נועם ירושלמי על בבא מציעא ז:ה:ב

שם (ה"ה) מתניתין השוכר את הפועלין לעשות עמו בנטע רבעי שלו הרי אלו לא יאכלו אם לא הודיען פודה ומאכילן נתפרסו עיגוליו נתפתחו חביותיו הרי אלו לא יאכלו ואם לא הודיען מעשר ומאכילן ובגמ' כל שכיוצא בו בא לזיקת המעשרות ואיסור אחר גרם לו שכרו סתם פודה ומאכיל מעשר ומאכיל קצץ עמו ה"ז אוכל וכל שאין כיוצא בו בא לזיקת המעשרות ואיסור אחר גרם לו שכרו סתם אינו אוכל קצץ עמו הרי זה אוכל (ופי' הפ"מ כל שכיוצא בו בא לזיקת המעשרות כלומר לא שכב' בא וניכר שנגמרה מלאכתו והוקבע למעשר דא"כ דינו דאין פועל אוכל בו אלא ה"ק כל שכיוצא בו יש להסתפק ולומר בו שעוד הוא בא לזיקת המעשרות לאחר שיוגמר מלאכתו ועכשיו נראה שעדיין לא נגמרה מלאכתו ואיסור אחר גרם לו כלומר אי נמי יש בו איסור אחר כגון שהוא נטע רבעי שכרו סתם שלא הודיעו ולא ידע הפועל שבאמת כבר הוקבע למעשר או איסור נטע רבעי והוי כמקח טעות והילכך פודה ומאכיל ומעשר ומאכיל קצץ עמו ה"ז אוכל כלומר כשהתנה אוכל הוא לעולם והכא לא איצטרך אלא איידי דסיפא נקט לה וכל שאין כיוצא בא לזיקת המעשרות כלומר שלא יצטרך עוד מפני שכבר נגמרה מלאכתו כו' וכגון נתפתחו חביותיו כו' וא סור אחר אשאין כיוצא בו קאי והיפוכא דרישא הוא וכלומר שאין כאן איסור אחר גרם לו דנימא ה"ל לאודעינהו אינו אוכל ואם קצץ בפירוש ה"ז אוכל):

ולי נראה (שיש ט"ס בירושלמי וחילוף השורות וכצ"ל) כל שכיוצא בו בא לזיקת המעשרות ואיסור אחר גרם לו שכרו סתם ה"ז פודה ומאכיל קצץ עמו ה"ז אוכל וכל שכיוצא בו בא לזיקת המעשרות ואין איסור אחר גרם לו שכרו סתם ה"ז אוכל קצץ עמו אינו אוכל ומעשר ומאכיל והפי' הוא כל שכיוצא בא לזיקת המעשרות אך מחמת שהוא נטע רבעי אסור לאכול אך כיון שלא הודיע פודה ומאכיל (פי' שצריך לפדות ולהאכיל) והאי מעשר ומאכיל צריך לגרוס אח"כ קצץ עמו ה"ז אוכל (פי' אעפ"י שקצץ עמו וא"כ ה"ז כמקח ומקח טובל למעשרות אעפ"כ אוכל בלא מעשר וכמו דאמרינן (פ"ה דמ"ש) ר' ירמי' בעי קומי ר' זירא כדברי מי שהוא עושה כנכסי' (פי' לב"ה דאמרי יש לו פרט ויש לו עוללות בקידו' (ד' נ"ג) מהו שיהא חייב במעשרות כו' אלא הלכה כו' צא וראה איך הציבור נוהג ואין חמין ציבורא דלא מפרישין כו' אמר ר' אבין כלום למדנו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימר אין מ"ש חייב במעשרות ודכוותה אין נטע רבעי חייב במעשרות וע"ז אומר קצץ עמו ה"ז אוכל אע"ג דקצצה הוי כמקח וכמו דאמרינן בב"מ (ד' צ"ב) ת"ש השוכר את הפועל לקצות בתאנים ה"ז אוכל ופטור מן המעשר ע"מ שאוכל אני ובני או שיאכל בני בשכרי הוא אוכל ופטור ובנו אוכל וחייב (פי' הוא אוכל שהתורה זיכתה לו פטור דלא הוי כמקח ובנו אוכל וחייב דהוי כמקח) וע"ז אומר דבנטע רבעי קצץ עמו ה"ז אוכל (פי' כיון שנטע רבעי פטור מן המעשר):

וע"ז אומר כל שכיוצא בא לזיקת המעשרות שאין איסור אחר גרם לו (כצ"ל) (פי' שהוא בא לזיקת המעשרות) ואף שנגמרה למעשר וא"כ אינו אוכל רק שהוא שכרו לקצות בתאנים וא"כ הוי כמו שלא נגמרה מלאכתן למעשר וע"ז אומר שכרו סתם הרי זה אוכל (כצ"ל) (פי' דאוכל ופטור מן המעשר דאכילת הפועל לא הוי כמקח שהתורה זיכתה לו) קצץ עמו אינו אוכל וכצ"ל) (פי' דכיון שקצץ עמו צריך ליתנו לו וע"כ מעשר ומאכיל):

[ואף דאמרינן בב"מ (ד' צ"ב) דאפי' קצץ עמו הוא אוכל ופטור ובנו אוכל וחייב וא"כ הוא פטור איפשר לומר דקאי אאם קצץ עמו ובנו אוכל ועוד איפשר לומר דכיון דקצץ א"כ מחמת הקציצה יכול להאכיל לבניו אבל בלא קציצה לא הי' יכול להאכיל לבניו וכמו דאמרינן בב"מ (ד' פ"ט) איבעי' להו פועל משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל למאי נ"מ דאמר תנו לאשתי ובני אי אמרת משלו הוא אוכל יהבינן להו אלא אי אמרת משל שמים הוא אוכל לדידי' זכי לי' רחמנא לאשתו ובניו לא זכי להו רחמנא וע"כ כיון שקצץ יכול ליתן לאשתו ובניו ע"כ הוי כמקח אפי' לדידי' ועיין בתוס' בב"מ (ד' פ"ט) בד"ה קצץ אחת אחת אוכל פי' בקונטרס קוצץ עם בעה"ב ע"מ שיאכל דהשתא הוי כעין מקח ונראה לר"ת דלפירושו קאי ארישא אשכרו לעדור דאי אשכרו לקצור למה יתנה בחנם כיון דמה"ת אוכל וקציצה נמי אמאי מהני שלא יאכל שתים שתים כיון דעל חנם הוא קוצץ כו' ולפי מה שביארתי דכיון דמשל שמים הוא אוכל א"כ מהני הקציצה שיוכל ליתן לאשתו ובניו ואיפשר דהירושלמי קאי אאם בנו אוכל דלגבי' מהני הקציצה או משום שמיחזי כמקח כמו דמשני בב"מ (שם) אי אמרינן דמשלו הוא אוכל ודו"ק]: