נועם ירושלמי על מועד קנו

ירחא אזיל וע"כ אומר דהטעם דאין הכה"ג יושב בעיבור הוא משום צינה אבל שיטת הירושלמי דשתא בתר עיבור השנה אזיל וא"כ לא יכול לפרש הטעם משום צינה דכיון שיעברו השנה לא יהי' צינה ביוה"כ דשתא בתר עיבור השנה אזיל ע"כ מפרש הטעם דאין כבודו של כה"ג לישב בשבעה והש"ס דילן סובר דד"מ שלו נמי בג' דדווקא דבר גדול ממש ולא דבר של גדול וכן פסק הרמב"ם ברפ"ה מה' סנהדרין ע"כ מפרש הטעם משום צינה

ובזה יתבאר הירושלמי (פ"ק דסנהדרין) ר"ל אקדמי' חד סב בעיבור כו' ולח שמיע דמר ר' קריפסדא בשם ר' יוחנן מעשה ועיברו את השנה ג' רועי בקר חד אמר בכיר ולקיש באדר מינץ כו' ונן חמיין הדין שתא ולית בה חד מינהון ועיברו השנה על פיהם א"ר חלבו וב"ד הסכים עמהם ולא כן א"ר זעירא והוא שיהו הכל מודין מצד אחד (פי' שצריכין לעבר השנה הכל מטעם א' ואלו הרועי בקר זה אומר כך וזה אומר כך ומשני כיון דאילין מודין לאילן כו' כמי שכולם מודין מצד אחד וא"כ משמע דכל עיבור השנה הוי מחמת שהרועים אמרו סימנים איך שצריך להיות אדר וע"כ כיון שרואים שאין בה א' מכל אלו דברים ע"כ עיברו השנה, וזהו דלא כשיטת הש"ס דילן דאמרינן בסנהדרין (דף י"ח) אלא רבנן אחושבנייהו סמוך ורועי בקר איסתיוע הוא דאיסתייע מילתי' והוא משום דהש"ס דילן סובר דשתא בתר ירחא אזיל אבל שיטת הירושלמי דשתא אזיל בתר העיבור

ובזה יתבאר הירושלמי תמן הוא אומר אחר סידורה. (פי' דרבי סובר בערכין (ד' ל"ח) דשנה תמימה היינו שנה ועיבורה דהיינו שס"ה ימים ואין העיבור בכלל השנה) וכא הוא אומר אחר עיבורה (פי' ובכאן לענין התענית אומר אם הי' שנה מעוברת הולכין אחר עיבורה) ר"ז ר' יסא ר' שמואל בר רב יצחק ומטי בה בשם ר' יוחנן לבסוף נצרכה (פי' דזה אין חידוש אם השנה הולכת אחר עיבורה אפי' למ"ד דרבי לא קאמר אלא לענין שנה שכתבה התורה כגון לענין בתי ערי חומה וכן לענין בל תאחר וכן לענין שעירי חטאת אבל לא לענין הגשמים שזה הולך אחר העיבור דהא תנן בספ"ק דתענית היחידים חוזרים ומתענין עד שיצא ניסן וירדו גשמים סימן קללה שנאמר הלא קציר חטים היום וא"כ אם נתעברה השנה בודאי היחידים חוזרין ומתענין עד שיצא ניסן אע"ג שזה הי' על ידי עיבור השנה אך מכיון שב"ד מעברין השנה ע"כ הולך אחר העיבור ובפרט לשיטת הירושלמי דשתא בתר עיבור אזיל ואפי' לשיטת הבבלי נמי כך הוא הדין אליבא דכ"ע וא"כ מאי מקשה דרבי סובר דשנה הוא שס"ה ימים והכא סובר דאחר עיבורה דע"י העיבור משתנה לענין גשמים. וכה"ג איתא בירושלמי (ספ"ו דנדרים ה"ט) בת ג' שנים ויום א בא עלי' ה"ז בסקילה נמלכו ב"ד לעברו ובא עלי' אינו בסקילה א"ר אבין אקרא כו' לאל גומר עלי בת שלשה שנים ויום א' נמלכו ב"ד לעברו בתולין חוזרין ואם לאו אינן חוזרין וא"כ לכ"ע משתנה לפי העיבור וא"כ אין קושי' על רבי אלא לבסוף נצרכה פי' דהתם כל ההשתנות הוא לאחר העיבור שעיברו את השנה והכא סובר רבי דהולך אחר עיבורה אעפ"י שעדיין לא הגיע אדר. אך כיון שרוצים לעבר השנה הולך אחר עיבורה. וזה הוא החידוש וא"כ מוכח דהשנה משתנית אחר עיבורה אפי' העיבור הוא לבסוף אבל בודאי דאינו דומה להני דינים דרבי סובר דשנה תמימה הוא שס"ה ימים אלא לבסוף נצרכה אפי' העיבור הוא לבסוף

[וכה"ג איתא בירושלמי ספ"ק דתענית לימים שבינתים צריכה (פי' דהחידוש הוא לימים שבינתים) כמו שפירשו המפרשים הק"ע והפ"מ ועיין לקמן מה שאבאר בזה]

ודו"ק

[עוד יש לבאר הא דקאמר לבסוף נצרכה שהוא כמו דאיתא בירושלמי (פ"א דמגילה ה"ה) אדר הראשון תוספת אדר השני תוספת מה ביניהון ר' שמואל ב"ר רב יצחק אומר כו' נולד בחמשה משר באדר בשנה שאינה מעוברת ונכנס לשנה שהיא מעוברת. אין תימר אדר הראשון תוספת שנה ארוכה היא. אין תימר אדר השני תוספת אין לו אלא עד חמשה עשר באדר הראשון. והנה צריך לבאר דמאי קא מיבעי' לי' הא איתא בערכין (ד' ל"ח) כשהוא אומר תמימה להביא את חודש העיבור ואיתא שם א"ר אבא בר ממל שני בתי ערי חומה אחד בחמשה עשר באדר הראשון כו' ואמר ר' אבא בר ממל נולדו לו שני טלאים כו' הא תו למה לי היינו הך מהו דתימא התם כתיב תמימה הכא לא כתיב תמימה קמ"ל וא"כ חודש העיבור הוא בכלל השנה ומאי קא מיבעי' לי' אם אדר הראשון תוספת או אדר השני תוספת וע"כ איפשר לומר דקא מיבעי' ליה אם השנה נשלמת באדר הראשון וא"כ כיון שכבר נשלם השנה באדר הראשון וא"כ אין תימר אדר הראשון תוספת שנה ארוכה היא אין תימר אדר השני תוספת אין לו אלא עד חמשה עשר באדר הראשון דכיון שכבר נשלם השנה באדר הראשון א"כ אינו ראוי להקרבת כבשים שהם בני שנה אבל אם השנה אינה נשלמת אלא אחר אדר השני א"כ בודאי הוי אדר שני נמי בכלל השנה ועוד איפשר לומר דמיירי שנתעברה השנה לאחר שנשלם השנה באדר הראשון וא"כ כבר נשלם השנה באדר הראשון וא"כ אינו כשר להיות כבש שכבר נפסל משעה שנשלמה שנתו באדר הראשון רק אי אמרינן דאדר הראשון תוספת. א"כ איגלאי מילתא למפרע שלא נשלמה שנתו באדר הראשון אבל אם אדר השני תוספת וא"כ כיון שנתעברה אח"כ כבר נשלמה שנתו מאדר הראשון ע"כ פסול לקרבן של כבשים בני שנה

וא"כ איפשר לומר דהא דקא מיבעי' ליה בכבשים ואמאי לא מיבעי' ליה בבתי ערי חומה אם נשלמה השנה באדר הראשון ולפי מה שפירשתי דמיירי אם נתעברה אח"כ א"כ ליבעי בבתי ערי חומה ששם עיקר הפלוגתא של רבה וחכמים איפשר לומר דהתם כיון דכתיב תמימה וע"כ אפי' אם נשלמה השנה באדר הראשון ואפי' אם נתעברה אח"כ אך כיון דכתיב תמימה ע"כ פשיטא ליה להירושלמי דאפילו בכה"ג הוי אדר השני בכלל השנה דהא כתיב תמימה ולא מיבעי' ליה אלא לענין טלאים דלא כתיב תמימה והירושלמי אינו סובר כשיטת הש"ס דילן דילפינן שנה שנה מהתם וע"כ לא מיבעי' ליה אלא לענין טלאים אם נשלמה שנתו באדר הראשון אבל לא לענין בתי ערי חומה

ולפי"ז איפשר לומר דהא דפליגי רבי וחכמים בבתי ערי חומה היינו דווקא אם נשלמה השנה באדר הראשון (או שנתעברה אח"כ באדר הראשון) ועל כן פליגי דרבנן סברי דכתי' תמימה היינו לענין עיבור השנה אפי' אם נשלמה השנה באדר הראשון ונתעברה אחר כך ורבי סובר דתמימה היינו דבין שנה פשוטה ובין שנה מעוברת צריך להוסיף אחד עשר יום כמנין ימות החמה

וע"כ איפשר לומר דע"כ אומר על הא דמקשה בירושלמי אהא דרבי אומר אם היתה שנה מעוברת הולכין אחר עיבורה ומקשה מחלפא שיטתיה דרבי תמן הוא אומר אחר סידורה וכא הוא אמר אחר עיבורה וע"ז אומר רבי יסא ר' שמואל בר רב יצחק ומטי בה בשם ר' יוחנן לבסוף נצרכה. (פי' הא דפליגי ר' וחכמים בבתי ערי חומה היינו אם נשלמה השנה באדר הראשון ולא שהיתה נשלמה אח"כ. או כמו שביארתי לענין שאם עיברוה אח"כ וע"כ פליגי רבי וחכמים אבל אם העיבור היה שהסכימו תחילה לעבר השנה כ"ע מודו דהעיבור הוא בכלל השנה וע"ז אומר דלבסוף נצרכה אם נשלמה השנה באדר הראשון ועיברוה אח"כ אבל אם נתעברה בתחילה דהיינו שב"ד הסכימו שתהא השנה מעוברת בודאי דהולכין אחר עיבורה וע"כ לא קשיא מדרבי אדרבי ולא מיחלפא שיטתיה ודו"ק

שם (ה"ח) עברו אלו ולא נענו ממעטין במשא ומתן בבנין ובנטיעה באירוסין בנשואין בשאילת שלום כו' אמר רשב"ל הדא דתימר בבנין של שמחה כו' שמואל אמר אפי' בט' באב יארס שלא יקדמנו אחר כו' תני אין שואלים בשלום חבירים בתשעה באב אבל משיבין את ההדיוטות כו' לימים שבינתי' נצרכה (ופי' הק"ע דפריך מהא דתני אין שואלים בשלום חבירים בתשעה באב והוא הדין בכל העניה וכיון דתנן היחידים חוזרים ומתענים ממילא ידעינן דאין שואל שלום ומשני לימים שבינתים צריכה אין היחידים מתענין אלא שני וחמישי קמ"ל מתניתין דאף בשאר הימים אין בהם שאילת שלום והפ"מ פירש לא כן הני אהא דקתני ממעטין בשאילת שלום פריך דמשמע דבמיעוט לחודיה סגי והא לא כן תני אין שואלין בשלום בתשעה באב ואם כן אין שואלין כלל ומשני לימים שבינתים נצרכה בימים שבין שלשה תענית לג' תענית כו') עיין שם ופירושם דחוק מאוד:

ע"כ נראה לי דקאי אהא דקאמר שמואל דמותר לארוס אשה אפי' בתשעה באב, וא"כ חמיר הני ימים דעברו אלו ולא נעני לענין אירוסין דהא הכא אמרינן דממעטין באירסין ואילו בט' באב אמר שמואל דמארסין והאי ממעטין היינו שלא היו מאריסין כלל וכמו שכתבו התוס' בפ"ק דמגילה (ד' ה') בד"ה ממעטין רוצה לומר שלא יהא ששים כלל וחמירי מט' בחב שמארסין בו אבל אין לפרש ממעטין אבל ששים קצת דא"כ היה לו לפרש השיעור מה הוא קורא ממעט עכ"ל וא"כ הני ימים חמירי מט' באב לשמואל דאמר מארסין בתשעה באב וא"כ קשיא דלמה ליה למיתני בשאילת שלום דהא הוא ק"ו מתשעה באב. דהא הני ימים חמירי לענין אירוסין (ועיין תוספות יבמות (דף חג) בד"ה שאני כו' אבל בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור ליארס דאי שרי אכתי איכא ק"ו דכיבוס ומיהו במגילת סתרים מתיר ליארס אפי' בתשעה באב שלא יקדמנו אחר ברחמים והביא ראיה מירושלמי וצ"ל דבאבילות דרבים יש להחמיר אפי' בכיבוס כו']: