אגרות צפון ז

מתחלת הכתוב חזון הנביא ישעיהו, אשר הבאתי במכתבי העבר, הראית לדעת את המצב הנאמן הנועד לעם ישראל בהתפתחות העמים, גם לא שגית, בנימין אהובי.

— בעוד אשר מין האנושי נמסר אל החנוך על ידי הנסיון, להכיר וללמוד ולדעת את ה' ואת עצמותו ע"י מנת גורלו, הואיל ה' להוציא לפועל ולכונן את מטרת החנוך הזאת ע"י יסוד מוסד מיוחד לתכליתו. אחרי אשר הסירו את ה' מהסתפח בנחלת החיים והטבע, וימצאו את מקור החיים רק בקנין ומטרתו "בהנאה", בחשבם כי החיים המה תוצאות-רבוי תאוות האדם ונטיותיו, והטבע היא תוצאת אלילים רבים, אז יופיע בעולם גוי אחד בקרב לאומים, אשר ע"י מנת גורלו וחייו הוכיח לעיני כל, כי ה' היחיד הוא מקור החיים האחד, וכי מלאת רצונו היא תכלית החיים האחת, אין זולתה. וגלוי הרצון הזה התחדש בקרב העם ההוא, להיות לו למרכז האחדות. לזאת נדרש היה עם בזה, אשר דל חלקו בחיים וחסר הקנינים, אשר יתר האנשים העפילו על ידם עלות מעלה בגודל עוזם וחוסן תפארתם בחיים. למראית עין ראינו את העם הזה כאלו כלה ונפסד חלילה בין לאומים רבים גדולים ועצומים ממנו, ורק נשא מה' אלקיו לבדו, ובנצחונותיו על כל הקמים עליו התגלה ה' בלי אמצעי בתור: בורא, שופט ואדון, בטבע ובתולדות בני אדם,

ומצד השני, הואיל ה' בהתגלותו, כי העם הזה יקבל בתולדת עממותו שנית מידו כל האמצעים הדרושים לקיום האדם וגויי הארץ, ואת אלה, להחזיק רק בתור אמצעים אל תעודתו האחת: "למלאות רצון ה'". את הרצון הזה גלה להם, אל מלוא הרצון הזה יהיו נקשרים האשר והאסון שלהם הנחשבים בעיני העמים לאשר או אסון, ואם כן על ידי מנת גורל העם הזה ומפעליו יתודעו בלי אמצעי: ידיעת ה' והכרת תעודת האדם, תחת אשר בדרך אחרת ורק על ידי ממוצע של הנסיון בתולדות בני האדם, יודע כל אלה למין האנושי;

"ה' בורא כל היצורים, מחוקק, שופט, תוכן עלילות, מכלכל חיים, אב, כל הנבראים בניו, עבדיו, גם האדם בן ועבד לו, ומידו הכל לו, והכל כאשר לכל נועדו רק למלאות רצונו, זאת לבד די לשכלל את החיים,

והשאר יתן ה' בתור אמצעי למלאות את התעודה הזאת"

— לכן הוא עם אשר "ה" הוא "אלהים" לו, הלא הוא: את ה' הקורא "באהבה" לכל מין האנושי לעבודתו, את ה' המחנך את מין האנושי בכל חליפות הזמנים והעתים. יכיר וידע כי ה' הוא "אלהיו" לבדו, כי הוא לבדו מיסד, מנהל ומניע את רעיוניו, רגשותיו, דבריו ופעולותיו, כי אך מידו הכל לו, אליו ועם כלם יחד יתרומם על.

על ידי העם הזה הושתה אבן הפנה לבנין האנושי מחדש, בו נוסדה הכרת ה' ותעודת האדם, וע"י מנת גורלו וקיומו התגלה ה' להיות לאות ולמופת לאזהרה ולחנוך.

אך בעבור זה עליו להיות נבדל ונפרד מכלם לבל יתערב בגוים ובמעלליהם, למען לא יאבד יתרו בו ולבל יכלה כמוהם באלילי הרכוש וההנאה, עד כי באחרית הימים ע"י למוד הנסיון ועם־המופת הזה, כל משפחות האדמה שכם אחד תפנינה יחד אל ה' המיוחד. — בתור מקור חייהם ותקומתם

ואז יהיה ה' אהד ושמו אחד, אז — מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים

ה' מסעי בא וזרח משעיר למו,

הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קדש,

מימינו — אש דת למו.

אף חובב עמים,

כל קדושיו בידך;

והם תכו לרגלך,

ישא מדברותיך;

תורה צוה לנו משה,

מורשה קהלת יעקב.