אגרות צפון ט

תכנית הרעיון הזה, למלאות את תעודתו בעתותי האשר וההצלחה ארכה רק זמן מצער. הרועה הנאמן לעדתו, משה רבנו, אדון הנביאים, נבא גם הגיד לעמו, את אשר יקרהו בימים יוצרו, כי על אדמת ה' ישכחו את צור מחוללם, וכי ע"י הבלי הגוים ושפע הברכה, לבם יהיה נפתה ללכת אחרי תעתועי הקנין וההנאה ויאחזו בם וישכחו את תעודתם הרוממה; — ותבוא ותגיע העת אשר הנביא התאונן מרה: "מספר עריך היו אלהיך יהודה!" לכן נלקחו ממנו בחזקת היד שפע הברכה, ההון והנחלה, גם חלקת האדמה אשר היתה למו לאבן נגף ויגרשו מארץ אחוזתם, ארץ האשר וההצלחה, יען רם לבבם ויתרחקו מתעודתם; בגולה הלכו ולא הצילו מכל חמודותיהם שהיו להם, רק את רוח אפם, חלקם בחיים הלא היא "התורה" ולא היה להם מאז שום דבר אשר יאחדם ויקשרם יחד רק "ה' אלהיו ותעודתו" אשר ישארו לעולמי עד, יען כי "רוח" המה. — תעודת ישראל אחרי חרבן ארצו וחיי המדינה לא אבדה את כחה ועזה, יען וביען כי הקנינים ההם היו רק אמצעים להתעודה הזאת, ונהפוך הוא, החרבן בעצמו והגלגל אשר הפך עליהם ה', הוא יסוד מוסד לבנין מנת גורלו להתגלות ה' והאנושית. ובגלות יחל באופן אחר למלאות את חובות התעודה הזאת.— אין חטא ועון אשר עשה ישראל בהיותו בחיי ממשלתו על אדמתו ואשם בם, אשר לא עשו כמוהו עמים אחדים במקומות מושבותם, בכל זאת אם ה' סבל והעלים עין מסוררים, חרה אפו רק בישראל ליסרהו קשה, יען לישראל אין כל תעודה אחרת רק להיות תם וישר ולהשתמר מכל התעתועים האלה, הלא "ה' הוא אלהיו!" — לכן מפלת ישראל זאת תכלכל בקרבה לקח טוב, כמו גדולת אשרו והצלחתו. בגלותו נפתח לפניו כר נרחב חדש לתעודתו ושמו הטוב, לכן בטרם צעדה רגלם בגולה להיות נודדים בין עמים רבים ובזמנים שונים נקבצו עוד הפעם על זמן קצר בבית אביהם, עוד הפעם על אדמת נחלתם על זמן מצער, למען יקשרו נפשם ביותר אל אחוזת נחלתם הרוחנית, זאת התורה מורשה קהלת יעקב, אשר מאז והלאה רק היא לבדה תשא גם תסבול אותם. ואז, בטרם עזב ישראל אדמתו וממשלתו, השאיר ענף אשר התרחק ממנו, למען יפעל בעד יושבי תבל השקועים ביון מצולת החטאת, עבודת אלילים רבים, חמם אדם והשחתת המדות, המורידים לארץ את הין ערך האדם ורום גדולתו, כי ילמדו לדעת, להכיר את האל האחד והאחות בין בני אדם גם יתרון האדם על הבעלי חיים, ויטיף מוסר להבדל מעל אלהיות הקנין וההנאה, אף לא יאחזו בהם לשם אמצעים לעבודת ה' - ובדורות הבאים פנה דרך להתקרב אל מטרת תולדות בני אדם — וישראל נפוץ ברחבי תבל בין עמים רבים ואקלימים שונים, למען ימלא באמונה בגולה את תעודתו הרוממה,

"עוד הפעם במדבר"! קול הנביא קורא:

קול קורא במדבר! פנו דרך ה'!

ישרו בערבה מסלה לאלהינו!

כל גיא ינשא, וכל הר וגבעה ישפלו,

והיה העקב למישור והרכסים לבקעה,

ונגלה כבוד ה',

וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר.

ויותר מבימי אשרו והצלחתו מלא את תפקידו בימי עניו ומרודו, בחיותו בגולה.— על ידי הגלות המר ייטיב בתחלה את עצמו —, הלא בעיניו ראה, כי נשבר כל גאון עזו, צבי תפארתו והדרו, אשר המה הועילו להותו ואחריהם נפתה לבו לכבדם כבני אלים וללכת אחרי התהו, ואיככה יכול עוד מני אז לחשוב את הקנין וההנאה ושכיות החמדה, כי אלהים חיים המה? — בלי ממשלה, בלי גאון, בלי יקר וחמדה, בלי מעשה אנוש ותחבולותיו, האמונה באל יחיד היתה שבטו ומשענתו סלה, והיא נטלה ונשאה אותו. והרוח ומלאת חוקי התורה תורת חיים, אוצר כל סגולה, שהיא נשארה לו לפליטה, נשאו אותו על אברתם לשמרו מכל רע, צרה וצוקה, לחץ, עמל ותלאה, אשר סבל משאון לאומים בשלהם רסן דמיונם חפשי. —

מדינות וממלכות מסביב לו, אשר בכחן וגבורתן ושיא תפארתן עשו להן שם בעולם נשמדו מתחת שמי ה' — וישראל עם קטן ודל בלי גאון וגובה נשאר חי וקים בתבל ארצה ע"י אמונתו בה' ותורתו, ויחי עוד לנצח, ואיככה לא יכבד את אלהיו אלהי ישראל, הבורא היחיד, מושל בלאומים, ואת תורתו שהיא תעודת קיומו, נצחו ותוחלתו?

גם הוכיח לדעת כי הנסיון ע"י הגלות והחנוך הזה לא היה לריק. — אלפי פעמים בכח וקסם דמיון תועה ומקסם שוא, הפותח שער לכל תאוה וחמדת החיים, נפתה לישראל הדרך לשפע הצלחת תבל ארצה, אם רק באומר אחד יתכחש בצור ישועתו ויסיר לבו מאל היחיד ומאחרי תורתו; אבל בכל עת תמיד השליך ארצה את המפתח, הפותח שער בנקל להשיג למכביר הקנינים אשר בעפר יסודם, — ויט שכמו לסבול צרות רבות ורעות, ויבז בלבו את הרכוש וההנאה אשר יתור לב האדם ויזנה אחריהם, ויקדש לה' כל כחו וחילו, גם הצלחתו המעטה, את כל קניניו והנפשות היקרות לו בחיים, אשה ובנים, הורים, אחים ואחיות וכל שמחות החיים, גם את נפשו נתן כפר דתו ואמונתו; — הוא כתב בדמי לבבו על כל עלה. מתולדות בני אדם את התורה הזאת: כי יאהב ויכבד רק האל האחד ומיוחד, כי יכיר וידע ערך האדם וגדלו, כי נעלים המה מהרכוש ומהנאה! הוא חתם בדם ברית, את אמונתו בה' ותורתו, גם ביסורים קשים ומרים ממות. כל קורות גלותו הנם מזבח, אשר הקריב עליו כל משכיות לבב אנוש וכל חמדת עין, אשר יזנו אחריהם המון אדם רב. הוא הקריב את כל אשר לו, בעד דת אלהים ותורתו ובין כל העמים וכל משפחות האדמה באפסי ארץ הקימו מזבחות כאלה להעלות עליהם זבחי רצון בדם ואש ותמרות עשן. — ומכל אלה האם לא ילמדו לדעת את ה', המכלכלם, המנטלם והמנשאם בצרות תכופות כאלה? — האם לא ילמדו באמונה כזאת את תעודת האדם? —

ואם גם יחדלו מזבחות כאלה להעלות עשן, אם גם נדחי ישראל ינוחו מעט מעמלם ומרגזם והעמים ילקחום לחסות בצלם, ויתנו להם זכות אזרח, לפתח בשובה ונחת את גדל חיי ישראל, אם ישראל ימלא אחרי דברי החוזה, בדבר חובתו לארץ מולדתו, ובכל מדינה ומדינה ידרשו את שלום הארץ והעיר אשר נאחזו בה,

ובקרב אנשי תבל המבקשים להם רק רכוש וההנאה, ישראל יבלה ימיו בשלות השקט בצדק ומשפט ואהבת אדם, ואם גם מצב האדם ירד פלאים ללכת ארחות עקלקלות, לבקש להם רק תאות לבב וחמדת עין, בני ובנות ישראל ינובבו במדות טובות ומוסר השכל, תום ויושר. אם כל בתי אבות יחדלו מלטעת נטעי נעמנים זרע קדש, בני אל חי, בכל בית אב לישראל יבנה היכל ליראת שדי, אהבת ה' ובטחון בו. אם בכל מקום אהבת הבצע, ההנאה ואהבת עצמו תמצאנה קן למו, להיות מסבות להניע את פעולות האדם ותק עלילותיו, אך בכל יהודי, בחייו השאננים, נראה משל נאמן ולקח טוב, בצדק ואהבה, — אם היהודים בגלותם, יתיצבו לפנינו בשלות השקט בתור "כהני ה'" במקדש האנושית הטהורה. אהובי בנימין! מי יתן והיינו את אשר עלינו להיות!! אם חיינו יהיו דמות ותכנית תורתנו, מה רב כחנו לפעול ישועות בעד התכלית הכללית לחנוך האנושית!! בהשקט, אבל גבוה ונשא מאד מפעולתנו בעד התעודה הזאת ע"י צרות ותלאות הגלות, נוכל לפעול אז ביתר עז להכרת התגלות ה' והאנושית!—

בשנות ראינו רעה עמל ותלאה ולעג השאננים, לא היתה לאל ידנו להשיג זאת בעצם שלמותה, אך אם העתים אשר ישתנו לטוב תקראנה לנו, כי כל יהודי וכל יהודית על ידי חייהם הפרטיים והשאננים יהיו כהנים וכהנות במקדש ה' והאנושית הטהורה, אם עתידים אנחנו לתעודת רעיון נעלה ולקח טוב כזה, האם נוכל עוד, בנימין יקירי! להתאונן על מנת גורלנו?! —

הברו נשאי כלי ה'!

כי לא בחפזון תצאו

ובמנוסה לא תלכון,

כי הילך לפניכם ה'

ומאספכם אלהי ישראל

הנה, — ישכיל עבדי

ירום ונשא וגבה מאד,

כאשר שממו עליך רבים:

"כן משחת מאיש

מראהו ותאיו מבני אדם"

כן יזה גוים רבים,

עליו יקפצו מלכים פיהם,

כי אשר לא ספר להם ראו,

ואשר לא שמעו התבוננו.

מי האמין לשמעתנו!

וזרוע ה', על מי נגלתה!

ויעל כיונק לפניו,

וכשרש מארץ ציה,

לא תאר לו ולא הדר, ונראהו,

ולא מראה, ונחמדהו;

נבזה וחדל אישים,

איש מכאבות, וידוע חלי; —

וכמסתר פנים ממנו

נבזה ולא חשבנהו,

אפן חלינו הוא נשא,

ומכאבינו סבלם;

ואנחנו — חשבנהו נגוע,

מכה אלהים ומענה!

והוא — מחלל מפשעינו,

מדכא מעונותינו

מוסר שלומנו עליו

ובחברתו נרפא לנו,

כלנו כצאן תעינו,

איש לדרכו פנינו;—

וה' הפגיע בו

את עון כלנו.

גש, והוא נענה

— ולא יפתח פיו,

כשה לטבח יוכל

נאלמה, — וכרחל לפני גזזיה

ולא יפתח פיו!

מעצר וממשפט לקח —

ואת־דורו מי ישוחח!

כי נגזר מארץ חיים —

מפשע עמי נגע למו,

ויתן את רשעים קברו

ואת עשיר במתיו,

על לא חמס עשה

ולא מרמה בפיו,

וה' חפץ דכאו החלי,

אם תשים אשם נפשו,

יראה זרע — יאריך ימים

וחפץ ה' בידו יצלח.

מעמל נפשו יראת,

ישבע;

בדעתו יצדיק צדיק,

עבדי לרבים ועונותם הוא יסבול.

לכן אחלק לו ברבים,

ואת עצומים יחלק שלל

תחת אשר הערה למות נפשו

— ואת פשעים נמנה,

והוא חטא — רבים נשא

— ולפשעים יפגיע".

רני עקרה לא ילדה,

פצחי רנה וצהלי

לא חלה;

כי רבים בני שוממה

מבני בעולה, אמר ה'.

הרחיבי מקום אהלך,

ויריעות משכנותיך — יטו

— אל תחשכי!

האריכי מיתריך ויתדתיך חזקי!

כי ימין ושמאול תפרצי

— וזרעך גוים יירש

וערים נשמות יושיבו.

אל תיראי כי לא תבושי!

ואל תכלמי כי לא תחפירי!

כי בשת עלומיך תשכחי,

וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד.

כי בעליך עשיך, ה' צבאות שמו,

וגאלך קדוש ישראל, אלהי כל הארץ יקרא.

כי כאשה עזובה ועצובת רוח, קראך ה'.

ואשת נעורים כי תמאס אמר אלהיך.

ברגע קטן עזבתיך,

וברחמים גדולים אקבצך.

כשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך

ובחסד עולם רחמתיך,

אמר גאלך ה'.

כי מי נח זאת לי,

אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ,

כן נשבעתי,

מקצף עליך ומנער בך.

כי ההרים ימושו,

והגבעות תמוטינה

וחסדי מאתך לא ימוש

וברית שלומי לא תמוט

— אמר מרחמך ה'.

עניה, סערה, לא נחמה!

הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך

ויסדתיך בספירים.

ושמתי כדכד שמשתיך,

ושעריך לאבני אקדח,

וכל גבולך לאבני חפץ

וכל בניך למודי ה',

ורב שלום בניך.—

בצדקה תכונני,

רחקי מעשק כי לא תיראי,

וממחתה כי לא תקרב אליך

גור יגור אפס מאותי

מי גר אתך עליך יפול?

הן אנכי בראתי חרש,

נפח באש פחם

ומוציא כלי למעשהו,

ואנכי בראתי

משחית להבל!

כל כלי יוצר עליך, לא יצלח.

וכל לשון, תקום אתך — למשפט — תרשיעי.

את נחלת עבדי ה'

וצדקתם מאתי נאם ה'.

הוי כל צמא לכו למים ,לכו שברו ואכלו;

ואשר אין לו כסף,

לכו שברו בלוא כסף ובלוא מחיר

יין וחלב!

למה תשקלו כסף בלוא לחם

ויגיעכם בלוא לשבעה?

שמעו שמוע אלי ואכלו טוב,

ותתענג בדשן נפשכם.

הטו אזנכם ולכו אלי; שמעו ותהי נפשכם.

ואכרתה לכם ברית עולם,

חסדי דוד הנאמנים;

הן עד לאומים נתתיו,

נגיד ומצוה לאמים. —

הן גוי, לא תדע, תקרא,

וגוי לא ידעוך, אליך ירוצו,

למען ה' אלהיך, ולקדוש ישראל, כי פארך.

"דרשו ה' בהמצאו,

קראהו בהיותו קרוב

"יעזב רשע דרכו,

ואיש און מחשבתיו,

"וישב אל ה'

וירחמהו;

ואל אלהינו כי ירבה לסלוח" —

"כי לא מחשבותי מחשבותיכם,

ולא דרכיכם דרכי נאם ה',

"כי גבהו שמים מארץ,

כן גבהו דרכי מדרכיכם

ומחשבותי ממחשבותיכם.

כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים

ושמה לא ישוב,

כי אם הרוה את הארץ והולידה

והצמיחה

ונתן זרע לזרע ולחם לאכול, כן יהיה

דברי אשר יצא מפי

לא ישוב אלי ריקם,

כי אם עשה את אשר חפצתי

והצליח אשר שלחתיו,

כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון.

ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה

וכל עצי השדה ימחאו כף,

תחת הנעצוץ יעלה ברוש,

תחת הסרפד יעלה הדס

והיה לה' לשם,

לאות עולם לא יכרת. —

כה אמר ה': שמרו משפט!

ועשו צדקה! קרובה ישועתי לבוא

וצדקתי להגלות

אשרי אנוש יעשה זאת

ובן אדם יחזיק בה,

ג) שומר שבת מחללו

ושמר ידו מעשות כל רע.

ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה'

אמר: "הבדל יבדילני ה' מעל עמו"!

ד) ואל יאמר הסריס "הן אני עץ יבש!"

כי כה אמר ה' לסריסים, אשר ישמרו את שבתותי

ובחרו באשר חפצתי

ומחזיקים בבריתי,

ונתתי להם בביתי ובחומתי

יד ושם, טוב מבנים ומבנות,

שם עולם אתן לו אשר לא יכרת.

ובני הנכר הנלוים על ה',

לשרתו ולאהבה את שם ה' להיות

לו לעבדים,

כל שומר שבת מחללו ומחזיקים בבריתי,

הביאותים אל הר קדשי,

ושמחתים בבית תפלתי,

עולתיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי,

כי ביתי — בית תפלה יקרא לכל העמים. —