נימוקי יוסף על בבא מציעא ח:

איתמר המוכר שדה לחבירו ונמצאת שאינה שלו. שאינה של מוכר שהיתה גזולה בידו והנגזל בא ומוציאה מיד הלוקח:

יש לו מעות. ללוקח מן המוכר:

ויש לו שבח. אם השביח את הקרקע קודם שהוציאה נגזל מידו גובה הלוקח השבח בין שבחא דממילא כגון דיקלא ואלים [ארעא] ואסקא שרטון בין שבחא דמחמת הוצאה במה שהוא יתר על ההוצאה אבל שבח דכנגד הוצאה לא דמנגזל קא שקיל ליה. ואפילו לא השביח אלא מה שהכסיף הגזלן וכגון שכשגזלה היה הקרקע (עמו) משובחת כמו שהיא עכשיו אלא שהגזלן הכסיפה כשגזלה ועכשיו הלוקח החזירו ליושנו בשבחו אפ"ה שקיל אותו שבח מנגזל והדר נגזל ומשתעי דינא בהדי גזלן כ"כ הראב"ד ז"ל אע"פ שאין פרש"י ז"ל כן:

אמר רבא הלכתא פסק כרב ופריש לנו דהלכתא כוותיה אף בשלא פירש הלוקח לגזלן בשעת מכירה שאם יטרפוה ממנו יתחייב לתת לו השבח שישביח בקרקע. נמצא דהיכא דלא הכיר בה מיחייב מוכר ללוקח באחריות שבחא כשטרפה בע"ח או כשטרפה נגזל ודיניהם שוים לגמרי אלא כשהוזל הקרקע יפה כח האחריות היכא דטריף לה נגזל מהיכא דטריף לה בע"ח שאם מכרה במנה והוזלה ועמדה בחמשים אי טריף לה בעל חוב אינו נותן לו אלא חמשים כשיעור של עכשיו אבל נמצאת שאינה שלו כגון דאיגלאי מילתא שלא היתה מכורה מעולם זוזי הלואה נינהו גביה וכיון שטרפה ממנו מחזיר את כלן:

הכיר בה לוקח. שהקרקע זו אינו של מוכר שגזולה היא אצלו אפילו הכי לוקחה:

שבח אין לו. שהמעות שנותן לו ודאי דלאו לשום מכירה יהיב להו אלא לשם פקדון גמר ויהיב להו (ולהכי גמר ויהיב להו) ואע"ג שלא הזכיר פקדון כלל אלא מכירה ואי הוה שקיל שבח היה נראה כרבית וכשקיל שכר מעותיו. ומיהו לאו פקדון גמור נינהו שאם נאנסו נאנסו ללוקח דלא גרע ממפקיד מעות אצל שולחני דאמרינן בפרק המפקיד (דף מג.) שישתמש בהן ולפיכך אם נאנסו חייב באחריותן לפי שכל מי שהפקיד מעות אצל חנוני על דעת שיוציאם הוא מפקידם אף כאן לוקח זה על דעת שיוציאם מוכר נתנם לו ורשאי להשתמש בהם הלכך אם נאנסו חייב באחריותן:

ודעת הרז"ה ודעת הרשב"א ז"ל דכי אמרינן הכא שבח אין לו ה"מ בשאין לו קרקע ולא קנו מידו הא אם קנו מידו או שיש לו קרקע היכא שכתב לו האחריות אפילו שבח יש לו משמע דס"ל ז"ל דכל היכא שיש לו לגזלן קרקע אחר שיגבנו הלוקח כנגד קרקע זה ושבחו שטרפו ממנו הנגזל בכי ה"ג לא מיחזי כרבית כיון דלאו לשום הלואה נתנה לו וכן הדין כשקנו מידו [על השבח דהוי המוכר מיחייב משעת המכר] קודם (שהוא שומר) שכר המתנה במעות [ובכי האי גוונא] לא מיחזי כרבית אלא שהרנב"ר ז"ל כתב שאינו מחוור בעיניו דכיון דהכיר ומעות הללו לפקדון דומיא דמלוה יהבינהו [ניהליה] אף על פי שפירש לו את השבח אין לו אלא כמתנה על שכר המעות:

ואחריות טעות סופר וכו'. לאו דוקא בשטרי הוא דקאמרינן אלא אפילו מוכר שדהו בעדים דקי"ל (ב"ב דף מא:) דגובה מנכסים משועבדים אף על פי שלא פירשו אחריות כלל גובה שאין אחריות צריך לפרש וכמו שכתבנו למעלה וכן כתבו הרשב"א והרנב"ר ז"ל והכי מוכח ההיא דמכר לו בית מכר לו שדה פרק חזקת הבתים [דף מג:] והוי יודע [כי] שלשה מיני אחריות הם אחריות דנפשיה אחריות דמחמתיה אחריות דעלמא אחריות דנפשיה כגון שיש [לו] זכות בקרקע זה שמכר כי ההיא דאמרינן בפרק מי שהיה נשוי (דף צא:) סבר רמי בר חמא למימר איהו במקום אימיה קאי אמר ליה רבא נהי דאחריות דאימיה לא קביל עלויה אחריות דנפשיה מי לא קביל עלויה וכדאיתא התם. אחריות דמחמתיה כגון בעל חוב דידיה. אחריות דעלמא כגון נמצאת שאינה שלו ושלשה מיני אחריות הללו זה למעלה מזה ולפיכך כתב הרב האי גאון ז"ל בספר המקח דנהי דמסתמא אחריות טעות סופר הוא ואע"פ שלא פירש כולם בכלל היכא שפירש אחד מהם הרי הוא כאילו מיעט אותו שלמעלה ממנו ולפיכך אם פירש לו אחריות דנפשיה הרי הוא כאילו מיעט אותו דמחמתיה ולמעלה ממנו ואם פירש דמחמתיה הרי מיעט דעלמא שהוא למעלה ממנו אבל פירש דעלמא. דמחמתיה ודנפשיה שהם למטה ממנו בכלל ואם פירש דמחמתיה נהי שאין דמעלמא בכללו שהוא למעלה ממנו. דנפשיה שהוא למטה ממנו בכלל שכל מה שהוא למטה ממה שפירש אפילו תאמר שאינו כאילו נתרבה בפירוש [מיהו] לא נתמעטה וחזר הדבר לדינו דאחריות טעות סופר הוא וכאילו לא נכתב כלל אבל במתנה דאחריות לאו טעות סופר הוא צריך לפרש את כולן הא קבל עליו אחד ממיני אחריות שזכרנו אין לך בו אלא פירושו בלבד אבל לא של מעלה ממנו ושלמטה ממנו אלו דברי גאון ז"ל כמו שכתבם הרמב"ן ז"ל וביאר טעמן כדי לישבן ולהולמן הרנב"ר ז"ל:

בעא מיניה שמואל מרב חזר ולקחה מבעלים הראשונים מהו. פירוש חזר ולקחה לוקח קרקע מגזלן שמקחו בטל אם חזר גזלן ולקחה מבעלים הראשונים לאחר שמכרה ללוקח מהו להיות הוא במקום בעלים כאילו לקחה אחר ויוציאנה מן הלוקח:

א"ל לא מצי לאפוקי כשמכרה לו מכר לו כל זכות שתבוא לידו בה וכשלקחה לא לקח אלא לאוקמה קמי לוקח שתהא מקוימת בידו ודוקא בלא הכיר בה הא בהכיר בה לא קנה דלא שייך למימר הני טעמא דלא ניחא ליה וכו' כדלקמן:

מ"ט. כלומר במה קנאה דהא דבר שלא בא לעולם הוא: