נועם ירושלמי על זרעים מד

א"כ לדברי ר' זירא הא דאמר ר"מ הקוצר לשחת מפסיק היינו בשלא הביא שליש ע"כ בעי לה ר' זעירא לדברי ר"מ אם התחיל עד שלא הביא שליש אם פטור מן הלקט כו' אפי' אח"כ: מלבנות פרק שלישי

מתניתין (ל"ה) המוכר קלחי אילן בתוך שדהו כו' אמר ר' יהודא אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה אבל אם שייר שדהו הוא נותן פאה לכל עד כדון כשהתחיל לקצור אפילו כשלא התחיל נשמעינה מן הדא לקח גז צאנו של חבירו אם שייר המוכר המוכר חייב ואם לאו הלוקח חייב ר' ירמי' בשם ר' יוחנן דר' יהודא היא שני' היא תמן בין שהתחיל לגזוז צאנו בין שלא התחיל לגזוז וכא לא שני' לי' בין שהתחיל לקצור בין שלא התחיל לקצור

והנה כבר הבאתי בספרי נ"י מה שפירשו המפרשים מהרא"פ ומהר"ש דשני' היא תמן בין שהתחיל לגזוז בין שלא התחיל שהרי לא כתוב בגוזזכם דנימא שאין החיוב בא אלא לאחר שכבר התחיל והכי נמי לא שני לן ותמיהני עליהם דאמאי לא פירשו כמו דאמרינן בחולין (ד' קל"ח) הלוקח גז צאנו של חבירו אם שייר המוכר חייב לא שייר הלוקח חייב מאן תנא דהיכא דאיכא שיורא גבי מוכר בתר מוכר אזלינן. אמר רב חסדא ר' יהודא היא דתנן המוכר קלחי אילן בתוך שדהו נותן פיאה לכל א' וא' אמר רבי יהודא אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה אבל אם שייר בעל השדה נותן פיאה על הכל. אמר ליה רבא והא מר הוא דאמר והוא שהתחיל בעל השדה לקצור. וכ"ת הכי נמי והוא שהתחיל לגזוז בשלמא התם ובקוצרכם את קציר ארצכם כתיב מעידנא דאתחיל לקצור מחייב בכולה שדה. אלא הכא מעידנא דאתחיל למיגז לא מחייב בכולי' עדרי'. וע"ז אומר עד כדון כשהתחיל לקצור אפילו כשלא התחיל ע"ז אומר נשמעינה מן הדא לקח גז צאנו של חבירו כו' שני' היא תמן בין שהתחיל לגזוז בין שלא התחיל לגזוז דהא מעידנא דהתחיל לגזוז לא מחייב בכולי' גיזה וכא לא שני' לי' בין שהתחיל לקצור בין שלא התחיל לקצור: הפאה נתנת פרק רביעי

אמר ר' יוחנן זו בגיטין משא"כ במתנה פי' דקאי אמתניתין דגיטין (ד' ע"ח) הי' עומדת ברה"ר וזרקו לה קרוב לה מגורשת דהיינו בד' אמות שלה כמו דאמרינן בגיטין (שם). וע"ז אמר ר' יוחנן זו בגיטין משא"כ במתנה וכמו דאמרינן בגיטין (שם) לגיטין אמרו ולא לדבר אחר רובה דר' יוחנן מה אם מציאה שאין זוכה בה מדעת אחרת ד"א זוכות לו מתנה שזוכה בה מדעת אחרת לא כש"כ [והוא ט"ס וצ"ל רובה דר"ל ומה אם מציאה שאינו זוכה בה מדעת אחרת] ואיפשר לומר בפשיטות דמציאה אינו זוכה בה מדעת אחרת דהיינו שאין אחר מזכה לו זוכה בד"א. מתנה שזוכה בה מדעת אחרת שאחר מזכה לו בודאי זוכה בד' אמות. ופליג ר"ל על ר' יוחנן וכמו דמסיק בירושלמי שם כל אילין התותבתא דהוה ר"ז מותיב קומי ר' יסא ר"ל מותיב קומי ר' יוחנן. אך אעפ"כ אי איפשר לומר כן דכמו דאמרינן רובה דר"ל והוא ט"ס וצ"ל רובה דר' יוחנן מה מתנה שאינו זוכה בה מד"א זוכה בה מדעת אחרת מציאה שהוא זוכה בה מתוך ד"א לא כש"כ שזוכה בה מדעת אחרת אלמא דהפי' הוא לענין דינא אם זוכה בה מדעת אחרת. והוא כמו דפליגי לקמן בירושלמי ר' יוחנן ורשב"ל ר' יוחנן אמר אדם זוכה לחבירו במציאה וריש לקיש אמר אין אדם זוכה לחבירו במציאה

וע"ז אומר רובה דר"ל מה אם מציאה שאין זוכה בה מדעת אחרת שאם א' מגביה לחבירו מציאה אינו זוכה [לר"ל דס"ל המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו]. אעפ"כ ד"א זוכות לו דר"ל ס"ל לעיל דד' אמות של אדם קונות לו במציאה מתנה שזוכה בה מדעת אחרת שאם א' מקבל מתנה בשביל חבירו הוא זוכה לא כש"כ שד' אמות זוכות לו

רובה דר"ל (הוא ט"ס וצ"ל) רובה דר' יוחנן מה מתנה שאינו זוכה בה מד"א פי' דר' יוחנן מוכיח בהיפוך לטעמי' דס"ל דבמתנה אינו זוכה בד' אמות כמו דאמר זו בגיטין משא"כ במתנה אעפ"כ זוכה בה מדעת אחרת פי' שאם מקבל מתנה בעד חבירו הרי חבירו זוכה מציאה שהוא זוכה בה מד"א (שבזה כ"ע מודו דבמציאה תקנו ד' אמות כי היכי דלא ליתי לאנצויי) לא כש"כ פי' שזוכה בה מדעת אחרת דהיינו המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. וא"כ ר"ל סובר בפשיטות הדין דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ובמתנה קונה וא"כ מוכיח דמה במציאה שהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו אפ"ה זוכה בד"א מכש"כ במתנה דאדם זוכה לחבירו במתנה לא כש"כ שד"א זוכות לו ור' יוחנן סובר בפשיטות דבמתנה אין ד' אמות זוכות לו. וע"כ מוכיח להיפוך דמה במתנה שאין ד' אמות זוכות לו. אעפ"כ אדם זוכה לחבירו במתנה. מציאה שד' אמות זוכות לו (דבזה כ"ע מודו) מכש"כ דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וע"כ סובר לקמן דאדם זוכה לחבירו במציאה וע"כ אומר רובה דר"ל כו' ורובה דר' יוחנן ודוק

אך דלכאורה קשה דא"כ משמע דמודה ר' יוחנן דד' אמות קונה במציאה ובירושלמי (פ"ק דב"מ ה"ה) ר"ל אמר אבא כהן ברדלא אדם זוכה במציאה בתוך ד' אמות שלו ר' יוחנן אמר והוא שתפול לתוך ידו א"כ משמע דר"י פליג אר"ל דאמר אדם זוכה לחבירו בתוך ד' אמות שלו

ע"כ נראה לי דלכאורה ג"כ קשה אהא דאמרינן הכא בירו' רשב"ל משו' אבא כהן ברדלא אדם זוכה לחבירו במציאה מ"ט והנה בעניי הכינותי כו' וכתב המפרש דנראה דט"ס דהא לקמן אמתניתין דמי שליקט את הפיאה ואמר ה"ז לפלוני עני פליגי בהדיא ר"י ור"ל וס"ל דאין אדם זוכה לחבירו במציאה וע"כ גורס ד"א של אדם זוכות לו במציאה

ולי נראה דה"ג אדם זוכה לחבירו ובמציאה (וכן הוא בהגהות הגר"א) פי' דאדם זוכה לחבירו במתנה בד' אמות ובמציאה ג"כ ד' אמות קונות דהיינו לעצמו. ותרתי מילי אמר ר"ל דאדם זוכה לחבירו בד' אמות שאם נתנו בתוך ד' אמות של חבירו קנה דר"ל לטעמי' דס"ל דד' אמות קונות במתנה ג"כ ובמציאה פי' דבמציאה ג"כ ד' אמות קונות והשתא ניחא דהא דר"י פליג בירושלמי (פ"ק דב"מ ה"ה) כמו דאמרינן שם ר' יוחנן אמר והוא שתפול לתוך ידו זה קאי אמתנה דר"י לטעמי' דס"ל דזו בגיטין משא"כ במתנה. וע"כ אומר ר' יוחנן אמר והוא שתפול בתוך ידו וקאי אמתנה דבמתנה אין ד' אמות קונות אבל במציאה ודאי דסובר ר' יוחנן דקונה ד' אמות וכמו דאמרינן בפ"ק דב"מ (ד"י דתקנו רבנן דלא ליתי לאנצויי אלא דפליגי במתנה. והשתא ניחא שפיר הא דהכא וכן בפ"ק דב"מ בירושלמי ודוק

ירושלמי שם ישראל ועו"ג שהיו שותפין בקמה חלקו של ישראל חייב ושל עו"ג פטור ר' בשם ר' ירמי' במחלוקת (פי' המפרש מהרא"פ במחלוקת נראה דזה קאי אמתניתין דבתרי' הקדיש קמה ופדה פטורה ובמחלוקת שנוי' ורבנן היא ונדפס כאן בטעות ואיפשר לומר דאין זה טעות והפי' הוא במחלוקת שנוי' אהא דקאמר ישראל ועו"ג שהיו שותפין בקמה חלקו של ישראל חייב ושל עו"ג פטור דזה תלוי במחלוקת דרבי ורשב"ג וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ו דדמאי) תני ישראל ועו"ג שקנו שדה בסורי' הרי הוא טבל ומעשר מעורבין זה בזה דברי רבי רשב"ג אומר חלקו של ישראל חייב ושל עו"ג פטור. והוא משום דרבי סובר דאין ברירה ורשב"ג סובר דיש ברירה. וע"ז אומר דהא דתני ישראל ועו"ג שהיו שותפין בקמה חלקו של ישראל חייב ושל עו"ג פטור הוא במחלוקת של רבי ורשב"ג דאתי כרשב"ג דס"ל דיש ברירה אבל לרבי דסובר דאין ברירה