נועם ירושלמי על מועד קצא

שחל באמצע ע"כ סובר דלאחריו ג"כ אסור וא"כ מוכח שסובר ר' יוחנן דאין דברים שבצנעא נוהג בשבת. ובפרט ר' א שהוא תלמידו דר' יוחנן שאמר דב' שבתות מותרות וא"כ משמע שסובר דאין דברים שבצנעא נוהג בשבת וע"ז אומר דלא שמע שום תלמיד מר' יוחנן דאין אבילות בשבת אלא שהוכיחו מחמת זה אבל אין זה הוכחה דאיפשר דסובר דדברים שבצנעא נוהג בשבת והא דלא מוקי לה בשבת היינו דבתוכה משמע באמצע ועוד משו' דלא מיירי בשבת דהא תנן אסורין מלספר ומלכבס. וע"כ מוקי כשחל באמצע וא"כ אין ראי' מזה ודו"ק

[והנה איתא במוע"ק (ד' כ"ד) אמר שמואל פח"ז חובה נת"ר רשות פריעת הראש חזרת קרע לאחוריו זקיפת המטה חובה נעילת הסנדל תשמיש רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית רשות והנה הרא"ש כתב נת"ר רשות עילת הסנדל תשמיש המטה רחיצה בחמין רשות יכול לנהוג אותן ואין בהם משום אבילות הילכך חייב לנהוג אותן כמו בחול כיון דאינו נראה כאבילות כו'

ולכאורה יש להקשות ע"ז מהירושלמי (פ"ג דמוע"ק) דאיתא התם שמואל אמר פח"ז חובה נת"ר רשות פריעת הראש חזרת קרע זקיפת המטה חובה נעילת הסנדל תשמיש המטה רחיצה רשות חד תלמיד מן דשמואל שימש מטתו שמע שמואל ואיקפד עליו ומית אמר להלכה איתאמרת דילמא למעשה וא"כ לפי מה שפי' הרא"ש דכיון דהוא רשות יכול לנהוג אותן ואין בו משום אבילות הילכך חייב לנהוג אותן וא"כ איך שימש מיטתו האי תלמיד אפי' לפי מה שהיה סבור דשמואל אמרה למעשה לפי מה שפי' הרא"ש דכיון שהם רשות חייב לנהוג אותן וא"כ איך שימש מטתו אך שזה אין קשה דמה שפי' הרא"ש דחייב לנהוג אותן אינו לשמואל רק לדידן דקיי"ל כר' יוחנן במוע"ק (ד' כ"ד) דאיתא התם אמר ליה הכי אמר ר' יוחנן דדברים שבצנעא נוהג: וע"כ כיון דאמר שמואל שא המטה רשות פי' שאינו מוכח שהוא מחמת אבילות ע"כ חייב לנהוג אבל לשמואל גופיה שהוא סובר דדברים שבצנעא אינו נוהג וכמו דאיתא (שם) בעא מיניה ר"י משמואל יש אבילות בשבת כו' וא"כ ס"ל דדברים שבצנעא אינו נוהג (אך ר' יוחנן לא קיבלה כמו שכתבו התוס' שם דהא ר' יוחנן סבירא ליה דדברים שבצנעא נוהג) וע"כ כיון דשמואל ס"ל דתשמיש המטה רשות והוא סבירא ליה דדברים שבצנעא אינו נוהג וא"כ לשמואל כיון שאינו מוכח שהוא אינו משמש מטתו מחמת האבילות א"כ הוי רשות ויכול שלא לשמש מטתו מחמת האבילות אבל זה בודאי אם רוצה לשמש מיטתו מות' כיון שאין אבילות בשבת כלל אלא דנת"ר רשות שאינו מחייב לעשות בכדי שלא ינהוג אבילות מותר אבל אם רוצה שלא לנהוג אבילות יכול וע"כ שימש מטתו האי תלמי' ואיקפיד עליו שמואל דלמעשה לא אמר משום דכיון דיכול לנהוג אותם א"כ צריך לנהוג אותם כיון דלא מוכח אבל לדידן דקיי"ל כר' יוחנן דדברים שבצנעא נוהג ע"כ כתב הרא"ש כיון שהוא רשות דלא מוכח שהוא מחמת האבילות ע"כ חייב לנהוג אותם ודו"ק]: מסכת שקלים מצרפין פרק

שני

(ה"א) הפריש שקלו ואבד ר"י אמר חייב באחריותו עד שימסור לגזבר רשב"ל אמר הקדש ברשות הגבוה בכל מקום שהוא כו' הנה אמרינן בחולין (ד' קל"ט) וכן אמר ר' יוחנן במקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה א"ל רשב"ל וכיון שמרדה פקעה לי' קדושתי' א"ל בבי גזא דרחמנא איתא דכתיב לה' הארץ ומלואה ורמי דר' יוחנן אדר"י ורמי דרשב"ל אדרשב"ל דאיתמר מנה זו לבדק הבי' ונגנבו או נאבדו ר"י אמר חיי' באחריותן עד שימסרנו לגזבר ור"ל אמר כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא דכתיב לה' הארץ ומלואה קשי' דר"ל אדר"ל קשי' דר' יוחנן אדר' יוחנן דר"ל אדר"ל לא קשי' הא מקמי' דשמעי' מר' יוחנן רבי' הא לבתר דשמעי' מדר' יוחנן רבי' אלא דר' יוחנן אדר' יוחנן קשי' דר' יוחנן אדר' יוחנן נמי לא קשי' הא דאמר עלי הא דאמר ה ה"ז מכלל דר"ל אע"ג דאמר עלי נא מחייב והתני' איזה הוא נדר ואיזה הוא נדבה נדר האומר הרי עלי עולה נדבה האומר ה"ז עולה ומה בין נדר לנדבה נדר מתה או נגנבה או שאבדה חייב באחריותה נדבה מתה או שנגנבה או שאבדה אינו חייב באחריותה אמר לך ר"ל ה"מ קדשי מזבח דמחוסר הקרבה אבל קדשי בדק הבית דלא מחוסר הקרבה אע"ג דאמר עלי לא מיחייב כו'

וא"כ מוכח מהש"ס דילן דר' יוחנן נמי סבר דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא אלא דבאומר הרי עלי מתחייב דכיון שאמר עלי מתחייב באחריותו וא"כ הכא בשקלים לפי שיטת הירושלמי דאמרינן שחייב באחריותו עד שימסור לגזבר אע"ג דלא אמר עלי. וא"כ לכאורה אעפ"י ששקלים הוא חובת הגוף אפ"ה כיון שהפריש שקלו א"כ כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ואיפשר לומר דר' יוחנן סובר כיון דהשקלים הוא לקרבנות דמי לקדשי מזבח דמחוסר הקרבה ויתבאר במ"א

והנה בספרי שפת הנחל ביארתי דהטעם של ר' יוחנן שסובר דהא דכתיב לה' האר ומלואה ואמרינן כם דע"כ אמרינן כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא היינו היכא שהוא לטובת הקדש דהיינו בקדשים שאינו חייב באחריותה דאז אם נאבד מפסיד ההקדש ע"כ אמרינן כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ולא אמרינן כיון דנאבד פקע הקדושה וכמו דאמרינן בחולין (ד' קל"ט) אמר לך רב דווקא קא פטרי משילוח כגון פירות שובכו דקדשי מזבח נינהו דכיון דקדש שי קדושת הגוף לא פקעה קדושה מינייהו אבל במקדיש תרנגולתו לבדק הבית דלאו קדשי מזבח בקדושת דמים בעלמא הוא כיון דמרדה פקעה קדושתי' וחייבת בשילוח ושמואל אמר כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא דכתיב לה' הארץ ומלואה וכן אמר ר' יוחנן במקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה א"ל ר"ש בן לקיש וכיון שמרדה קע לה קדושתה א"ל בבי גזא דרחמנא איתא דכתיב לה' הארץ ומלואה ואם כן סובר ר' יוחנן דכל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא כו' ולא פקעה קדושתה אלא בקדשים שחייב באחריות כגון שאמר עלי או בשקלים אע"ג שלא אמר עלי אפ"ה כיון שחייב באחריותה. וא"כ אם נאמר כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא אש א"כ יפסיד ההקדש ע"ז אומר ר' יוחנן שחייב אבל באמת ובר ר"י דבקדשי בדק הבית כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנ' איתא ולא פקע הקדושה ור"ל ס"ל דאפי' באומר עלי נמי אמרינן כל היכא דאית' בי גזא דרחמנא איתא אע"ג דאיכא פסידא להקדש

והנה בספרי ש"ה (דרוש ד') הבאתי מה שכתב המ"ל ברמב"ם (ופ"י מה' ערכין) שכתב אבל מקדיש כו' בפ' בתרא דתמורה (ד' ל"ב) קדשי ב"ה שהתפיסן בין לקדשי מזבח בין לחרמי כהנים לא עשה ולא כלום ופירש"י דגופי' לא מיפקע מבדק הבית וטובת הנאה לח שייכי בהו ולא ביאר רש"י למה לא יתן דמיהן היכי דהוי נדר כמו במתפיס קדשי מזבח לב"ה ואיפשר דלא שייך בקדשי ב"ה הא מילתא משום דמדאפרשה נפטר נדרו דדווקא באומר הרי עלי עולה כל כמה דלא זכה מזבח לא נפטר מחיובו אבל באומר הרי עלי לבדק הבית מכי אפרשי' אף שלא בא לידי גזבר פטר מחיובו דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ותמיהני דהא לפי מה דאיתא בחולין (ד' קל"ט) ס"ל לר' יוחנן דאפילו בקדשי ב"ה אם אמר הרי עלי חייב ואיפשר לומר דהא דאיתא בחולין דאפי' בקדשי ב"ה אם אמר הרי עלי חייב היינו דווקא כמו דאיתא שור זה עלי עולה בית זה עלי קרבן דכיון דאמר זה א"כ הא שאומר עלי היינו להביאו לידי גזבר אבל אם אמר הרי עלי בלא זה מכי אפרשי' יצא דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ובזה ניחא בהא שאמר שם מנה זה לב"ה ונגנבו או נאבדו דר' יוחנן אמר חייב באחריותן עד שימסרו ליד הגזבר ור"ל אמר כל היכא דאיתא כו' ומשני כגון דאמר עלי וא"כ קשה דהא איתא התם מנה זה לב"ה אלא דמיירי שאמר מנה זה עלי וא"כ דקאמר זה עלי כונתו שיתחייב באחריות וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ד דמגילה ה' ד') ר' חמא חברין דרבנן בעי אמר הרי עלי וחזר ואמר ה"ז כו' וחזר ואמר הרי עלי איסור חמור חל על איסור קל ואין איסור קל חל על איסור חמור וע"כ