך וביארתי שםדהפי' הוא דאע"פ דבדיעבד אם קרא בי"ד יצא היינו אם עושה מעצמו וקרא בארבעה עשר אבל לענין עיירות המסופקות אם יאמרו חכמים שלא יקרא רק בארבעה עשר והטעם משום דאיך תאמר לו שיקרא דהא כיון שקרא בי"ד יצא אעפ"כ אינו דומה כיון שאם תאמר לו שיקרא בארבעה עשר ומחמת זה לא יצטרך לקרות בחמשה עשר א"כ נמצאת עוקר זמן כרכים בידך וא"כ ה"ל כמו שחכמים עוקרים זמן כרכים כיון שלא עשה מעצמו רק שפוסקים לו הדין כך. ע"כ צריך לקרות ב' הימים. ועיין מה שביארתי בספרי נועם ירושלמי על הירושלמי דשבת (פי"ג) תמן את גרמת לו]:

וא"כ זהו דלא כמו שכתב המ"ל ברמב"ם בהלכות מגילה (פ"א ה' י"א) עיר שהוא ספק ואין ידוע אם היתה מוקפת חומה מימות יהושע או אח"כ הוקפה קורין אותה בשני הימים וכת' המ"ל (בפ"ק דמגילה) כתב הר"ן ולענין עיירות המסופקות אם הם מוקפות חומה מימות יהושע או לא הורו הגאונים שהולכין בהם אחר רוב עיירות שרובן אינן מוקפות חומה וקורין בהם בי"ד ועוד שאפי' תאמר שהוא ספק שקול ה"ל ספק של דבריהם ולקולא ונמצא פוטרו בשניהם ומבטל ממנו בודאי מקרא מגילה לפיכך קורא בראשון ופטור בשני ע"כ וכוונת דבריו נראה דכיון דמן הדין הוי ספק של דבריהם ולקולא אלא דלא איפשר למיזל לקול דא"כ נמצא אתה פוטרו בשניה' דבכל יומא ויומא איכא למימר שמא אינו חייב ביום זה משום הכי אמרינן דיקרא בראשון ופטור בשני משום דהוי ספק של דבריהם דשמא נפטר במה שקרא באחד ומאי דאמרינן דיקרא בראשון הוא משום דכיון דעכ"פ צריך לקרות יום א' או בי"ד או בט"ו צריך לקרות בי"ד דתיכף שבאה המצוה לידו צריך שיקיימנה כו' ע"ש וא"כ לא אמרינן דא"כ אתה עוקר זמן כרכים בידך כמו דאיתא בירושלמי ודו"ק:

אך שאין במשמעות פשט הירושלמי במה שאמר ויאות אילו מי שקרא בי"ד וחזר וקרא בחמשה עשר שמא אין שומעין לו הפי' שפירשתי דהא עיקר התירוץ הוא דאם תאמר לו שיקרא בי"ד ומחמת זה יהא פטור בחמשה עשר מחמת שבדיעבד יצא בי"ד א"כ אתה עוקר זמן כרכים בידך ולכתחילה חכמים מבטלין זמן קריאה הכרכים כיון שמן הדין כך הוא א"כ נמצאת עוקר זמן כרכים בידך אבל הא שאמר ויאות אילו מי שקרא בי"ד וחזר וקרא בט"ו שמא אין שומעין לו אין לו ביאור:

ע"כ נ"ל לבאר ע"פ מה שביארתי בספרי נועם ירושלמי דהא דאמרינן בירושלמי (פ' כיצד מברכין) בר קפרא ותרין תלמידוי נתארחו אצל בעה"ב בהדין כו' אפיק קומיהון פרגן ואחוניות וקפלוטות אמרו נברך על הקפלוטין (פי' בורא פרי האדמה) דו פטר אחוניתא (פי' מברכת פה"ע) וכן כת' הפ"מ ואינו סובר כמו הש"ס דילן בברכות (ד' מא) דאמרי' התם מיתיבי היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית. וס"ד דמברך בפה"א אפי' לפטור בפה"ע וכמו דתנן בירך על פה"ע בפה"א יצא עד דמסיק הכא במאי עסקינן כשהצנון עיקר וכמו שפירש"י ואע"ג דתנן בירך על פירות האילן בפה"א יצא ה"מ בחד מינא וטעה ובירך עליה בפה"א אבל צנון וזית ובירך על הצנון לא נפטר זית:

אבל הירושלמי סובר להלכה דכיון דתנן דאם בירך על פה"ע בפה"א יצא א"כ כשיברך נמי בפה"א אין צריך לברך על העץ אע"ג דנתקן על פה"ע בפה"ע אעפ"כ כיון דתנן דאם בירך על פה"ע בפה"א יצא והוא בירך על פה"א ממילא פוטרת של עץ עיין שם בארוכה ועיין שם במה שביארתי (פ"ח) דברכות עיין שם ודו"ק:

וא"כ לשיטת הירושלמי הוי דיעבד אע"פ שלא בירך על העץ אלא דבירך בפה"א על האדמה ועל של עץ ממילא נפטר של עץ ג"כ והוי כמו שאם היה מברך לכתחילה על של עץ בפה"א משא"כ לשיטת הש"ס דילן:

וא"כ לשיטת הירושלמי עיירות המסופקות אע"פ שמה שקורין בי"ד הוא משום ספק די"ד אעפ"כ ממילא הוי דיעבד וא"צ לקרות בט"ו וכמו שאמר רב הונא הכל יוצאין בזמן קריאתה בי"ד דהיינו בדיעבד אם כן הכא נמי הוי בדיעבד ואם כן קשה כמו שמקשה הירושלמי דאמאי תני מקים שנהגו לקרותה שני ימים (דהיינו עיירות המסופקות) קורין אותה בשני הימים הא הוי דיעבד)

וע"ז אומר הירושלמי דלא דמי דהתם אם בירך על פה"א בורא פרי האדמה אינו יכול לברך שנית פה"א על של אדמה וע"כ הוי כדיעבד אפי' לגבי בפה"ע והוי כמו שהי' מברך על העץ בפה"ע (וכמו שביארתי (שם בפ"ח) לענין תפילין ג"כ דברכת להניח שמברך על של יד נפטר של ראש אע"ג דלא הוי ברכה המיוחדת לשל ראש (לשיט' הירו') משא"כ אם יקרא את המגיל' בי"א אם רצה לקרו' בט"ו ג"כ שמא אין שומעין לו אלא דא"צ לקרות ע"כ לא הוי בדיעבד אלא כלכתחילה וע"כ אם תאמר לו שאינו צריך לקרות בט"ו הוי כמו שעוקר זמן כרכים לכתחלה ולא דמי להתם דהתם אינו יכול לברך שתי ברכות ע"כ הוי כמו דיעבד:

ובזה יתבאר הירושלמי דפריך והא תני מקום שנהגו לקרותה ב' ימים קורין אותה שני ימים (פי' וא"כ אם בדיעבד יצא א"כ כיון שקרא בי"ד הוי כדיעבד) וע"ז אומר אוף אנא סבר כן (פי' ואעפ"כ לא קשיא). וע"ז א"ר מנא ויאות אילו מי שקרי' בארבעה עשר וחוזר וקרי' בחמשה עשר שמא אין שומעין לו אם אומר את כן שמא נמצאת עוקר זמן כרכים לכתחילה והא דאמר רב הונא דהכל יוצאים בי"ד שהוא זמן קריאתה היינו אם בן כרך קראה בי"ד לצאת ידי המצוה ע"כ יוצא בדיעבד אבל המסופקות שקורין בי"ד הוא רק כדי לצאת אולי הוא מעיירות שאינם מוקפות חומה ע"כ לא הוי כדיעבד וצריך לקרותה ב' הימים ודו"ק:

ובזה יתבאר הירושלמי (פ"ב דמגילה ה"ג) ר' בון בר חייה בעי בן עיר שעקר דירתו ליל חמשה עשר נתחייב כאן וכאן (פי' בן עיר שעקר דירתו לילך לעיר שמוקפת חומה נתחייב כאן וכאן) ובן כרך כו' בליל ארבעה עשר (והוא ט"ס וצ"ל) בליל חמשה עשר (דלא כהק"ע) נפטר מיכן ומיכן (פי' שכיון שעקר דירתו ליל חמשה עשר אם כן נסתלק מעליו חובת בן כרך ועיירות שאין מוקפות חומה כבר עבר זמנם על כן נפטר מכאן ומכאן:

ולכאורה קשה דאיך אמר בן עיר שעקר דירתו ליל ט"ו נתחייב כאן וכאן (והוא משום דתחילה היו מעיירות שאינם מוקפות חומה וע"כ קראה בי"ד ואח"כ כשעקר דירתו ליל חמשה עשר נתחייב כאן וכאן ואמאי נתחייב כאן וכאן דהא אמרינן הכא דהכל יוצאין בי"ד שהוא זמן קריאתה ואם כן אפי' בן כרך שקרא את המגילה בי"ד יצא וא"כ אפי' תאמר שכיון שעקר דירתו בליל ט"ו נעשה בן כרך אעפ"כ לא עדיף מבן כרך גופא שאם קרא את המגילה בי"ד יצא אלא ודאי דהא דבן כרך שקרא את המגילה בי"ד יצא בדיעבד היינו אם קרא בי"ד לצאת ע"כ הוי דיעבד משא"כ מי שהי' בן עיר וקרא את המגילה לצאת ידי חובת בן עיר ולא ידי חובת בן כרך ע"כ אם עקר דירתו ונעשה בן כרך נא הוי כדיעבד וצריך לקרות את המגילה בחמשה עשר.

[ובזה יתבאר הירושלמי שאח"כ בן עיר מהו שיוציא בן כרך ידי חובתו ייבא כהדא כו' בן כרך מהו שיוציא את בן עיר ידי חובתו ייבא כהדא כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים כו' או ייבא כהיא דאמר ר' חלבו ר' חונה בשם ר' חייה רבה הכל יוצאין בארבעה עשר שהוא זמן קריאתה ויש לדקדק דלמה הפסיק בהאי בעי' דהא אמר התם אח"כ ר' יודן בעי בן עיר שנתן דעתו לעקור דירתו לילי חמשה עשר וקאי אמתניתין דבן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר וא"כ אמאי הפסיק תחילה בהא דבן כרך מהו שיוציא בן עיר ידי חובתו:

אך לפי מה שביארתי ניחא שפיר דאי אמרינן דאם בן כרך קורא בארבעה עשר להוציא את בן עיר הוא כדיעבד לגבי בן כרך ויצא כמו דאמרינן בן כרך שקרא בי"ד יצא. א"כ כיון שהוא בעצמו יוצא אע"ג שהוא ע"י דיעבד א"כ בודאי דמוציא את בן העיר אך כיון שאמר תחילה בן עיר שעקר דירתו לילי חמשה עשר נתחייב כאן וכאן. וא"כ לא יצא במה שקרא תחילה בי"ד אלמא דזה לא הוי דיעבד כיון שלא היה כוונתו לצאת ידי חובת בן כרך ע"כ לא הוי דיעבד אע"ג דהוי דיעבד ממילא לא הוי כדיעבד וא"כ ה"נ אם בן כרך מוציא את בן עיר כיון דלא הוי כוונתו לצאת בזה רק להוציא את בן עיר ע"כ לא הוי כדיעבד וע"כ בעי אם מוציא את בן עיר כיון שהוא לא יצא א"כ לא הוי מחויב בדבר או דילמא כיון דאם היה קורא כדי לצאת בו היה יוצא בדיעבד ע"כ יכול להוציא אחרים אף לכתחילה ועיין בספרי נועם ירושלמי מה שהבאתי ראיה מזה לענין חרש שמוציא את אחר ומה דאמר בירושלמי (פ"ב דברכות) לית כאן חרש ודו"ק]:

וא"כ לפי מה שביארתי לא דמי למה שכתב הר"ן דכיון דהוי ספק א"כ צריך לקרוא בי"ד וממילא פטור אחר כך מצד ספיקא דרבנן דטעמיה של הר"ן הוא משום דהוי ספיקא וע"כ כיון שקרא בי"ד נפטר מצד ספיקא דרבנן ולטעמו של הירושלמי אינופטור מחמת ספק ואיפשר שסובר דדברי קבלה כדברי תורה דמי כמו דאמרינן בר"ה (ד' יט) רק מחמת בן כרך שקרא בי"ד יצא. וע"כ כיון שלא כיון רק לצאת ידי ספק של בן עיר לא הוי דיעבד לענין לצאת בו ידי חובת בן כרך וכמו שביארתי הירושלמי א"ר מנא ויאות אילו מי שקרי' בארבעה עשר וחזר וקרי' בחמשה עשר שמא אין שומעין אם אומר את כן (פי' שלא יקרא בט"ו) נמצאת עוקר זמן כרכים בידך (פי' שיפטרהו מחובת בן כרך לכתחילה) וכמו שביארתי ודו"ק: