נועם ירושלמי על ברכות ט:ג:ו

מצות מאימתי מברך עליהן. ר' יוחנן אמר עובר לעשייתן רב הונא אמר בשעת עשייתן אתי' דרב הונא כשמואל דאמר ר' יוסי ב"ר בון בשם שמואל כל המצות טעונות ברכה בשעת עשייתן חוץ מתקיעת שופר וטבילה כו' א"ר יונה אית לך חורי תפילין של יד עד שלא יחלוץ ושל ראש עד שלא ייבה. מן דייבה הא ייבה:

והנה הירושלמי הזה צריך ביאור. והמפרש נדחק בזה ע"כ נראה לי לבאר ע"פ מה שהביא הפ"מ מה שכתב הג"מ בירושלמי בפ"ד שמהירושלמי מוכח כשיטת רש"י שפירש במנחות (ד' ל"ו) על דלא סח מברך אחת סח מברך שתים דלא סח מברך אחת בין של יד בין של ראש. סח מברך שתים להניח בשל יד. ועל מצות בשל ראש. ולא כפירוש ר"ת דלא סח מברך אחת ושל ראש מברך על מצות תפילין כו' היא ברכתו. סח מברך ב' לשל ראש להניח ועל מצות כו' ותמה ע"ז הפ"מ דמהיכן מוכח שהירושלמי סובר כפירש"י. ואדרבא הא אמרינן בירושלמי (פ' שני) ברכות באיזה צד הוא מברך כשהוא נותן על יד אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין וכן הוא לפי הגהות המפרש מהרא"פ. כשהוא נותן על הראש מהו אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין. וא"כ משמע מהירושלמי דלא כפירש"י דאפי' לא סח מברך שתים ונהי דאיכא לתרץ ולפרש דמיירי בסח. וכמו דמתרץ הגמרא במנחות (ד' ל"ו) והא שלח ר"ח ברי' דרב הונא משמי' דר"י על תפילה של יד אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין. על של ראש אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין ומתרצינן דמיירי בסח. הכא נמי איפשר לפרש הירושלמי דמיירי בסח. ומ"מ ליכא הוכחה דסובר כרש"י. וכן הא דאמר בירושלמי הכא בפירקין העושה תפילין לעצמו כו' אומר על מצות תפילין. איפשר נמי לומר דנקט חדא דכשהואלובשן אומר על מצות תפילין. ובאמת צריך ב' ברכות:

ע"כ נראה לי לבאר דהירושלמי ס"ל כשיטת רש"י. ויתבאר הירושלמי דהכא. והוא דצריך להבין שיטת רש"י דאם לא סח מברך אחת דהיינו ברכת להניח לחוד ואם סח מברך שתים. דהיינו ברכת להניח וברכת על מצות. כמו שהקשה הרא"ש בהלכות תפילין דאם נתקן ברכה על מצות על של ראש כשהוא מניח בלא של יד למה לא יברך נמי אותה ברכה כשהוא מניח עם של יד. וא"ת ברכת להניח שבירך על של יד פוטר את של ראש. א"כ יברך להניח כשהוא מניח של ראש בלבד. ולמה תיקנו ברכה אחרת:

ע"כ נראה לי דלפי שיטת הירושלמי ניחא שפיר. וכמו שביארתי על הא דאמרינן בירושלמי (פ' כיצד מברכין) בר קפרא ותרין תלמידיו נתארחו אצל בה"ב בהדין פונדקא אפיק קומיהון פרגן ואחוניתא וקפלוטות. אמרו נברך על הקפלוטין דו פטר אחוניתא ולא פטר פרגיניתא. נברך על אחוניתא לא פטר לא דין ולא דין. קפץ חד ובירך על פרגיניתא שהכל נהיה בדברו. גחיך לי' חברי' א"ל בר קפרא לא לזה גורגרן אלא לך לוגלן זה עשה בגרגרנותו אתה למה לגלגת עלי' וכו' א"ר יוסי הא אזלינן תרין ולא שמעינן מינה כלום. (פי' שמתו שניהם ועדיין לא פשיט לן איך לעשות) ע"ז אמר מאי כדון. פי' איך הלכה וע"ז אמר מסתברא מברך על הקפלוטין שהנ"ב טפילה לו. וביארתי שם שהירושלמי אינו סובר כמו ש"ס בבלי בברכות (ד' מ"א) מיתיבי הי' לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית. וס"ד דמברך בפה"א אפי' לפטור בפה"ע. וכמו דתנן בירך על פרי העץ בפה"א יצא. עד דמסיק הכא במאי עסקינן כשצנון עיקר. וכמו שפי' רש"י ואף על גב דתנן בירך על פירות האילן בפה"א יצא ה"מ בחד מינא וטעה ובירך עליו בפה"א אבל צנון וזית ובירך על הצנון לא נפטר הזית:

אבל הירושלמי סובר להלכה דכיון דתנן דאם בירך על פה"ע בפה"א יצא א"כ כשיברך נמי בפה"א אין צריך לברך על העץ. דאף על גב דנתקן על פרי העץ בפה"ע. אעפ"כ כיון דתנן דאם בירך על פרי העץ בפה"א יצא. והוא בירך על פה"א ממילא פוטרת של עץ. וע"כ אמרו נברך על הקפלוטין דו פטר אחוניתא ולא פטר פרגיניתא. משום דברכת פרגיניתא הוא שהכל נברך על אחוניתא (פי' בפה"ע) לא פטר לא דין ולא דין. וע"ז אומר מאי כדון מסתברא מברך על הקפלוטין שהנ"ב טפילה לו. פי' דאין לברך על שהנ"ב בכדי לפטור את כולם. זה אינו דכיון דבפה"א ובפה"ע היא ברכה מבוררת יותר א"כ צריך לברך על בפה"א. וממילא אינה פוטרת שהנ"ב אבל לענין בפה"א ובורא פרי העץ אף דברכת פה"ע מבורר יותר עכ"ז צריך ברך תחילה בפה"א בכדי לפטור את של עץ. וכמו שכתבו התוספות בברכות (ד' מ"א) דלא חשיב בפה"ע כל כך מבפה"א כמו שחשיב בפה"א משהנ"ב:

ובזה יתבאר הירושלמי דהכא דבאמת ס"ל כשיטת רש"י והטעם הוא דברכת להניח הוא שייכא לשל יד ולשל ראש אבל על מצות אינה רק לשל ראש. וכמו שכתבו התוספות שעל מצות הוא גמר המצוה ועיקר דיש בה ארבעה בתים והוא ש"ר שהוא גמר המצוה כו' ויברך על המצות. וע"כ אם בירך להניח על של יד אף שהיא ברכה שאינה מיוחדת לשל ראש. אעפ"כ יוצא בהם אף על ש"ר ג"כ. כיון דעל של יד תיקנו להניח ע"כ יוצא על ש"ר ג"כ. אבל אם סח וצריך לברך על של ראש לכתחילה. ע"כ צריך לברך על המצות שהיא עיקר הברכה שלה. אבל אם בירך להניח על של יד כיון שהיא שייכא לש"ר ג"כ. ע"כ יוצא בה על של ראש. (וכמו דאמרינן דבפה"א ובפה"ע שלכתחילה צריך לברך על פרי העץ בפה"א שהוא ברכה מבוררת ואף עפ"כ יכול לברך תחילה על פה"א לפטור של עץ לשיטת הירושלמי) ה"נ לענין ברכת להניח כיון שצריך לברך על של יד. ע"כ ממילא פוטר את של ראש. וע"כ אין צריך לברך עוד על של ראש. אבל אם סח כיון דצריך לברך בתחילה על של ראש צריך לברך ברכה המיוחדת אליו דווקא. וכל זה הוא לשיטת הירושלמי אבל לשיטת הבבלי אי איפשר לומר הכי דכיון שאומר דווקא אם בירך על פרי העץ בפה"א יצא. אבל לכתחילה אין לברך על בפה"א לפטור של עץ. דהא בתחילה צריך לברך על של עץ ברכה המיוחדת אליו א"כ איך נאמר דיברך להניח על של יד לפטור את של ראש. אלא ודאי דהפי' כך הוא דסח מברך אחת היינו על של יד להניח ועל של ראש על מצות. וברכה להניח הוא על של יד ושל ראש כיון דלא סח. ומ"מ צריך לברך על מצות על ש"ר ג"כ. אבל אם סח כיון דאינו יוצא בברכת להניח של יד צריך לברך על של ראש שתים להניח ועל מצות תפילין.

ובזה יתבאר הירושלמי מאימתי מברך עליהם. ר' יוחנן אמר עובר לעשייתן. ר"ה אמר בשעת עשייתן אתי' דר"ה כשמואל דאמר ר' יוסי ב"ר בון בשם שמואל כל המצות טעונות ברכה בשעת עשייתן חוץ מתקיעת שופר וטבילה שאי איפשר לברך בשעת עשייתן כו' א"ר יונה אית לך חורי (פי' יש לך עוד מצוה א' שצריך לברך עובר לעשייתן תפילין של יד עד שלא יחלוץ. (והוא ט"ס וצ"ל עד שלא יגמור) ושל ראש עד שלא ייבה לא ייבה. מן דייבה הא ייבה. ופי' שע"כ צריך לברך להניח קודם עשייתן דליכא למימר שיברך אחר עשייתן. דא"כ יהא צריך לברך לאחר הנחת תפילין של יד ושל ראש. וא"כ לא יכול לפטור בברכה אחת להניח. דהא כיון שיניח תפילין של ראש. א"כ כבר נתחייב בברכת על מצות. וא"כ איך יפטר בברכת להניח. בשלמא אם מברך תחילה. א"כ די בברכה אחת. דהא על תפילין של יד מברך להניח שזו היא עיקר ברכתה ושל ראש עדיין לא נתחייב ולאחר שכבר הניח ממילא נפטר בברכת להניח. וע"ז אומר שלכך צריך לברך תפילין של יד עד שלא יגמור. ושל ראש עד שלא ייבה לא ייבה. פי' שעדיין לא נתחייב בברכה שלא חל עליו החיוב של מצות ש"ר וכיון דהניח ממילא נפטר בברכת להניח. וע"כ די בברכה אחת. מן דייבה הא ייבה פי' משא"כ אם יברך לאחר גמר המצוה של יד ושל ראש לא נפטר בברכה אחת. כיון דכבר נתחייב של ראש בברכה המיוחדת לשל ראש. ובברכת על מצות אינו יכול לפטור על של יד שזהו ברכה המיוחדת לשל ראש דווקא. וכמו שכתבו התוספות. שע"כ נתקן על מצות על ש"ר משום שזהו עיקר מצות תפילין. לכך צריך לברך דווקא קודם עשייתן. ולא בשעת עשייתן דהיינו בשעת גמר המצוה דהיינו לאחר שיניח ש"ר דא"כ יצטרך שתי ברכות. וע"כ כתב הג"מי דמהירושלמי משמע כמו שפי' רש"י. אבל אעפ"כ כל זה לשיטת הירושלמי אבל לשיטת הש"ס דילן צריך לפרש כמו שפר"ת וכמו שביארתי. ודוק:

ויותר טוב לפרש ולגרוס תפילין של יד עד שלא יקשור ושל ראש עד שלא ייבה מן דייבה הא ייבה. (וכן גריס הגר"א) פי' דצריך לברך על של יד עד שלא יקשור דאם יברך אחר שיניח של יד א"כ כבר נתחייב בתפילין ש"ר. וא"כ אינו יכול לפטור בברכת שליד. וע"ז אמר ושל ראש עד שלא ייבה (פי' קודם שהניח תפילין של יד) מן דייבה הא ייבה (פי' יצא ידי תפילין של יד ונתחייב במצות של ראש. וא"כ לא יכול לפטור) ועיין בש"א (סי' כ"ז) במה שהשיג על הש"ע שכתב בשם רבינו יונה שאם נתכוין לפטור בפה"א את של עץ יצא. והשיג עליו מהסוגי' דברכו' (ד' מ"א) ותמיהני דהא רבינו יונה לא קאמר אלא דאם נתכוין לפטור יצא דהיינו בדיעבד אבל לכתחילה לא] (וכן כ' המ"א (באו"ח סי' ר"ו ס"ק ב') ולענין לכתחילה (עי' סי' רי"א סע"ג) ושם כתב הש"ע ואם הביא לפניו בפה"ע ובפה"א איזה שירצה יקדים) והוא כמו דס"ל לעולא (ד' מ"א שם) וא"כ הי' איפשר לומר ג"כ דאם מניח תחילה של יד. א"כ צריך לברך להניח ויתכוין לפטור של ראש. והוי אח"כ כדיעבד. אבל אם יברך אח"כ הרי חל עליו החיוב בברכת של ראש. וא"כ הוי כמתכוין לפטור לכתחילה. ועי' בט"ז שם סי' ר"ו ס"ק ב'. ודו"ק]:

וע"ז אומר עד שלא ייבה. וא"כ הוי כמו שלא חל עליו החיוב משא"כ אם כבר הניח של יד. אך כבר ביארתי לעיל ששיטת הירושלמי דלא כשיטת הש"ס דילן דאפי' לכתחילה מברך בפה"א ופוטרת את של עץ. וע"כ צריך לחלק כמו שחילקתי תחילה דאם כבר חל עליו חיוב של ראש אינו יכול לפטור בברכת להניח. ולא דמי לברכת בפה"א ושל עץ דהתם הוי לאכול רשות. משא"כ הכא דהוי מצות הגוף. א"כ כבר חל עליו החיוב של ברכת של ראש. וע"כ אינו יכול לפטור בברכת להניח (אפי' לשיטת הירושלמי) ואין לפרש כפשוטו עד שלא ייבה מן דייבה הא ייבה. א"כ כבר נגמרה המצוה יברך אח"כ. דא"כ בשאר כל המצות נמי. ואם משום שהיא נמשכת אח"כ הא הכא נמשכת המצוה אח"כ נמי.

שם העושה סוכה לעצמו אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה כו' מעתה העושה לולב לעצמו אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות לולב כו'.

הנה בספרי נ"י (סי' כ"ד) הבאתי ראי' מהתוספות שכתבו בשבת (ד' כ"ה) יש שרוצים לומר שאין לברך אהדלקת הנר מדקרי לה חובה כו' ומה שאומר טעם אחר שלא לברך משום שאם הי' מודלקת ועומדת לא היה צריך לכבות ולחזור ולהדליקה ולא להדליק אחרת. אין נראה דהא גבי כיסוי הדם אם כיסהו הרוח פטור מלכסות אפילו הכי כשמכסה צריך לברך. וכן נולד מהול איכא למ"ד דא"צ להטיף ד"ב וכשמל תני' בשילהי פ' ר"א דמילה (ד' קל"ז) המל אומר כו' והבאתי שם ראי' דמשמע מהתוספות דהא דאמרינן דכיסהו הרוח פטור מלכסות היינו דווקא בדברים שמכסין בו. ודלא כמו שכתב הת"ש (בסי' כ"ח) דאפילו כיסהו הרוח בדברים שאין מכסין בו א"צ לכסות. א"כ מאי מייתי התוספות ראי' דהא התם הוא מצד שנדחה המצוה וליכא מצוה כלל מידי דהוי אם לא שחט ולא היה לו מה לכסות. אלא ודאי דבעינן דווקא שכיסהו בדבר שראוי לכסות בו. אבל בלא"ה צריך לחזור ולכסות. אלמא דהטעם כיון דנעשתה המצוה בכשרות אלא שהוא לא עשה בידים המצוה. אף על גב דבעינן שיעשה מצות הנתינה של העפר בעצמו כמו שכתבו התוספות ר"פ כיסוי הדם (ד' פ"ג). אפ"ה כיון דנעשתה המצוה א"צ לגלות ולעשות המצוה בעצמו ואפ"ה כשעושה בעצמו צריך לברך וה"נ לענין הדלקת הנר. אבל אי אמרינן דאפילו כיסהו הרוח בדבר שאין מכסין בו נמי א"צ לגלות ולכסות א"כ הטעם הוא משום דליכא מצוה. והרי כל המצות שהם לאו חובת הגוף כשאין לו א"צ לברך אפ"ה כשיש לו צריך לברך. אלא ודאי דהיינו דווקא שכיסהו בדבר שמכסין בו. והטעם דהוי כאלו נעשה המצוה ממילא ונתקיים המצוה. ואפ"ה כשעושה המצוה בידים צריך לברך. וע"כ הביאו ראי' לענין הדלקת הנר דצריך לברך על הדלקת הנר. אעפ"י שאם היה מודלקת מבעוד יום א"צ לכבות ולהדליק:

וכן הביאו ראי' מהא דנולד כשהוא מהול דא"צ להטיף ד"ב ואפ"ה צריך לברך מוכרחין אנו לומר דס"ל להתוספות דנתקיים המצוה ממילא וא"צ להטיף ד"ב. ולא כמו שכתב הרא"ש (פ' ר"א) דכיון דנולד כשהוא מהול לא חל עלי' המצוה כלל אלא דסברת התוספות דנעשית המצוה ממילא. וכה"ג ראיתי להצל"ח שרוצה לומר דהא דאמרינן בשבת (ד' קל"ז) דאם מל שלאחר השבת בשבת דלא עשה מצוה היינו דלא עשה המצוה בשבת. אלא דלמחר כשיגיע יום שמיני תחול המצוה וע"כ כתב הרמ"א דאם מלו תוך שמונה יצא משום דלמחר כשיגיע יום שמיני תחול המצוה. ובזה ניחא שיטת היש מפרשים שאומרים דאין לברך על הדלקת הנר משום שאם היא מודלקת מבעוד יום א"צ לכבות ולהדליק ולא קשה עליהם קושית התוס' מהא דכיסוי הדם ומהא דמילה דאע"ג שנולד כשהוא מהול א"צ להטיף ד"ב אפ"ה צריך לברך דאיפשר לומר דהם יתרצו כמו שכתבתי דבכיסוי הדם הוא משום דליכא מצוה. וכמו שכתב הת"ש דאפילו כיסהו הרוח בדבר שאין מכסין בו א"צ לכסות והטעם משום דליכא מצוה. וכן בשנולד כשהוא מהול הטעם דליכא מצוה כלל ולא משום דנעשה המצוה וע"כ אם מל צריך לברך:

והנה לפי מה שביארתי בס' ע"י (סי' כ') על הא שכתב הרמ"א (סי' רס"ד) דאם צריך למולו תוך שמונה מפני הסכנה אן חילוק בין עו"ג ובין מלו ישראל מוכח דתוך שמונה לא הוי מצוה כלל. דאי אמרינן דלאחר שמונה הוי מצוה א"כ יש נ"מ. בין מלו עו"ג ובין מלו ישראל. אלא ודאי שהוא כמו שביארתי דהוי כמו שלא חל עלי' החיוב כלל ע"כ ניחא. אבל לפי שכתב הצל"ח לא יתיישב שפיר. אך איפשר לומר כיון דתוך שמונה לא הוי מצוה. אלא לאחר שמונה נגמרה המצוה ממילא. ע"כ אין חילוק בין אם מלו עו"ג ובין מלו ישראל, ועיין בס' ע"י (סי' כ') לענין קצירת העומר דאם קצרו ביום דומה לבא מן העלי'. והא דאם מלו בלילה לא יצא וצריך להטיף ד"ב זהו פסול בעצמות המצוה וכמו שביארתי לענין כיסוי הדם בדבר שאין מכסין בו. אך כל זה דוחק] ויותר טוב לומר דהא דנולד כשהוא מהול א"צ לחזור ולהטיף ד"ב (אי לא משום דחיישינן שמא ערלה כבושה) היינו משום דליכא מצוה כלל. וע"כ ניחא מה שמברכין על המילה. הוא מטעם דאם נעשה ממילא ליכא מצוה כלל. וכן בכיסוי הדם הא דא"צ לחזור ולכסות היינו משום דלא מצינו בדבר מצוה שאינה חובת הגוף שיהי' חייב לראות שיתחייב במצוה. וכמו שכתבו התוס' בחולין (ד' פ"ד) דקא משני הכא במאי עסקינן בקדשי בדק הבית ופריך ולפרקינהו ולכסינהו. והקשו התוס' מנלן שצריך לפדות ולהתחייב בכיסוי כו'. וכן כתבו התוס' בסוכה (ד' ל"ג) על מה דפריך כי חזר ונתגלה אמאי חייב לכסות הואיל ואדחי אדחי. אע"ג דכיסוי הדם בידו לגלות מ"מ הי' לו לחושבו דיחוי. הואיל ונפטר מלכסות לא נתחייב להוציאו מן הדיחוי כדי לחזור ולכסות. וכן הקשו התוס' בחולין (ד' קל"ה) אהא דאמר התם והא קדיש לה ס"ד אמינא לפרוק וליתב וכתבו התוס' תימא אמאן קאי אי אמאן דעבר וגזז אטו קנסא הוא דקנס לי' משום דעבר וגזז לפדותו ובעלים שהקדישו נמי אמאי מחייבי כו':

וא"כ איפשר לומר דע"כ מברכין על כיסוי הדם ועל המילה משום דאם נולד כשהוא מהול ליכא מצוה כלל. וכן אם נימול תוך שמונה. וע"כ צריך לברך על המילה:

אך לכאורה יש להביא ראי' כמו שכתב הצל"ח מהירושלמי (ספ"ו דפסחים הל' ה') מתניתא פליגא על ר"י שכח ומל שלאחר השבת בשבת ר"א מחייב ור"י פוטר הרי אין בעשייתו מצוה ור"י פוטר שמואל קפודקי' אמר למחר יש בעשייתו מצוה. אלמא דס"ל דאם נימול תוך שמונה נגמר למחר המצוה:

אך י"ל דמהירושלמי אין ראי' דהא להירושלמי צריך לברך אעפ"י שאם נעשה ע"י עו"ג יוכל לצאת ג"כ. דהא אמרינן הכא בירושלמי וכן בפ"א דסוכה (ה' ג') העושה סוכה לעצמו אומר ברוך אשר קדשנו כו' לעשות סוכה. וכן אמרינן שם מעתה העושה לולב לעצמו מברך ברוך אשר קדשנו כו'. וכן (בפ"ג דסוכה ה' ד') אע"ג דאם הי' לו סוכה א"צ לעשות סוכה וכן לולב. אעפ"כ אם עושה סוכה או לולב מברך. וע"כ כיון דהירושלמי לית לי' האי כללא. ע"כ יוכל לסבור דאם נימול תוך שמונה נעשה המצוה אלא דאינה נגמרת רק לאחר שמונה. וכן בנולד כשהוא מהול נעשית המצוה אעפ"כ כשמל צריך לברך. משא"כ להש"ס דילן דלית לי' ברכות האלו כמו שכתבו התוס' בסוכה (ד' מ"ב) העושה סוכה לעצמו יברך ברוך שהחיינו כו' וכתבו התוס' דווקא נקט לעצמו אבל לאחר לא מברך מידי להאי תנא דסבר דאין מברך לעשות כדדייקינן פ' התכלת (ד' מ"ב) דכל מצוה שאין עשייתה גמר מצוה א"צ לברך. וכן כתבו התוספות במנחות (ד' מ"ב) ואלו לעשות תפילין לא מברך ובפרק הרואה מצריך בירושלמי לברך אעשיית ציצית סוכה ותפילין. וע"כ איפשר דש"ס דילן סובר להאי כללא דכל מידי דיוצא כשנעשית ממילא ע"כ א"צ לברך והא דמילה תוך שמונה וכן נולד כשהוא מהול לא נעשה המצוה כלל]. וכמו דאמרינן במכות (ד' ח') כיון דאם מצא חריש אינו חורש לאו מצוה הוא:

וע"כ קאמר בירושלמי העושה סוכה לעצמו אומר כו' לאחרים אומר לעשות סוכה לשמו וניחא בפשיטות דאע"ג דהירושלמי סובר דלא אמרינן כיון דאם הי' לו לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה. מ"מ לאו מצוה הוא. אלא למאןדלית לי' אבל למאן דאית לי' לא הוי מצוה. ע"כ צריך לברך אשר קדשנו כו' לשמו דהיינו למי שאין לו. (וזהו דלא כמו שכתב מהרש"א דהיינו לב"ש שצריך לשמה. דא"כ איך קאמר הירושלמי מעתה כו' דילמא סוכה שאני משום דבעינן לשמה וא"כ לפי"ז פסולה ע"י עו"ג. אלא דהעיקר כמו שביארתי:

אך באמת אינו דומה כלל דאפי' להירושלמי שצריך לברך על עשיית סוכה או לולב שצריך לברך. אע"ג שאם הי' לו סוכה או לולב א"צ לעשות היינו דווקא בסוכה או בלולב דמ"מ בעינן מעשה לצל. כמו דאמרינן בסוכה (ד' ט"ז) גבי סוכת גנב"ך והוא שעשוי' לצל וכן אמרינן בסוכה (ד' ט"ז) החוטט בגדיש לעשות סוכה אינה סוכה. מחמת דהיא עשוי' ממילא. וכן בלולב אמרינן תעשה ולא מן העשוי אי אמרינן דלולב צריך אגד כמו דאמרינן בסוכה (ד' ל"ג) משא"כ גבי מילה אי אמרינן דאפי' נולד מהול נמי קיים המצוה. וכן בכיסוי הדם אם כיסהו הרוח א"צ לכסות. א"כ אמאי צריך לברך. וא"כ מוכח דאפי' אם נעשה ממילא קיום המצוה מ"מ צריך לברך. ועיין במגילה בירושלמי (פ"ק ה' ז') מקצירת היום מה את עביד לה כקצירת הלילה או כבא מן העלי' אין תימר כקצירת הלילה כו' אין תימר כבא מן העלי'. עיי"ש שביארתי דבעי לה אם נקצר שלא כמצותו. אם דומה לקצירת היום. אלא שלא עשו בו מצוה מן המובחר. או דדמי לבא מן העלי' דהיינו כמו שנעשית ממילא. ודוק]:

ודע דהא דלא הוכיחו התוס' בשבת (ד' כ"ה) דאע"ג שאם הי' מודלקת ועומדת לא הי' צריך לכבות ולחזור ולהדליקה אעפ"כ צריך לברך. מהא דטבילה דצריך לברך כמו דאמרינן בפסחים (ד' ז') בי רב אמרי חוץ מן הטבילה כו' אלא אמר ר"א חוץ מן הטבילה בלבד. וכן בירושלמי הכא כל המצות טעונות ברכה בשעת עשייתן חוץ מתקיעת שופר וטבילה כו' אע"ג דאמרינן בחולין (ד' ל"א) נדה שנאנסה וטבלה אמר רב יהודה אמר רב טהורה לביתה כו'. ואמרינן התם אמר רב פפא לר' נתן שנפלה מן הגשר ולרבנן שירדה להקר. אלמא אע"ג דאם נעשית ממילא כשר אעפ"כ מברכין דאיפשר לומר דמ"מ לרבנן צריך שיהי' מעשה כגון שירדה להקר ולא ממילא. אך לכאורה לר' נתן מוכח דס"ל דאפי' שנפלה מן הגשר נמי טהורה ומסתמא לא פליג ר' נתן אהא דצריך ברכה. אך איפשר לומר משום דטבילה לא הוי מצוה רק הכשר ובפרט אי אמרינן דטבילה בזמנה לא הוי מצוה. וע"כ הארכתי בספרי ע"י דאע"ג דמצות צריכות כונה. אעפ"כ טבילה א"צ כונה וע"כ צריך ברכה אף אם נעשה ממילא נמי יצא. דהתם לא משום דנעשית המצוה אלא משום דשוב לא צריך. והוי כמו שאם לא ראתה שא"צ טבילה אעפ"כ אם ראתה צריכה טבילה וברכה. וכל הוכחת התוס' הוא דאי אמרינן דאם נעשית ממילא עושה מצוה. ע"כ אינו צריך לברך אם עושה מצוה. אבל אם לא הי' מצוה כלל. אלא דא"צ עוד לקיים המצוה. אין מזה הוכחה כמו שהארכתי לעיל בכיסוי הדם ובמילה. וכל הוכחתם היינו דווקא אם ממילא נעשית המצוה. וא"כ בטבילה שאינה מצוה אלא הכשר א"כ הא דנפלה מן הגשר א"צ עוד טבילה. והוא משום דממילא נטבלה וטהרה. וע"כ כשהיא טובלת צריכה ברכה. ודוק: