נועם ירושלמי על בבא קמא ד:ו:ג

עוד שם ונתן פדיון נפשו אית תניי תני נפש מזיק אית תניי תני נפש ניזק כו' עיין שם והנה הירושלמי הזה יש בו שיבושים וט"ס והפ"מ נדחק בזה מאוד וכבר ביארתי בספרי נ"י (ס"ד) והגהתי שם שכן צ"ל ונתן פדיון נפשו אית תניי תני כו' מאן דאמר נפש ניזק (והוא ט"ס וצ"ל נפש מזיק) הכהו הראשון הכיית מיתה (פי' שורו של ראשון) ובא השני ובלבלו אין תימר יש נזקים בכולו הראשון נותן נזקו והשני נותן כופרו אין תימר אין נזקים בכולו הראשון נותן כופרו והשני פטור (והוא ט"ס וצ"ל) הראשון פטור והשני נותן כופרו (פי' אין תימר יש נזקים בכולו פי' במקום שאינו מתחייב בתורת כופר יש נזקין בכולו וכמו שחייב לשלם דמים אם הזיקו השור במקצת ה"נ יש נזקים בכולו דהיינו אם המיתו לגמרי מחוייב לשלם בתורת דמים) (והוא כמו שביארתי דפליגי בזה ר' חייא בר ווא ור' שמואל בר רב יצחק דלר' חייא בר ווא ליכא דמים אם המיתו לגמרי ולרב שמואל בר רב יצחק מחוייב בתורת דמים אם ליכא כופר) ע"ז אומר אין תימר יש נזקים בכולו (פי' שמתחייב בתורת דמים אע"ג דליכא כופר) הראשון נותן נזקו (פי' אעפ"י שהכהו הראשון הכיית מיתה אעפ"כ מתחייב בתורת דמים והיינו יש נזקין בכולו) ע"ז אומר הראשון נותן נזקו והב' משלם את הכופר) דהראשון אינו משלם בתורת כופר דאין כופר משתלם אלא לאחר מיתה ועוד דאפילו אם תאמר שדמים נמי אין משתלם אלא לאחר מיתה כמו שביארתי תחילה אעפ"כ אינו משלם כופר רק אם במקום שעשה הוא עצמו חייב מיתה והכא הראשון אינו חייב מיתה אם עשה הוא בעצמו לשיטת הירושלמי דלא הביא פלוגתא כלל וסובר כר"י בן בתירא דהאחרון חייב ואעפ"י שהראשון הכהו הכיית מיתה אעפ"כ האחרון חייב וכמו שכתבו התו' בסנהדרין (ד' ע"ח) בד"ה בגוסס בידי אדם תימא אותו שעשאו גוסס אמאי פטור הא רוב גוססין למיתה וי"ל דכיון שהקילה עליו תורה שחובשין אותו כדאמרינן בסמוך ואעפ"י שאמדוהו למיתה הורגין כל זמן שהוא חי וזימנין נמי דאומדין למיתה וחי אע"ג דרובא מייתי הילכך כיון שבא אחר והרגו פטור כו' ועיין בב"ק (ד' מ') בד"ה שור של ב' שותפים בב' שוורים ליכא למיבעי' דלר"י בן בתירא בזה אחר זה האחרון חייב ה"נ האחרון חייב ואי בבת אחת כולן פטורין ממיתה דכמיתת בעלים כך מיתת השור וכיון דפטורין ממיתה פטורין מכופר למ"ד לקמן אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר:

וע"ז אומר מ"ד נפש מזיק הכהו הראשון הכיית מיתה ובא השני ובלבלו אין תימר יש נזקין בכולו (פי' אם צריך לשלם דמים במקום שאינו חייב בכופר) הראשון נותן נזקו והב' נותן כופרו דהראשון אינו משלם כופר דהעיקר הוא אחרון לדברי ריב"ב (והירושלמי סובר כוותי') והב' נותן כופרו דאע"ג דאינו שוה כלום אעפ"כ השני נותן כופרו דהא כופר הוא נפש מזיק ע"כ אעפ"י שאינו שוה כלום אעפ"כ חייב בכופר וכמו דאמרינן בספ"ק דב"ק (ד' כ"ז) עיי"ש אין תימר אין נזקים בכולו שאינו בתורת דמים וכמו שסובר תחילה ר' חייא בר ווא שסובר דאין דמים במיתה ע"כ הראשון פטור לגמרי והב' נותן כופר (דהראשון אינו בתורת דמים שאין דמים במיתה ממש) ובכופר נמי אינו חייב שאין כופר לאחר מיתה ועוד דאזלינן בתר האחרון לריב"ב:

וע"ז אומר כמאן דמר פדיון נפשו של מזיק (צ"ל ניזק) אין תימר דיש נזקים בכולו (פי' שיש דמים למיתה ממש) וכמו שסובר רב שמואל בר רב יצחק הראשון נותן (צ"ל נזקו) פי' שצריך ליתן נזקו כיון שיש דמים במיתה והשני פטור דהא אינו שוה כלום וא"כ ליכא פדיון נפשו של ניזק (וכמו דאמרינן בב"ק (ד' כ"ז) בא שור וקבלו בקרניו פלוגתא דר' ישמעאל בנו של ריב"ב ורבנן דתני' ונתן פדיון נפשו דמי ניזק ריב"ב אומר דמי מזיק) אין תימר אין נזקין בכולו דהיינו כר' חייא בר ווא דליכא תורת דמים במיתה שניהם פטורים דהראשון פטור לשלם נזקו דליכא תורת דמים במיתה והב' פטור מלשלם כופרו כיון דאין הניזק שוה כלום והפ"מ נדחק בזה בכל הסוגיא ולפי מה שביארתי ניחא שפיר ודו"ק עוד הי' נראה לי שנחלפו הענינים בדפוס וזה צ"ל קודם מתניתין מיד אחר הפלוגתא דר' חייא בר ווא ור' שמואל בר רב יצחק וצריך לגרוס מיד אח"ז הירושלמי שמביא ואיש כי יכה כל נפש כו' שמזה מוכח דהלכה כריב"ב (כשיטת הירושלמי) וא"כ האחרון שקירב מיתתו הוא המחוייב ומיד אח"ז צריך לגרוס הא דאיתא בירושלמי אית תניי תני נפש מזיק אית תניי תני נפש ניזק ואח"ז מתניתין דשור שהי' מתחכך בכותל ואח"ז הא דתני המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן: