נועם ירושלמי על מועד קיב

מוכח מזה דרב חסדא נמי סבר דפליגי רק בדרבנן ור' יהודה אינו מתיר אלא באיסור דרבנן ובש"ס דילן אמרינן בהיפוך אמר רב חסדא דלא כר' יהודה דתנן כו' ור' יהודה מתיר אף במכשירי אוכל נפש (פי' וא"כ מותר אף להשחיז את הסכין ולפי שיטת הירושלמי דאמר רב חסדא דמתניתין כר' יהודה דאסור להשחיז את הסכין רק ע"ג חבירתה וא"כ מוכח דרב חסדא נמי סובר דר' יהודה אינו מתיר רק במלאכה דהוי דרבנן וא"כ הא דאמר רב חסדא לחדד ראשו של שפוד ביניהון מסתמא מיירי באופן דהוי מלאכה דרבנן כגון להשחיזה ע"ג חבירתה וא"כ ליכא נ"מ על הא דאמר ר"י בן פזי הוא הדבר בין אי כרב חסדא ובין אי כר' חנינא ברי' דר' אבהו דלשניהם אין ר' יהודה מתיר רק במלאכה דרבנן וע"ז אומר לית לך אלא כהדא דמזה מוכח דלא פליגי רב חסדא ור' חנינא אלא דרב חסדא אמר חדא ור' חנינא אמר חדא ולא פליגי וא"כ ר"י דאמר הוא הדבר אין נ"מ אלא דהוא הדבר דהיינו רק בדרבנן ר"י מתיר והוא דלא כשיטת הש"ס דילן דר"י מתיר בדאורייתא כמו שביארתי ודו"ק

שם (ה"ו) בור של יחיד כרגלי יחיד ושל כו' כרגלי כו' ושל עולי בבל כרגלי הממלא ובגמרא באר שבין ב' תחומין ר' יוחנן אמר עושין לה מחיצת ברזל ריב"ח אמר אפי' מחיצה של קנים ובלבד שלא יהיו המים נמשכין לכאן ולכאן א"ר יודן החמירו בדבריהם יותר מבדברי תור' (ופי' הק"ע והפ"מ ולאו מין במינו הוא וא"כ בדברי תורה נמי לא בטיל לר' יהודה שסובר דמין במינו לא בטיל) ואיפשר לומר משו' דזה הוה דבר שיש לו מתירין ודבר שיש לו מתירין אפי' מין במינו לא בטיל וע"ז משני אלא החמירו בדבריהם כדברי תורה דאפשר היה לומר לפי מה שבארתי בספרי נועם ירושלמי (פ"ג דחלה) דהירושלמי סובר דהטעם דדבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל הוא משום דכיון דיש לו היתר הוי כמין במינו ממש ובזה כ"ע מודו דלא בטיל וא"כ איפשר לומר דבדרבנן אפילו בדבר שיש לו מתירין בטל דהא אפילו מין במינו לר' יהודה אמרינן בחולין (דף צ"ט) שאני ציר דזיעה בעלמא הוא וכתבו התוס' דאינו אלא מדרבנן ובטיל אפילו מין במינו אפילו לר' יהודה ע"ז אומר עשו דבריהם כד"ת ודבר שיש לו מתירין לא בטיל והא דלא פשיט מהא דאמרינן בירושלמי ריש ביצה (ה"א) דאיתא התם כשם שאסורה לאכול כך אסורה לטלטל נתערבה אחת במאה או אחת באלף כולן אסורות אלמא דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל משום דהתם איפשר לומר משום דביצה הוי כמו כל שדרכו למנות וכמו דאמרינן בביצה (ד' ג') וע"כ פשיט מהכא דהחמירו בדבריהם כדברי תורה דדבר שיש לו מתירין לא בטיל ודו"ק

שם (ה"ח) אמר ר' זעירא הדא אמרה כלי שבא מחוץ לתחום משחשכה מותר לטלטל (פי' מדתני דרבי אומר אלו ואלו מותרין לשחוט אע"ג דבאות מחוץ לתחום ע"ז אומר הדא אמרה כלי שבא מחוץ לתחום משחשכה מותר לטלטלו [ועיין במ"א סוף סי' תקט"ו] וכתב דדוקא בבהמות הבאות מחוץ הוי מוקצה כו' והכא אומר דלית בי' משום מוקצה אפי' בבאות מחוץ לתחום אך דהכא קאמר אליבא דרבי (עי"ש). עוד שם ר"ש בר כרסנא בשם ר' אחא ובלבד בד' אמות כהדא גמלייל זוגא אוקרי' חד סרקיי כמהין אתאי שאל לר' מנא א"ל קבלין בגו מגיריין דידך ואוכלין בד' אמות וכתב הק"ע קבלין בגו מגיריין דידך שקבל אותו בתוך מגורי' שאם קבלן אותן בחוץ יהא אסור לטלטלו והפ"מ כתב שא"ל קבל אותן מפני שהוא שכן שלך ולי נראה דאמר לו קבלי' בגו מגוריין דידך הוא כמו דאמרינן בביצה (דף כ"ד) דהבא מחוץ לתחום אסור למי שהובא בשבילו ע"כ אמר לי' קבלין בגו מגוריין דידך פי' בשביל השכנים שהם יכולים לאכול דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר כמו דאמרינן בביצה (שם) ודו"ק: מסכת ראש השנה ארבעה ראשי שנים פרק ראשון

שם (ה"א) בעון קומי ר' זעירא בין רגל לרגל מהו שיעבור (פי' אם זהו כמו שאם עברו עליו ג' רגלים שבכל יום ויום עובר על בל תאחר וכמו דאיתא בר"ה (ד' ו') וה"נ לענין עשה דכיון שעבר עליו רגל א' עובר בעשה אם עובר בכל יום לאחר הרגל ודלא כמו שכתב הק"ע דדוקא אם עלה בין רגל לרגל

וע"ז אומר התיב רבי בא והתני' חגיגה שלא קרבה בראשון תקרב בשני ומתירין לו לעבור פי' דאי אמרינן דבכל יום ויום עובר בעשה א"כ איך תני דחגיגה שלא קרבה בראשון הקרב בשני הא בכל יום עובר על בל תאחר

והנה מהירושלמי הזה לכאורה מוכח דלא כמו שכתב הט"א שהקשה דאי אמרינן כיון שעבר עליו רגל א' עובר בעשה. א"כ תקשה מהא דתנן פ"ק דחגיגה (דף ט) מי שלא חג יו"ט ראשון של חג חוגג את כל הרגל ויו"ט אחרון של חג ומשמע דאפי' לכתחילה יכול להמתין מלחוג עד יום טוב אחרון מדלא הני לישנא דדיעבד ואם כן כיון דיו"ט אחרון רגל בפני עצמו הוא כדאמרינן בסמוך שמיני רגל בפני עצמו הוא וא"כ אמאי ממתין לכתחילה מלהביא חגיגה עד יו"ט אחרון הא עובר בעשה ותירץ דלפי שכתבו התוס' בר"ה (ד' ז) בד"ה והרי רגלים דלא חיילי מאורתא דמשני לאתויי מעיקרא מחוייב וקאי ופירש הקונטרס להביא קרבן מחוייב ועומד הוא משעה שנדר והיה לו להקריבו מערב הרגל וכתב הט"א דאם מקצת מן ליל יו"ט קודם שנדרו או לחובתו אין אותו רגל עולה למנין שלשה רגלים ללאו דב"ה ולא לרגל א' לעבור בעשה ואם כן קרבן ראי' וחגיגה דאין חובתן חל עד היום של יום טוב ראשון והוא זמן הקרבה ולא בליל יום טוב ראשון ואינו עובר בעשה אם עבר אותו רגל שנתחייב בהן אין אותו רגל עולה למנין שלשה רגלים ולא לרגל א' לעבור בעשה הואיל ועבר ליל יום טוב ראשון קודם שנתחייב בהן

וא"כ מוכח מהירושלמי כמו שכתב הט"א דהא פריך מחגיגה שלא קרבה בראשון תקרב בשני ומתירין לו לעבור פי' ואי אמרינן דאם עבר רגל אחד עובר בכל יום אם כן איך תני דהקרב בראשון וא"כ מוכח דס"ל דבחגיגה נמי עובר ברגל הראשון בעשה אלא ודאי שהוא כמו דמסיק אח"כ דאי אמרי' דלילה אין מחוסר זמן ע"כ מצטרף לשאר הרגל ועובר בעשה

[עוד איפשר לומר דמהירושלמי אין ראי' דהירושלמי אזיל לשיטתי' דאמרינן בירושלמי אח"כ אחד בכור ואחד כל הקדשים עובר עליהם משום רגלים בלא שנה שנה בלא רגלים ניחא רגלים בלא שנה שנה בלא רגלים תמן אמרין תיפתר שהי' מחוסר זמן לפסח כמה דאת אמר תמן הראוי למקצת שנה ראוי לכולה ואמור אף הכא הראוי למקצת פסח ראוי לכולה כו' וא"כ שיטת הירושלמי דלא כשיטת הש"ס דילן. דאפי' מקצתו ראוי נמי עובר בבל תאחר וכמו שכתבו התוס' בפ"ק דר"ה (ד' ו') בד"ה שנה בלא רגלים כו' דאי בדאקדשי' בתוך הרגל כו' ובירושלמי מפרש תיפתר כגון דאקדשי' כשהי' מחוסר זמן בפסח. ולקמן אין משמע כן דאמרינן אין מונים שנה לבכור אלא משעה שראוי להרצאה עכ"ל וכן אמרינן בירושלמי (פ"א ה"א) אמר רב הונא זאת אומרת ימים שהבכור מחוסר זמן בהן עולין לו מתוך שנתו כו' וא"כ כיון דסובר הירושלמי דכל הראוי למקצת ראוי לכולו ע"כ סובר דבחגיגה נמי ברגל ראשון עובר בבל תאחר אע"ג דאין חיובו בליל יו"ט ראשון אבל לשיטת הש"ס דילן איפשר דאינו עובר בחגיגה בבל תאחר אעפ"כ קשה לשיטת הירושלמי מהא דמשמע דיכול לאחר עד יו"ט אחרון וא"כ קשה דהא עובר בעשה וא"כ צריך לתרץ דאעפ"כ כיון דהוי חשלומין דראשון ע"כ אינו עובר עד שיעברו ימי התשלומין וא"כ ניחא לשיטת הש"ס דילן ודו"ק]

שם (בירושלמי) ועוד מן הדא ועשית בעשה השמור בל"ה כלום הוא עובר על עשה ועל ל"ת לא עד שיעבור ג' רגלים ונראה לי לפרש שרוצה לפשוט הבעי' דבין רגל לרגל אינו עובר דאם עובר א"כ איך תני' לעשות בעשה תשמור בל"ת פי' אם עבר ג' רגלים עובר בעשה ול"ת דברגל א' אינו עובר בל"ת וע"ז אומר כלום הוא עובר בעשה ול"ת לא מד שיעברו ג' רגלים וא"כ אי אמרינן דאם עבר רגל א' עובר בעשה